יפן, היהודים וישראל

מבוא

יפן וישראל שוכנות בירכתי יבשת אסיה, ישראל בקצה המערבי ויפן בקצה המזרחי של היבשת. למרות מיקומה הגיאוגרפי, ישראל מעולם לא ראתה את עצמה כחלק אינטגרלי מיבשת אסיה. אמנם בסיס המורשת הדתית והתרבותית שלה בימי קדם היה במזרח התיכון, אבל החל מחורבן בית שני וגירוש היהודים מארץ ישראל על ידי הרומאים, היהודים נשאו עיניהם לארצות המערב, בנוסף לכמיהתם המתמדת לציון. יפן היא חלק מהמורשת הדתית והתרבותית של אסיה ובמשך מאות שנים הושפעה רבות מסין ומהודו מהן קיבלה את הבודהיזם, שיטת המשטר, הארכיטקטורה ואף ספרות ושירה. רק החל מהמאה התשע־עשרה, היא פנתה אל אירופה ואמריקה כדי ללמוד מהן על משמעותה והתנהלותה של מדינה תעשייתית מודרנית בעלת צבא חזק. בעוד שתושבי יפן מעולם לא גורשו ממולדתם ולא הייתה מעולם דיאספורה יפנית (בניגוד לסין), היהודים גורשו מארצם פעמיים ונאלצו לחיות בגלות כמעט אלפיים שנה עד שזכו שוב לעצמאות במדינה משלהם — היא ישראל. יפן לא חוותה מעולם שואה כמו זו שהביאה להשמדת שליש מהעם היהודי על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. במשך מאות שנים לא היה ליפן ולישראל דבר מן המשותף. אדרבא, השונה היה רב מן הדומה.

שתי המדינות עלו על במת ההיסטוריה במאות התשע־עשרה והעשרים. יפן אולצה לצאת ממאתיים שנות בידוד שכפתה על עצמה מרצון ובמטרה להימנע מהגורל שפקד את סין וכמה מדינות אחרות ביבשת אסיה, וכדי שלא ליפול קורבן לאימפריאליזם המערבי, היא החליטה לעבור תהליך מואץ של מודרניזציה שבמרכזו עמדה הקמת צבא וצי חזקים ומודרניים במטרה שיגנו עליה בפני מעצמות המערב ורוסיה הצארית. ישראל נולדה בסערת מלחמה שכפו עליה שכנותיה והבינה כי על מנת לשרוד, היא חייבת לבנות צבא חזק המצויד במיטב הנשק המודרני. לשם כך עברה ישראל תהליך מודרניזציה שבכמה מובנים דמה מאוד לתהליך שעברה יפן שמונים שנה קודם לכן.

דור המייסדים של שתי המדינות הבין כאמור, כי כדי לשרוד, עליהן לכונן צבא חזק, כזה המושתת על כוח אדם מעולה, נשק, מזון וכסף. כוח אדם יגיע מאוכלוסייה משכילה, חדורת מוטיבציה להגן על המולדת ומנהיגות הרואה את הנולד. לשם כך יש לבנות מערכת חינוך, מערכת בריאות, סעד, רווחה ותשתית כלכלית נאותה. נשק ניתן יהיה לרכוש בחוץ לארץ, סברו המייסדים, אבל עדיף לא לסמוך על אחרים וחובה להקים תשתית לייצור נשק מודרני. לשם כך יש להניח יסוד לתעשייה מתקדמת, לפתח חינוך טכנולוגי ומדעי, להבטיח אספקה שוטפת ובטוחה של חומרי גלם ששתי המדינות לא התברכו בו — בעיקר נפט. שתי המדינות הבינו כי הן תזדקקנה לייבוא של מזון ממקורות חוץ, אבל עליהן לבנות חקלאות מודרנית ומתקדמת לשם האכלת אוכלוסייה ההולכת וגדלה. מנהיגי שתי המדינות הבינו כי העדר חומרי גלם, מזון ואנרגיה יאלצם לייבא מקורות אלה מבחוץ ולכן הן חייבות להבטיח לעצמן חופש שיט. להשגת יעדים אלה הן תזדקקנה לסכומי עתק של כסף אשר במקרה של יפן יבוא ממקורות פנימיים בצורת מסים גבוהים והגנה על הייצור המקומי בעוד שישראל תיאלץ להישען על העם היהודי בתפוצות ועל הלוואות ממקורות בינלאומיים כדי לממן את תהליך המודרניזציה ולהבטיח את הישרדותה. שתי המדינות עברו תהליך מודרניזציה די דומה מבלי לדעת על ההקבלה שביניהן וזכו להצלחה רבה בתהליך זה. שתיהן יצאו למלחמות הישרדות — במלחמה האחרונה שניהלה נגד אמריקה, יפן לא יכלה לעמוד בפני העוצמה התעשייתית של ארצות הברית אשר הכניעה אותה לאחר מלחמה עקובה מדם והשיתה עליה משטר כיבוש שארך למעלה משש שנים, בעוד שישראל נלחמה כמה פעמים במדינות ערב שלמרות היותן מצוידות במיטב הנשק הסובייטי והמערבי, צבאותיהן נעדרו מוטיבציה, ארגון, תשתית ובעיקר מנהיגות חזקה. אחד ההבדלים הבולטים בין יפן וישראל היה מדיניות ההגירה של ישראל. כדי לשרוד, ישראל הייתה חייבת להגדיל את האוכלוסייה היהודית ועשתה זאת באמצעות עידוד עלייה מכל קצווי תבל. יפן לעומתה הייתה ערה מאוד ליכולתה המוגבלת לקיים אוכלוסייה גדולה ואכן, בשנים האחרונות היא מוצאת עצמה עם אוכלוסייה מזדקנת ומידלדלת על כל ההשלכות הנובעות מכך.

בשתי המדינות הבינו כי כלכלתן חייבת להישען על תעשייה מתקדמת ובעיקר על ייצוא. כוח האדם היעיל בשתיהן אימץ במהירות טכנולוגיות חדשות וייצר מוצרים רבים שחייבו ייצוא בשל השוק המקומי המוגבל. כלכלה מתפתחת בנויה בין היתר על יציבות מקומית, אזורית ובינלאומית ועל אימוץ כללי משחק מקובלים בעולם בעיקר בכל הקשור בנתיבי מים פתוחים, מניעת חרם כלכלי ועידוד הייצוא.

ליפן ולישראל היה מידע מועט זו על זו. יחסים הדדיים הדוקים לא עמדו בראש סדר העדיפויות הלאומי שלהן. ארבעים השנים הראשונות לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתיהן עמדו בסימן של קרירות והסתייגות ניכרת מצידה של יפן שראתה בישראל גורם העלול לסכן אספקה סדירה ובטוחה של נפט ערבי לצורכי תעשייתה. ישראל מצידה, הבינה כי מיפן לא יגיעו יהודים להתיישב במדינת היהודים, היא לא תייצא נשק לישראל וודאי שלא תשקיע במדינת ישראל כל עוד לא היה ברור לפחות בשנותיה הראשונות, אם זו תשרוד. משנוכחה יפן כי לא רק שישראל מחזיקה מעמד אלא הפכה למעצמה אזורית, בעלת צבא יעיל מצויד היטב, טכנולוגיה מפותחת ותעשייה מודרנית, מדינה יציבה באזור מלא תהפוכות — קיבלה יפן בהדרגה מספר החלטות שנועדו לחמם את יחסיה עם ישראל. ספר זה יתאר את ההיסטוריה של הקשרים, ראשית בין יפן והיהודים ולאחר־מכן בין יפן ומדינת ישראל.

יפן עוררה בי עניין מילדותי. אבי, משה מדזיני (1983-1897), עיתונאי, פרשן מדיני והיסטוריון, התגורר ביפן במהלך 1919 לאחר שברח מברית המועצות אחרי המהפכה הבולשביקית של אוקטובר 1917. הוא התגורר שנה ביוקוהמה ובקובה וסיפוריו על חוויותיו ביפן טרם עלייתו לארץ ישראל, עוררו את סקרנותי. הוא שב לבקר ביפן בקיץ 1951 והרצה באוניברסיטה הנוצרית בטוקיו. במהלך אותה נסיעה הוא ביקר בקוריאה והיה הכתב הצבאי הישראלי הראשון (ואולי היחידי) שביקר בקוריאה וסיקר את שיחות הפסקת האש בפאנמונג’ום עבור עיתונו, ״הארץ״.

באמצע שנות החמישים, בהיותי סטודנט לתואר ראשון בסיטי קולג’ של ניו יורק, נפגשתי עם שר החוץ הראשון של ישראל, משה שרת, והוא עודד אותי להתמקד בלימודי המזרח הרחוק. באותם הימים הוא שיגר שני דיפלומטים ישראלים צעירים ללמוד סינית. האחד למד בייל והשני בלונדון. שניהם ייצגו את ישראל באסיה כעבור מספר שנים בדרג של שגרירים. שרת תהה אם לא עדיף שאתרכז בלימודי יפן. קיבלתי את עצתו והתמקדתי בלימודי יפן לתואר השני באוניברסיטת ג’ורג’טאון בוושינגטון. עבודת הגמר לתואר מוסמך הייתה על יחסי ישראל ומדינות אסיה בעשור הראשון של מדינת ישראל. בין השנים 1962-1959 למדתי לתואר שלישי בהרווארד, שם התמקדתי בלימודי ההיסטוריה המודרנית של סין ויפן. את התואר קיבלתי ב-1964. ב-1971 פרסמה הוצאת הספרים של הרווארד את הדוקטורט שלי שעסק ביחסים הדיפלומטיים בין צרפת ויפן בשלהי תקופת השוגונאט ביפן.

במקום להצטרף לסגל משרד החוץ העדפתי לחפש תפקיד אחר בשירות הציבורי ובאוגוסט 1962 מוניתי למנהל לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים, אגף במשרד ראש הממשלה. זה היה בשלהי תקופתו של דוד בן־גוריון כראש הממשלה. במקביל יצרתי קשר עם האוניברסיטה העברית ומוניתי למדריך ובשנת 1964 התחלתי ללמד את ההיסטוריה המודרנית של יפן בקמפוס בגבעת רם. הייתי המורה הראשון באוניברסיטה ישראלית שנפלה בחלקו הזכות ללמד היסטוריה של יפן. בין תלמידיי מאותן השנים זכורים לי במיוחד שניים: האחד הפך להיות היפנולוג הבכיר בישראל וזכה בפרס ישראל ללימודי אסיה בשנת 2021 — פרופסור בן־עמי שילוני. האחר נכח בכמה משיעוריי ולימים נבחר לראש ממשלת ישראל — אהוד אולמרט.

שנים רבות לאחר מכן, ב-1995, הוזמנתי ללמד בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה מן החוץ, ועשיתי זאת עד 2014. במקביל העברתי קורסים בלימודי יפן באוניברסיטת תל אביב באותו מעמד. האוניברסיטה הפתוחה של גלי צה״ל הזמינה אותי לתת סדרת הרצאות על המיליטריזם היפני, ופרסמה את הסדרה בספר בשם ״מפורט ארתור עד הירושימה — עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני״ שפורסם ב-2006. לאחר מכן העברתי באותה אכסניה סדרה על יפן והיהודים בעידן השואה, שפורסם אף הוא על ידי הוצאת הספרים של משרד הביטחון בשנת 2012. הספר הזה תורגם לאנגלית והופיע ב-2016 בהוצאת הספרים Academic Studies Press בברייטון ליד בוסטון. ספר זה תורגם ליפנית והופיע בטוקיו בהוצאת בנסיי שופאן (Bensei Shuppan) ב-2020. ספר שלישי עסק ביחסים הבינלאומיים של אסיה המזרחית לאחר המלחמה הקרה והופיע באותה סדרה ב-2008. במהלך השנים כתבתי מספר רב של מאמרים, ביקורות ספרים וערכים באנציקלופדיה העברית שעוסקים ביפן, אשר הופיעו בפרסומים בישראל ובחו״ל. הספר שלפנינו מבוסס על הספר יפן והיהודים בעידן השואה והתרגום שלו לאנגלית, והוא מהווה מעין סיכום של עבודתי האקדמית בנושא יפן בשישים השנים האחרונות.

ביפן ביקרתי לראשונה באביב 1967 כאורח הממשלה היפנית ומאז חזרתי לשם לביקורים רבים. ב-2016 העניקה לי ממשלת יפן את עיטור מסדר השמש העולה כאות הוקרה על פעילותי לקידום יחסי התרבות בין יפן וישראל. לאחר קבלת העיטור העלה שגריר יפן בישראל את הרעיון לכתיבת ספר בעברית על יחסי שתי המדינות עבור הקורא המשכיל ובעיקר לסטודנטים ישראלים שהחלו לנהור במספרים גדלים והולכים ולגדוש את מושבי הכיתות בחוגים ללימודי אסיה באוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, חיפה ואף במכללת תל חי. פרופסור שילוני היה החלוץ בתיאור המגעים בין יפן והיהודים בספרו The Successful Outsiders שהופיע ב-1991. ידעתי כי יחסי ישראל־יפן תוארו בספרים, במאמרים בפרסומים מדעיים ובעיתונות בישראל וביפן, אבל למיטב ידיעתי טרם נכתב ספר אחד שעוסק גם ביחסי העם וממשלות יפן עם היהודים וכן ביחסי ישראל־יפן. לסגירת חלל זה נועד הספר שלפנינו. הוא אינו מתיימר לגלות סודות מדינה או מסמכים שטרם נחשפו. מטרתו להסביר את מה שאירע בין יפן והיהודים החל מאמצע המאה התשע־עשרה ובין יפן ומדינת ישראל החל מכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן לפני שבעים שנה.

כדי להקל על הקוראים החלטתי לא לכלול בטקסט מובאות והערות שוליים. במקומן ימצא הקורא בסוף הספר רשימה ארוכה ומפורטת של מקורות. היא מסודרת לפי פרקי הספר ויש בה שפע של ספרים ומאמרים בעברית באנגלית, בגרמנית ואף ביפנית המתייחסים לנושאים שהפרקים עוסקים בהם. מאחר שהספר מיועד לקורא בשפה העברית, השתדלתי לכלול עד כמה שניתן מקורות בעברית,

הספר הזה הוא, בין היתר, תוצאה של שיחות רבות שקיימתי במשך עשרות שנים עם עמיתים בחוגים ללימודי אסיה בירושלים, תל אביב וחיפה, מומחים בנושא בחוץ לארץ, עם דיפלומטים ישראלים ששירתו ביפן ודיפלומטים יפנים ששירתו בישראל ועם כמה עמיתים ביפן. אני מבכר לא לציין את שמותיהם שמא אחסיר מישהו. תודתי להם עבור הערות, הארות ותובנות רבות בנושא רגיש זה. האחריות לתוצר הסופי היא כמובן רק שלי.

אני מבקש להביע תודתי העמוקה למכון פרייברג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ולעומדת בראשו ד״ר אורנה נפתלי, על התמיכה הנדיבה בסיוע להדפסת הספר. תודתי נתונה גם לקרן למחקר קהילות יהודיות רחוקות בהנהגתו של הרב מרווין טוקאייר, שאיפשרה לי לחקור קהילות יהודיות בעיקר בדרום מזרח אסיה. אני אסיר תודה גם לקרן סנטורי באוסקה על תמיכתה הנדיבה בהוצאת הספר.

מירון מדזיני

ירושלים 2023

פרק 1

מתי הגיעו היהודים ליפן?

עד להגעתם של סוחרים יהודים ליפן בשנות החמישים והשישים של המאה התשע־עשרה, אין עדויות מוצקות לנוכחות של יהודים במדינה זו. יפן הייתה מדינה סגורה (מרצון) עד 1854 בעת ששייטת של הצי האמריקאי, בפיקודו של קומודור מתיו פרי, כפתה על הממשל הפיאודלי של משפחת טוקוגאוה (Tokugawa) את פתיחתן על מספר ערי נמל למסחר ולמושב זרים. בין השנים 1638 עד לפתיחת יפן, הקשר היחידי בין יפן והעולם החיצוני התנהל דרך אי מלאכותי מבודד בנמל נגסאקי שנקרא דשימה (Deshima), שפעלה בו תחנת מסחר שנוהלה על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית. על הזרים, נאסרה היציאה מהאי הזה לשם ביקור ביפן. בנמל זה הורשו לעגון רק ספינות הולנדיות. אין הוכחות למציאותם של סוחרים או ימאים יהודים בספינות ההולנדיות שפקדו את נמל נגסאקי. ישנן עדויות שמספר מלחים יהודים שירתו על אניות סוחר ששטו במימי אסיה המזרחית תחת דגלי ספרד ופורטוגל. בספרות של אותם הימים מוזכרים שני יהודים ממוצא אנוסי ספרד שבכל זאת הגיעו ליפן. אחד מהם היה מנדז פינטו שהגיע ליפן בשנת 1537 ולאחר מכן כתב ספר שהפך ברבות הימים למקור חשוב של מידע על יפן. השני, ד״ר לואיז אלאמיידה הגיע ליפן ב-1552 ולימים נטען כי הקים את בית החולים המערבי הראשון שם. אף הוא כתב את זיכרונותיו. שני יהודים אלה היו ביפן בתקופה שנקראה ״המאה הנוצרית של יפן״ (1638-1542) שהותר בה לזרים לגור ביפן ללא הגבלות וכך נוצרו המגעים הראשונים בין אירופים ויפנים. אין עדויות לכך שבנוסף לשניים הללו, יהודים נוספים התגוררו ביפן. בדרך־כלל ניתן לדעת אם היו יהודים במקום כלשהו על־ידי בדיקת בתי עלמין או בתי כנסת או מקורות בכתב. הללו אינם קיימים. אין גם עדויות בכתב כי היפנים היו מודעים לנוכחותם של יהודים או ידעו משהו על דתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם.

אחת הפעילויות החשובות שהתבצעו בנמל נגסאקי בתקופת טוקוגאוה, היה תרגום ספרים מהולנדית ליפנית על נושאים שונים שעניינו את שליטי יפן, בעיקר נושאי הגנת חופים, ביצורים, סוגי נשק חדיש, גיאוגרפיה, ספנות, ניווט, אסטרונומיה ורפואה. ידוע כי הספרים המתורגמים הללו היוו את המקור היחידי של מידע להבנת העולם שבחוץ, לאותם יפנים בודדים שהורשו על ידי משטר טוקוגאוה לקרוא בהם. אין מידע על כך שיהודים ויהדות נזכרו בספרות המתורגמת מהולנדית.

קהילת נגסאקי
כאמור, נגסאקי הייתה עיר הנמל היחידה שהותר לזרים להתיישב ולסחור בה כל עוד הם הגבילו את נוכחותם לאי דשימה. עוד לפני פתיחתה של יפן על ידי האמריקאים ב-1854, ובעיקר אחרי סיום מלחמת האופיום הראשונה (1842-1839) וחתימת הסכם ננג’ינג שסיים מלחמה זו, נפתחו חמש ערי נמל בסין למסחר ומושב של זרים. עיר הנמל המרכזית הייתה שנחאי, אליה החלו להגיע מספר גדל והולך של אנשי עסקים יהודים, חלקם ממוצא עיראקי, שכונו ״הבגדדים.״ בלטו ביניהם משפחות כדורי, ששון, אליאס, גבאי, חרדון, יהודה ועזרא. הם עשו את דרכם לסין מעיראק דרך איראן, אפגניסטן, הודו וסינגפור. כמרבית הסוחרים הזרים שהשתקעו בנמלי סין, המשפחות הללו החלו לעסוק בייבוא של אופיום לסין ובדרך זו התעשרו והחלו לגוון את עסקיהם. עד מהרה הם עברו לייבוא וייצוא של תבלינים, משם התפרשׂו לבנקאות, ביטוח, ספנות ונכסי דלא ניידי. בסין הם החלו לבדוק אפשרויות של סחר עם יפן שזה עתה נפתחה למושב ולמסחר זרים. בין הראשונים שבדקו אפשרויות הרחבת סחרם עם יפן היו בני משפחת דוד ששון. בפברואר 1859 הם שיגרו ספינת מסחר לנמל נגסאקי לבדוק אם ניתן ורצוי להקים בו משרדים ומחסנים. הסוכן שנשלח, מנשה יחזקאל, ביקש רשות מהשלטונות המקומיים היפנים להקים משרדים ומחסן ברציף מספר 4. האישור ניתן אבל מסיבות לא ידועות החליטה המשפחה לא להציב נציג קבוע מטעמה בנגסאקי והעדיפה להשתמש בשירותיהם של חברות אחרות. ייתכן כי הגיעו ידיעות לשנחאי כי נמל יוקוהמה, הקרוב לעיר הבירה טוקיו (אז עדיין קרויה אדו), עשוי להיות הנמל המרכזי של יפן ולכן עדיף להמתין ולראות כיצד ייפול דבר.

ארצות הברית ויפן חתמו על חוזה סחר בשנת 1858 והדבר פתח אפשרויות רבות בפני סוחרים זרים כולל מספר יהודים. אחרי שהתברר כי מעצמות המערב ורוסיה הצארית מוכנות להגן על נתיניהן מפני פעולות עוינות שבוצעו על ידי לאומנים יפנים שהתנגדו בחריפות לפתיחת יפן ולנוכחות זרים בארץ השמש העולה, החלו כמה יהודים להתיישב בנגסאקי וביוקוהמה. ב-1860 החל לפעול בנגסאקי סוחר יהודי אמריקאי בשם אליאס טולמן. במהלך העשור הבא גדל מספר היהודים ובסוף העשור כבר הוקמה חלקה מיוחדת עבור נפטרים יהודים בבית הקברות המקומי. היהודי הראשון שנקבר בחלקה זו היה מלח יהודי ממוצא אמריקאי בשם סולומון קילר. נגסאקי החלה למשוך אליה אנשי עסקים יהודים ממזרח אירופה שבאו דרך שנחאי. כמה אף הגיעו דרך מנצ’וריה. הם החלו לעסוק בחייטות, עברו לאופנת בגדי גברים והתרחבו לעיסוק בחומרי בנייה וחנויות כלי בית. כמה אף פתחו בתי מלון ואורחנים. בשלב זה עוד לא הוקמו מוסדות קהילתיים בעיקר משום שהיהודים המועטים בנגסאקי לא יכלו עדיין להרשות לעצמם להקים ולתחזק בית כנסת, בית קברות, חברה קדישא ומוסדות חינוך, סעד ורווחה. מוסדות כאלה כבר פעלו בשנחאי שהיוותה את הדגם לארגון וניהול קהילתי באסיה המזרחית.

בשנות השמונים של המאה הי״ט גדל מספר היהודים בנגסאקי בעקבות הגעתם של יהודים מרוסיה הצארית שברחו מאימת הפוגרומים של 1882 וכמה יהודים ממרכז אירופה מצאו גם הם דרכם לעיר זו. בקרב הקהילה היהודית הקטנה בלטו שתי משפחות: משפחת לאסנר שהחזיקה בנתינות אוסטרית. אבי המשפחה ליאו הגיע לנגסאקי ב-1884 מרומניה. השנייה הייתה משפחת גינזבורג, שאביה מוריס, היה יהודי רוסי שברח מרוסיה הצארית כדי לחמוק משירות בצבא הצאר — הגיעה ב-1883, הקימה את חברת גינזבורג והחלה לסחור בעיקר עם הממשלה הרוסית. בשנות השמונים של המאה הי״ט החלו שלטונות רוסיה הצארית לגלות עניין גובר והולך במזרח הרחוק וזאת, בין היתר, מתוך השאיפה לסלול את מסילת הברזל הטרנס־סיבירית שתקל על קשר סדיר בין רוסיה האירופית וסיביר. רוסיה הצארית הייתה המדינה האירופית הראשונה שחתמה על הסכם שוויוני עם יפן ב-1875 אשר עסק בטריטוריה של האי סחאלין. נציגי הצאר ניקולאי השני חיפשו אנשי קשר באזור במטרה להקל את המגעים עם השלטונות ועם אנשי עסקים יפנים. אותם היהודים שבאו מרוסיה הפכו להיות אנשי הקשר בשל ידיעתם את השפה והתרבות והמנהגים הרוסים (אם כי לא ידעו יפנית) ואף שליטתם באנגלית. באמצעות מתווכים יפנים שידעו אנגלית הם קיבלו זיכיון למכור פחם יפני עבור הצי הרוסי של המזרח הרחוק שבסיסו היה בנמל ולדיווסטוק. בחודשי החורף, בעת שהמים בחופי רוסיה קפאו, יחידות הצי הרוסי של המזרח הרחוק עגנו בקביעות בנמל נגסאקי ומספר רב של מלחים התארחו בבתי המלון ובעיקר במסבאות בבעלות יהודית. עד מהרה זכתה חברת גינזבורג בזיכיון למכור לצי הרוסי האסיאני שירותים ומצרכים. הם אף ציידו אניות סוחר רוסיות שעגנו בנגסאקי. עבור שירותיו הרבים זכה מוריס גינזבורג בשלוש מתנות מהצאר: חנינה על עריקתו מהצבא, עיטור וזיכיון לסחור בעומק סיביר. ב-1892 רכש גינזבורג חלקת קבר בבית העלמין הבינלאומי בנגסאקי עבור הקהילה. ארבע שנים לאחר מכן, בספטמבר 1894 נחנך בית הכנסת הראשון בנגסאקי שנקרא ״בית ישראל״ ונשיאו הראשון היה ליאו לאסנר. הקהילה פרחה ועד מהרה הוקם מועדון יהודי וארגון קהילתי לסעד ורווחה. בתחילת המאה העשרים התגוררו בנגסאקי כמאה יהודים. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד והם יכלו להרשות לעצמם להפעיל מוסדות קהילתיים. העתיד נראה מבטיח מאוד.

שתי משפחה יהודית שהתעשרו בסוף המאה הי״ט היו משפחת לוריא שעסקה בסחר בדגים ומשפחת גולדנברג שעשתה את הונה ממסבאות ובתי מלון. אבי המשפחה, יחזקאל גולדנברג, נולד בגאלאץ שבבסרביה ב-1839. הוא גויס בכפייה לצבא הצאר ונשלח לשרת בסיביר. יחד עם עוד כמה יהודים באותו מצב, הוא ערק מהצבא הרוסי והגיע לצ’ינגדאו (Qingdao) שבחבל שנדונג בצפון סין שהייתה בה כבר אז השפעה גרמנית. הוא סידר לעצמו דרכון גרמני ובאמצע שנות השבעים של המאה הי״ט הגיע לנגסאקי והתיישב בה. עסקיו החלו לפרוח בזכות לקוחותיו העיקריים, מלחים זרים שכמותם היו רבים בעיר נמל זו. עד מהרה הוא הקים עשרה בתי מלון שהיו בהם גם ברים, ועשה חיל. בשנות התשעים הוא נמנה עם עשירי הקהילה ואף תרם סכום נכבד להקמת בית הכנסת. גולדנברג נבדל משאר היהודים והזרים בנגסאקי בכך שנשא לאישה יפנית. נולדו להם שלושה ילדים. שניים מהבנים אף גדלו כיהודים. גולדנברג מת בגיל 59 בשנת 1898. בניו עבדו זמנית עבור משפחת לאסנר. אחרי מלחמת רוסיה־יפן הבנים היגרו תחילה לאירופה ולאחר מכן התיישבו בארצות הברית.

הקהילה עמדה על סף משבר חמור בשל מלחמת רוסיה־יפן שפרצה ב-1904. מרבית היהודים בנגסאקי היו נתינים רוסים ועיקר מסחרם היה עם ממשלת הצאר וחברות רוסיות. הם היו עתה נתיני מדינת אויב ונאסר עליהם לסחור עם חברות רוסיות. חברת גינזבורג סגרה את עסקיה ועזבה את נגסאקי. המנהיגות הקהילתית עברה לידיו של זיגמונד דוד דניאל לאסנר שהיה נתין הקיסרות האוסטרו־הונגרית. מספר היהודים בנגסאקי פחת למרות העובדה שמספר קטן של יהודים רוסים ברחו מרוסיה והשתקעו בעיר לאחר הפוגרומים של 1904-1903 ובעקבות המהפכה הרוסית הראשונה של 1905. מספר זהה של יהודים רוסים עזבו את נגסאקי והעדיפו את קהילת יוקוהמה וכמה אף היגרו לארצות הים. עשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. יפן הצטרפה לבנות הברית ובני משפחת לאסנר, בעלת נתינות אוסטרית, נחשבו עתה כאזרחי מדינת אויב מאחר שקיסרות אוסטריה־הונגריה הצטרפה למעצמות המרכז בעוד שיפן הצטרפה לבנות הברית בריטניה, צרפת, איטליה ועד 1918 רוסיה הצארית. על נתיני אוסטריה נאסר לעסוק במסחר, חלק מרכושם הוחרם והם ירדו מנכסיהם. אחרי שכמה מבני משפחת לאסנר עברו להתיישב ביוקוהמה, לא נותרו עוד משפחות יהודיות שיכלו לתחזק את מוסדות הקהילה אשר למעשה חדלו מלתפקד.

אחרי המהפכה הבולשביקית גדל מספר הפליטים היהודים שברחו מרוסיה. בודדים הגיעו לנגסאקי כי שמעו על קהילת היהודים דוברי הרוסית שהייתה שם. אבל הם התאכזבו מכך שאחרי מלחמת העולם הראשונה כמעט ולא נותרו יהודים בנגסאקי. מרבית הנשארים עברו להתגורר ביוקוהמה. בלטה בהם משפחת לוריא. אבי המשפחה מאיר לוריא, יליד רוסיה, עסק בסחר דגים ולחברה שבבעלותו היו משרדים בניקולייבסק, טוקיו, הקודאטה, חרבין ונגסאקי. בנו רוברט נולד בנגסאקי ב-1906. משפחת לוריא עברה ליוקוהמה. כמה מבניה עברו להתגורר בקובה (Kobe) וכמה אף לטוקיו. מרבית היהודים עזבו את נגסאקי, בעיקר לארצות הברית. לכן כמעט ולא נותרו יהודים שיכלו לקיים את מוסדות הקהילה ובשנת 1922 הסמיכו ראשי הקהילה את האגודה הציונית בשנחאי למכור את הנכסים הקהילתיים. בית הכנסת ״בית ישראל״ נמכר תמורת אלפיים דולר (שהם כחצי מיליון דולר בימינו). ההמחאה נשלחה על ידי הרוכשים לניסים בנימין עזרא, מזכיר האגודה הציונית ועורך העיתון היהודי שם Shanghai Messenger. ספרי התורה ניתנו במתנה לקהילת קובה. בתחילת 1923 חדלה קהילת נגסאקי מלהתקיים. יפן וברית המועצות כוננו יחסים דיפלומטיים ביניהן בשנת 1925, אבל בנגסאקי כבר לא נותרו יהודים שיכלו ליהנות מתפנית זו.

קהילת יוקוהמה
היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר הנמל הזו הסמוכה לאדו הבירה ששמה הוסב לטוקיו אחרי הרסטורציה של מייג’י, היו האחים מרקס שהגיעו מבריטניה בשנת 1861. אחד מהם, אלכסנדר מרקס, אף כתב מאמרים על יפן שפורסמו בג’ואיש כרוניקל בלונדון. הוא עסק בין היתר בייבוא עצים מאוסטרליה ומונה קונסול כבוד של אוסטרליה ביוקוהמה. שנה לאחר מכן הגיע ליוקוהמה רפאל שוייר שנולד בבולטימור ועסק במסחר. הוא אף ייסד את היומון הראשון בלשון האנגלית שהחל להופיע ביפן בשם Japan Express. העיתון התמקד בידיעות על ספנות ונושאים כלכליים וכמעט לא הזכיר את האירוע הגדול ביותר בתולדות יפן המודרנית — הרסטורציה של מייג’י שהתחוללה בסוף 1867 ובמהלכה הועברו הסמכויות שהיו נתונות קודם לכן בידי השליטים הפיאודלים המקומיים לידי המשפחה הקיסרית שבראשה עמד עתה הקיסר מוטסוהיטו (Mutsuhito) שכינוי תקופת שלטונו היה מייג’י (שלטון נאור). יהודי אמריקאי אחר הביא ליפן מירוצי סוסים. עיר הנמל יוקוהמה החלה לפרוח ומשכה אליה מתיישבים יהודים שהחלו להגיע מבריטניה, ארצות הברית, גרמניה ואף מרוסיה הצארית. צ. לוי, בעל בית דפוס יהודי מצרפת, התיישב אף הוא ביוקוהמה ובין השנים 1885-1870 היה העורך והבעלים של פרסום בצרפתית שנקרא ״הד יפן״ (L’Echo du Japon). בסוף שנות השישים של המאה התשע־עשרה כבר היו ביוקוהמה כחמישים משפחות יהודיות. הכתובות על המצבות בחלקה היהודית שבבית הקברות, מעידות על ארצות המוצא של הנפטרים: עברית, אנגלית, רוסית, גרמנית ואף יפנית.

הרסטורציה של מייג’י הפכה את יפן, באמצעות סִדרה של רפורמות ושינויים מהפכניים, ממדינה פיאודלית־חקלאית נחשלת יחסית לארצות המערב, למעצמה תעשייתית מובילה בעולם, בעלת כוח צבאי וימי גדל והולך. יוקוהמה הפכה לעיר הנמל המרכזית של יפן בשל מיקומה ובעיקר בשל סמיכותה לטוקיו שהפכה עתה לבירתה של יפן המאוחדת החדשה. בקרב 16,000 הזרים שחיו ביוקוהמה בעת הרסטורציה החלו לבלוט מספר משפחות יהודיות. ב-1859 הם איתרו אתר קבורה בבית הקברות של הזרים (חלקות 14 ו-17). הראשונה שנקברה בחלקת היהודים הייתה לואיזה מרקס ב-1869 ואחריה ימאי בשם ארתור קוקו שנקבר ב-1872. שער הכניסה לבית הקברות נתרם על ידי מאיר לוריא שהגיע מנגסאקי. בית הכנסת הראשון נחנך ב-1892. כבר בשנות השבעים של המאה הי״ט מנתה הקהילה כשבעים משפחות. הם אף הקימו גוף בשם Jewish Benevolent Association of Yokohama שבלטו בו משפחות גרובמן, גלייזרמן, גולדשטיין, פטצ’ניק ועדינה סטוליאר (יהודייה ממוצא מצרי שנישאה ליהודי רוסי). הרישום של קברי היהודים ביוקוהמה אבד בשל רעידת האדמה שפקדה את מרכז יפן ב-1923. מקובה הגיעה ליוקוהמה לפני הרעש משפחה בשם שמואל איבנובסקי ששינה את שמו לסם אוונס, ולאחר מכן קיבל אזרחות יפנית ושמו ביפנית היה איואטו (Iwato). הם נתפסו על ידי היפנים המקומיים כחלק מקהילת הזרים, אם כי הבחינו בכך שהם התפללו בשבתות וטקסיהם הדתיים היו שונים מאלה של הנוצרים. בודדים שמו לב למזוזות שנקבעו על דלתות בתי היהודים ועוד פחות התייחסו לנוהגי הכשרות והמילה של בנים יהודים.

בשנת 1908 התיישב ביוקוהמה בנימין פליישר, יהודי אמריקאי, בן למשפחה יהודית עשירה מפילדלפיה. לאחר מספר חדשים הוא רכש את הבעלות על העיתון בשפה האנגלית Japan Advertizer-Japan Times ומונה לעורך הראשי. עד מהרה הפך העיתון למוביל בלשון האנגלית ביפן. גלגולו הנוכחי הוא Japan Times. בניגוד לעיתון של רפאל שוייר, העיתון הזה עסק בכל הנושאים שעל סדר היום של יפן והפך להיות המקור החשוב ביותר למידע על יפן בקרב הזרים שהתגוררו בה. פליישר שימש גם כתב של הניו יורק טיימס ואף שלח כתבות לסוכנות הידיעות ״יונייטד פרס״.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הקהילה שגשגה, כי יוקוהמה הייתה הנמל העיקרי של יפן ודרכו שונעו מוצרים רבים לאירופה ולארצות הברית. החל מסוף 1917 הגיעו למעלה מ-5,000 פליטים יהודים שברחו מרוסיה הצארית שהפכה עתה לברית המועצות. מרביתם ראו ביוקוהמה תחנת מעבר בדרך לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ובודדים עלו לארץ ישראל. בין האחרונים היה גם אבי, משה מדזיני. הם קיבלו תמיכה מהארגון היהודי האמריקאי HIAS — Hebrew Immigrant Aid Society שמטהו היה בניו יורק, וזה איפשר להם להתקיים בעת שהותם ביוקוהמה. הקהילה גדלה באופן משמעותי ונראה היה כי עתידה מובטח. אבל רעידת האדמה של 1923 שפקדה את אזור הקאנטו (Kanto) במרכז יפן החריבה את מרבית העיר יוקוהמה וחלקים נכבדים של טוקיו. אסון זה סימן את סופה של קהילת יוקוהמה. מרבית היהודים עזבו לארצות חוץ, חלקם עבר להתגורר בקובה, בודדים עברו לטוקיו שהחלה להשתקם. כמה, עלו לארץ ישראל.

קהילת קובה
קובה היא עיר נמל במרכז יפן באזור המכונה קאנסאי (Kansai). היא סמוכה לעיר השנייה בגודלה ביפן — אוסאקה. בשל ההסכמים שנכפו על יפן על ידי המעצמות הזרות, קובה נפתחה למושב ומסחר זרים ב-1 בינואר 1868 ועד מהרה החלו להגיע לשם יהודים. הראשונים שבאו היו יוצאי סוריה, עיראק ואיראן שסחרו בעיקר עם סין והמושבות הזרות בדרום מזרח אסיה. קשרי משפחה עזרו להם בכך והם סחרו עם אנשי עסקים יהודים בהונג קונג, שנחאי, בומביי, כלכותה וסינגפור. ידיעת הלשון הערבית הקלה עליהם את הסחר עם סוחרים ממוצא ערבי. ב-1912 הקהילה חנכה את בית הכנסת הראשון שלה שנקרא ״אוהל שלמה״ שנהרס במלחמת העולם השנייה בהפצצות חיל האוויר האמריקאי. החל מתחילת המאה העשרים פעלה בקובה אגודה ציונית. אחרי מלחמת רוסיה־יפן הגיעו כמה חיילים יהודים מהצבא הרוסי שנפלו בשבי יפן והחליטו לאחר תום המלחמה לא לשוב למולדתם אלא להישאר ביפן. מספר היהודים בקובה גדל אחרי מלחמת העולם הראשונה בשל שתי סיבות: היחלשות והיעלמות הקהילה בנגסאקי והגעת מספר גדול של משפחות יהודיות מיוקוהמה אחרי רעידת האדמה של 1923 שהחריבה את עיר הנמל הזו. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, קהילת קובה הייתה הגדולה שביפן ומנתה ערב מלחמת העולם השנייה כאלף נפשות, מחציתם אשכנזים, בעיקר יהודים רוסים, והיתר יוצאי ארצות המזרח התיכון. הקהילה הייתה עשירה דייה כדי לקיים שני בתי כנסת, להבטיח שחיטה כשרה למעוניינים. הקשר העיקרי שלה עם יהדות העולם התקיים באמצעות הקהילה המשגשגת בשנחאי. זו אף סיפקה את השוחטים והמוהלים. קשר נוסף היה לה עם הג’וינט, הארגון היהודי האמריקאי שתמך כספית בקהילה. בארכיוני הג’וינט בניו יורק ובירושלים, המהווים מקור חשוב מאוד לתולדות הקהילה בקובה, קיימים מסמכים רבים הממוענים ל-Jewcom, הכתובת הטלגרפית של קהילה זו.

המשך הפרק בספר המלא