תיכון בריישו 4 - תהיה הבריישו שלי

פרולוג
ויקטוריה

הנקישה הקלה של מפרקי האצבעות על דלת העץ הישנה גורמת לעיניי להיפקח כדי לפגוש בתקרה הסדוקה, אבל מהר מאוד אני עוברת להתמקד בדלת. מייבל, האישה שמנהלת את המוסד שבו ביליתי בשלוש השנים האחרונות בחיי, נכנסת, והקמטים שעל מצחה מעמיקים עם כל צעד. היא עוצרת ליד המיטה השנייה בחדר ומקישה בנעלה על העץ כדי לזכות בתשומת ליבה של שותפתי לחדר.

היא מרימה את ראשה מהמגזין שלה ומסירה את האוזניות מאוזניה.

"נירה, למה שלא תצאי לטיול קטן?" מייבל זורקת לה רמז. זו הדרך המתוחכמת שלה להימנע מתגובות של בנות עשרה מרדניות שלא מסתדרות יפה עם הוראות.

נירה מעבירה את מבטה בינינו ובנשיפה דרמטית ומוגזמת היא מגלגלת את עיניה ויוצאת. נשיפה זועפת נפלטת מפיה של מייבל כשהיא מתיישבת לידי על המזרן. "הבנות האלה עוד יביאו למותי."

"כן," אני מסכימה, "אבל היית עוזבת את המקום הזה אם היית יכולה?"

"תסמכי עליי, ילדה." היא מחייכת וגילה ניכר בקמטים הבולטים סביב עיניה. "הייתי יכולה לעזוב אם הייתי רוצה, אף אחד לא מכריח אותי להישאר, אבל אם לענות על השאלה שלך, אז לא. לא הייתי עוזבת." היא שותקת לרגע ומחשבה שקטה ומלאת תקווה נאמרת ברגע הבא. "הייתי רוצה לעזור לטפל בדור הבא, כל עוד יש בי את זה."

הדור הבא. בטח. הבנים של בריישו, הכוח שמאחורי העיר הזאת. אחים שלא חולקים די־אן־איי, אבל מחוברים זה לזה בכל מובן בעל חשיבות. הבנים שמייבל בילתה את שמונה־עשרה השנים האחרונות בטיפול בהם, ובאבות שלהם לפניהם.

אבל ה'דור הבא' שמייבל מתייחסת אליו איננו אחד משלושת הדורות שהיא כבר עזרה לגדל, אלא החברים החדשים ביותר במשפחת בריישו, אחד שטרם נולד והאחרת בקושי בת שלוש, ילדה שנכון לעכשיו רק אנשים מעטים יודעים על קיומה, ילדה שלא רק שהוסתרה מעולם שאליו היא שייכת, אלא גם מקפטן עצמו. הוא למד על קיומה רק חודשים לאחר שנולדה ויצא למסע למצוא אותה.

הוא מצא, אך עולמם איננו עולם פשוט ואיומים גדולים מאוד מנעו ממנה להגיע הביתה ברגע שפגש בה, אך איש לא יכול היה למנוע לנצח מבן בריישו את האפשרות להיות עם הבת שלו.

לאחר כמה עשרות שנים של מאבקים בין משפחות בריישו וגרייבן, הצודקים ניצחו. זואי בריישו סוף־סוף בבית, במקום שאליו היא שייכת.

אני לא אמורה לדעת משהו מכל זה. לא שהיא קיימת או שהיא בבית, ולא על המאבקים שנדרשו כדי להביא אותה לכאן. עדיין לא, בכל אופן. לא עד מאוחר יותר היום, כשמאדוק והכלה החדשה שלו, היורשת האמיתית של משפחת בריישו, שזמן רב הייתה אבודה, רייבן קרבר, יגיעו הביתה.

רייבן, שזה עתה למדה שיש לה אחות. אני. זה סוד שסופר לי כשהייתי ילדה, ונשמר רק משום שלא היה לי עם מי לחלוק את הידע הזה, אבל עכשיו יש לי. מצאתי את אחותי, פגשתי אותה, דיברתי איתה, חייתי לצידה במוסד ובחרתי לא לומר מילה, אבל לפני שישה שבועות, ועם עזרה קטנה, רייבן גילתה בעצמה את האמת.

לשתינו יש אב משותף, האויב של כל מי שמייצג בגאווה את השם בריישו, דונלי גרייבן. הוא מנוול שניסה להרוס את העיר הזאת ואת האנשים שבה, אנשים שפעם בטחו בשם שלו. לפני שמונה־עשרה שנים הוא אנס את האימהות שלנו, אך החליט שהן לא שוות את הטרחה כשאף אחד מהתינוקות שהוא התאמץ עבורם בצורה חולנית כל־כך לא היה הזכר שיוכל בשלב מאוחר יותר לתפוס את מקומו.

דונלי ניסה להכריח את שתיהן לעשות הפלה, אך הן ברחו לפני שהוא הספיק לוודא שהן עושות את זה. בכל זאת, ההיעלמות שלהן הייתה בגדר ניצחון עבורו, מאחר שאיש לא ידע את האמת. דברים רבים קרו מאז. השקרים שלו נחשפו, ועם מותו גם שמו והאימפריה שלו נפלו. כולם משלמים ביוקר כשהם מכעיסים את בני בריישו.

תרגיז אחד, תרגיז את כולם.

אנחה כבדה נפלטת מפי. מצפים ממני לעזוב היום את המוסד ולעבור לאחוזת בריישו כדי לחיות בחלק האחורי על גבול הנכס, במקום מוסתר ומוגן על ידי אלפי עצים גבוהים ומטילי צל. זו שמיכה של חשיכה שנועדה להסתיר את נשמותיהם השחורות, או שאולי היא משרתת מטרה הפוכה, להסתיר את האור שהם לא רוצים שאחרים יראו.

ויש אור. רכות, דאגה. אך איש לא ינחש את זה אף פעם, מאחר שהם לא חולקים זאת עם העולם. במידה מסוימת, זאת הסיבה לכך שהבית שלהם שמור להם ולהם בלבד. אנשים מבחוץ אינם מורשים להתקרב, אינם יכולים לראות. אני כבר הייתי בפנים פעמים רבות, משום שהם הרשו זאת. בתחילה זאת הייתה דרישה של רייבן והם לא היו מאושרים מכך, אבל אז דברים השתנו. הארבעה החזקים הפכו לחמישה רופפים. לא הייתי בפנים, אבל הייתי נוכחת, קיבלו אותי.

האם רגליי יעלו בכלל במדרגות הפעם?

אני בולעת את הגוש שמתהווה בגרוני ומסתכלת על מייבל. עיניה הכהות חוזרות אל עיניי ויש בהן נצנוץ של ידיעה כשהיא מאשרת את מה שהנחתי שהיא יודעת.

"דחית את זה מספיק, ילדה," היא נוזפת בי, אבל אין כעס במילותיה. כתפיי משתוחחות. רצינות משתלטת עליה, רמז לרכות שהיא בדרך כלל נמנעת ממנו צף ועולה על פני השטח. "לכי, טור. ככל שזה יקרה מהר יותר, כך זה יצא מהר יותר."

"הם ישלחו אותי מהר יותר לארוז."

"הם יוכלו לסלוח מהר יותר," היא עונה.

צחוק נטול שמחה נפלט מפי. "כן," אני קמה, "כי הם ידועים בזה שהם סולחים לאנשים מבחוץ."

"את לא מישהי מבחוץ."

"אני גם לא היא. אולי אני כבר לא הבלונדינית מהמוסד, אבל אני לא היא. הם לא... הם לא יבינו." אין להם שום סיבה לנסות.

"רייבן תרצה להבין," מייבל אומרת. "ולאט־לאט הם ילכו בעקבותיה."

"ומה אם היא לא תרצה?"

מייבל קמה ונעמדת מולי. "אז תכריחי אותה."

להכריח אותה. אני אפילו לא מצליחה לצחוק, אפילו שאני רוצה. כאילו מישהו שניסה אי פעם לגרום לרייבן קרבר, רייבן בריישו, לעשות משהו, הצליח בכך. אני אוחזת במבטה של מייבל רגע לפני שאני מאלצת את כפות רגליי לצעוד אל המסדרון, לצאת מבעד לדלת ולפסוע בדרך העפר המובילה אל האחוזה.

עבר חודש מאז שרייבן ומאדוק התחתנו והחליטו לצאת לחופשה, אחרי כל החרא שעברו כדי להגיע אל המקום שבו הם נמצאים עכשיו. במהלך הזמן הזה חזרתי להיות מי שהייתי כשבאתי אל המקום הזה, המתבודדת המוזנחת שעבדתי קשה כדי ליצור.

לפני כן זה היה קל. תמיד הייתי מהמתבוננים, מהמאזינים. אף פעם לא הייתי יצור חברתי כך שבכוונה נמנעתי משיחות חסרות תועלת וזה עזר לי להימנע מחברויות לא רצויות. בנות ספורות מהמוסד כבר התערבבו בתיכון בריישו וככה לא בלטתי כמו ברווזון מכוער בין הברבורים, משום שהם כבר התרגלו לראות נקבות 'טהורות' פחות בסביבה.

הבנתי במהירות שאף אחד לא יטרח להתעסק עם בלונדינית פרועה וזעפנית עם אייליינר חתולי ושפתיים אדומות, לא כשטוהר ושלמות היו נחשקים באופן חולני כל־כך, אבל עכשיו נדרש מאמץ שלא רציתי להשקיע כדי להיות מי ששכנעתי את עצמי שאני רוצה להיות כשהגעתי לכאן לראשונה. כבר לא נראה לי מגניב כל־כך לחיות חיים של מתבודדת. ההבנה הזאת חבטה בפניי ואז ידעתי בוודאות שאין דרך חזרה. תמיד הייתה לי שליטה עצמית, אבל נראה שהיא נגוזה. מה שהתחיל כתיקון של עוול שעזרתי ליצור, הפך להיות יותר מזה, וללא רשות. הפליאה שלי הפכה לרצון, והרצון הפך לצורך, ולא הייתה דרך חזרה משם. האפשרות פרחה, גידלה שורשים עבים ונאחזה בקרקע סביבי.

לא יכולתי להתרחק, ולכן התפשרתי עם מוחי הארור והחלטתי להסתתר לאור יום, כמו קודם. כמו עכשיו.

אבל רייבן התקשרה. היא בבית. זה לא כמו עם קפטן. הוא מחפש אותי, סורק את החצר כשהוא עובר ליד הבית של הבנות, ואין לי ספק שהוא היה עוצר אם היה מאתר אותי, לכן הקפדתי שהוא לא יאתר. הוא סבלני, או שאולי הוא מאלץ את עצמו להיות כזה.

רייבן היא ההיפך הגמור ממני. היא הייתה יוצאת, צועדת היישר אל תוך המוסד ומושכת את הישבן שלי החוצה בעצמה, אפילו אם זה רק כדי להיות יחד על המרפסת. אני מנסה להרגיע את עצביי.

"שוב עומדת בצללים?"

הקול החושני והצלול עוטף את צלעותיי ומוציא את האוויר מריאותיי. הלב שלי פועם בקצב כפול כשאני מסתובבת. שיער בלונדיני פרוע, עיניים כחולות־ירוקות צלולות וחיוך עקום. קפטן מביט בי.

שיט.

ענפים דקים מתפצחים מתחת לנעליו כשהוא מתקרב. אני נרתעת עד שכתפיי פוגשות בגזע עץ. אין לי לאן לברוח אם אצטרך. "היי," אני מצליחה לפלוט אחרי רגע ארוך.

זווית פיו מתעקלת כלפי מעלה ומבטו משוטט על פניי, כאילו הוא מנסה לרענן את זיכרונו בכל הנוגע אליי. "היי," הוא מחקה אותי, "למה את מסתתרת במטעים שלי?"

"מייבל אמרה לי שרייבן בבית."

הוא מהנהן בחיוך משועשע. "היא אמרה לך את זה היום, או לפני שבוע?"

"מה?"

חיוך נמוך נפלט מפיו והוא פוסע קדימה עד שהחזה שלו נוגע בחזי. "חשבת שלא שמתי לב?" המילים שלו הן עכשיו לחישה איטית. "חשבת שאתן לך להמשיך להסתתר בצללים ולצפות?" שיט. עיניו של קפטן יורדות אל שפתיי כשלשוני מתגנבת החוצה כדי להרטיב אותן. "ניסית להתחמק ממני," הוא מאשים, "למה?"

"זה לא נכון."

"את משקרת."

"קפטן." אני משתתקת כשהוא מתקרב עוד יותר. ידו מוצאת את צווארי והוא משתמש באגודלו כדי להרים את סנטרי. שפתיו נמצאות כעת במרחק נשימה משפתיי, והן עבות ומלאות, מפתות.

"שכבת במיטה שלי, נגעת בי בשנתך," הוא אומר בקול צרוד, והכחול שבעיניו מתכהה, כמעט מכסה לגמרי את הירוק. "חלמת בקול." חיוך איטי מופיע על פניו והטון שלו יורד והופך לטון משועשע ומחוספס, גורם לסערה עמוק בבטני. "זה היה החלק שהכי אהבתי."

אני בולעת את רוקי וגופי נעשה רפוי נגד העץ. אני צריכה לדחוף אותו ממני. הוא עומד דומם לגמרי במשך כמה שניות ואז אומר, "זה החלק שבו את אומרת לי לנשק אותך, היפהפייה הנרדמת."

אני מזעיפה מבט וכפות ידיי עפות קדימה אל החזה שלו מתוך כוונה מלאה לדחוף אותו, אבל גופי בוגד בי, ידיי לא עושות את מה שרציתי שיעשו ובמקום זאת הן מושכות אותו אליי. שפתיים חמדניות, לוהטות, נופלות על שפתיי, ואני שוכחת כמה זה לא בסדר מצידי כשפי עונה לתביעת לשונו ונפתח.

הכול בשבילו, תת־המודע שלי צורח.

שיניו מתחככות בקלילות בשפה התחתונה שלי ומפיקות גניחה נמוכה ממקום עמוק בחזי. הוא מתנתק לפני שהוא בכלל מתחיל, מטה את ראשי הצידה וחיוך כבד וצרוד נפלט מפיו.

"ידעתי." לשונו מציצה כדי לגרות את זווית פי.

אני מכחכחת בגרוני, מעורפלת. "ידעת מה?"

"שאת רוצה אותי," הוא מצהיר בביטחון ונסוג, אבל רק סנטימטר או שניים, ומפרקי אצבעותיו מרפרפים על צווארי. "כמו שאני רוצה אותך." עיניו מוצאות את עיניי. "תגידי את זה."

המציאות הולמת בי, מותחת את שריריי עד שאני בקושי מצליחה לנשום. מה עשיתי הרגע? המשיכה בינינו התבשלה במשך שבועות, חודשים אפילו, אבל מעולם לא דיברנו עליה. בילינו יחד, אבל אף פעם לא לבד, מלבד הלילה ההוא בבקתת בריישו, כשמאדוק נשא את רייבן לאישה. לא הצלחנו להירדם ומצאנו את עצמנו בחוץ על המרפסת, מרימים עיניים אל הכוכבים ואל עצי האורן. השתיקה הייתה נוחה, ולכן כשהוא אמר שהוא הולך לצפות בסרט, ראיתי בזה הזמנה והלכתי אחריו אל חדרו. ישנתי במיטה שלו. לא שמתי לב שנגעתי בו, ואפילו שידוע עליי שאני מדברת מתוך שינה, הוא מעולם לא הזכיר את זה.

לא שהייתה לו הזדמנות. כמו שהוא אמר, התחמקתי ממנו, אבל לא מהסיבות שהוא חושב. אני מנידה בראשי. "אני בקושי מכירה אותך." השקר קל, האמת שבאה אחריו קלה עוד יותר. "ואתה לא מכיר אותי בכלל."

קפטן לא נרתע. "אבל את רוצה להכיר אותי, כמו שאני רוצה להכיר אותך."

"אתה לא תאהב את מה שתגלה."

"אני אוהב את מה שאני כבר מכיר, ואני מכיר מספיק. ואני לא מבקש ממך לספר לי את כל הסודות שלך עדיין, אפילו שאת כבר יודעת את הסוד הכי גדול שלי. את כאן כל יום, יפה. ראית אותה. את הבת שלי."

אני שוקלת לשקר בכל זאת, אבל הוא ראה אותי, נכון? אין לי שום קורה ללכת עליה כדי לשמור על שיווי המשקל, אין לי שום חבל לאחוז בו. ידעתי שזה יגיע. אני מהנהנת.

"את רוצה לפגוש אותה?"

התקווה שבעיניו גורמת לבטני להתהפך. קפטן בריישו, האח החזק אך המסויג. בשקט ובהגיוני, עז ונאמן למהות שלו, עומד מולי ומזמין אותי אל עולמו בלי שיהיה לו מושג שאני שזורה בו עמוק.

הוא ישנא אותי. כולם ישנאו אותי.

"בואי." הוא נסוג, אבל אני נשארת קפואה במקומי. "הייתי אמור רק ללכת להביא את הכדור שלה מהמכונית. בואי לא נגרום לה לבוא לחפש אותי."

"מאוחר מדי!" קולה של רייבן מרחף מאחוריי והמתח שבגופי מוכפל. "מצאנו אותך."

מצאנו? אוי, לא.

"אבא!"

לא, לא, לא. לא ככה.

עיניו של קפטן מדלגות מעל כתפי והוא מתרחק, מחייך לעבר הילדה שאני מרגישה כעת מאחוריי. הוא מתכופף, וכשהוא עושה זאת צעדים נוספים מתקרבים אלינו. האחים שלו. כולם כאן עכשיו.

"בואי לכאן, זואי." קפטן מכופף את אצבעו. "בואי ותפגשי את החברה שלנו."

החזה שלי מתחיל לכאוב כשאני מנסה לנשום נשימה עמוקה. אני קולטת את מבטה של רייבן. תהייה עוטפת את פניה כשהיא מנסה להבין את הבהלה החרותה בפניי.

לא ככה זה היה אמור לקרות. הייתי צריכה הזדמנות לדבר איתם, לומר את המילים בקול רם, לא לירוק את זה בפניהם. בעולם המובל על ידי נאמנות ואמון, להב צורב הנתקע בבטן שורף פחות מאשר ללמוד שמישהו הוא שקרן.

רייבן פוסעת לעברי, אבל אז זואי חולפת על פניה ומשליכה את עצמה על חזהו של אביה. "מצאתי אותך, מצאתי אותך!" הצחוק שלה מקליל את האווירה, ומאפשר לי לנשום, אבל רק לרגע לפני שהריאות שלי מתייבשות שוב.

חיוכו של קפטן עולה אליי, ועיניו מתכווצות כשהוא רואה את זה. הוא שומר את החיוך שלו בשביל זואי ובאי־רצון מתיק את מבטו בחזרה אליה. "זואי." הוא מסובב אותה, וראשה הקטן מתרומם.

"זאת – "

"רורה!" זואי צועקת בהתרגשות, בצליל שגם מרגיע וגם מסעיר הכול בתוכי בבת אחת. עיניה מתרחבות, וכך גם חיוכה, כשהיא מתנתקת מקפטן ורצה אליי. אני יורדת על ברכיי כדי שהיא תוכל לכרוך את זרועותיה סביב צווארי ולא מצליחה לעצור את הצחוק הרך שנמלט מפי. עבר יותר מדי זמן. אני מחבקת אותה בחזרה ועיניי נעצמות מעצמן, אבל אני מאלצת אותן במהירות להיפקח והן מתנגשות בעיניו של קפטן.

הוא נעמד על רגליו בתנועות איטיות. האוויר סביבנו משתנה, מסמיך, נעשה מאיים כשרויס ומאדוק מתקרבים, אבל רייבן נשארת קפואה ומנסה להבין מה היא רואה.

זואי נסוגה מספיק כדי להביט בי, אבל היא לא משחררת. "אני מתגעגעת אלייך, רורה!"

אני מאלצת את עצמי להחזיר לה חיוך בזמן שהמתח מאיים להפיל אותי על הישבן. "גם אני מתגעגעת אלייך, זוזו." היא צוחקת. עיניה בדיוק בגוון עיניו של קפטן, והן ממוקדות אך ורק בי.

"זואי, מתוקה," רויס קורא ומכחכח בגרונו, "בואי נלך לאכול קצת גלידה."

"גלידה!" היא צועקת ומתחילה לרוץ, אבל אז עוצרת ורצה בחזרה אליי כדי לחכך את אפה באפי. "נשיקה של אסקימוסים!"

אני מאלצת את הרטיבות שמאיימת להתגנב לתוך עיניי להסתלק ומגיבה כפי שהייתי מגיבה בכל יום אחר. "וחיבוקים של פרפר."

היא מצחקקת כשהיא הולכת אחרי הדוד שלה. "כל־כך, רורה!"

כל־כך, זוזו.

שתיקה מחרישת אוזניים מגיעה אחרי הנסיגה של זואי ורויס, ואני יודעת שהם מחכים למהלך הבא שלי. אין לי כזה. ממש לא ככה רציתי שזה יתנהל. נדרשת לי שנייה, אבל אני פוגשת בעיניים הבלתי חדירות שנמצאות בקושי מטר ממני.

הלסת של קפטן חשוקה והוא פוסע צעד מדוד אחורה, הרחק ממני. אני נעמדת לאט ומבטי משוטט בין השלושה. מבטו הזועם של מאדוק נעול עליי בזמן שרייבן ממשיכה להביט לכיוון שאליו נעלמה זואי.

אבל קפטן לא מסיט את מבטו אפילו לשנייה. עיניו קרות כקרחונים והקווים החדים של הלסת שלו הופכים בולטים יותר כשהוא משפיל את סנטרו. "הבת שלי יודעת מי את," הוא רועם, "איך?"

אני שולחת עוד מבט מהיר אל רייבן. "מריה," אני אומרת את שמה של האישה שהתחזתה לעובדת סוציאלית וטיפלה בזואי בזמן שהיה מסוכן מדי בשבילה לבוא הביתה. "היא אימא שלי."

גבותיה של רייבן מתחברות. "ידעת?"

"אמרתי לך כבר פעם שלחשוף סודות זאת הייתה המטרה שלי, זוכרת?"

"כמה זמן?" קפטן נובח. כשאני לא עונה הוא מתקרב אליי, פולט את המילים בין שיניים חשוקות. "כמה זמן את יודעת עליה?"

"הרבה לפניך." הוא נראה כאילו סטרתי לו. הייתי אפילו מרחיקה לכת ואומרת שהוא קיווה לתשובה אחרת, אבל אין תשובה שלא תיצור חומה בינינו.

"מה המשמעות של מה שאמרתן?" הוא שואל, כעת נטול כל רגש, אפילו לא זעם, ואיכשהו זה אפילו יותר גרוע.

"בדיוק מה שאתה חושב," אני אומרת. "ככה היא אומרת לי שהיא..." אני משתתקת. אני לא מסוגלת לומר את זה בקול רם כשהוא ממוקד בי כל־כך. ככה היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי. היא האדם היחיד אי פעם שבאמת אהב אותי. "אני מצטערת." כתפיי נופלות. "אני לא יודעת מה עוד לומר." אני פונה אל רייבן. "אל תשנאי אותי. אני אלך, לא אטריד אתכם." עיניי עוברות אל קפטן ובחזרה אליה. יש הרבה דברים שאני צריכה לומר ואף אחד מהם לא ישפר את העניינים כרגע, לכן אני לא טורחת לנסות.

"לכי," אומרת רייבן דרך לסת חשוקה ושולחת מבט זועם אל קפטן. השניים, שכבר מחוברים זה לזה ברמה עמוקה יותר ממה שהייתה לי הזדמנות לחוות, חולקים מסר שקט אבל מובן לפני שהיא מביטה בי. "ותעשי את זה מהר, ויקטוריה."

בהנהון קל ועם מנה גדושה של שנאה עצמית, אני נסוגה. "ציפיתי לזה, התיקים שלי כבר ארוזים."

אני מתקדמת רק כמה מטרים לפני שקפטן אומר, "טוב, אז במקרה הזה נדאג שמייבל תשלח מישהו עם הדברים שלך."

עיניי מביטות מעבר לכתפי.

"את תועברי תוך פחות משעה," רייבן אומרת, מושיטה את ידה אל ידו של מאדוק.

אני מסתובבת לאחור כדי להביט בהם פעם נוספת. "את מבקשת ממני להישאר?"

היא מעבירה את עיניה מקפטן אליי. "אני אומרת לך להישאר."

מאדוק וקפטן מחליפים מבטים, ואז הוא ורייבן מסתלקים ומשאירים אותי ואת קפטן מאחור לבד. אני מחכה עד שהם מחוץ לטווח שמיעה ומנסה עוד התנצלות. "קפטן – "

"אל," הוא קוטע אותי ומתקרב, אבל אני לא נרתעת. אסור לי להפגין חולשה, הוא ישנא את זה לא פחות. נראה שהוא מוכן להגיד משהו, אבל אין לי מושג מה. עיניו אינן מסגירות דבר. "ברוכה הבאה הביתה, יפה."

המילים שלו נאמרות בקול צונן, לא נעים. אולי דחקתי יותר מדי באח הרציונלי?

קפטן פורש את זרועותיו לרווחה, לעבר אחוזת בריישו המקניטה אותי במרחק, מאחוריו. "אולי כדאי שתישני עם עין אחת פקוחה."

מצחי מתכווץ והדופק שלי מזנק. האם זה הופך אותי לאויבת?

המתח שחרות בפניו צורח 'לא', שהוא לא רוצה שאהיה, אבל הוא נעלם לפני שאני יכולה להיות בטוחה בכך. אני שוקלת לברוח, להיעלם, אבל המחשבה מסתלקת באותה מהירות שבה הגיעה משום שהמחיר של עזיבת המקום הזה גבוה מדי. אם אברח, אאבד את כל מה שמעולם לא היה לי ותמיד רציתי, אסתכן בכך שהאנשים היחידים שאי פעם גרמו לי להרגיש כאילו אני מספיקה, ישנאו אותי לנצח.

לאפשר להם להרחיק אותי מהם כשרק עתה התחלתי להתקרב? אני ממש לא חושבת ככה. הם שלפו אותי ממקום המחבוא שלי, ואני שמחה. התעייפתי מפינות אפלות, התעייפתי מהרקע. התעייפתי מלהפסיד עוד לפני שהתחריתי בתחרות. זה לא יהיה קל, ואצטרך להילחם על דרכי פנימה כשהם ינסו לאלץ אותי לצאת, אבל אני מכירה אותם מספיק כדי להבין שאם יש סיכוי כלשהו לזכות באמונם, אז זו הדרך. הם לעולם לא יכבדו מישהי שתוותר בקלות. הם רוצים את האתגר, את ההוכחה שאני רוצה בזה, שאני מסוגלת להתמודד עם זה. הם רוצים את האמת, את האישור לכך שאני שייכת.

אני אכן שייכת. הם יראו. רייבן היא אחותי, זה הבית החדש שלי. זה לא יהיה קל, אבל אני מוכנה להיאבק על כל מה שמגיע עם זה. אם יהיה לי מזל, זה יכלול גם בן בריישו בלונדיני.

1
קפטן

הייתי צריך לדעת. שם המשפחה שלי הוא בריישו, ואפילו שאלה שבחוץ מאמינים אולי שלהיות בן למשפחה הזאת משמעו שכל הדברים באים בקלות, המציאות אפילו לא קרובה לכך. יותר מכל דבר אחר בחיינו, אנחנו נלחמים. אני, האחים שלי, רייבן. שיט, כל מי שקשור אל השם שלנו. אנחנו נלחמים בשביל האנשים שלנו, נלחמים על הדברים שאנחנו מאמינים בהם ועל הדברים שאנחנו רוצים, על הדברים שאנחנו חשים שמגיעים לנו. מלבד האהבה והנאמנות כלפי בני המשפחה שלי, שום דבר לא היה אף פעם קל. אפילו לא קרוב לזה.

זאת בדיוק הסיבה לכך שכאשר בלונדינית ארוכת רגליים דעתנית ועקשנית עם שפתיים זועפות ומצמוץ שובב החליקה לתוך עולמנו, הייתי צריך ללכת ארבעה צעדים אחורה על כל צעד שהיא משכה אותי קדימה.

וכן, היא בהחלט משכה אותי קדימה. התנגדתי. נלחמתי. נכנעתי.

לקחתי את הפה שלה כמו שרציתי לעשות כבר חודשים וטעמתי את מה שהפך להיות הטעם החדש האהוב עליי, אבל העיר שלנו היא מקום מעוות ואף מהלך פה לא פשוט, לכן לא הייתי צריך להיות מופתע כשפחות משתי דקות אחרי כן למדתי על שקר. שקר גדול מכדי שאוכל לסלוח עליו.

לפני שנתיים וחצי גיליתי שיש לי בת. היא כבר הייתה בת חודשיים. היום למדתי שהבלונדינית שאת קיומה תכננתי לשמור לעצמי ידעה על הילדה שלי עוד לפני שאני ידעתי, ומעולם לא אמרה מילה. הבלונדינית הזאת הייתה זרה עבורי אז, אז האם הייתה חייבת לי נאמנות כלשהי? אפילו לא קצת, ואני לא רוצה שום דבר שלא הרווחתי במו ידיי. אז למה הבגידה שלה צורבת כמו חתך בחזה, כאילו כבר יש לה מקום שם?

אין לה. לא יהיה לה. כי אפילו שהיא לא הייתה בליבי אז, אין ספק שעכשיו היא כן.

אני סוגר את המחברת ומשליך אותה על הרצפה, מבטי נשלח אל המסדרון האפל והריק שמוביל אל חדר השינה החדש שלה. היא חששה לעבור לכאן. רק טיפש ישכב במקום שבו ישנים הזאבים, במיוחד לאחר שהושארת מורעב וזועם, נכון?

לכל הפחות, זה מה שהשכל הישר יאמר. אז למה השקרנית הקטנה עלתה במדרגות שתיים־שתיים ואיך, אחרי שהוזהרה לשמור על עין אחת פקוחה, נרדמה בקלות?

אני מעביר את ידיי על פניי ומניח לראשי ליפול על ראש המיטה, מחפש בעיוורון את אגרופני הפליז שאבי נתן לי כשהייתי בן שבע. אני מקרב אותם אל פניי ובודק את סמל העוגן החרוט על פני הקימורים. יש להם התאמה מושלמת לאלה שמקועקעים על מפרקי אצבעותיי. אני קורא את המילים שנכתבו סביבם.

משפחה חשובה יותר מדם.

מילים שכל בני משפחת בריישו חיים לפיהן, וזו דרך נוספת לומר שאף פעם אל תיתן אמון עיוור ואל תעניק נאמנות למי שלא הרוויח את האמון הזה. אתה לא צריך להגיע מאותה שושלת משפחתית כדי ליצור שושלת מוצקה. אילו רק הבלונדינית הבוגדנית הייתה מבינה את הדבר הזה.

אני עוצם את עיניי ונושם עמוק כדי לנסות להירגע, אבל פחות משתי שניות אחר כך אני שומע את הקליק השקט של הידית כשדלת נפתחת. אני מקשיב לדממה האופפת את האגף הזה של האחוזה ולרגע חושב שדמיינתי את זה. אלה דברים שקורים לך בשלוש בבוקר. אבל אז נשמעים הצעדים.

רגע לאחר מכן היא משרבבת את ראשה מבעד לדלת הפתוחה. אני עוצם את עיניי ומעמיד פני ישן. היא קופאת במקומה לרגע ואז פוסעת פנימה על קצות אצבעותיה, מציצה אל החדר הפתוח שמול החדר שלי. היא מציצה אל הבת שלי, כאילו יש לה זכות לעשות זאת.

אמיצה או טיפשה?

היא רוכנת קדימה וידה נחה בקלילות על משקוף הדלת של זואי. אני מזנק מהר ובשקט ככל האפשר, וממש לפני שהיא מנסה לצעוד פנימה אני לוכד אותה, מאלץ אותה להיצמד אל הקיר. ההשתנקות שלה שקטה, היא יודעת מי נמצא מאחוריה. האחיזה שלה במשקוף מתהדקת כשאני מניח את ידי לצד ידה. אני לא אומר כלום, וגם היא לא. מתח נבנה סביבנו, הופך את האוויר לסמיך כשלהט ושנאה נפגשים.

אני מתקרב, לא מחמיץ את המתח שבכתפיה. היא מפחדת? עצבנית? מגורה? איברי נע ללא רשות. היא אמורה לפחות להרגיש שלא בנוח. פתחנו עבורה את הדלת, משהו שאנחנו בדרך כלל לא עושים, והיא נכנסה היישר פנימה עם כל השקרים שלה, הקבורים מתחת לסווטשירט נפוח. היא אומנית בלהסתיר את עצמה, את מחשבותיה, את האמת שלה. אני מקרב את שפתיי לאוזנה. הגובה שלה הוא בערך מטר שישים וחמישה ואני מטר שמונים ושישה, כך שאני צריך להרכין את ראשי.

אני פולט נשיפה איטית וסיפוק חולני חולף במפשעה שלי כשאצבעותיה רוטטות. כל דבר קטן שאני עושה מעורר בה תגובה. "מה את חושבת שאת עושה?"

"התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון," היא לוחשת, "חשבתי שאבדוק מה שלומה."

זעם רותח מתחת לעורי, אבל אני מרסן אותו, מעביר את ידי אל מותניה ומזכיר לעצמי שהיא לא שייכת לשם. היא נדרכת, אבל לא מתנגדת ומאפשרת לי לסובב אותה. נדרשת לה שנייה, אבל עיניה נישאות אליי. אני מעביר את מפרק אצבעי על הלסת שלה, ומהדק את שרירי לסתי כשאישוניה מתרחבים. בשבילי.

יהיה קל כל־כך לקחת אותה, עד שאני יכול כמעט לטעום את זה. השפתיים שלה, המשורבבות באופן מושלם, שצבען תמיד אדום־חלודה, נפשקות. אני מבליע נהמה ומאפשר לאצבעותיי לשוטט נמוך יותר.

ויקטוריה מטה את ראשה באופן לא מודע, מעניקה לי גישה קלה יותר אל צווארה כשהיא מביטה בי, קצת מהססת וקצת מקווה. אני מגיע אל עצם החזה, מעביר קווצת שיער בלונדיני בין אצבעותיי ומאלץ את מבטי להתרכך, ככל שאני יכול לשלוט בזה. כל סנטימטר שבה מתרכך. בדיוק כפי שרציתי. "אני רוצה לזיין אותך, יפה," אני לוחש. עיניה מתרחבות. תפסתי אותה לגמרי לא מוכנה. "אני חושב על זה כבר שבועות ולא מצליח להפסיק," אני מודה, מושך בקווצת שיער חלקה. "אני רוצה להשכיב אותך על המיטה שלי, להעביר את הידיים בשיער שלך ולמשוך את הגוף שלך קרוב." אני מחליק את זרועותיי מאחורי גבה ועושה בדיוק את זה.

היא נמסה לתוכי כשאני מוריד את פניי אל שקע צווארה, ואחיזתה עולה אל שרירי הזרוע שלי. "אני רוצה לנשק לך את הצוואר, ככה." אני מעביר את שפתיי על עורה והיא מצטמררת. האחיזה שלה בי מתהדקת כשאני מחליק את פי גבוה יותר אל תנוך אוזנה, ואני מוכרח לנשוך את לשוני כדי למנוע מעצמי לגנוב טעימה. "אני רוצה להפשיט אותך," אני אומר בקול צרוד. "רוצה אותך עירומה." היא בולעת את רוקה בקושי, וזה מעלה חיוך על שפתיי.

היא מושכת בזרועותיי, מנסה לקרב אותי יותר, אבל אני כבר צמוד אליה. אני מסיר את ידיי, ממקם אותן בחזרה על הקיר. היא לא לובשת חזייה ואני מרגיש את הפטמות הזקורות שלה על עורי החשוף מבעד לפיג'מה שלה. "רוצה לדעת מה הייתי עושה אחר כך?" התשובה שלה היא גניחה נלחשת. "הייתי מסובב ומזיין אותך מאחור." היא מהנהנת, חסרת נשימה. "וכשהייתי בפנים..." אני שומט את כפות ידיי אל קימור ישבנה והיא מתפתלת. "לחוץ בין הישבנים ההדוקים האלה, הייתי מעביר את ידי על גבך עד שהייתי מגיע אל שערך, כורך אותו סביב אגרופי ומושך. ואז, מותק..." אני לוחש, היא נרעדת וציפורניה משאירות סימנים על שרירי הזרוע שלי. "הייתי לוטש מבט בעורפך ומדמיין שאני מזיין בלונדינית אחרת לגמרי."

היא מתקשה כמו אבן ולא מעיזה לזוז, וגם אני לא. אני מחזיק אותה שם, לכודה, למשך רגע ארוך, לפני שאני נותן לידיי ליפול ונסוג. "למקרה שלא ידעת, השיער הבלונדיני של הבת שלי לא הגיע רק ממני," אני מדבר בקול נטול רגש. היא בוהה בי, עדיין בגבה אל הקיר. "שמה של אימה היה מלורי, ושערה היה ארוך, ממש כמו שלך." אני מטה את ראשי. "בלונדינית כמוך. אולי קצת יותר זוהרת."

היא טובה בלהסתיר מהר את רגשותיה כי תוך שנייה מסכה מכסה את הבעתה. "אם זה מה שאתה צריך לעשות, תעשה את זה." היא פוסעת קדימה, מתמקמת מולי. "אתה רוצה לשחק בהעמדת פנים? אם אתה צריך שאהיה היא ללילה אחד או שניים, אני בעניין."

חיוך אפל עולה בי. "להשתמש בך, הא? זה מה שאת רוצה?"

"אני רגילה לזה."

"לא ממני. ממני את לא רגילה לזה."

היא נאבקת שלא לשחרר מבט זועף ועונה בכעס, "אמרתי שלא אכפת לי."

אני מתקרב אליה ותוחב קווצה משערה אל מאחורי אוזנה, מבטי נעול על מבטה. אני משאיר את ידי שם לכמה שניות, עד שהיא מפסיקה לרגע קל לעמוד על המשמר. לבחורה אין כמעט שליטה כשמדובר בי. לא ייקח הרבה כדי למחוק גם את השליטה שיש לה. אני רוכן לעברה עד ששפתיי מול שפתיה. "ויקטוריה וגה... כזאת יפה... כזאת שקרנית קטנה."