נסיכות אפלה ואור

מילים ראשונות

השכם בכל בוקר יצאה הנסיכה תִּיָה מהשער האחורי של ארמון מלך מצרים, וירדה אל היאור. גבר צעיר, מבכירי פקידיו של פרעה ושמו טִיָָא, נהג להתהלך שם גם הוא ולהתענג על השלווה.

בכל בוקר טבלה תִּיָה בנהר, וכאשר עלתה מן הרחצה זרחה השמש, וקרניה התנפצו לרסיסים על המים. בעיניה, גם הזמן התנפץ לרסיסים, וכל רסיס נשא עימו את אחד ההגיגים הנוגים שכמעט תמיד עלו בה באותה עת.

היא הייתה עולה במשעול המוביל לארמון, עיניה האפלות תקועות בקרקע. טִיָָא הבחין כי היא שקועה בהגיונות ליבה הקודרים ולא הפריע לה.

בוקר אחד, כחודש לאחר שפגש אותה לראשונה, ראה אותה, והנה היא עולה מן היאור מאוחר מכפי שהסכינה ונראית שונה מתמיד: בעיניה האפלות זרח אור; והיא זימרה מנגינה נעימה לאוזן בקולה הערב, הנישא למרחוק.

הוא לא התאפק וניגש אליה.

תִּיָה הרימה אליו את עיניה המופתעות, והשיר שבפיה נדם.

"מיום שהכרתי אותך, את שקועה בתוגה. והנה לפתע נהפך עלייך ליבך. מעולם לא ראיתי אותך מאושרת כל כך," התפלא.

"אני אם לילד, עולל קטן," השיבה, "הוא מתגורר אצל מינקתו, וזה עתה ראיתי אותו ושיחקתי איתו. הוא קרן אור בחיי החשוכים."

הוא הזדעזע. "לא ידעתי. חשבתי כי שמרת על תומתך כראוי לנסיכה..."

תִּיָה פרצה בשחוק עליז, הראשון ששמע מפיה. "לא ילדתי את התינוק. לקחתי לי אותו לבן. חמלתי עליו. מאז התחלפו הרחמים באהבה עמוקה מעומק היאור."

"אם כן, הוא מבני העברים," אמר. "האם אביך יודע על כך?"

"כן. הוא מואס בעברים. הוא הרשה לי לאמץ את הילד רק לאחר שהבטחתי לו כי יגדל בארמון כנסיך מצרי לכל דבר ולא ידע את מוצאו."

"מדוע הרשה לך לאמץ אותו?"

"עיניתי את עצמי בצום כמעט עד מוות, והוא קיווה שהתינוק יעזור לי להתאושש," אמרה.

בארמון התהלכו שמועות על מקור העצב של הנסיכה, אך טִיָָא ביקש לשמוע הכול מפיה. "ספרי לי למה עינית את עצמך," אמר, וקולו העמוק היה רך.

שמחתה של תִּיָה על בנה הקט שקעה בנבכי נפשה. צער על אהוב ליבה שאבד לה ותמיהה על מכרה החדש נלושו בה לעיסה אחת. הצבע האפל שב לעיניה. "אינני רוצה לדבר על כך."

רוח בוקר קרירה מן היאור בידרה את שערה ונשאה עימה ריח ניחוח של הצמחים שעל גדותיו. טִיָָא לא שכח כי היא נסיכה, אך היא לא הייתה הנסיכה הראשונה שחיבק. לכן לא היה דרוש לו אומץ רב כדי להצמיד אליו את גופה, שהיה עוד לח מן המים וקר מן הרוח, וחום גופו זרם לתוכה. "פִּתחי את ליבך לפניי," המריץ אותה והביט בה במבט חודר, כמו ביקש להפשיט את נפשה.

הדחף לפרוק את שהצטבר בתוכה גבר. שתיקתה הארוכה שכיסתה על שהעיק עליה, הולידה מילים. הן פרצו מתוכה כמו נוזל שחור מהר געש.

היה זה סיפור אהבתה של תִּיָה לעלם עברי שעבד בארמון. סיפור על אהובה שנגדע מחייה ביד אכזרית, יד אביה, ועל כאב הפרידה שאיננו מרפה ממנה. וגם סיפור סוד על העומד לקרות בחייו, אשר הבטיח לגלות לה ולא נותר לו זמן.

"ואיה הבחור עתה?" שאל טִיָָא.

"אבי שילח אותו מן הארמון לשוב לסבלותיו בארץ גושן. ואז... נעלם, כמו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו."

טִיָָא שמח שהצליח לחלץ ממנה את הסיפור על המצוקה שהעיבה על חייה. הוא שיער כי הסוד שהעלם העברי לא גילה לה הוא־הוא סוד היעלמו. וטרם ידע אם יוכל לעזור לה לרפא את השבר שבליבה.

1

תִּיָה, בתם הבכורה של המלך סֶתִי והמלכה טוּיָה, הייתה בעלת תווי פנים ישרים ועיניים שלעתים היו אפלות ולעתים בהירות ומלאות אור. שפעת שערה השחור ירדה בגלים אל כתפיה ולפעמים נאספה אל עורפה. וכל אלה שיוו לה יופי שנערות מעטות התברכו בו.

אחותה הצעירה ממנה בארבע שנים, הֶנוּטמִירֶה, הייתה יפה אף ממנה. על ראשה נישא שיער נוכרי שקווצות חומות וזהובות השתלבו בו. עיניה, שצורתן כשקדים, וצבע עורה הכהה כנגד שמלותיה הצחורות, הקסימו את כל רואיה. בבקרים, בעלוֹת תִּיָה מן היאור, חשבה כי למרות יפי אחותה העולה על שלה, למרבה הפלא, זאת אחותה שמקנאה בה.

שנתיים אחרי תִּיָה נולד אחיה נֶבְּחָ. הוא חלה במחלה חשוכת מרפא, ולפני כחצי שנה חצה את סף ממלכת האל אוּסִיר, אל המתים והשאול. בדרכה מן היאור, הרבתה תִּיָה לחשוב גם עליו, על כי נקטף בדמי ימיו. על כי אמה והיא סעדו אותו יומם ולילה, עד שמת בזרועותיהן. על כי אחותה נעדרה ממיטת חוליו, ושוב — למרבה הפלא כעסה היא עליהן.

אחיה השני, רַעַמְסֵס, היה צעיר ממנה בשלוש שנים. הוא היה בעל אף נשרי ולסתות חזקות, וכל חזותו אמרה כי נועד למלוכה. היא חשבה גם עליו, וצפתה כי ישלח יד אל חייה, ולא לטובה.

והקודרים ביותר היו שרעפיה על אותו עלם עברי, מקור הסערה שבחייה.

בשנים קודמות עמד ארמון המלך בנוֹף, בירת מצרים. לא הרחק משם התפצל היאור לשבעה פלגים. המלך סֶתִי בנה לו ארמון משלו, שעמד על רמה גבוהה וחלש על הפלג הרחב שבין הפלגים האלה.

הארמון החדש היה מכלול הבניינים המפואר שבמצרים, והמפואר שבין בנייניו היה המבנה הראשי שנועד לממשל. מאחוריו ניצב המבנה של משפחת המלך. ארבעה חודשים קודם לכן, כאשר אלה כבר עמדו על תילם, העביר המלך את משפחתו לשם.

ועדיין הלכו ונבנו מבנים רבים. מימין לבניין הראשי הלך ונבנה מקדש, ולפניו פסליהם של אלי מצרים. משמאלו — המבנה המבוצר של אוצר הממלכה. כן הוקמו ביתנים למגורי הכוהנים, השרים, בכירי הפקידים, העבדים והשפחות ועוד, ואת כולם הקיפה חומה בצבע אדמדם.

ובשטחים הגדולים שבתווך — בין כל אלה — ניטעה גינה רחבת ידיים. שם הִקרה הגורל לפני תִּיָה את הפגישה עם העלם העברי.