קליפות

1.
 

אף על פי שאני ממש מנסה, אני לא מצליח להתאפק ומסנן בין השיניים רצף קללות קצר כשהגלגל הקטן של המזוודה נתקע בדלת הזכוכית המסתובבת. כשאני מתכופף כדי למשוך אותו בכוח, הוא נשבר לי ביד, ואם כל זה לא מספיק, אני גם חוטף מכה בראש מידית המתכת.

כשיד אחת אוחזת גלגל שבור ויד שנייה משפשפת את האזור הכואב במצח, אני לא יכול שלא לתהות אם יכול להיות שמדובר בסימן שהיקום מנסה לשלוח לי, ושאני לא אמור בכלל להיכנס פנימה. אבל מהר מאוד אני מנפנף את המחשבה הזו מעליי. אני צריך להתאפס ומהר. תתמקד! אני פוקד על עצמי, אל תחפש לעצמך סימנים מיותרים. אבל הבעיה היא שעם עובדות אי אפשר להתווכח — וזו פשוט עובדה שכבר בצעד הראשון שלי, אחרי שאני עובר בדלת, אני מתחיל להרגיש לא בנוח.

המקום עצמו נראה מרשים עד מאוד. המרחב גדול ומואר, ומבעד חלונות הזכוכית הגדולים שמצד שמאל רואים את הים מתפרס עד האופק. בצד ימין של החדר ניצבות כורסאות בד וספות מרופדות, כאילו מזמינות להשתרע עליהן. בדיוק כמו שאתה אוהב, אני מנסה לשכנע את עצמי. מה רע כבר יכול להיות בלשבת ולבהות מול נוף כזה? בפינה יש שתי מעליות שקופות עולות ויורדות, וברקע נשמעת מוזיקה שקטה ובעיקר מרגיעה. אבל אני לא מצליח לעבוד על עצמי. אני בכלל לא רגוע. אני שומע את דפיקות הלב שלי בתוך האוזניים ומבין שאני מתנשם בכבדות.

זה לא הזמן להתקף לחרדה, אני נוזף בעצמי ומכריח את עצמי לנשום עמוק. פתאום אני מבחין שאני עדיין עומד באותו מקום, צמוד לדלת המסתובבת. חאלס עם השטויות, יאיר. תסתכל סביב. תתקדם קצת. חפש בעיניים את דלפק הקבלה. מצאת? יופי. תתקדם לעברו ותעמוד בתור. הגעת? עכשיו תמתין.

לפניי בתור הקצר עומד זוג. האישה מדברת עם הפקידה והגבר מחזיק בידיו ילד מתולתל. הילד, אולי בן ארבע או חמש, מסתכל עליי במבט סקרן. אני מנסה לחייך אליו. ילדים בדרך כלל אוהבים אותי. אחותי הגדולה יכולה להעיד שאני דוד למופת. אני משחק עם האחיינים שלי, מבלה איתם וקונה להם מתנות. אבל הילד הזה כאן מולי לא מתרשם. לא ממני ולא מהחיוך שלי. הוא מסובב את הראש וקובר את הפנים בכתף של אבא שלו. אני נאנח. זה לא היום שלי, זה בטוח.

בשעה שאני ממתין לתורי, אני מסתכל לצדדים, מנסה לבחון את הסביבה ובעיקר את האנשים סביבי. אני מבחין בבחורה בלונדינית שבדיוק נכנסת דרך הדלת המסתובבת ונעצרת גם היא בדיוק באותו מקום שבו אני נעצרתי רק לפני כמה רגעים. היא משחררת את היד שאחזה במזוודה כחולה קטנה ומעבירה אותה בשיער. ביד השנייה היא שולפת טלפון מהכיס האחורי של הג'ינס הצמודים שלה. אני בוחן אותה בזהירות ותוהה אם גם היא הגיעה לכנס הזה, אותו אחד שאני אמור להשתתף בו, אבל הבחור הגבוה שמתרומם מאחת הכורסאות ניגש אליה ומחבק אותה בהתלהבות, ומנתץ מייד את התקווה שלי. הבלונדית לא לבד כאן. היא לא הגיעה לשום כנס. הם ביחד, והם בטח באיזו חופשה רומנטית. אני מקלל שוב בשקט.

חופשה רומנטית. אינעל העולם, איך הייתה מתאימה גם לי חופשה רומנטית עכשיו. בעצם, כל חופשה הייתה מתאימה לי. קצת בטן גב, הרבה סרטים טובים — ושקט. במקום זה, אני כאן, בכנס הזה, משתתף בניסוי המביך הזה ומקווה לטוב. לפחות קיוויתי לטוב עד היום בבוקר, כשקמתי מהמיטה ולא הבנתי מה חשבתי לעצמי בכלל. למה לעזאזל חשבתי שהניסוי הזה הוא רעיון מוצלח? לרגע אחד שקלתי לוותר על הכול ופשוט להגיד לנהג המונית לקחת אותי למקום אחר. לאילת, לכינרת, לירושלים, אפילו אולי לשדה התעופה, לא ממש משנה, רק לא לפה. כמה שיותר רחוק, עדיף.

גם ככה אף אחד לא יודע איפה אני כרגע ומה התוכניות שלי. חוץ מאמיר, שאין לי סודות ממנו, ודרור מהמערכת, כולם בטוחים שנסעתי לאיזה כנס מקצועי, משהו שקשור ל"מדיה ותקשורת במאה ה-21", כותרת מטופשת שהמצאתי בשבוע שעבר. אז מה זה משנה אם אני אתחרט עכשיו ברגע האחרון? אף אחד לא יוכל להאשים אותי שהברזתי לפני שבכלל ניסיתי, נכון? אף אחד לא יכול להתאכזב ממני. אני פשוט יכול להרים את המזוודה שלי, להסתובב עוד לפני שיגיע תורי לדבר עם פקידת הקבלה, לצאת מבעד לדלת ולשכוח מהכול.

כשאני חושב על זה, גם לאמיר ולדרור אני לא חייב לספר שהשתפנתי. אני יכול לנסוע הביתה, להסתגר שם חמישה ימים, ואף אחד לא ידע. בסוף השבוע אמציא לשניהם איזה סיפור: "כן, בטח, הייתי. נתתי את הכול אבל זה פשוט לא הלך. לא הצליח, לא נורא. העיקר שניסיתי." הם לא יוכלו לשפוט אותי אם הם לא ידעו בכלל.

אבל מצד שני, זה באמת מה שאני רוצה לעשות? לברוח? לא הגיע הזמן סוף סוף להתמודד עם המציאות ולמצוא משהו אחד שמתאים לי? מישהי שתתאים לי? הרי בדיוק בגלל הרצון הזה בכלל נרשמתי לניסוי הזה, לא? מצד שלישי, זה לא חדש לאף אחד שאני פחדן. כי מה לי ולניסויים בכלל? מצד רביעי...

רטט בכיס המכנסיים שלי מנער אותי מכל המחשבות על בריחה ומכל הבחינות של ההחלטות שלי. אני שולף את הטלפון ורואה שמדובר בתזכורת ביומן שלי: "היום זה היום הגדול. לא לשכוח את ההפתעה". לצד ההודעה מופיע גם האימוג'י המחייך עם הלבבות בעיניים, שהוספתי אני עצמי לתזכורת הזו, לפני כמה חודשים.

אני נאנח שוב, סוגר את המכשיר ומחזיר אותו לכיס. אם הייתי צריך לקבל סימן מהיקום, אז הינה קיבלתי אותו. סימן נחרץ. אני לא צריך להיות פה בכלל. בטח לא היום. אני צריך לשבת באיזשהו מקום, לבכות וליילל, אולי לשתות כמה בירות כדי לנסות לשכוח. במקום זה, כמו טיפש הגעתי לכאן. דווקא היום!

זהו, יאללה הביתה. בפרץ החלטיות אני מתכופף להרים את המזוודה כשלפתע קול של אישה עוצר אותי.

"כן, בבקשה."

אני מרים את הראש ורואה שהזוג עם הילד שעמדו בתור לפניי כבר מתרחקים, ופקידת הקבלה, לבושה בחליפה אלגנטית כהה, נועצת בי עיניים גדולות וחיוך גדול לא פחות.

"ברוך הבא למלון נווה גנים. מה השם בבקשה?"

אני מתרומם בחזרה וממלמל, "אההה, יאיר. יאיר חושן."

היא מתקתקת משהו במחשב שלה ומסתכלת עליי שוב.

"אני רואה שאתה מהקבוצה של הכנס."

אני מהנהן. החיוך שלה נעשה רחב יותר או שנדמה לי? יכול להיות שהיא צוחקת עליי?

"אוקיי, אז ככה," היא אומרת, "אתה לא אמור לקבל כעת מפתח לחדר שלך. כולכם תקבלו מפתחות אחרי המפגש הראשון, שיתחיל בעוד..." היא שולחת מבט אל השעון הגדול שניצב לידה, "בעוד עשרים דקות."

אני מהנהן. אני יודע. תזמנתי במדויק את ההגעה שלי. לא רציתי להגיע מאוחר מדי, אבל גם לא רציתי להגיע ראשון.

"ואיפה מתקיים המפגש?" אני שואל.

"בקומה הראשונה. יש שם גם קפה, שתייה קלה להתרעננות ועוגות. זה יהיה האולם הקבוע של הכנס שלכם לימים הבאים," היא שולחת אליי עוד חיוך. "לגבי המזוודה, אתה יכול לקחת אותה איתך או להשאיר לי ואני אכניס אותה לחדר שמירת חפצים בינתיים, עד שתסיימו."

"לא, זה בסדר, אני אקח אותה איתי," אני מניד בראשי, "יש לה גלגל שבור ועדיף שאני אטפל בה," אני מוסיף ומייד רוצה להכניס לעצמי סטירה. מה אכפת לפקידה הזו מהגלגל במזוודה שלך?! אתה לחוץ ואתה מדבר שטויות. אולי תסתום, יאיר?!

פקידת הקבלה מולי דווקא לא נראית מובכת. "אין בעיה," עכשיו הגיע תורה להנהן, "אז אתה מוזמן לעלות לאולם הכנסים. יש שם שלט, אתה כבר תראה. כתוב עליו אולם גפן."

גפן? ברצינות? מכל השמות בעולם, לאולם של הכנס, של הניסוי הזה שאני עומד להשתתף בו בימים הקרובים, קוראים גפן?

כבר לא נשארו לי מילים ואני רק מהנהן אליה בתודה ומתרחק ממנה.

גפן רודפת אותי, זה בטוח. זה כבר לא סימן מהיקום או מהיוניברס או אלוהים יודע מאיפה, אני חושב לעצמי בעודי מתקרב לכיוון המעליות עם המזוודה המקרטעת שלי. זה ממש לא סימן. זו כבר קארמה. וקארמה כמו שאתה יודע, יאיר, קארמה איז א בּיץ'.