זמר הפאנק ועוד סיפורים

גורדון ואני

גורדון רמזי צרח עליי. לא סתם צרח, העיניים שלו בערו, המצח המקומט שלו הפך לגלי עוד יותר ונראה כמו צונאמי ענק, הידיים הגדולות שלו התקרבו לצווארי וכמעט חנקו אותי, והפה שלו נפער בעודו צורח עליי, "הסלמון שלך יצא יבש, יבש!! אתה לא יכול לבשל ככה במטבח המזוין שלי, חתיכת אפס!"

זאת לא הפעם הראשונה שבה ראיתי את גורדון מאבד את זה, אבל הפעם זה היה שונה. לכן, במקום להיעלב, לבכות ולרוץ ולהכין את המנה שוב, או סתם להתחבא במחסן, חיבקתי אותו, חיבוק חזק, חם ואוהב, חיבוק של מישהו שמבין שעומד מולו מישהו במצוקה, מישהו שעובר משהו. זה לא הסלמון היבש שלי שבוער בו, זה משהו אחר, עמוק יותר. ראיתי אותו כמות שהוא: למרות הכסף הגדול, הפרסום והתהילה, הוא לא יותר מאשר חיה פצועה ודואבת, המלקקת את פצעיה.

ראיתי את הכאב שלו; את האב המתעלל, קריירת הכדורגל שהתרסקה, את העבודה הקשה במסעדות, שעות על גבי שעות של קילוף תפוחי אדמה עד שהידיים מדממות. ראיתי את הצרחות של מרקו פייר וייט שמשפיל אותו, מפחיד אותו, דוחק אותו לקצה עד שהוא בוכה כמו ילד קטן. ראיתי את הלחץ הבלתי נסבל, את הריבים עם השותפים והעובדים, את האכזבה מהמבקרים שדקרו אותו עם עטיהם המושחזים כסכין.

צעקתי לו, "גורדון! אני מבין אותך, אני מבין! אני רואה את הקושי שלך, אני רואה את הסבל שלך, אני יודע איך אתה מרגיש!"

גורדון עצר והסתכל עליי בעיני עגל פעורות ועגולות. גופו הגדול קפא. נראה שגם הוא נזכר בעבר שלו, הרגשתי ששנינו שואבים זיכרונות מאותו מקום קדום, שכביכול אנחנו מאוחדים ומשדרים על אותו גל של נוסטלגיה מהולה בכאב ועצב, ששום סכום כסף לא יכול לרפא.

הוא חיבק אותי חזק, הצמיד אותי לגופו ואמר לי בשקט שהוא מצטער. "אבל אתה עדיין זבל של טבח" הוסיף. חום עטף אותי, הרגשתי שהצלחתי לחדור את שריונו של השף המפורסם. סיפרתי לו את שראיתי בחזיוני והוא עמד שם דומע. בהתחלה הוא שילב ידיים, ולאחר מכן החזיק את ראשו בידיו, בעודי ממשיך ומספר ומפרט את התמונות לפרטי פרטים.

לאחר שסיימתי, השתרר שקט. שאלתי אותו בעדינות, "גורדון, זאת הסיבה שכל השפים כל כך קשוחים? לכן אתם כאלו קשים? אלו הזיכרונות הנוראים האלו שרודפים אתכם? זה מה שקרה גם ליונתן רושפלד?"

"לא", ענה לי גורדון בשקט, "רושפלד סתם אידיוט".

זמר הפאנק

אריק ריד הסתכל במראת בשירותים של המועדון הקטן בשולי העיר, שבו רק עכשיו סיים להופיע. מולו ניבט זמר פאנק מיוזע, שמזמן עבר את שיאו עם עודף משקל, שיער אפור ושקיות כהות מתחת לעיניים. בגיל 55, אחרי יותר מ-35 שנה של סיבובי הופעות במועדונים הכי נידחים בארה"ב, חורים שאף אחד לא יודע שהם קיימים, נראה שהשחיקה התחילה להראות את אותותיה וסימני שאלה רבים החלו מנקרים במוחו.

כאחד מראשוני הפאנקיסטים, שהחל להופיע עוד בימיו של רייגן השמרן וההזוי, הוא ראה שורה של נשיאים מושחתים עולים ויורדים, את אירן-גייט, ניקארגואה, אל-סלבדור, מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, את ההזיה ששמה דונלד טראמפ, הפשע שגובה מחיר עצום, אלימות משטרתית נגד שחורים, החרפה של המשבר האקלימי, התחזקות של ההתבהמות הקפיטליסטית ונסיקתה של תרבות הפייק והשקר והערצת הסלבים והמשפיענים.

"לא נראה לי שהזבל הזה שאני עושה כל חיי פאקינג עובד כל כך," הוא חשב לעצמו. "אני עומד על הבמות ושר על שינוי, נגד הפוליטיקאים, נגד הקפיטליזם, נגד העוולות של הממשל ועל כל הדברים שדופקים אותנו ביום-יום. אבל אלו שהיו בהופעות שלי לפני 30 שנה, אלו שדקלמו את השירים שלי, עשו סטייג' דייבינינג מהבמות ונשבעו להיות שונים, כבר מזמן תקועים עמוק בישבן של קורפורייט אמריקה"

הוא נזכר שאחד מחבריו בתיכון, שברח מבית הוריו כי הם לא הסכימו שיהיה טבעוני אדוק, הוא כיום בעלים של לא פחות מ-20 סניפים של מקדונלדס ונשוי לדוגמנית מקומית שמתהדרת ב-500cc בכל צד אחרי הליך שעברה אצל מנתח מפורסם שמטפל בכל הסלבים בעיר, ושהזרקות הבוטוקס הרבות שקיבלה גרמו לכך שהחיוך המזויף והמטופש שלה נשאר מרוח על פרצופה כל הזמן.

"בשביל זה שרפתי את החיים שלי בסיבובי הופעות בואן מסריח, עם עוד שלושה אנשים שבקושי מתרחצים? חוצה את ארה"ב לרוחבה ולאורכה, מה בעצם יצא מזה? למי זה שינה משהו?" תהה ריד לעצמו.

הדכדוך לא היה אפיזודה חולפת. לפעמים בהופעות, הוא רואה פנים מוכרות - פנים שמלוות את ההופעות לאורך השנים. אלו מעריצים שרופים שכבר גדלו, התחתנו והחלו להביא את הילדים שלהם, שהם כבר בני נוער, להופעות. לראות אותו, את אריק ריד על הבמה, קופץ, צורח ומתפתל. הוא לא יכול להפסיק לחשוב מה אותם אנשים עושים היום. אולי חלקם שוטרים בכלל, עובדי מדינה, חיילים בצבא האמריקאי, אולי הם גזענים, נאצים או חברים ב-KKK. בעולם של היום אתה יכול להיות סוציאליסט וקפיטליסט, אוהב אדם וגזען, ימני שמרן שאוהב גברים אבל גם חבר במפלגה ששונאת להט"בים. הכול הולך, האידיאולוגיה מתה - כל אחד בונה לעצמו את הסיפור שלו.

ריד יצא מהשירותים והלך לכיוון חדר ההלבשה הטחוב, שנמצא שתי דלתות משם. בדרך, כמה נערים כבני 16 טפחו על גבו וצעקו לו "אתה המלך". הוא חייך אליהם בנימוס, הוא כבר ידע מה יקרה להם. בעוד שנתיים הם ילכו לקולג' ויבינו שבשביל להצליח הם צריכים להתחיל להכניס את החולצה למכנסיים, להסתיר את הקעקועים, לעשות שיעורים, לחייך לקולגות, לעשות מה שאומרים להם, לחשוב על העתיד ולמצוא את מי להכניס להיריון. את סופי השבוע הם יעבירו בלצפות במשחקי NBA עם קערת צ'יפס ונאצ'וס.

כן, יש להם כוונות טובות, זה בטוח, אבל גם אותם המכונה תטחן, אי אפשר לברוח מזה. הם ימצאו את עצמם באיזה אופן ספייס או קיוביקל, מנסים למכור למישהו עוד איזו תוכנה מיותרת או מכינים מצגת שיווקית לבוס המטומטם שלהם, ששוב יספר להם על עשרת מסלולי הגולף שהוא מת לשחק בהם כשיפרוש לגמלאות.

הוא התיישב בכבדות. הגוף דאב, הגב מתחיל להיתפס. הוא הביט במעטפה שעל השולחן שבתוכה נמצא החלק של הלהקה בהכנסות הערב. 300 דולר עלובים. זה אולי יספיק לקצת אוכל ודלק. בפאנק חיים מהיד לפה. זה הזכיר לו שבתחילת הדרך הוא פגש את להקת מטאליקה. הם היו להקת מטאל צעירה ואמביציוזית. הוא לא ממש התחבר אליהם כי המתופף עם המבטא המוזר, שפרש מקריירת טניס שלא המריאה, כל הזמן דיבר על כסף ועל כמה הם רוצים להיות עשירים. זה עשה לו בחילה אז, וזה עוד יותר עושה לו בחילה היום, כשהוא רואה את הסולן שלהם, ג'יימס האטפילד, יושב ומתרגש עד דמעות בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, כשאלטון ג'ון מספר לו כמה הוא אוהב את השירים שלו, ולצידו מיילי סיירוס, מי שהייתה פעם כוכבת הילדים "האנה מונטנה", מחזיקה לו את היד ברוך. "כמה פתאטי אתה יכול להיות?" הוא חשב לעצמו. "לא ייאמן שהם הפכו למולטי-מליונרים ואני תקוע בדרך לעוד מוטל בוושינגטון די.סי."

לחדר ההלבשה המעופש נכנס בחור צעיר, אולי בן 15, גבוה ודקיק, גשר על שיניו, השיער השחור שלו מסתיר את עיניו ועל ראשו כובע מצחייה מרופט. "סליחה," הוא אומר בקול מתנצל, "מר אריק ריד, אפשר להפריע?"

אריק הרים את מבטו, הוא היה ממש עייף ורק רצה לעוף משם, אבל בכל זאת חייך לבחור ואמר לו, "בטח, איך קוראים לך?"

"אה, קוראים לי ג'יי אדמס, אדוני"

"זה בסדר, אתה יכול להפסיק עם האדוני ג'יי," הוא אמר לו, "פשוט תקרא לי אריק, איך אני יכול לעזור לך?"

"רציתי רק להגיד שאני מעריץ שלך כבר שנים רבות, אבא שלי סיפר לי עליך."

"אה באמת?" אמר אריק, "ובמה אבא שלך עוסק? בנקאי? פוליטיקאי? שוטר? בזמן האחרון אני מבין שכל מי ששמע את המוזיקה שלי הפך להיות חלק מהמכונה, אף אחד לא הצליח לברוח."

"לא לא," אמר ג'יי. "אבא שלי זה מלקולם אדמס."

"אתה מתכוון לעורך הדין מלקולם אדמס? זה שרוצה להעמיד את ג'ורג' בוש הבן למשפט?"

"כן, זה הוא," ג'יי ענה.

"איש אמיץ," אמר אריק, "אני באמת לא מבין איך פושע מלחמה מהזן הנחות ביותר כמו בוש הבן, שגדע חיים של כל כך הרבה אמריקאים בפלישה המיותרת לעיראק, רק בשביל לנקום בהפסד הבחירות של אבא שלו, מסתובב חופשי ועוד מפרסם ספר עם הציורים המכוערים שלו ומופיע בכל הטוק שואוז באמריקה."

ג'יי שתק.

"אז אתה אומר שמלקולם אדמס הוא מעריץ של הלהקה?" חזר ואמר אריק.

"או כן, הוא מקשיב לכם כל יום" ענה ג'יי.

"אני חייב להגיד לך ג'יי, שעשית לי את היום. תמסור לאבא שלך תודה על מה שהוא עושה," אמר אריק, ואז פתח את התיק שלו, הוציא כמה מדבקות וחתם עליהן, וגם הוסיף את כתובת המייל שלו. "תשלח לי מייל אם יש לך משהו מעניין לספר לי" חייך.

"תודה רבה, אריק," אמר ג'יי בהתלהבות ויצא מחדר ההלבשה.

אחריו נכנס לחדר בחור בן 40 בערך, עם כרס בירה קטנה, שיער שחור עם מעט אפור שזור בו, לבוש במכנסי צבא קצרים, חולצה של NOFX וקפוצ'ון שחור ומשקפי שמש. "שלום אריק," הוא אמר בקול חזק ובביטחון, כאילו הם מכירים שנים.

"אני מכיר אותך?" שאל אריק

"לא לא, אתה לא מכיר אותי," אמר הבחור בחיוך. "אני פשוט גם מעריץ שלך שנים, המוזיקה שלך ממש נגעה בי, המסרים, המילים. שנים שאני שומע וחי לפיהם. אתה אגדה!"

"תודה רבה," אמר אריק. הוא הוציא חולצה מהתיק שלו וחתם עליה. "זה אקסטרה לארג', אני חושב שזה יהיה טוב עליך"

"או, תודה רבה," אמר הבחור וחייך, ואז שאל, "יש לך תוכניות להערב?"

"לא, לא ממש," ענה אריק ריד. "נראה לי שאסע למלון לנוח."

"אוקיי, שיהיה לך לילה טוב ומיוחד," ענה הבחור ויצא מהחדר.

השעה כבר הייתה אחת בלילה כאשר אריק יצא מהמועדון. הוא ראה את הבחור בן ה-40 שפגש קודם לכן יושב בואן שחורה ליד המועדון. הוא חייך אליו והלך לכיוון הרכב שחיכה לו בצד השני של החנייה. "אריק," קרא לו הבחור, "אתה יכול לבוא שנייה בבקשה? יש לי פה תקליט נדיר שלך שרציתי שתחתום לי עליו. אתה לא תאמין איפה מצאתי אותו."

אריק היה עייף מאוד, אבל אין דבר שהוא שנא יותר מאשר לאכזב מעריץ. הוא הלך לכיוון הרכב של הבחור והתכופף לפתח הדלת על מנת לראות את התקליט. מיד הגיעו שני אנשים מאחור ודחפו אותו בחוזקה לתוך הואן. ראשו נחבט ברצפה בעוצמה והרכב החל לנסוע באיטיות על מנת לא לעורר חשד.

שני האנשים שדחפו אותו לרכב לבשו מסכות שחורות וקשרו את ידיו כדי שלא יוכל להתנגד או לברוח, אבל לא חסמו את פיו. אריק החל לצרוח, "מה אתה עושה!? למה חטפת אותי?? מה, אתה אחד מהסוטים האלו מהטלוויזיה? אתה הולך לאנוס אותי ואז לרצוח אותי?!"

המשך בספר המלא