הנביאה

קורא יקר, קוראת יקרה,

זוהי הזמנה אישית לכל אחד ואחת מכם להצטרף אלי למסע יחודי, שיקח אותנו בעקבות משפחה יהודית אחת על פני חמש מאות שנה, מגרוש ספרד ועד ימינו, במשך דורות רבים ועל פני ארצות רבות. נסיבות חייהם של האנשים והנשים אותם נפגוש היו שונות מאד אלה מאלה, אך כולם קשורים זה לזה בקשרי דם וזהות. כל אחד ואחת מהם הוא חוליה בשרשרת הדורות שעיצבה את זהותנו ותרבותנו כיהודים.

במהלך מסענו נתוודע לסביבה בה חיו, נכיר את תנאי חייהם ונלמד על הארועים שעיצבו את עולמם. נתוודע לדרך החיים היחודית של כל אחד ואחת מהם, נכיר מקרוב את האתגרים מולם התמודדו ונלמד כיצד הצליח כל אחד ואחת מהם לשמור על זהותו היהודית נוכח כל הקשיים הרוחניים, האתגרים הכלכליים והחברתיים והאוירה העוינת, המסוכנת והאלימה אליה נקלעו לעתים.

גיבורי הספר חיו את יהדותם באופן שונה ומגוון. מנהגיהם, האדיקות הדתית שלהם, שפתם ויחסיהם עם העולם הלא יהודי התבטאו בתכנים שונים לחלוטין זה מזה. חלקם חיו כיהודים בסתר, אחרים חיו כיהודים אדוקים ועוד אחרים הקפידו פחות בשמירת מצוות היהדות. היו ביניהם ספרדים, אשכנזים ובני מוצא מעורב, והיו ביניהם יהודים מתבוללים. כולם ראו את עצמם מחויבים ליהדותם.

קראתי לאוסף סיפורים זה בשם “הנביאה”, לזכר אינז, הנערה מהֶרֶרָה, שסיפורה היהודי והיחודי ריגש אותי מאד והעניק לי השראה. תקותי היא שסיפורה של אינז יגע גם בלבך ויעורר בך רגשות הזדהות עם אינז ועם מסירותה וגורלה.

עלייה

(ירושלים, 1970)

בכל יום אני מודה לאל על שזכיתי לקיים בגופי את משאת נפשם של דורות רבים של אבותי, שנפשם כמהה להגיע לכאן, לירושלים, בירת ישראל.

אני בת שבעים וחמש וחיה בירושלים בירת ישראל. נולדתי כשרה ון קליף בעיר קלן, עיר גדולה ועתיקה בצפון־מערב גרמניה, על גדות נהר הריין. אמי חנה היתה עקרת בית. אבי, יצחק ון קליף, היה תעשין. אבא היה יהודי שומר מצוות ונדבן ידוע בעיר. תמיכתו הכלכלית אפשרה, בין היתר, את קיומה של “עדת ישורון”, הקהילה החרדית בעירנו.

אבא גדל באֶמדֶן, עיר נמל גרמנית בגבול הולנד. אביו, וולף ון קליף, היה בעליו של מפעל ובית מסחר למתכת בנמל. בנעוריו עבד אבא כשוליה במפעל של אביו, אך עזב את בית הוריו בגיל עשרים ויצא לחפש את מזלו.

תחילה נסע לברלין, שם פגש את התעשין והנדבן היהודי אמיל רטנאו, שרכש ב־1884 את הזכויות להקים רשת חשמל בגרמניה. בהשפעתו של רטנאו הקים אבא, יחד עם אחיו נפתלי, מפעל ליצור כבלי נחושת בעיר קלן. עד מהרה הפך המפעל לאחד המובילים בכל גרמניה, ואבא היה למיליונר ולנדבן.

יום אחד, בהיותי כבת תשע, באתי לבקר במפעל של אבא. לצד השלט הענק הקבוע “מפעל המתכת של האחים ון קליף” נתקלו עיני בשלט קטן וצנוע יותר בצבעי כחול לבן. עליו היה כתוב “ההסתדרות הציונית” בגרמנית ובעברית.

“מה פשר השלט הזה?” שאלתי את אבי.

“אני ציוניסט,” ענה לי אבא.

המלה “ציונות” הוזכרה אמנם מדי פעם בביתנו, אך כילדה קטנה לא נתתי את דעתי על כך.

“אני תומך בתנועה הציונית שמטרתה לישב יהודים בארץ ישראל, ואולי בבוא היום להקים בארץ מדינה יהודית,” המשיך אבא והסביר כי נעתר בשמחה לבקשת מנהיגי התנועה הציונית לתת להם אכסניה במשרדי המפעל.

“האם אנחנו עוברים מכאן לארץ ישראל?” שאלתי. תמימות של ילדה... ידעתי מהתפילות שאנו, היהודים, מבקשים מהשם שיחזיר אותנו לציון.

“לא, ילדתי,” ענה לי אבא בחיוך, “ישוב ארץ ישראל בימינו מיועד לפליטים יהודים עניים מרוסיה, לא לאנשים כמונו. תפקידנו להשאר כאן ולתרום להם כספים.”

שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, כשאני ושבעת ילדי הפכנו לפליטים חסרי כל המבקשים מקלט בארץ ישראל, נזכרתי בחיוך מריר בדבריו אלה של אבא.

הנכונות של אבא לתרום למפעל הציוני לא היתה ענין של מה בכך בקהילתנו. יהודים חרדים לא ראו זאת עין בעין עם אבא, ואף על פי כן נענה אבא לבקשתו של מקס בודנהיימר, עורך הדין שלו, לאפשר ליורשו של הרצל, דוד וולפסון, לשבת במשרדו.

משרדי התנועה הציונית ישבו שם עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה גדל הביקוש לתוצרת המפעל של אבא, ועשרו גדל מעבר לכל דמיון.

לאחר תבוסת גרמניה במלחמה הואשם אבא, כמו תעשינים אחרים, בניצול המלחמה לספסרות ולהגדלת הונו האישי על חשבון העם הגרמני. עובדת היותו יהודי לא הועילה.

בהגיעי לגיל שמונה־עשרה סיימתי בהצטיינות את לימודי בבית הספר התיכון של הקהילה והתקבלתי ללימודי כלכלה באוניברסיטת מינכן. גם את לימודי אלה סיימתי בהצטיינות יתרה, ויצאתי כשבאמתחתי תואר אקדמי. שאיפתי היתה להשתלב בעבודה במפעל של אבי, אך לאכזבתי סרב אבא לשקול אפשרות זו.

“אין זה מקומה של אשה להיות מעורבת בעסקים,” פסק ולא השאיר כל מקום להמשך הדיון.

כשנסיתי להתקבל לעבודה בעסקים של חברי קהילה אחרים בעיר, לא היה איש מהם מוכן לסכן את יחסיו עם אבא. כולם סרבו בנימוס אך בתקיפות לתת לי תעסוקה.

העובדה שנכדותַי יכולות כיום לעסוק בכל תחום שירצו גורמת לי נחת רוח רבה. בפני בנות הדור הזה לא עומדים המכשולים להעצמתן האישית או המקצועית כמו אלה שעמדו בפני.

את נחמתי מצאתי בנישואי לדוד קרלבך, בנו של רב הקהילה, אותו אהבתי מרחוק עוד כילדה.

כאשר נישאנו בשנת 1925 היה כבר דוד מוסמך לרבנות. בהיותו נצר לשושלת רבנים מפוארת, נראה עתידו כרב בקהילות אשכנז מובטח. תשוקתו ללמוד ולהרחיב את השכלתו זיכתה אותו בתואר דוקטור לשפות שמיות, עם התמחות בערבית. בלימוד הערבית ביקש להכיר לעומק ולקרוא בשפת המקור את כתבי הרמב”ם, וביחוד את פירושו למשנה.

אף שכבר היה מוסמך לרבנות שאף דוד להמשיך ולהתחזק בלימוד התורה בישיבה ליטאית. נסענו לקובנה, שם זכה ללמוד בישיבה המפורסמת בסלובודקה, אצל ה”סבא” הידוע, רבי נתן צבי פינקל זצ”ל.

בכל אותן שנים נתמכנו כלכלית, וביד נדיבה, על ידי אבא. לא אכחיש שקינאתי מעט. כאשה, נחסמה בפני הדרך להשכלה תלמודית או ישיבתית.

כשנתים לאחר נישואינו, בעודנו שוהים בליטא עם בתנו הבכורה, הלך לעולמו חמי, הרב הנערץ עמנואל קרלבך, מהתקף לב, כשהוא אך בן חמשים ושלש. קהילת “עדת ישורון” נותרה ללא מנהיגה הרוחני, והתפקיד הוצע לבנו הבכור, לדוד שלי. נקראנו לשוב לעיר הולדתנו קלן, בה חיינו באושר יחסי.

אודה על האמת, מעולם לא הייתי ואף לא שאפתי להיות עקרת בית מוצלחת. בישול, נקיון הבית וסידורו לא היו מעולם בין המטלות אותן ששתי לקחת על עצמי. העדפתי תמיד לשקוע בלימודים. ביחוד נמשכתי ללימוד תורה, מדרש וכלכלה.

אולי היה זה פינוק של בת עשירים, שהרי עד עוזבנו את גרמניה עמדו לשרותי משרתות שעסקו בעבודות הבית. לקחתי על עצמי את חינוך הילדים לתורה ולמצוות ואת מילוי התפקידים החברתיים והקהילתיים כאשת הרב.

ואז העלה העם הגרמני לשלטון את המפלגה הנאצית ומנהיגה היטלר. בתחילה חשבנו כולנו שהענין זמני, והעם הגרמני יתעורר מהסיוט ויחליף את שלטון הרשע. אך בהדרגה חדרה ללבנו ההכרה שימי הזוהר של יהדות אשכנז חלפו ללא שוב.

בזה אחר זה נחקקו חוקים ותקנות במטרה למרר את חיינו כיהודים ולגרום לנו לעזוב את ארץ אשכנז. חברי קהילה נרצחו ברחובות, אנשים וילדים הוכו, אזרחותנו נשללה.

רבים מבני הקהילה עזבו, חלקם עלו לארץ ישראל. כרב הקהילה השתדל דוד ככל יכלתו לעודד את צאן מרעיתו בימים אפלים אלה. הופתעתי והתאכזבתי עמוקות כאשר שכנים וידידים לא יהודים הפנו לנו עורף.

ערב אחד, בקיץ של שנת 1937, נשמעו דפיקות חזקות בדלת ביתנו שברחוב בטהובן. המשרתת פתחה את הדלת, ובפתח עמד קונרד אדנאואר, ידידם משכבר הימים של חותני הרב עמנואל ושל דוד. במשך שנים רבות היה אדנאואר ראש העיר קלן, עד שהודח בשל דעותיו הדמוקרטיות והאנטי־נאציות כשעלו הנאצים לשלטון.

“דוקטור קרלבך היקר,” פתח האורח, כשהוא מפנה מבטו לאחוריו כחושש ממעקב, “ מסר דחוף לי אליך.”

“הבה ניכנס לחדר העבודה שלי,” הזמין אותו דוד.

“נודע לי ממקורות אמינים ביותר,” אמר אורחנו כאשר ישבנו שלשתנו בחדר העבודה, “שאתה, דוקטור קרלבך, נמצא ברשימה של אישים בלתי רצויים למשטר. אתה צפוי להעצר בימים הקרובים ולהשלח למחנה דכאו הידוע לשמצה. מעטים מאד מאלה שנשלחו לשם שבו לביתם בשלום. עצתי לך שתעזוב את גרמניה בדחיפות, עוד בימים הקרובים, עד יעבור זעם.”

“תודה לך על האזהרה, ידיד יקר. אני יודע זה זמן מה שהגסטפו עוקבת אחרי בכל צעד ושעל. נראה שהם אינם מרוצים מפעולותי לעידוד רוחם של בני קהילתי בימים קשים אלה.”

“עלי לעזוב את ביתכם כרגע,” אמר האורח בהתנצלות, “אנשי הגסטפו מסיירים תדיר בסביבת ביתכם. היה שלום, ידיד יקר. לעולם לא אשכח את העזרה הרבה שהושיטו לי אביך וחותנך ון קליף בתפקידי כראש העיר בימי המלחמה הקשים ובתקופת המשברים שבאו אחר כך. הייתם כולכם אזרחים למופת, ואני בוש ונכלם מהיחס שהממשלה הנוכחית מגלה כלפיכם. זוהי בושה לכל הגרמנים.”

מר אדנאואר קם ויצא, לוחץ בחום את ידו של דוד. מאז לא ראינו אותו עוד. לאחר המלחמה הנוראית, בשנת 1949, הוא נבחר לראש ממשלת גרמניה המערבית ודוד כתב לו מכתב ברכה חם מירושלים. במכתב איחל לו הצלחה בתפקידו, והודה לו על שגילה אצילות נפש ואנושיות באותם ימים שחורים ואפלים.

נותרנו שנינו לבדנו בחדר הלימוד עמוס הספרים של דוד. רוב הספרים היו ירושה מדורי דורות. ביקורו של אדנאואר לא הותיר כל מקום לספק באשר לעתידנו. החלטנו שדוד חייב לצאת מגרמניה מיד.

לא מכבר הציע אחד מבני הקהילה שהִגר לדרום אפריקה לדוד את משרת הרב בקהילה שהקים שם, אך דוד דחה בנימוס את ההצעה. היה ברור לשנינו שהיעד היחיד שבא בחשבון הוא ארץ ישראל, אף על פי שאפשרויות התעסוקה והפרנסה בארץ מצומצמות, הרי לא חסרים רבנים בירושלים.

בעצה אחת החלטנו שתכף לאחר נסיעתו של דוד אתארגן עם ילדינו ואצטרף אליו בארץ ישראל, שהיתה אז תחת שלטון המנדט של בריטניה. באותה עת כבר היו לנו ששה ילדים, חמש בנות ובן. טרם ידעתי אז שהייתי כבר בהריון עם בתנו הצעירה.

בשבת שבטרם עזיבתו דרש דוד את דבר התורה האחרון שלו בבית הכנסת בו גדלנו. כמחצית בני הקהילה כבר עזבו את גרמניה, חלקם לאמריקה, אחרים לאנגליה, לאוסטרליה ולדרום אפריקה. היו גם כמה שעלו לארץ ישראל. אולם התפילה היה בכל זאת מלא, שכן מספר מנינים התאחדו לשמוע את דברי הפרדה של הרב.

דוד פתח בתודה לכל בני הקהילה על האמון שנתנו בו ובאביו המנוח במהלך השנים והמשיך: “מאז היותי ילד קטן התפללתי ולמדתי ביחד אתכם, ואני מוקיר ואוהב כל אחת ואחד מכם. לא שערתי שכאלה יהיו הנסיבות בהן ניפרד.

“ידידי ואהובי, אנו עומדים מול אחת התקופות הקשות בחיי עמנו שידע לא מעט רדיפות וצרות. מאז חמלניצקי וגרוש ספרד לא ירדה על עמנו צרה שכזו, וחוששני שהימים והשנים שלפנינו יהיו קשים אף יותר.

“מנהיגו של המשטר האפל תחתיו אנו חיים כיום רוצה למחות את זכר ישראל מעל פני האדמה. הוא מתרברב באמרו שממשלו יתקיים אלף שנה. אינני יודע אם כך יהיה, רק היושב במרומים יודע. אבל דבר אחד מבטיח אני לכם, אהובי. גם בעוד חמשת אלפי שנים, ולנצח נצחים, עוד יקראו יהודים ‘שמע ישראל’. שרשרת הדורות השומרת על מורשת ישראל מימי אברהם ומשה לא תינתק לעולם. חזקו ואמצו ידידי ואהובי, והשם יהיה בעזרנו.”

דוד ירד מעל הבימה ולחץ את ידי המתפללים. לא נותרה עין יבשה אחת באולם התפילה. בפנת בית הכנסת עמדו שני אנשי גסטפו. אחד מהם רשם בקדחתנות במחברת.

יומים אחר כך ליוויתי עם ילדי את אישי דוד לתחנת הרכבת. כעבור שבועיים הגיע מכתב מירושלים, ובו בישר לי דוד שהגיע בשלום לארץ הקדושה.

זמן מה לאחר נסיעתו של דוד החליטה הממשלה הנאצית להחרים את כל העסקים והמפעלים שהיו בבעלות יהודים. ביצוע ההחלטה היה כרוך במכירה פיקטיבית של הנכסים ובמחיר מגוחך לאדם “ארי”, דהיינו גרמני “טהור” שדם יהודי אינו זורם בעורקיו. גם מפעל המתכת של אבי הוחרם ו”נמכר”.

הורי, יחד עם אחי היינץ, עזבו את קלן ואת גרמניה והגרו לעיר דרבי באנגליה. אבא, שכבר היה קשיש, ניסה להקים שם מפעל מתכת, מיזם שלא עלה יפה. הוא נפטר שם לאחר המלחמה, ב־1946, ונקבר בבית העלמין היהודי בצפון לונדון.

חיי מעתה נעשו קשים. הייתי בהריון, עם ששה ילדים בבית, ללא משכורת של אישי כרב הקהילה וללא תמיכה מהורי שאיבדו את רוב הונם. לראשונה בחיי הייתי כמעט חסרת כל.

ב־9 בנובמבר 1938 נשמעו באמצע הלילה קולות נפץ וצעקות. קמנו ויצאנו למרפסת לראות מה קורה. ראינו להבות עולות מבית הכנסת. ברחוב השתוללו בריונים במדים נאציים וניפצו שמשות. בית הכנסת הגדול של הקהילה הרפורמית עלה אף הוא באש.

מהרתי לבית הכנסת. בכניסה פגשתי כמה אנשים, בעיקר נשים נוספות. רובם היו לבושים בכותנות לילה. נכנסנו לתוך המבנה האפוף עשן בנסיון להציל את ספרי התורה, אך האש כבר כילתה אותם. בקושי הצלחנו לצאת מתוך הבנין אפוף העשן.

למחרת התברר שרוב הגברים היהודים נלקחו במשך הלילה למעצר במחנה דכאו. בו ביום החלטתי לרכוש כרטיסים לרכבת לי ולילדי. בדרכי לתחנה צעדתי על שברי הזכוכית שכיסו את הרחובות. אותו לילה איום נקרא “ליל הבדולח” על שם אותם שברי זכוכית.

עם שובי מתחנת הרכבת הזמנתי מובילים שיעבירו לארץ ישראל גם את תכולת ביתנו – בעיקר את ספרי הקודש של דוד.

לאחר מסע תלאות ארוך הביאה אותנו הרכבת לנמל טריסטה שבאיטליה, ומשם הפלגנו לנמל חיפה באניה “גלילאה”.

בחודש שבט תרצ”ט, ינואר 1939, הגענו סוף כל סוף לירושלים. דוד חבק את ילדינו והתרגש במיוחד למראה בתנו התינוקת, אותה ראה אז לראשונה.

מאז הגיענו לארץ חיינו בירושלים. מצבנו הכלכלי היה דחוק ביותר. דוד עסק בעבודות הוראה מזדמנות והתפרנסנו מהיד לפה. איכשהו שרדנו את התקופה הקשה. אחרים היו במצב קשה אף יותר, ומצאנו עצמנו מסייעים לנזקקים וחולקים אתם את המעט שהיה לנו.

ואז פרצה מלחמת העצמאות.

*המשך הפרק בספר המלא*