כי הנה כחמר

פרק ראשון

בלילה שלפני ליל הסדר, כשהייתי בגן חובה, היה לי קשה להירדם. אבא ישב לידי וקרא לי סיפור כפי שעשה מדי ערב, ואז נשק לי נשיקת לילה טוב.

"עוד לא," ביקשתי. "עוד סיפור."

"מספיק להיום, תישני עכשיו."

לא התווכחתי. אמרתי לו שאחלום על הקושיות, ועל יציאת מצרים, ושאשתה מחר ארבע כוסיות יין.

הוא לא חייך כפי שנהג לעשות כשדיברתי. הוא רק ליטף את שערי, ושוב נשק לי.

"למה אתה בוכה?" שאלתי, והוא לא ענה וכיבה את האור.

נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. לפנות בוקר שׂרי, אחותה של אמי שגרה בבית שלידנו, קראה בשמי וניערה אותי קלות.

"מיקה, את חייבת להתעורר. בואי, אעזור לך, אני לוקחת אותך אלינו."

רציתי לישון והתעלמתי ממנה. הסתובבתי לכיוון הקיר.

"מיקה, קומי," דחפה אותי וקולה רעד. התיישבתי במיטתי.

"אבא איננו," בכתה. "אבא הלך."

"אבא פה. הוא השכיב אותי לישון," אמרתי בנחישות.

"אבא הלך לגן עדן."

"אין גן עדן. אימא אמרה. ראיתי את אבא, קודם."

"את רוצה שאקרא לאימא?"

"אימא לא בבית. רק אבא."

"אימא בבית," אמרה שרי ברוך. "היא במטבח עם אנשים."

"לא, לא היו אנשים קודם."

"עכשיו יש, אבל אנחנו לא נפריע להם ונלך אלינו, בסדר?"

"לא רוצה. אולי אני אלך למטבח? אולי גם אבא שם?"

היא שתקה ונעלה סנדלים לרגליי בעודי במיטה. קמתי בחוסר רצון בולט ואחזתי בידה. שמעתי קולות בבית, אך היא הובילה אותי בחופזה לדלת האחורית, ומשם יצאנו דרך גדר השיחים לחצרהּ. הבחנתי באמבולנס שאורותיו מרצדים באדום על הכביש ליד הכניסה. עצרתי. היא חיבקה ומשכה אותי, ונכנסנו אל ביתה, בעודה ממשיכה לבכות. לא שאלתי דבר. הייתי רגילה שעולם המבוגרים סתום בעיניי, וממילא לא הייתי מקבלת תשובות. ברגע שהנחתי את ראשי על הכרית ליד נטע, בת דודתי שהייתה בגילי, נרדמתי שוב, וקמתי למציאות חדשה.

שמעתי את אימא רבה עם שרי. אימא הייתה אישה קטנת קומה ורזה. תמיד נראתה לי כמו חסידה זעירה. היא נהגה לעמוד על רגל אחת ליד שולחן העבודה שלה כשנמאס לה לשבת, ועינה הימנית עצומה למחצה. אבא הסביר לי פעם שהיא החליטה שאם תחליף רגליים בעודה עומדת, הדם יזרום יותר טוב למוחה, ושהיא עוצמת את העין לפעמים כי השרפות של הקרמיקה בתנור סנוורו אותה. מאז סירבתי להתקרב למחסן בחצר והתרחקתי מהחומר שהיה מונח בדליים גדולים תחת הגגון.

"אני לוקחת אותה הביתה," אימא ניסתה ללחוש, אך היא לא ידעה ללחוש. היה לה קול עוצמתי וחלוד, כפי שאבא כינה אותו, והיה מתווכח איתה שזה בגלל הסיגריות ושעליה להפסיק לעשן.

"בשום פנים ואופן," אמרה שרי בנחישות. "זה גובל בהתאכזרות כלפי הילדה. איך את יכולה לעשות את זה כל עוד הגופה מונחת בסלון? את לא אפשרת לאמבולנס לפנות אותו. מתי חברה קדישא מגיעים?"

"השתגעת? הם? אני לא אעשה לו את זה. הספיקה לי חקירת השוטרים. הזמנתי אמבולנס פרטי."

אלי, בעלה של שרי, הצטרף לשיחה וניסה להרגיע את הרוחות. הוא היה אדם שלא דיבר הרבה, ואבא אמר עליו שהוא עובד שעות ארוכות ולא נשאר לו זמן לבזבז על שטויות. מה עוד שהוא ואימא לא הסתדרו, בלשון המעטה, ופעם שמעתי שאמר לשרי שרק בגללי הוא מבליג. בשלב זה קמתי ונעמדתי בפתח המטבח שבו היו.

"צריך לחשוב על ההלוויה," אמרה אימא. "עוד מעט אחפש בית עלמין אלטרנטיבי. נראה איך עושים את זה."

"חבל שאת הולכת לכיוון הזה," התערב אלי. "לא בכל דבר צריך להיות אחר. תחשבי גם על המשפחה שלו."

"זה הדבר הנכון לי, וזה מה שיקרה."

"תחליטי מה שתחליטי, היא לא תשתתף בטקס," אמרה שרי בנחישות. "תחשבי פעם אחת על הילדה."

"שרי צודקת," צידד בה אלי. "מיקה צריכה להיות כעת במרכז תשומת הלב שלך. היא הדבר היחיד שנותר לך."

השתררה שתיקה. "טוב. אז שתישאר אצלכם עד שאסיים את הבירורים."

התחלתי לבכות, וכולם הסתובבו בבת אחת.

"מיכאלה," ניגשה אליי אימא וחיבקה אותי, מהדקת אותי אל גופה. "אבא מת. הוא..."

"אודיה, תפסיקי," צעקה שרי. "קצת רגישות. יהיה לה קשה מספיק בתקופה הקרובה."

בכיי התגבר. אימא אמרה שהיא חייבת לחזור ולארגן את הדברים, והורתה לי להישאר אצל הדודים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו נטע ואני יד ביד לגן, ותיקי האוכל שלנו על גבינו. במשך היום ישבתי בשקט בפינה, כהרגלי. שמעתי את צקצוקי הלשון של הגננת ושל העוזרת שלה, ושמתי לב שאני זוכה לקבל הרבה חיבוקים ואפילו שורה שלמה של קוביות שוקולד. אך לא באמת הבנתי מה קורה.

השבועות הבאים עברו במבוכה ובצער ולֻוו במסתורין על היעלמותו של אבא. הוא איננו. הוא לא יחזור. מי ייקח אותי לגן ויחזיר אותי אחר הצהריים דרך גן השעשועים? מי ישמור עליי כשאימא לא תהיה בבית, ויספר לי סיפור לפני השינה? אבא היה האבאימא שלי. אימא הרבתה לנסוע בארץ ובעולם, לכל מקום אפשרי שבני אדם היו מכינים בו כלי חרס בשיטות עתיקות ושבו התנהלו חפירות – דרום אמריקה, אפריקה, אירופה כמובן, ואפילו סין ובורמה. בכל פעם שנסעה, אבא היה מוריד ספרים מהספרייה העמוסה לעייפה והיה פותח קודם כול את האטלס להראות לי באיזה מקום אימא נמצאת כעת. במקרים רבים אפילו לא היה במפה סימון של המקום שבו שהתה, ואבא היה מסמן נקודה אדומה ורושם לידה שֵם בעט שחור.

"לפעמים היא מסכנת את עצמה," היה ממלמל לעצמו ואז מחזיר את תשומת לבו אליי.

"את רואה? כאן יש חפירה חשובה וקראו לאימא שתשתתף בה. הם רוצים להבין איך חי האדם הקדמון." הוא פתח ספר נוסף. "תראי איזה מבנים כבר בנו אז... תראי איזה כלים עשו מקרמיקה, ואבני יד מאבן צור..."

הוא הביט בתמונות, השתתק ומבטו הפך מצועף. ואז נאנח והתחיל לבשל את ארוחת הערב. הוא היה זה שהכין את הכריכים לגן, שהגיע לאירועים שלי, אפה עוגה ליום הולדתי וטיפל בכל מה שקשור לבית. כשאימא חזרה עייפה ומאובקת ממסעותיה, היא נהגה להתקלח, לצנוח על מיטתה ולקום באמצע הלילה כדי להכין את השיעור שהיה עליה להעביר ביום המחרת. בין מסעות, הרצאות ומפגשים עם אנשים רבים, לא נותר לה זמן עבורנו, ואנו יצרנו לנו בועה משלנו וכך חיינו.

הוריי היו מבוגרים כשנולדתי. את סבתי מצד אמי כמעט שלא הכרתי. היא גרה בגרמניה, והבית שבו גרנו אנו היה של סביי, שאחרי קום המדינה חזרו לגרמניה. המגרש שבו ניצב ביתנו היה גדול מאוד, ובקצהו השני בנו שרי ואלי את ביתם. ביתנו היה ישן, קטן ומלא בספרים. אימא התעקשה שאחד החדרים בבית ישמש לה חדר עבודה. בחצר עמד הצריף שהיה הסטודיו של אימא ובו היו תנור וארונות לאחסון. למרות שאבא הסכים לכל מוצא פיה, הוא עמד על כך שהיא לא תעשן בסלון ובמטבח בגללי. אבל שאר האזורים היו אפופים ריח עשן סיגריות חמצמץ וכבד. לעתים אימא כל כך חסרה לי, שהייתי עומדת בפתח חדר העבודה שלה ומרחרחת בשקיקה ריח טחוב זה. כשאימא לא הייתה איתנו בסופי שבוע, נהגנו לחגוג את לילות השבת אצל שרי ואלי. אבי המעיט לבקר את הוריו, ותמיד אמר שהוא חוזר משם ומועקה בלבו. כשכן הלך אליהם, אני נשארתי אצל דודיי, בבית שבו שררו רעש והמולה, ולא מצאתי את מקומי בין שלושת ילדיהם שרבו, העליבו, ולעתים אף הרביצו זה לזה. התרגלתי להיות רואה ואינה נראית וחשתי שרק כך אוכל לשרוד.

***

כך החלה המציאות החדשה שלי. אמי אספה אותי כמעט מדי אחר צהריים מהצהרון, השתדלה להכין ארוחת ערב בשעה מוקדמת, אך שכחה או לא ידעה שעליה לקרוא לי סיפור לפני השינה, לדאוג שאצחצח שיניים ולעזור לי לבחור בגדים ליום המחרת. התגעגעתי לאבא, לצחוק שלו, לחיבוק ולאהבה האין־סופית שלו. היו לו ידיים גדולות וחמות, והחיוך שלו, כשאמר שאני המלאך שירד משמים, היה מידבק. מדי פעם התעוררתי בלילות בבכי קורע לב, ואימא הייתה מגיעה וממלמלת: "תנסי לישון, הכול יהיה בסדר." היא נראתה אבודה וחסרת אונים.

למסיבת הסיום של גן החובה אימא הגיעה הרבה אחרי שאר ההורים, כשהטקס כבר כמעט נגמר. שרי יצאה בכל כמה דקות לחפש אותה, ונטע שישבה לידי צבטה אותי. "הכול בגללך, את רואה? את מפריעה לנו. אפילו אימא שלך לא רוצה אותך."

נעלבתי, אבל לא עניתי לה. מניסיוני, לא היה בכך טעם. תכף אימא תבוא, אמרתי לעצמי והמתנתי בציפייה דרוכה. כשאימא נכנסה סוף־סוף, חייכתי אליה בהקלה. היא התקרבה אליי ולחשה: "איפה התיק שלך? אנחנו כבר הולכות."

"אבל לא גמרנו את המסיבה," מחיתי. "ועוד מעט הולכים לצהרון."

"היום לא יהיה לך צהרון. את כבר גדולה, עוד מעט בכיתה א'. אנחנו נוסעות רחוק, יהיה לך כיף," אמרה בקצרה.

"שתינו?"

"גם. אבל לא רק."

שרי נתנה בה מבט מתרה, ואימא חזרה לעמוד ליד הדלת. שרי קמה אליה. קמתי ונצמדתי אליה. לא רציתי שיריבו ושכולם ישמעו את מה שיש לשרי לומר ואת תשובותיה של אימא, וידעתי שהן לא יעזו לצעוק כשאני לידן.

"בעוד כמה דקות נסיים," התערבה הגננת. "אנו מחלקים מתנות ועוגת שוקולד."

אימא המתינה בקוצר רוח, ומיד לאחר שחילקו את העוגה והמתנות, לקחה את תיקי ואת הצלחת עם העוגה, בעודי אוחזת בחוזקה בשקית המתנה. טנדר העבודה שלה, כפי שאבא קרא לו, חנה בחוץ.

"אבל אני רעבה. והיום יש שניצל בצהרון," התעקשתי.

"אני מבטיחה לך שנעצור בדרך ואקנה לך שניצל בפיתה. עם מיץ. תיכנסי ותאכלי בינתיים את העוגה."

כעת הבנתי מדוע היא רבה עם דודתי אמש, ומדוע שרי צעקה עליה שהיא חסרת אחריות, שהיא צריכה להבין שהיא ההורה היחיד שיש כעת לילדה, ושהיא לא יכולה לטלטל אותה כאילו היא חפץ. הבנתי מדוע שרי אמרה שמיקה תמיד תוכל להישאר אצלה עד שתחזור.

אמי עמדה על שלה ואמרה שהיא המחליטה, בדיוק בגלל שהיא ההורה היחיד של מיכאלה.

*המשך הפרק בספר המלא*