קוצים ותורמוסים

מכתב לתמונה

אני יודעת ילדה טובה שלי, שאת לא אוהבת את הפוזה הזאת שהעמידו אותך בה. ילדה בת שלוש או ארבע עומדת לבדך בתוך שדה מלא בתורמוסים, בחרציות ובפרחי גדילן. מאחורייך גדר תיל מוחזקת בשני עמודים מטים ליפול. הגדר לא מצליחה לתחום את השדה. הפרחים פורצים אותה הלאה עד מעבר לתמונה.

אני עדיין זוכרת את מגעם הבשרני של התורמוסים ואת ריחם המר, המשכר, וגם את בוגדנותם של פרחי הגדילן, שבקיץ יהפכו לקוצים. לפעמים אני כואבת את אכזריותם גם היום.

בתמונה את לבושה בחצאית כהה עם שלייקס וחולצה בהירה מכופתרת בקפידה, בצווארון ובשרוולים. לראשך סרט בצורת פרפר החופן תלתל גדול. אני כמעט בטוחה שאת התמונה הזאת צילם ארצי, הצלם היחיד במושבה של אותם הימים. הוא היה עובר בין הבתים עם מצלמתו הגדולה ומציע, בלשון חלקלקה, בדרך כלל לאימהות של ילדות, "תמונה של שירלי טמפל".

אימא לרוב דחתה אותו. כיוון שחששה שמא יתייאש ממנה ולא יגיע אלינו יותר, היא הייתה מסתודדת איתו ארוכות, מסבירה לו מדוע לא נוח לצלם את הילדה היום, ומבטיחה שבפעם הבאה שיבוא, המשפחה כולה תצטלם ולא רק הילדה.

לבסוף היה ארצי אומר, כשהוא מזיז במהירות את כתפיו וצווארו, "בסדר, אני אבוא בפעם אחרת". סמוך לדלת היציאה היו כתפיו וצווארו מגבירים את תנועתם לתנועות ריקוד ממש, וכשהיה סוגר בזהירות את הדלת אחריו הייתה אימא אומרת בלחש לאבא שארצי בטח חושב שהם מיליונרים ושיש להם כסף מיותר לזרוק על תמונות. וכך קרה שמשנות ילדותך נותרו באלבום תמונות בודדות, "ייצוגיות" כולן, שבהן נראית ילדה קטנה, לבושה יפה, מסורקת למשעי, מסתכלת למצלמה בראש נטוי מלמטה למעלה, עיניה נאבקות בשמש המסנוורת, מנסה לחייך חיוך מספק.

היום את חיה בתמונה בחדר העבודה שלי, במגירה הימנית של שולחן הכתיבה. לפעמים כשעלבון רדום מתעורר בי ומפתיע בחדותו, אני יודעת שרק את יכולה לנחם אותי. אני פותחת את המגירה ומחפשת את עינייך כדי להתחנן על נפשי.

"הכאב הזה הוא שלך, לא שלי", אני אומרת לך. "אנא שחררי אותי ממנו, את יודעת שאני כבר לא את. לא היה קל לגדול אבל היום אני כבר לא שם".

ואת מסתכלת בי בעינייך החומות הגדולות ומחייכת חיוך קטן של מי ששומר על סוד הגלוי רק לו ולכן יכול למחול על כבודו.

לפעמים את מתרוממת מתוך המגירה, ובהיעדר התורמוסים והחרציות שעוטפים אותך בתמונה מתגלות שתי רגלייך הרזות והפצועות שפורצות את החצאית או את מכנסי הגומי הקצרים, הכחולים. גם החולצה החגיגית נעלמת, ומתגלה חזה חשוף, קטן וגרום, שעליו ציורים פראיים באדום בוהק בנוסח טרזן והאינדיאנים שנהגת לצייר על עצמך. רק התלתל נשאר במקומו.

את מושיטה אליי את שתי ידייך, כפי שעושה נכדתי כשהיא רוצה שאוציא אותה מהמיטה או מהלול, אבל שתינו יודעות שמקומך במגירה. אני מחזירה אותך למקומך, מלטפת את ראשך בזהירות בלי לקלקל את התלתל וסוגרת את המגירה עד לפעם הבאה.

אישה חזקה

נאוה חזרה הביתה, כמוסכם, בשעות הצוהריים המאוחרות. להפתעתה מרתה הייתה עדיין בבית. היא ובעלה של נאוה, אלכס, ישבו במרפסת הגדולה, מעליהם חופה של יערת הדבש שפרחיה הלבנים נטפו ריח מתקתק. מרחוק יכלה לשמוע את זמזומן העמלני של צרעות הבית.

נאוה נזכרה כיצד התאהבה בפרגולה ממבט ראשון ובזכותה קנו את הבית. זה היה לפני כעשרים שנה, בהתחלה נרתעה מעט מהצרעות, אך עם הזמן התיידדה איתן ואפילו חיבבה את זמזומן הקבוע והיציב. נאוה הסתכלה על הצמד מרחוק, "זוג משמיים" חייכה לעצמה.

אלכס היה אסוף בתוך כיסא גלגלים שנראה גדול ממידותיו, פיו היה חסום במסכת חמצן, ותלתליו השחורים מבריקים כמו אחרי מקלחת. מרתה ישבה מולו, מלהגת ומצחקקת בהולנדית. היא הניחה על ברכיו את ידיו שנחו בתוך ידיה, הסירה את המסכה מעל פיו ורכנה לעברו. אלכס קירב את ראשו לראשה, והיא, במפית שהייתה בידה, ניגבה את הרוק שהצטבר בזוויות פיו. אלכס לחש משהו ומרתה ספקה כפיה בהתלהבות.

"היא חייבת לעשות לעצמה ילד לפני שיהיה מאוחר", חשבה לעצמה נאוה מרחוק והחלה להתקרב אליהם. כך בדיוק זכרה אותה, דמות הלקוחה מפרסומת ליוגורט הולנדי. רגליה הארוכות היו נתונות בתוך מכנסיים לבנים רפויים שהבליטו את מותניה הצרים, חולצת השיפון התכלכלה עטפה חזה עגלגל וזקור, השיער הבהיר גזוז קצר ובזוויות חדות. את התמונה השלימו שפתיים בשרניות משוחות בוורוד עדין. את צבע עיניה לא זכרה, אבל זכרה שייחלה שנים ארוכות שתיעלם מחייהם. אלכס הבטיח שיעשה זאת, והיום היא מודה לאל ששוב שיקר.

כשהבחינה בנאוה אספה מרתה את ידיו של אלכס אל פיה ונשקה להן, אחר כך נישקה גם את שפתיו ונעמדה מול נאוה. נאוה הושיטה לה את ידה ללחיצה וזו חיבקה אותה בשתי ידיה שלה.

"אני מודה לך מעמקי נשמתי על שחשבת עליי, זה היה יום בלתי נשכח, עוד רגע תגיע המונית", אמרה באנגלית רכה, עיניה הכחולות חייכו ללא התנצלות.

נאוה ליוותה את מרתה לשער, ליבה יצא אל האישה הזאת. פתאום הבינה שהן אחיות לגורל, שתיהן אהבו איש שלא ידע לתת להן את האהבה שהן היו ראויות לה.

לאחר שהמונית עזבה השתהתה נאוה דקות אחדות ליד השער, אחר כך נשמה נשימה ארוכה ונכנסה פנימה. בבית רבץ שקט סמיך שאפילו זמזומן העמום של הצרעות לא הצליח להפר. היא פנתה למטבח, פתחה את המקרר ובהתה לתוכו. בשום אופן לא יכלה להיזכר מה קיוותה למצוא בו.

"תודה", שמעה פתאום את קולו של אלכס. הוא התקרב אליה בכיסא הגלגלים, תפס את ידה והניח את ראשו על ירכה. נאוה טמנה את ידה בשערו אבל משכה אותה מייד.

היד זכרה רק את התלתלים שאינם כבר ונרתעה מאלה שקיימים עדיין.

אלכס הגביר את אחיזתו, נשימותיו הלחות והחמות על בשרה הקפיאו אותה. גל מוכר של טעם רע החל להתעבות בשיפולי בטנה, עוד רגע יתפרץ החוצה ויטביע אותה. היא קרעה את עצמה ממנו ורצה למקלחת. בדרך נתקלה בחוסה, המטפל הפיליפיני. "גברת נאוה, אני לוקח אדון אלכס לטיול?" שאל בקול עמוק, שלא התאים לגופו הצנום.

היא הנהנה קלות ונעלה אחריה את דלת האמבטיה. "אני חייבת לנקות מעליי את היום הזה", נבהלה מעוצמת קולה. היא זרקה את הבגדים לסל ופתחה את הברז. המים הכאיבו לה. הם הכו בראשה ועיסו את גופה בזעם, והיא התמסרה לכאב שרוקן אותה מכל תחושות או מחשבות אחרות. רק את הריח התקשה הכאב לסלק מגופה. זה היה אותו הריח שהשתלט אז על הדירה שלהם ביום שאביה מת.

זאת הייתה דירה חשוכה ברמת השרון, שאליה מחוברת מרפסת גדולה להפתיע. נאוה חלקה אותה עם שלושת אחיה הבוגרים, עם אימא שכל הזמן רטנה, ועם אבא שרוב הזמן שתק. לפעמים, גם היום, היא יכלה להצטמרר מהדגדוג באוזנה כשנזכרה איך הייתה מתיישבת בחיקו של אבא. הוא היה מחבק אותה חזק ושר באוזניה מנגינה לחה במילים מוזרות, אז לא ידעה שהוא מנסה לנחם את שניהם. היא גם זכרה את עיניו האדומות של יוסי אחיה באותו היום, כשבא להפריע לה באמצע המשחק וציווה עליה לעלות הביתה מייד. "עוד מוקדם", ניסתה להתנגד.

"את חייבת, אבא מת", אמר בשקט.

"מה פתאום?" נפלט לה.

"פיתום ורעמסס", הרים פתאום את קולו. "כי ככה התחשק לו!" ידו המחוספסת מעבודה עטפה את כף ידה ומשכה אותה במעלה המדרגות.

"בדיוק כמו הידיים של אבא", נרגעה ולחצה את ידו. נאוה זוכרת את הפתעתה לנוכח ההמולה שהייתה בדירה הצפופה. כל משפחתו הענפה של אביה הייתה שם. הם היו עסוקים זה בזה ולא הבחינו בכניסתם. יוסי הושיב אותה ליד אימא שישבה בשקט בקצה הספה הירוקה. פניה הלבנים והמתוחים תמיד היו עכשיו שקופים כמעט. שערה הרך והבהיר הוקשח בספריי ריחני, ושפתיה המשורטטות היו מנומרות בשרידי אודם. נאוה הניחה את ראשה על זרועה, אבל ידיה של אימא נשארו שלובות.

"מה את רוצה להגיד עכשיו על אבא הזה שלך", אמרה כאילו ניצחה באיזשהו ויכוח ישן.

נאוה הרגישה סחרחורת, ריח דחוס ומחניק עמד בחדר. היא תהתה אם כך מריח מוות. כל מה שרצתה ברגע זה היה לחזור לרחוב, שם הייתה חברה של כולם, בעיקר של הבנים, וכאחת משלהם הם שיתפו אותה בכול, גם בעניינים שבלב. שם בשכונה ידעה לספר את הבדיחה המפולפלת שתעלים את המבוכה שבשקט כפוי, ושם איש לא יכול היה להתעלם ממנה. לימים גם לא אלכס. היא פגשה אותו במסיבה של החבר'ה, היא הייתה כבר חיילת משוחררת ולמדה חינוך גופני בווינגייט. הוא היה עולה חדש מהולנד, גבוה, רזה, עיניים עגולות וירוקות שמעליהן גבות שחורות וסמיכות וראש מלא תלתלים שחורים. נאוה נמשכה בעיקר לשפתיו שצבען היה כצבעה של פטמה כהה. הוא חיזר אחריה מייד אבל חיזר גם אחרי אחרות. רק אחרי כחצי שנה הפכו לזוג רשמי.

כשהציע לה נישואים היא הופתעה. "למה אני?" שאלה, והוא ענה, "כי אני רוצה שהילדים שלי יהיו סברס אמיתיים, אני חייב את זה להורים שלי שנשארו אצל היטלר כשהייתי בן שלוש, וחוץ מזה יש לך תחת סקסי". הוא גם סיפר לה על מרתה, חברתו הנוצרייה, שאותה עזב אחרי אהבה גדולה בת עשר שנים, למרות שהיא הציעה להתגייר עבורו. עכשיו במקלחת, יחד עם הלמות המים בראשה, הדהדו גם שתי המילים שהפעימו אותה אז, "תחת סקסי". עיניה עמדו להתפוצץ מזעם על עצמה, איך לא קלטה את סימני האזהרה בכל המילים האחרות שאמר.

ארבעת ילדיהם ה"סברס" הגיעו ברצף ואיתם היעדרויות של אלכס מהבית. עבודתו הייתה כרוכה בנסיעות רבות בארץ ובחו"ל, וכשחזר מצאה בו סימנים לנשים אחרות, בעיקר כשביקש ממנה עינוגים חדשים ביחסי המין כדי שיוכל להגיע לפורקן. הוא כמובן הכחיש את קיומן של אחרות, והיא נעלבה מבקשותיו החדשות. בפעמים המעטות שהעזה להתלונן שקשה לה לטפל לבדה בבית ובילדים היה אלכס עונה לה שהיא אישה חזקה ושהיא יכולה להסתדר מצוין בלעדיו, לעומתה הוא לא יכול להסתדר אפילו יום אחד בלעדיה...

לא היה טעם להגיד לו שגם אישה חזקה צריכה, לפעמים, כתף להישען עליה.

"הכתף" הגיעה בדמותו של גברי שאותו הכירה כבר בילדותה ושמחה לפגוש אותו שוב בשכונה. אשתו של גברי, איריס, הייתה המחנכת של בנה הבכור, והשתיים התיידדו. הקשר הצמוד בין נאוה לגברי החל כשבהיעדרו של אלכס נידבה איריס את בעלה שיעזור לנאוה בתיקון ברז דולף או דלת חורקת, והמשיך במפגשים חפוזים על הספה במשרדו של גברי פעם בשבוע. שניהם התמכרו למפגשים האלה למרות הסכנה שייתפסו. הם הבטיחו זה לזה, ובעיקר לעצמם, שהקשר יישאר גופני בלבד, ללא רומנטיקה או כל רגש אחר. כך הרגיש גברי פחות אשם.

כעבור שנה מאז שהחלה להיפגש עם גברי באופן קבוע, אלכס חלה בניוון שרירים מתקדם. ניתנו לו מקסימום חמש שנים לחיות.

היא זוכרת שאפילו הרופא הופתע מההידרדרות המהירה במצבו של אלכס. תוך שנתיים הוא הזדקק לשירותיו של חוסה, המטפל הפיליפיני, שיעזור לו בפעילויות היומיומיות הפשוטות. אבל מה שהיה לנאוה קשה מנשוא היה הריח שנדף ממנו, זה היה אותו ריח של מוות שפשה בדירת הוריה ביום מותו של אביה. כאז - הייתה נאוה נחושה לבחור בחיים. היא העבירה את אלכס וחוסה ליחידת הדיור שבקצה הבית, משם ניהלו חיים נפרדים משאר בני המשפחה. מי שהתנדב לעזור להם בשעת הצורך היה גילי בן השש עשרה, בנם האמצעי שטיפל באביו במסירות רבה.

נאוה לא נכנסה מעולם לחדרו של אלכס ונמנעה ככל האפשר מלפגוש אותו, עד לשבוע שעבר. בשעת בוקר מאוחרת היא ישבה על המרפסת ושתתה קפה שני לפני שתצא לעבודה. הילדים היו בבית הספר, והיא נהנתה מהשקט. לפתע הגיע חוסה, דוחף את כיסא הגלגלים. הוא ייצב את אלכס מולה מעבר לשולחן ונעלם.

"קרה משהו מיוחד, אלכס?" ניסתה לדבר ברכות.

"יש לי בקשה גדולה ממך, אחרונה", אמר. היא הסתכלה בו בפליאה. "אני מבקש שתבואי לישון איתי לילה אחד. אני מוכרח להיות עם אישה עוד פעם אחת לפני שיהיה מאוחר".

נאוה הרגיעה את עצמה. "אני לא יכולה, אלכס, אני חייבת לשמור על עצמי בשביל הילדים, אבל אולי נשאל את מרתה".

"מרתה? איזו מרתה?" שאל בריש מתגלגלת, שבעבר הרטיטה את ליבה.

"זה בסדר, אלכס. אני יודעת שאתם כל השנים בקשר", ניחשה, "ואני כבר מזמן לא כועסת, להפך, עכשיו אני אפילו מפרגנת, אגב, יש למרתה ילדים?" שאלה. אלכס ענה שאין לה, והכתיב לה את מספר הטלפון של מרתה שאותו זכר בעל פה. בלילה טלפנה אליה להולנד, והבוקר היא הגיעה לפי התוכנית.

"מעניין מה אמרו זה לזה", חשבה. "האם הזכירו אותי? האם אלכס הביע חרטה על שלא התחתן איתה..." דפיקות רמות בדלת קטעו את מחשבותיה, מהעבר השני נשמע קולו של גילי בנה.

"אימא, כמה זמן את מתקלחת, כולם בבית ואנחנו רעבים רצח".

נאוה סגרה את הברז. זרמי המים עדיין הלמו בגופה, אך ראשה היה צלול. אחרי שהתנגבה מרחה את גופה בקרם לוונדר, עיסתה את כפות רגליה, עטפה עצמה בחלוק ויצאה לילדיה.