מאסטרו - כרך א׳
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאסטרו - כרך א׳
מכר
מאות
עותקים
מאסטרו - כרך א׳
מכר
מאות
עותקים

מאסטרו - כרך א׳

4.7 כוכבים (50 דירוגים)

תקציר

יש מי שעבורם האהבה הראשונה היא ניצוץ חולף המבשר את האהבות הגדולות יותר שיבואו. עבור אחרים, האהבה הראשונה היא הגדולה מכולן. האהבה היחידה.

כשהאודישנים לבית הספר המפורסם בעולם, התיכון לאומנויות הבמה לה גווארדיה, מפגישים בין שני בני שלוש־עשרה – אורליה רמירז פרסטון המופנמת וצ'אדוויק דייוויד שופע הביטחון העצמי – המפגש האקראי מתפתח לחברות בלתי ניתנת לניתוק.
חברות שמתפתחת לאהבה בלתי ניתנת לערעור.
אהבה שמתפרשת על פני כמה עשורים ויבשות.
העיר ניו־יורק היא מגרש השעשועים שלהם, והחברים הכי טובים צ'אד ואורליה מנווטים את דרכם בגיל ההתבגרות הסוער. הם פורחים, וכך גם אהבתם. דייט ראשון מביך הופך ללילה של נשיקות מעוררות חושים, ויחד הם מאבדים את תמימותם.

שנים אחר כך, צ'אד הוא סולן מקועקע ידוע שם – המאסטרו. 
ג'יימס דין של עולם המוזיקה הקלאסית. 
ואורליה היא צ'לנית מצליחה – המוזה שלו. 
האהבה הנצחית מאחורי הצלחתו. 
אבל כשהמאסטרו מועד, אפילו לרגע, גם הסימפוניה היפה ביותר יכולה להידרדר לכאוס חסר רחמים. 
והגדולה שבאהבות עלולה להפוך לשיברון הלב הטרגי מכולם.

***

מאסטרו – סיפור אהבה הוא סימפוניה של הלב, המהדהדת צלילים של כמיהה, סודות, יצרים, והחסד הטמון ביכולת לסלוח. זהו הכרך הראשון בדואט.

אוּדן דר ניהלה בעברה אומני מוזיקה ורפרטואר בחברות תקליטים, וכיום שואפת ליצור את הגיבור הספרותי הפגום הכי מושלם שיש. חוץ ממשפחתה ומרומנטיקה עכשווית, אודן אוהבת גם מוזיקה, סרטים זרים, רדיפה אחר כלבי בולדוג ומרתון למידה כדי לבשל כמו מקצוענית.

פרק ראשון

פרולוג

״האהבה היא סימפוניה," אמרה פעם גברת לוז, המורה שלי לצ'לו. ״הפרקים משקפים את ההתפתחות של סיפור אהבה. מהפתיחה בעלת מבנה הסונטה, משהו לא צפוי מכה בך. משהו רענן, גולמי, מרומם נפש. מלא תקווה והבטחה. כשמגיעים הפרקים השני והשלישי, בני הזוג כבר מאוהבים לגמרי. הכול מלא תשוקה וקורע לב. רכבת הרים רגשית שמכינה אותנו לקראת הפרק הרביעי. הפינלה שאנחנו מצפים לו בנשימה עצורה, והוא יכול להיות מרהיב, או טרגי."

גברת לוז צדקה.

סימפוניה היא באמת כמו סיפור אהבה. מסע שלוקח לך את הלב להרבה מאוד מקומות.

גברת לוז גם טעתה.

שני לבבות אינם מוזיקאים שמחכים למנצח שיתווה להם את הדרך. שתי נשמות מאוהבות אינן מפסיקות לאהוב בהינף שרביט.

אני שוכבת במיטה בסוויטה במלון בבוסטון, במקום האחרון שבו צ'אד ואני עשינו אהבה. בחדר הזה. במיטת האפיריון הזאת. מול האח. על שטיח הצמר בצבע קרם שגירד ושפשף לי את הברכיים כשרכבתי עליו. על הקיר הצונן, כמה צעדים משולחן הכתיבה, שם הוא חדר אליי מאחור.

כל משטח אפשרי בסוויטה הזאת זכה לטעום את הלהיטות שלנו, להתחבר מחדש ולתקן את הנזק שנגרם.

אני קמה מהמיטה, לובשת את החלוק של המלון והולכת לאזור הסלון כדי לחפש משהו לשתות. לא הכנסתי כלום לפה מאז הבוקר, כשאחד מעובדי המלון הביא לי בקבוק של שמפניה ארמנד דה בריניאק ברוט ומיץ תפוזים, בצירוף פתק מצ'אד.

את תמיד תהיי שלי.

ארבע מילים שנשארו אמת צרופה מאז הפעם הראשונה שבה צ'אד ואני נפגשנו. ארבע מילים שהכחשתי במשך שנים.

תשישות שמקורה משבועות של נסיעות אין־סופיות — שנחאי, דובאי, מנילה, סאו פאולו, לונדון — גורמת לי לחזור בצעדים לאים למיטה עם כוס מים ביד. אני כמעט מועדת על ערמת ספרים שהוא השאיר בחדר ועותק של כתב העת טיים מחליק מביניהם.

״הגואל של המוזיקה הקלאסית," מכריזה הכותרת המתנוססת מעל פניו היפות עד כאב. השיער הבלונדיני כהה יותר, אבל עדיין סמיך ועבה וסתור מעט. עיניו הכחולות בורקות גם אחרי חודשים של סיבובי הופעות, עם קמטים קטנטנים בזוויותיהן. זיפים מעטרים את הלסת החזקה, תו בפניו שהוא גאה בו.

האצבעות שלי מעקצצות, זוכרות איך הן ליטפו את הזיפים שעיטרו את פניו עם עלות השחר. שפתיו הוורדרדות עסיסיות לא פחות משפתיי, שאני נוגעת בהן עכשיו בהיסח הדעת, נזכרת בלהט החושים שהן עוררו בי. ארשת פניו רצינית, אבל אני יודעת שמאחוריה מסתתר חיוך שובבי, כזה שהוא העניק לי לא פעם באותן שנים שגדלנו בניו יורק.

אני פותחת את כתב העת ומחפשת את הכתבה.

צ'אדוויק דייוויד.

גואל המוזיקה הקלאסית. המאסטרו. אדוניס בעל שם עולמי במוזיקה הקלאסית. אנטי־תזה למוזיקאי הקלאסי המסורתי, אחד שאינו טורח לציית לכללים. תמיד בלבוש לא רשמי, אפילו כשהוא מופיע באולם קונצרטים מול קהל של אלפים. בכתבה הוא נראה יחף, לבוש בג'ינס שחורים וחולצה לבנה פתוחה עם שרוולים מופשלים, מציג לראווה את מגוון הקעקועים שלו.

ג'יימס דין עם סטרדיווריוס.

הכנר הווירטואוז בעל החזות הגברית, זוכה פרס הבריטס פעמיים, שלוש פעמים זוכה פרס אייבור נובלו וארבע פעמים גראמי. הוא המאסטרו הצעיר ביותר שניצח אי פעם על התזמורת הפילהרמונית של ברלין. היורש הבלתי מעורער של שושלת המוזיקאים לבית פון פאראדי. דור הוותיקים הכתיר אותו ל"משיח של המוזיקה הקלאסית" — ילד הפלא לשעבר שנשים וגברים כאחד נופלים מולו על הברכיים בסגידה.

אני הייתי על הברכיים מולו אמש.

אחרי כל הפרסים והתארים, עדיין הייתי היחידה שזכרה אותו כנער בן השלוש־עשרה שפגשתי בבית הספר התיכון לה גווארדיה למוזיקה ואומנויות הבמה.

הילד ששפתיו הרכות היו הראשונות שכבשו את שפתיי.

הילד שנתתי לו את כל הפעמים הראשונות שלי בכל דבר.

הילד שלא רק כבש את ליבי, אלא גם נהיה רב אומן בלשבור אותו.

דברי המאסטרו מצוטטים בכתבה, ״הייתי בן שלוש־עשרה כשפגשתי את המוזה האחת והיחידה שלי. כל היצירות שלי וכל המוזיקה שאני מבצע, היא תמיד ההשראה להכול. היא נמצאת בכל תו, בכל מנגינה, בכל משפט מוזיקלי."

אני מניחה את כתב העת בראש ערמת הספרים ובוחנת את קירותיו הלבנים של החדר. את הסדינים הלבנים והקרירים. את הריהוט הבהיר. התמונות בגוני הפסטל. הכול בהיר ואוורירי ועומד בסתירה עזה למאבק הפנימי שמתחולל בתוכי. יש שיגידו שזה חוסר אחריות מצידי להיות כאן, אבל אני מסרבת לברוח שוב.

מגיע לי שהוא יהיה שלי.

מגיע לנו סוף מושלם לסימפוניה שלנו.

אני נרדמת עם הטלוויזיה דולקת ומתעוררת מול הסי־אן־אן. פניו של צ'אד על המסך, אבל לוקח לי כמה שניות להבין את המילים היוצאות מפיו של הקריין. אני מרימה את השלט במהירות ומעבירה לערוצים אחרים. תחנת חדשות מקומית של בוסטון. פוקס ניוז. אן־בי־סי. חדשות אם־טי־וי. בכולם אותו הדבר.

המאסטרו הנודע צ'אדוויק דייוויד היה מעורב בתאונת דרכים.

תמונות של הרכב של צ'אד אחרי ההתנגשות בעמוד, החזית של הפורשה הכסופה בלתי ניתנת לזיהוי. עשן אפור אופף את זירת התאונה. שוטרים חוסמים את הגישה לרחוב וושינגטון. התאונה אירעה ברחוב שבו נמצא ביתו של צ'אד בגריניץ' וילג'.

צלצול הטלפון בחדר המלון גורם לי לקפוץ בבהלה. חמישה צלצולים ואז הוא מפסיק. ואז הטלפון הנייד שלי מזמזם, ואחריו מגיעה דפיקה בהולה בדלת.

״מיס פרסטון? מיס פרסטון, כאן מנהל המלון."

אני מגייסת כל טיפת כוח שיש בי כדי לזוז לעבר המבואה, שם אני בוהה בדלת, מסרבת לפתוח את מה שמפריד ביני ובין החדשות שאני לא מוכנה לשמוע.

טוק, טוק. הפעם אני שומעת נקישת מפרקי אצבעות.

ידיי נשלחות אל ידית הדלת, אבל אני במקום אחר.

אני פותחת את דלת הדירה. צ'אד מחזיק בידיו את האדמוניות הוורודות האהובות עליי עטופות בנייר חום. על כתפיו תלויות אוזניות של בוס. הוא לובש ג'ינס שחורים וטי־שירט ארוכת שרוולים של מיספיטס. השרוולים המופשלים חושפים את הקעקוע הראשון שלו, סמל אין־סוף גדול על זרוע ימין. שערו, המבולגן בדרך כלל, מסורק לאחור. חיוך בוהק ומלא תקווה מתפשט על פניו, בבואה לחיוך שלי. הוא בן שבע־עשרה ואנחנו עומדים לצאת לדייט הראשון שלנו.

הטלפון הנייד שבידי מזמזם, קוטע את הזיכרון. הודעות טקסט זורמות אליי עכשיו. כל שם שמופיע על המסך מקרב אותי יותר אל האמת. אבא. אימא. גברת דייוויד. מר דייוויד. החברה הכי טובה שלי, אגנס.

ואז מופיע על הצג שמה של סֶרה דייוויד.

אשתו של צ'אד.

בידיים רועדות אני מחליקה אצבע על המסך ומקבלת את השיחה.

״אורליה," היא אומרת בקול שמקפיא לי את הדם.

״בבקשה," אני אומרת, אוחזת בטלפון בכוח. ״בבקשה תגידי לי שזה לא נכון."

״מחכה לך מטוס בשדה התעופה לוגאן אינטרנשיונל," היא אומרת.

והקו מת.

 

פרק ראשון בסימפוניה
״לעולם לא אשכח את הימים שהעברנו יחד.
בואי נמשיך להיות חברים, כי אהיה שלך תמיד."
לודוויג ואן בטהובן

1

נובמבר 1997

פורסט הילס, ניו יורק

״בוקר טוב, מאהאל קוֹ, אהובתי, הגיע הזמן לקום." אימא מציצה לחדר השינה שאנחנו חולקות.

״אוקיי," אני ממלמלת ומשפשפת עיניים, חצי ערה. אני מתהפכת אל הצד ומדליקה את שעון הרדיו. אורות מהבהבים מראים שהשעה חמש וחצי, מה שאומר שיש לי ארבעים דקות להתארגן. אני מזנקת מהמיטה, ממהרת לחדר האמבטיה היחיד בדירת שמונים המטר הרבועים שלנו. בעוד כמה שעות איבחן לבית הספר התיכון לאומנויות הבמה לה גווארדיה. בשנים האחרונות, כל רגע שבו הייתי ערה התמקד בלימודים ובנגינה. לימודים. ואז נגינה.

אני מקרצפת את עצמי במים קפואים כשהפרלוד מתוך הסוויטה לצ'לו מספר 1 של באך מתנגן לי בראש שוב ושוב. יד ימין שלי מצחצחת שיניים תוך שאני מזמזמת את המנגינה מבעד לקצף בטעם מנטה, בזמן שיד שמאל שלי מבצעת את האקורדים על צ'לו דמיוני. אני שומעת בראש שלי את קולה של גברת לוז. תעדני את הנגינה בקשת יורדת. החלפת הקשת תהיה חלקה יותר אחרי לֵגטו. זאת יצירה מרוממת נפש. תנגני מהלב.

״אוֹרֵליה," קוראת אימא. ״את צריכה לאכול. אנחנו יוצאות בעוד חצי שעה."

״אני כבר באה."

שוב בחדר השינה, אני מחטטת בארון הקטן בחיפוש אחרי חצאית שחורה מתנופפת וחולצה עם שרוולים ארוכים. הייתי שמחה ללבוש את הטי־שירט של להקת הבנים האהובה עליי, אבל זה כנראה לא יעשה רושם טוב במיוחד.

אני מורחת קרם לחות על העור הזהוב שירשתי מאימי ומסרקת את הקשרים בשערי החום הבהיר. עיגולים שחורים מקיפים את עיניי הכחולות שצורתן צורת שקד. "אלו העיניים הכי יפות ומיוחדות בעולם," ככה אימא שלי תמיד אומרת לפני שהיא מנשקת לי את הלחי.

הפנים שלי נשארות במראה טבעי ונקי כי אימא לא מרשה לי להתאפר. "יש לך עור יפהפה ואת רק בת שלוש־עשרה." וחוץ מזה, אין לנו כסף למותרות כמו איפור.

אימא שלי, איזבל רמירז, נולדה בפיליפינים. לפני שבע־עשרה שנים היא הגיעה לשדה התעופה ג'יי־אף־קיי כשברשותה מזוודה אחת בלבד ושמו וכתובתו של המעסיק החדש שלה. היא התכוונה לחזור למולדתה אחרי כמה שנים, אבל רומן עם גבר אמריקאי מבוגר והולדת פרי אהבתם שינו לה את התוכניות.

המשפחה של אימא היא אחת הוותיקות והחשובות במנילה. יש אפילו רחובות וקניונים על שמם ברחבי העיר. הם סירבו להכיר ב"טעות" של אימא שלי, והיא, במקום לוותר עליי, ויתרה על משפחתה ועל חייה הקודמים.

אחיה, הדוד ג'יי, משתמש במילים כמו "צעירה", "משוחררת" ו"הרפתקנית" כשהוא מדבר על נעוריה של אימא. אני כמעט לא זוכה לראות את הצד הזה שלה. בכל יום מימי השבוע היא מתארגנת לעבודה, מכינה ארוחת בוקר, מכינה את האוכל שלי לבית הספר ויוצאת לבית החולים, שם היא עומדת על הרגליים בין שש לשתים־עשרה שעות בעבודתה כאחות חדר ניתוח. כל אגורה שהיא מרוויחה מוקדשת לצרכים החיוניים שלנו ולתוספת של עוד שיעורי נגינה.

הדוד ג'יי יושב ליד השולחן העגול במטבח הקטן וקורא את הניו יורק טיימס. הוא גדול ממני בשמונה שנים בלבד, יותר כמו אח גדול מדוד. הוא עבר לגור איתנו כשסיים את התיכון בפיליפינים בגיל שש־עשרה. הוא אומנם התקבל לאוניברסיטת קולומביה, אבל אחרי ששכח לשלוח להם את טופס הקבלה שלו, הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה של ניו יורק. זה היה לפני חמש שנים, ועד עכשיו הוא עדיין לא הצהיר על מקצוע הלימוד הראשי שלו. אני חושדת שהוא מעכב את סיום הלימודים כדי להימנע מלהפוך למבוגר, למצוא לעצמו עבודה אמיתית ולשלם שכר דירה במקום אחר. במקום לחזור לפיליפינים ולנהל את העסק המשפחתי הוא חי מדמי כיס זעומים שהוא מקבל מאחותו הגדולה. כל עוד הוא יכול להרשות לעצמו בירה סן מיגל, הוא מרוצה.

"את מוכנה, בָּבָּאֶה, ילדה?" הוא שואל כשאני מתיישבת לשולחן.

הדוד ג'יי מדבר טגליש — אנגלית מעורבבת עם טגלית, אחת השפות המדוברות בפיליפינים — במבטא שלדעתו מחקה מבטא ניו יורקי, אבל בפועל נוחל כישלון חרוץ.

"נראה לי," אני אומרת, לחוצה.

"בחייך, אורליה, את יודעת את השיט הזה מצוין."

"מה אמרתי לך על השפה הזאת?" אימא מניחה מולי צלחת. ביצת עין מעט נוזלית עם אורז מטוגן וטוסינו חזיר. ונוסף לכך, לחם הפָּנְדֶסָל האהוב עליי מהחנות הפיליפינית ברחוב 14. היא מגישה לי כוס מיץ אננס־תפוזים. "תשתי לאט. את לא רוצה להקיא."

למרבה ההפתעה אני זוללת את כל הארוחה תוך שאני עוברת בפעם המיליון על הניירת שאני צריכה להביא איתי לאודישן. אין לי מושג מה הולך לקרות בשעות הקרובות.

אימא מחבקת אותי מאחורה. "אני יודעת שתנגני מקסים. ולא משנה מה יקרה היום, אני תמיד אהיה גאה בך."

הנסיעה ברכבת לאפר וסט סייד אורכת כמעט שבעים וחמש דקות. שעת העומס מפורסט הילס עד מנהטן בבוקר יום שישי היא הצגת תכלית למילה עומס. הנסיעה איטית, צפופה ומתישה. תחנות הסאבווי הן נקודות האור שמעניקות לנוסעים כמה רגעים של חסד. תודות למוזיקה. היא מתנגנת כאן בכל שעות היום. גיטריסטים פורטים שירים של אריק קלפטון, כנרים מנגנים מוצרט, זמרים מנעימים עם אריתה פרנקלין ומתופפים נותנים קצב על תופי בונגו או על פחי אשפה.

גיליתי את הצ'לו בתחנת סאבווי, כשנשביתי בקסמה של המנגינה הכי יפה ששמעתי בחיים. עמדתי מול נגן הרחוב שניגן את היצירה המהפנטת והקשבתי לו ביראת כבוד. הייתי בת תשע, אבל ההחלטיות שחשתי במעמקי הנשמה שלי הייתה בוגרת לגמרי. היא אמרה, זה. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לנגן יפה כמוהו. אני רוצה את המוזיקה.

אף פעם לא הייתי טובה במשהו עד שהתחלתי לנגן בצ'לו.

אימא דאגה להאכיל ולהלביש אותי. כסף לפעילויות פנאי היה המחלקה של אבא. אם רציתי להצטרף לפעילות כלשהי או לאמץ איזשהו תחום עניין, הייתי צריכה לבקש מאבא. התחננתי בפניו לתת לי שיעורי נגינה בצ'לו, והוא ארגן את זה. הוא חשב שזה לא יימשך זמן רב, כי האמת הייתה שאף פעם לא הייתי טובה בכלום. הייתי גרועה בספורט, נפצעתי בטניס, נחבלתי בפנים בסופטבול, וכמעט טבעתי באימון שחייה במועדון הספורט. בלט וסטפס היו אימה של ממש עבור מישהי עם שתי רגליים שמאליות כמוני. ובאשר לכיתת אומנות, ובכן, בקושי הצלחתי לשרטט עיגול.

אבל כבר בשיעור הראשון אצל גברת לוז, עם הצ'לו בין הרגליים, מצאתי את האושר. התחושה של המיתרים הייתה טבעית והקשת הפכה לשלוחה של הזרוע שלי. לקרוא תווים היה קלי קלות.

"יש לה כישרון טבעי," אמרה גברת לוז.

ארבע שנים וחצי אחר כך, המוזיקה הייתה החיים שלי. ברגע שהתעוררתי בבוקר האצבעות שלי כבר עקצצו לנגן בצ'לו שלי. רגע לפני שנרדמתי שמעתי בתוך הראש את המנגינות שניגנתי באותו היום.

אני לא יודעת אם כל הצ'לנים נותנים לכלים שלהם שמות, אבל אני קראתי לשלי פבלו.

פבלו הוא החבר הכי טוב שלי וחבל ההצלה של חיי. הוא הנמען של כל הסודות והצרות שלי. הוא יודע מתי אבא ואני מתווכחים. הוא יודע כמה אני נואשת להתקבל ללה גווארדיה, מתאמנת יותר משלוש שעות ביום, כל יום. הוא יודע שאני חולמת לנגן עם התזמורות הכי טובות בעולם.

פבלו יודע גם שהיום הוא היום הכי חשוב בחיי. בחיים של שנינו. אנחנו ביחד בדבר הזה.

פבלו יודע שאני אוהבת את הסוויטה בסול מז'ור של באך, אבל הייתי מעדיפה לנגן אלגיה של רחמנינוב. אם אתן לו את כל כולי, פבלו לא יאכזב אותי. אנחנו צוות. יש בינינו הבנה. אם אני קורעת את התחת, הוא מסב לי אושר.

יש נחמה בהאזנה למנגינה שמדברת אליי. מנגינות מבטאות את כל מה שאני לא מסוגלת לבטא במילים. הלוואי שאבא שלי היה מקדיש לי יותר זמן. הלוואי שאימא לא הייתה עובדת כל כך הרבה. הלוואי שהייתה לי חברה שהייתי יכולה לדבר איתה.

ברחוב 42 אימא ואני מחליפות לקו מספר 1 לאפטאון.

"ככה תיסעי לבית הספר החל מהסתיו," היא אומרת ומחייכת בביטחון, משוכנעת בעתיד שאליו פניי מועדות, תחנה אחרי תחנה, עד רחוב 66 ותיכון לה גווארדיה. המוסד האיקוני שכיכב בסרט תהילה של אלן פרקר ב-1980. הסרט הזה היה הדת שלי וסגדתי לו לפחות פעם בשבוע. הייתי בשמיים ברגע ששמעתי את פס הקול המוכר.

"תפגשי שם ילדים כמוך," היא אומרת באופטימיות. "יהיו לך חברות."

קרון הסאבווי עוצר. אנחנו בתחנת לינקולן סנטר. הלב שלי רץ מרתון ואגלי זיעה מכסים את מצחי. זהו זה. אני הולכת לנגן על פבלו ולתת את כל כולי. הם יזכרו את הביצוע שלי כי הוא יהיה אחד הביצועים הכי טובים שהם שמעו מימיהם.

ואם לא אצליח, זה הסוף שלי... כי זה הדבר היחיד שאני טובה בו.

 

 

מאסטרו - כרך א׳ אודן דר

פרולוג

״האהבה היא סימפוניה," אמרה פעם גברת לוז, המורה שלי לצ'לו. ״הפרקים משקפים את ההתפתחות של סיפור אהבה. מהפתיחה בעלת מבנה הסונטה, משהו לא צפוי מכה בך. משהו רענן, גולמי, מרומם נפש. מלא תקווה והבטחה. כשמגיעים הפרקים השני והשלישי, בני הזוג כבר מאוהבים לגמרי. הכול מלא תשוקה וקורע לב. רכבת הרים רגשית שמכינה אותנו לקראת הפרק הרביעי. הפינלה שאנחנו מצפים לו בנשימה עצורה, והוא יכול להיות מרהיב, או טרגי."

גברת לוז צדקה.

סימפוניה היא באמת כמו סיפור אהבה. מסע שלוקח לך את הלב להרבה מאוד מקומות.

גברת לוז גם טעתה.

שני לבבות אינם מוזיקאים שמחכים למנצח שיתווה להם את הדרך. שתי נשמות מאוהבות אינן מפסיקות לאהוב בהינף שרביט.

אני שוכבת במיטה בסוויטה במלון בבוסטון, במקום האחרון שבו צ'אד ואני עשינו אהבה. בחדר הזה. במיטת האפיריון הזאת. מול האח. על שטיח הצמר בצבע קרם שגירד ושפשף לי את הברכיים כשרכבתי עליו. על הקיר הצונן, כמה צעדים משולחן הכתיבה, שם הוא חדר אליי מאחור.

כל משטח אפשרי בסוויטה הזאת זכה לטעום את הלהיטות שלנו, להתחבר מחדש ולתקן את הנזק שנגרם.

אני קמה מהמיטה, לובשת את החלוק של המלון והולכת לאזור הסלון כדי לחפש משהו לשתות. לא הכנסתי כלום לפה מאז הבוקר, כשאחד מעובדי המלון הביא לי בקבוק של שמפניה ארמנד דה בריניאק ברוט ומיץ תפוזים, בצירוף פתק מצ'אד.

את תמיד תהיי שלי.

ארבע מילים שנשארו אמת צרופה מאז הפעם הראשונה שבה צ'אד ואני נפגשנו. ארבע מילים שהכחשתי במשך שנים.

תשישות שמקורה משבועות של נסיעות אין־סופיות — שנחאי, דובאי, מנילה, סאו פאולו, לונדון — גורמת לי לחזור בצעדים לאים למיטה עם כוס מים ביד. אני כמעט מועדת על ערמת ספרים שהוא השאיר בחדר ועותק של כתב העת טיים מחליק מביניהם.

״הגואל של המוזיקה הקלאסית," מכריזה הכותרת המתנוססת מעל פניו היפות עד כאב. השיער הבלונדיני כהה יותר, אבל עדיין סמיך ועבה וסתור מעט. עיניו הכחולות בורקות גם אחרי חודשים של סיבובי הופעות, עם קמטים קטנטנים בזוויותיהן. זיפים מעטרים את הלסת החזקה, תו בפניו שהוא גאה בו.

האצבעות שלי מעקצצות, זוכרות איך הן ליטפו את הזיפים שעיטרו את פניו עם עלות השחר. שפתיו הוורדרדות עסיסיות לא פחות משפתיי, שאני נוגעת בהן עכשיו בהיסח הדעת, נזכרת בלהט החושים שהן עוררו בי. ארשת פניו רצינית, אבל אני יודעת שמאחוריה מסתתר חיוך שובבי, כזה שהוא העניק לי לא פעם באותן שנים שגדלנו בניו יורק.

אני פותחת את כתב העת ומחפשת את הכתבה.

צ'אדוויק דייוויד.

גואל המוזיקה הקלאסית. המאסטרו. אדוניס בעל שם עולמי במוזיקה הקלאסית. אנטי־תזה למוזיקאי הקלאסי המסורתי, אחד שאינו טורח לציית לכללים. תמיד בלבוש לא רשמי, אפילו כשהוא מופיע באולם קונצרטים מול קהל של אלפים. בכתבה הוא נראה יחף, לבוש בג'ינס שחורים וחולצה לבנה פתוחה עם שרוולים מופשלים, מציג לראווה את מגוון הקעקועים שלו.

ג'יימס דין עם סטרדיווריוס.

הכנר הווירטואוז בעל החזות הגברית, זוכה פרס הבריטס פעמיים, שלוש פעמים זוכה פרס אייבור נובלו וארבע פעמים גראמי. הוא המאסטרו הצעיר ביותר שניצח אי פעם על התזמורת הפילהרמונית של ברלין. היורש הבלתי מעורער של שושלת המוזיקאים לבית פון פאראדי. דור הוותיקים הכתיר אותו ל"משיח של המוזיקה הקלאסית" — ילד הפלא לשעבר שנשים וגברים כאחד נופלים מולו על הברכיים בסגידה.

אני הייתי על הברכיים מולו אמש.

אחרי כל הפרסים והתארים, עדיין הייתי היחידה שזכרה אותו כנער בן השלוש־עשרה שפגשתי בבית הספר התיכון לה גווארדיה למוזיקה ואומנויות הבמה.

הילד ששפתיו הרכות היו הראשונות שכבשו את שפתיי.

הילד שנתתי לו את כל הפעמים הראשונות שלי בכל דבר.

הילד שלא רק כבש את ליבי, אלא גם נהיה רב אומן בלשבור אותו.

דברי המאסטרו מצוטטים בכתבה, ״הייתי בן שלוש־עשרה כשפגשתי את המוזה האחת והיחידה שלי. כל היצירות שלי וכל המוזיקה שאני מבצע, היא תמיד ההשראה להכול. היא נמצאת בכל תו, בכל מנגינה, בכל משפט מוזיקלי."

אני מניחה את כתב העת בראש ערמת הספרים ובוחנת את קירותיו הלבנים של החדר. את הסדינים הלבנים והקרירים. את הריהוט הבהיר. התמונות בגוני הפסטל. הכול בהיר ואוורירי ועומד בסתירה עזה למאבק הפנימי שמתחולל בתוכי. יש שיגידו שזה חוסר אחריות מצידי להיות כאן, אבל אני מסרבת לברוח שוב.

מגיע לי שהוא יהיה שלי.

מגיע לנו סוף מושלם לסימפוניה שלנו.

אני נרדמת עם הטלוויזיה דולקת ומתעוררת מול הסי־אן־אן. פניו של צ'אד על המסך, אבל לוקח לי כמה שניות להבין את המילים היוצאות מפיו של הקריין. אני מרימה את השלט במהירות ומעבירה לערוצים אחרים. תחנת חדשות מקומית של בוסטון. פוקס ניוז. אן־בי־סי. חדשות אם־טי־וי. בכולם אותו הדבר.

המאסטרו הנודע צ'אדוויק דייוויד היה מעורב בתאונת דרכים.

תמונות של הרכב של צ'אד אחרי ההתנגשות בעמוד, החזית של הפורשה הכסופה בלתי ניתנת לזיהוי. עשן אפור אופף את זירת התאונה. שוטרים חוסמים את הגישה לרחוב וושינגטון. התאונה אירעה ברחוב שבו נמצא ביתו של צ'אד בגריניץ' וילג'.

צלצול הטלפון בחדר המלון גורם לי לקפוץ בבהלה. חמישה צלצולים ואז הוא מפסיק. ואז הטלפון הנייד שלי מזמזם, ואחריו מגיעה דפיקה בהולה בדלת.

״מיס פרסטון? מיס פרסטון, כאן מנהל המלון."

אני מגייסת כל טיפת כוח שיש בי כדי לזוז לעבר המבואה, שם אני בוהה בדלת, מסרבת לפתוח את מה שמפריד ביני ובין החדשות שאני לא מוכנה לשמוע.

טוק, טוק. הפעם אני שומעת נקישת מפרקי אצבעות.

ידיי נשלחות אל ידית הדלת, אבל אני במקום אחר.

אני פותחת את דלת הדירה. צ'אד מחזיק בידיו את האדמוניות הוורודות האהובות עליי עטופות בנייר חום. על כתפיו תלויות אוזניות של בוס. הוא לובש ג'ינס שחורים וטי־שירט ארוכת שרוולים של מיספיטס. השרוולים המופשלים חושפים את הקעקוע הראשון שלו, סמל אין־סוף גדול על זרוע ימין. שערו, המבולגן בדרך כלל, מסורק לאחור. חיוך בוהק ומלא תקווה מתפשט על פניו, בבואה לחיוך שלי. הוא בן שבע־עשרה ואנחנו עומדים לצאת לדייט הראשון שלנו.

הטלפון הנייד שבידי מזמזם, קוטע את הזיכרון. הודעות טקסט זורמות אליי עכשיו. כל שם שמופיע על המסך מקרב אותי יותר אל האמת. אבא. אימא. גברת דייוויד. מר דייוויד. החברה הכי טובה שלי, אגנס.

ואז מופיע על הצג שמה של סֶרה דייוויד.

אשתו של צ'אד.

בידיים רועדות אני מחליקה אצבע על המסך ומקבלת את השיחה.

״אורליה," היא אומרת בקול שמקפיא לי את הדם.

״בבקשה," אני אומרת, אוחזת בטלפון בכוח. ״בבקשה תגידי לי שזה לא נכון."

״מחכה לך מטוס בשדה התעופה לוגאן אינטרנשיונל," היא אומרת.

והקו מת.

 

פרק ראשון בסימפוניה
״לעולם לא אשכח את הימים שהעברנו יחד.
בואי נמשיך להיות חברים, כי אהיה שלך תמיד."
לודוויג ואן בטהובן

1

נובמבר 1997

פורסט הילס, ניו יורק

״בוקר טוב, מאהאל קוֹ, אהובתי, הגיע הזמן לקום." אימא מציצה לחדר השינה שאנחנו חולקות.

״אוקיי," אני ממלמלת ומשפשפת עיניים, חצי ערה. אני מתהפכת אל הצד ומדליקה את שעון הרדיו. אורות מהבהבים מראים שהשעה חמש וחצי, מה שאומר שיש לי ארבעים דקות להתארגן. אני מזנקת מהמיטה, ממהרת לחדר האמבטיה היחיד בדירת שמונים המטר הרבועים שלנו. בעוד כמה שעות איבחן לבית הספר התיכון לאומנויות הבמה לה גווארדיה. בשנים האחרונות, כל רגע שבו הייתי ערה התמקד בלימודים ובנגינה. לימודים. ואז נגינה.

אני מקרצפת את עצמי במים קפואים כשהפרלוד מתוך הסוויטה לצ'לו מספר 1 של באך מתנגן לי בראש שוב ושוב. יד ימין שלי מצחצחת שיניים תוך שאני מזמזמת את המנגינה מבעד לקצף בטעם מנטה, בזמן שיד שמאל שלי מבצעת את האקורדים על צ'לו דמיוני. אני שומעת בראש שלי את קולה של גברת לוז. תעדני את הנגינה בקשת יורדת. החלפת הקשת תהיה חלקה יותר אחרי לֵגטו. זאת יצירה מרוממת נפש. תנגני מהלב.

״אוֹרֵליה," קוראת אימא. ״את צריכה לאכול. אנחנו יוצאות בעוד חצי שעה."

״אני כבר באה."

שוב בחדר השינה, אני מחטטת בארון הקטן בחיפוש אחרי חצאית שחורה מתנופפת וחולצה עם שרוולים ארוכים. הייתי שמחה ללבוש את הטי־שירט של להקת הבנים האהובה עליי, אבל זה כנראה לא יעשה רושם טוב במיוחד.

אני מורחת קרם לחות על העור הזהוב שירשתי מאימי ומסרקת את הקשרים בשערי החום הבהיר. עיגולים שחורים מקיפים את עיניי הכחולות שצורתן צורת שקד. "אלו העיניים הכי יפות ומיוחדות בעולם," ככה אימא שלי תמיד אומרת לפני שהיא מנשקת לי את הלחי.

הפנים שלי נשארות במראה טבעי ונקי כי אימא לא מרשה לי להתאפר. "יש לך עור יפהפה ואת רק בת שלוש־עשרה." וחוץ מזה, אין לנו כסף למותרות כמו איפור.

אימא שלי, איזבל רמירז, נולדה בפיליפינים. לפני שבע־עשרה שנים היא הגיעה לשדה התעופה ג'יי־אף־קיי כשברשותה מזוודה אחת בלבד ושמו וכתובתו של המעסיק החדש שלה. היא התכוונה לחזור למולדתה אחרי כמה שנים, אבל רומן עם גבר אמריקאי מבוגר והולדת פרי אהבתם שינו לה את התוכניות.

המשפחה של אימא היא אחת הוותיקות והחשובות במנילה. יש אפילו רחובות וקניונים על שמם ברחבי העיר. הם סירבו להכיר ב"טעות" של אימא שלי, והיא, במקום לוותר עליי, ויתרה על משפחתה ועל חייה הקודמים.

אחיה, הדוד ג'יי, משתמש במילים כמו "צעירה", "משוחררת" ו"הרפתקנית" כשהוא מדבר על נעוריה של אימא. אני כמעט לא זוכה לראות את הצד הזה שלה. בכל יום מימי השבוע היא מתארגנת לעבודה, מכינה ארוחת בוקר, מכינה את האוכל שלי לבית הספר ויוצאת לבית החולים, שם היא עומדת על הרגליים בין שש לשתים־עשרה שעות בעבודתה כאחות חדר ניתוח. כל אגורה שהיא מרוויחה מוקדשת לצרכים החיוניים שלנו ולתוספת של עוד שיעורי נגינה.

הדוד ג'יי יושב ליד השולחן העגול במטבח הקטן וקורא את הניו יורק טיימס. הוא גדול ממני בשמונה שנים בלבד, יותר כמו אח גדול מדוד. הוא עבר לגור איתנו כשסיים את התיכון בפיליפינים בגיל שש־עשרה. הוא אומנם התקבל לאוניברסיטת קולומביה, אבל אחרי ששכח לשלוח להם את טופס הקבלה שלו, הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה של ניו יורק. זה היה לפני חמש שנים, ועד עכשיו הוא עדיין לא הצהיר על מקצוע הלימוד הראשי שלו. אני חושדת שהוא מעכב את סיום הלימודים כדי להימנע מלהפוך למבוגר, למצוא לעצמו עבודה אמיתית ולשלם שכר דירה במקום אחר. במקום לחזור לפיליפינים ולנהל את העסק המשפחתי הוא חי מדמי כיס זעומים שהוא מקבל מאחותו הגדולה. כל עוד הוא יכול להרשות לעצמו בירה סן מיגל, הוא מרוצה.

"את מוכנה, בָּבָּאֶה, ילדה?" הוא שואל כשאני מתיישבת לשולחן.

הדוד ג'יי מדבר טגליש — אנגלית מעורבבת עם טגלית, אחת השפות המדוברות בפיליפינים — במבטא שלדעתו מחקה מבטא ניו יורקי, אבל בפועל נוחל כישלון חרוץ.

"נראה לי," אני אומרת, לחוצה.

"בחייך, אורליה, את יודעת את השיט הזה מצוין."

"מה אמרתי לך על השפה הזאת?" אימא מניחה מולי צלחת. ביצת עין מעט נוזלית עם אורז מטוגן וטוסינו חזיר. ונוסף לכך, לחם הפָּנְדֶסָל האהוב עליי מהחנות הפיליפינית ברחוב 14. היא מגישה לי כוס מיץ אננס־תפוזים. "תשתי לאט. את לא רוצה להקיא."

למרבה ההפתעה אני זוללת את כל הארוחה תוך שאני עוברת בפעם המיליון על הניירת שאני צריכה להביא איתי לאודישן. אין לי מושג מה הולך לקרות בשעות הקרובות.

אימא מחבקת אותי מאחורה. "אני יודעת שתנגני מקסים. ולא משנה מה יקרה היום, אני תמיד אהיה גאה בך."

הנסיעה ברכבת לאפר וסט סייד אורכת כמעט שבעים וחמש דקות. שעת העומס מפורסט הילס עד מנהטן בבוקר יום שישי היא הצגת תכלית למילה עומס. הנסיעה איטית, צפופה ומתישה. תחנות הסאבווי הן נקודות האור שמעניקות לנוסעים כמה רגעים של חסד. תודות למוזיקה. היא מתנגנת כאן בכל שעות היום. גיטריסטים פורטים שירים של אריק קלפטון, כנרים מנגנים מוצרט, זמרים מנעימים עם אריתה פרנקלין ומתופפים נותנים קצב על תופי בונגו או על פחי אשפה.

גיליתי את הצ'לו בתחנת סאבווי, כשנשביתי בקסמה של המנגינה הכי יפה ששמעתי בחיים. עמדתי מול נגן הרחוב שניגן את היצירה המהפנטת והקשבתי לו ביראת כבוד. הייתי בת תשע, אבל ההחלטיות שחשתי במעמקי הנשמה שלי הייתה בוגרת לגמרי. היא אמרה, זה. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לנגן יפה כמוהו. אני רוצה את המוזיקה.

אף פעם לא הייתי טובה במשהו עד שהתחלתי לנגן בצ'לו.

אימא דאגה להאכיל ולהלביש אותי. כסף לפעילויות פנאי היה המחלקה של אבא. אם רציתי להצטרף לפעילות כלשהי או לאמץ איזשהו תחום עניין, הייתי צריכה לבקש מאבא. התחננתי בפניו לתת לי שיעורי נגינה בצ'לו, והוא ארגן את זה. הוא חשב שזה לא יימשך זמן רב, כי האמת הייתה שאף פעם לא הייתי טובה בכלום. הייתי גרועה בספורט, נפצעתי בטניס, נחבלתי בפנים בסופטבול, וכמעט טבעתי באימון שחייה במועדון הספורט. בלט וסטפס היו אימה של ממש עבור מישהי עם שתי רגליים שמאליות כמוני. ובאשר לכיתת אומנות, ובכן, בקושי הצלחתי לשרטט עיגול.

אבל כבר בשיעור הראשון אצל גברת לוז, עם הצ'לו בין הרגליים, מצאתי את האושר. התחושה של המיתרים הייתה טבעית והקשת הפכה לשלוחה של הזרוע שלי. לקרוא תווים היה קלי קלות.

"יש לה כישרון טבעי," אמרה גברת לוז.

ארבע שנים וחצי אחר כך, המוזיקה הייתה החיים שלי. ברגע שהתעוררתי בבוקר האצבעות שלי כבר עקצצו לנגן בצ'לו שלי. רגע לפני שנרדמתי שמעתי בתוך הראש את המנגינות שניגנתי באותו היום.

אני לא יודעת אם כל הצ'לנים נותנים לכלים שלהם שמות, אבל אני קראתי לשלי פבלו.

פבלו הוא החבר הכי טוב שלי וחבל ההצלה של חיי. הוא הנמען של כל הסודות והצרות שלי. הוא יודע מתי אבא ואני מתווכחים. הוא יודע כמה אני נואשת להתקבל ללה גווארדיה, מתאמנת יותר משלוש שעות ביום, כל יום. הוא יודע שאני חולמת לנגן עם התזמורות הכי טובות בעולם.

פבלו יודע גם שהיום הוא היום הכי חשוב בחיי. בחיים של שנינו. אנחנו ביחד בדבר הזה.

פבלו יודע שאני אוהבת את הסוויטה בסול מז'ור של באך, אבל הייתי מעדיפה לנגן אלגיה של רחמנינוב. אם אתן לו את כל כולי, פבלו לא יאכזב אותי. אנחנו צוות. יש בינינו הבנה. אם אני קורעת את התחת, הוא מסב לי אושר.

יש נחמה בהאזנה למנגינה שמדברת אליי. מנגינות מבטאות את כל מה שאני לא מסוגלת לבטא במילים. הלוואי שאבא שלי היה מקדיש לי יותר זמן. הלוואי שאימא לא הייתה עובדת כל כך הרבה. הלוואי שהייתה לי חברה שהייתי יכולה לדבר איתה.

ברחוב 42 אימא ואני מחליפות לקו מספר 1 לאפטאון.

"ככה תיסעי לבית הספר החל מהסתיו," היא אומרת ומחייכת בביטחון, משוכנעת בעתיד שאליו פניי מועדות, תחנה אחרי תחנה, עד רחוב 66 ותיכון לה גווארדיה. המוסד האיקוני שכיכב בסרט תהילה של אלן פרקר ב-1980. הסרט הזה היה הדת שלי וסגדתי לו לפחות פעם בשבוע. הייתי בשמיים ברגע ששמעתי את פס הקול המוכר.

"תפגשי שם ילדים כמוך," היא אומרת באופטימיות. "יהיו לך חברות."

קרון הסאבווי עוצר. אנחנו בתחנת לינקולן סנטר. הלב שלי רץ מרתון ואגלי זיעה מכסים את מצחי. זהו זה. אני הולכת לנגן על פבלו ולתת את כל כולי. הם יזכרו את הביצוע שלי כי הוא יהיה אחד הביצועים הכי טובים שהם שמעו מימיהם.

ואם לא אצליח, זה הסוף שלי... כי זה הדבר היחיד שאני טובה בו.