סרגל תאריכים — אבני דרך היסטוריות ומשפטיות
1948 - 2006
במהלך שנים אלו העניקה מדינת ישראל מעמד פליט לכמאתיים בני אדם, שהגיעו ברובם מווייטנאם ומבוסניה. לאורך השנים עזבו מרביתם את ישראל.
2005
באוקטובר פתחו אלפי סודאנים השוהים בקהיר בשביתת שבת במחאה על מצבם במצרים. בסוף דצמבר פיזרו הרשויות את המוחים באלימות רבה, ועל פי הערכות השובתים נהרגו כמאתיים בני אדם. לאחר מכן החלה תנועה של מבקשי מקלט מאפריקה לישראל דרך הגבול עם מצרים. בשנה זו הוגשו 909 בקשות מקלט.
2006
עד סוף השנה נכנסו לישראל 2,711 מבקשי מקלט דרך מדבר סיני, רובם אזרחים סודאנים מדארפור. הם נכלאו בשל היותם אזרחי מדינת אויב ובמהלך הכליאה עברו תשאול קצר לגבי זהותם והסיבות להגעתם. מחאה אזרחית נגד הכליאה הגורפת הביאה להעברתם לחלופות מעצר במושבים ובקיבוצים, וחלקם הגיעו לערים הגדולות.
2007
5,074 מבקשי מקלט מאריתראה נכנסו לישראל דרך סיני. לנוכח מספרם הגדול של מבקשי המקלט מאריתראה ומסודאן החליטה המדינה לא לבדוק את הבקשות באופן פרטני בהתאם להוראות האו"ם (Refugee Status Determination), אלא לתת לכולם אשרת הגנה זמנית. האשרה, שניתנה בהתאם לסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, מאפשרת "שחרור בתנאים מגבילים" ומעניקה הרשאה לשהות בישראל והגנה זמנית מפני גירוש. האשרה אמנם אינה מהווה אישור עבודה, אך המדינה התחייבה בפני בג"ץ כי לא תאכוף את האיסור על העסקתם ולא תקנוס מעסיקים של מבקשי מקלט.
2008
ראש הממשלה אהוד אולמרט העניק ל-498 מבקשי מקלט מדארפור מעמד תושב ארעי, המקנה זכות לעבוד וזכויות סוציאליות בסיסיות.
2009
הוקמו "היחידה לזיהוי ומיון מסתננים" במשרד הפנים והיחידה לטיפול במבקשי מקלט (RSD). ביחידות אלו רואיינו מבקשי המקלט וגובשו המלצות בנוגע למתן מעמד פליט. ההגנה הזמנית הגורפת שניתנה לאזרחי סודאן ואריתראה מנעה מהם את הזכות להגיש בקשות מקלט פרטניות. ראוי לציין כי משנת 1976 ועד לשנת 2001 טיפלה נציבות האו"ם לפליטים בבקשות מקלט שהוגשו בישראל — התנהלות יוצאת דופן לעומת מדינות מפותחות אחרות. סמכות זו הועברה למדינת ישראל בתהליך הדרגתי שהתרחש בין השנים 2001-2009.
לישראל החלו להגיע דיווחים רבים על חטיפות ושבי של מבקשי מקלט בידי כנופיות מבריחים בחצי האי סיני. השבי כלל אלימות גופנית ומינית אכזרית, לרבות אונס שיטתי של גברים ונשים, במטרה לסחוט תשלומי כופר ממשפחות השבויים ומחבריהם. על פי הערכת ארגוני זכויות אדם בישראל, בין 5,000 ל-7,000 מבקשי מקלט שהגיעו לישראל הם קורבנות של עינויים בסיני.
2011
בשנה זו נכנסו לישראל 16,851 מבקשי מקלט — מספר שיא מאז שנת 2005. 63% מתוכם הגיעו מאריתראה, ו-33% מסודאן. 1,601 מביניהם היו נשים.
2012
בינואר אישרה הכנסת תיקון לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954, המאפשר לכלוא אדם שנכנס לישראל בלי היתר לשלוש שנים, גם אם לא ניתן לגרשו. ארגוני זכויות אדם עתרו לבג"ץ נגד החוק.
בעקבות קבלת העצמאות של דרום סודאן בשנת 2011 הוסרה ההגנה הקבוצתית ממבקשי מקלט שמוצאם מדרום סודאן, ורובם ככולם נדרשו לעזוב או גורשו.
2013
בדצמבר הושלמה בניית גדר הגבול בין ישראל למצרים.
המדינה הודיעה לבג"ץ לראשונה כי הגיעה להסכם עם "מדינה שלישית" שהסכימה לקלוט מבקשי מקלט שיישלחו אליה מישראל.
בג"ץ פסל את התיקון לחוק למניעת הסתננות. בתגובה אישרה הכנסת תיקון חדש לחוק, שמאפשר לכלוא נכנסים חדשים למשך שנה ולהחזיק את שאר השוהים במתקן כליאה חדש. כך הוקם בנגב מתקן הכליאה חולות, המיועד למבקשי מקלט.
הותר למבקשי מקלט להגיש בקשות פרטניות לבחינת מעמדם כפליטים, ללא תלות בהגנה הקבוצתית.
2014
21 מבקשי מקלט חצו את הגדר ונכנסו לישראל.
5,803 אריתראים וסודאנים "עזבו מרצון" את ישראל. רובם עזבו למדינה שלישית — רואנדה או אוגנדה, ומיעוטם למדינות מערביות שבהן קיבלו מעמד פליט.
על פי נתונים רשמיים, בישראל חיו בשנה זו 46,437 מבקשי מקלט. בתקופה זו פעלה רשות האוכלוסין וההגירה באופן אינטנסיבי — ישיר ועקיף — לעידוד שוהים בלתי חוקיים לצאת את הארץ שלא מתוקף צו הרחקה. הפעילות לעידוד עזיבה מרצון כללה הסברה, סיוע בהשגת מסמכי נסיעה ומימון הוצאות הנסיעה. בו בזמן, הרשות המשיכה לנקוט בפעולות אכיפה, כגון מאסר במתקן חולות, על מנת ליצור הרתעה בקרב מבקשי המקלט ולהשפיע עליהם לעזוב.
2015
2,480 אריתראים ו-600 סודאנים "עזבו מרצון" את ישראל, רובם לרואנדה או לאוגנדה ומיעוטם למדינות מערביות שבהן קיבלו מעמד פליט. מחקר ראשוני הראה כי מבקשי מקלט שהגיעו מישראל לאוגנדה ולרואנדה לא היו זכאים להגיש בקשות מקלט במדינות אלו, ולא ניתן להם כל סיוע מטעם המדינה. רבים מהם שבו למעגל הפליטות.
2016
עד סוף שנה זו העניקה מדינת ישראל מעמד פליט לעשרה מבקשי מקלט מאריתראה ומסודאן. אחוז ההכרה של ישראל בבקשות מקלט עומד על פחות מ-1%. בשנה זו עמדו אחוזי ההכרה בפליטים, או מתן הגנה משלימה קבועה, על 80% לאריתראים ו-57.4% לסודאנים בממוצע במדינות המערב.
מחקרים נוספים שנערכו באוגנדה וברואנדה הראו גם הם כי מבקשי מקלט שהגיעו מישראל לא היו זכאים להגיש בקשות מקלט במדינות אלו ולא קיבלו כל סיוע רשמי.
משפטנים ישראלים ביקשו לערער על החלטת הממשלה לגרש מבקשי מקלט למדינה שלישית ולהסיר את החיסיון מההסכמים עם מדינות אלו. הבקשות נדחו.
בפברואר, לאחר התערבות בג"ץ, אישרה הכנסת תיקון נוסף לחוק ההסתננות, שהגביל את משך הכליאה בחולות לשנה.
2017
בחודש מאי נכנס לתוקף תיקון נוסף לחוק למניעת הסתננות, שקבע כי 20% ממשכורתם של מבקשי המקלט יועברו לקרן פיקדון ייעודית. המעסיק נדרש להפריש 16% נוספים לקרן זו. כספי הקרן ייפרעו ויועברו למבקש המקלט עם יציאתו מהארץ. חוק זה נועד לפגוע כלכלית במבקשי המקלט ולדרבן אותם לצאת מישראל.
ועדת הפנים של הכנסת אישרה תיקון נוסף לחוק למניעת הסתננות, הכולל בין השאר החלטה לסגור את מתקן חולות. הממשלה החליטה לפתוח במבצע לגירוש מבקשי המקלט מאריתראה ומסודאן למדינה שלישית, ולכלוא את אלו שיסרבו לעזוב את ישראל.
מחקר המשך איתר מבקשי מקלט ש"עזבו מרצונם" את ישראל לאוגנדה או לרואנדה ויצאו מהן למסע לאירופה. כאשר הגיעו לאירופה הגישו בקשות מקלט, ובקשותיהם התקבלו.
פורצת מחאה אזרחית ציבורית חסרת תקדים למניעת הגירוש, שבה משתתפים גם אנשי עסקים בכירים שעד כה נמנעו מהבעת דעה בנושא.
המדינה העניקה מעמד תושב ארעי ל-500 יוצאי דארפור שבקשות המקלט שלהם לא קיבלו כל מענה במשך זמן רב.
עד לסוף שנת 2017 הוגשו כ-15,000 בקשות מקלט על ידי אזרחי אריתראה וסודאן החיים בישראל. כ-7,000 מתוכן נדחו וכ-8,000 לא קיבלו מענה כלל. עד לסוף השנה הכירה מדינת ישראל ב-12 מבקשי מקלט כפליטים — 11 מהם מאריתראה ואחד מסודאן.
המשטרה הציגה בכנסת נתונים המצביעים על ירידה בעבירות שמבצעים זרים בדרום תל אביב, ומראים ששכיחות העבריינות בקרבם נמוכה משכיחותה באוכלוסייה הכללית. נתונים דומים נמסרו גם בעבר לממשלה, על פי ממצאי מחקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
2018
ב-1 בפברואר 2018 החלה רשות האוכלוסין וההגירה במתן ארכה אחרונה לאשרות. תחילת גל הגירוש הראשון נקבעה ל-1 באפריל 2018. במקביל חולקו למבקשים עלונים המסבירים שעליהם לבחור בין יציאה מישראל למדינה שלישית ובין מאסר ללא הגבלת זמן. על פי עדויות נוספות ממבקשי מקלט שנשלחו למדינה שלישית, מצבם קשה וההבטחות שניתנו להם הופרו. ההסכמים בין ישראל למדינה השלישית עודם חסויים.
בינואר החליטה הממשלה להחליף את מבקשי המקלט העובדים בענפי המלונאות, ההסעדה והניקיון בעובדים פלסטינים, ואישרה הבאת אלפי מהגרי עבודה לענפים אלו.
בפברואר שהו בחולות כ-700 איש, רובם מאריתראה. על פי החלטת הממשלה המתקן נסגר בחודש אפריל. אוכלוסיית היעד לגירוש מונה בשלב זה בין 15,000 ל-20,000 אלף גברים מאריתראה ומסודאן. הממשלה קבעה יעד רשמי לגירוש — 600 איש מדי חודש. לעת עתה לא מגורשים נשים, ילדים, אבות לקטינים, קורבנות סחר ועבדות שהוכרו בישראל ואנשים שהגישו בקשת מקלט וטרם קיבלו מענה.
ב-2 באפריל הממשלה הכריזה על מתווה להעברה מסודרת של מבקשי מקלט למדינות אירופאיות, במקביל להענקת מעמד זמני לנותרים בישראל. למחרת ביטל ראש הממשלה נתניהו את המתווה וקרא "לבטל את ההסכם לקליטת המסתננים", ואף קרא באותו היום לפתיחה מחודשת של מתקן חולות.
ביולי 2018 נחתם הסכם שלום בין אריתראה לאתיופיה. ההסכם מביא סכסוך צבאי של שלושה עשורים לקצו, וטומן בחובו זרעי תקווה לשינוי באופי השלטון באריתראה וביחסו לאזרחיו, ובכלל זה לאופיו של השירות הלאומי/צבאי במדינה.
מסלולי הגירה לישראל
על דרך המבוא
גליה צבר ואפרת שיר
ספר זה הוא חלק מגוף ידע הולך ונבנה על אודות הגירה אפריקאית לישראל, על רבדיה השונים, ובכלל זה מבקשי מקלט ומהגרי עבודה — אשר לעתים קרובות נתפסים כזהים אלו לאלו, גוף אחד, וקולותיהם הרבים מאוחדים על ידי קולות חיצוניים. ואכן, בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לצאת כנגד השיח האחיד והמאחיד הנוגע למבקשי מקלט, מתוך הבנה שהוא מסווה הקשרים סוציו־פוליטיים ומשעתק דימוי א־היסטורי וא־פוליטי. הדימוי האחיד והמופשט הוביל להתעלמות מוחלטת כמעט מהיבטים אחרים של חיי מבקשי המקלט: יזמות כלכלית והתארגנויות פוליטיות, תרבות פנאי ואוכל, חלומות, פרקטיקות דתיות ומשפחתיות, ואף מחלוקות בין־אישיות וקבוצתיות. ספר זה מבקש לתרום למילוי חלל מחקרי זה ולעסוק במרחבי החיים המכילים שיצרו מבקשי מקלט אפריקאים שנכנסו לישראל משנת 2005 ועד לשנת 2018, וכן במרחבים שיצרו לעצמן קהילות שונות בישראל מתוך המפגש עמם. ספר זה הוא תוצאה של עבודה מאומצת של חוקרות וחוקרים צעירים שבחרו ובוחרים לשלב עבודת שטח מחקרית עם אקטיביזם, ומביא גם את קולותיהם של שני מבקשי מקלט. נפתח את המבוא במספר הערות מקדימות:
ההערות הראשונות נוגעות למבטים. בראש ובראשונה, החלטנו לעודד חוקרות וחוקרים צעירים מתחומי דעת שונים להשתתף בעשייה המדעית. החוקרים והחוקרות היו כולם עד לדרגת דוקטורט בעת כתיבת המאמר, וחלקם התנסו בפעם הראשונה בעריכת מחקר שדה מקיף ובכתיבת מאמר מדעי. למרות חוסר הניסיון, המחקרים התאפיינו בעומק מחשבתי ובסקרנות אינטלקטואלית. כל המאמרים שנבחרו לאסופה זו, מבין כלל המאמרים שהוגשו, עברו את ההליך המקובל בזירה המדעית.
שנית, רצינו להשמיע את קולותיהם של מבקשי המקלט עצמם, ולא רק כעדויות וציטוטים המובאים במאמרים של חוקרים ישראלים. ואכן, בספר שולבו דברים שכתבו שני מבקשי מקלט: מוטסים עלי, מבקש מקלט מדארפור שקיבל מעמד פליט ביוני 2016; וקבדום מנגיסטו מאריתראה, שאשתו קיבלה מעמד פליט בגרמניה, וכך הצליח להתאחד עם משפחתו שמונה שנים לאחר שהופרדו. כמו כן כללנו בספר פרק רפלקטיבי שכתבה צגה גברייסוס, חוקרת אריתראית־אמריקאית שערכה מחקר בקרב אוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל, ונקודת מבטה פנימית וחיצונית בו בזמן.
ההערה השלישית נוגעת למסגור הקונספטואלי של הספר, שכאמור מבקש לחשוף היבטים לא מוכרים של חייהם של מבקשי ומבקשות המקלט, ושל החברה הישראלית באזורי המפגש. כעורכות, בחרנו להתמקד בחיי היום־יום כבסיס להבנת מבנים חברתיים־תרבותיים ופוליטיים רחבים, ומנקודת מוצא זו בנינו את המעשה המחקרי. כל הפרקים בספר מבוססים על עבודת שדה שחייבה יצירת אמון וקרבה בין החוקר לנחקרים. קשרים אלו הובילו את החוקרות והחוקרים לראייה מחקרית שבמרכזה ניצבים חיי היום־יום. הבחירה לראות את חיי היום־יום כנקודת המוצא של המחקר ממשיכה את דרכם החלוצית של אנרי לפבר וממשיכו פרנאן ברודל, אשר ניסחו תובנות חדשות בנוגע לחשיבות היום־יום בהבנת הקיום האנושי והמרחב החברתי ([Braudel, 1981, 1992; Lefebvre, 1994 [1968). החוקרות והחוקרים פגשו מרואיינים רבים, מבקשי מקלט וישראלים, ולמדו על חיי היום־יום האישיים והמקצועיים שלהם במטרה לעודד אותם לספר על עצמם ולבטא את השקפתם בנוגע לנושאים מרכזיים בחייהם. לצד השיחות הארוכות שניהלו, רבים מהם ליוו את מרואייניהם במשך ימים, שבועות ואף שנים. השהות המתמשכת במחיצת המרואיינים בתחנות היום־יום של חייהם אפשרה לחוקרים ליצור את הקרבה שדרש המחקר. המידע שאספו החוקרים בשדה, שנוסף לטקסטים כתובים ואחרים, היה למסד אמפירי לתובנות מעמיקות על אודות מבקשי המקלט האפריקאים בישראל. תפיסה מחקרית זו מצטרפת לשיח מחקרי נרחב העוסק בשאלת התהוותם של מבנים תרבותיים גדולים (כגון שארות, דת, גזע ולאומיות) באמצעות בחינת דבריהם, מעשיהם ומחשבותיהם של אנשים ביום־יום (בורדייה, 2005; גירץ, 1990; צבר, 2015; Bourdieu, 1986; Horton & Gerald, 1978).
הבחירה במחקרים המתמקדים בחיי היום־יום כבסיס להבנת מבנים חברתיים־תרבותיים ופוליטיים רחבים חייבה את החוקרים להידרש לסוגיית המתודולוגיה בעבודת השדה. אף שהגיעו מדיסציפלינות שונות, רובם ככולם בחרו בשיטות מחקר איכותניות שכללו איסוף סיפורי חיים דרך ראיונות עומק ותצפיות משתתפות. אסטרטגיה זו שייכת לפרדיגמת המחקר האיכותנית־פרשנית, המבוססת על תפיסה פילוסופית שמהותה ניסיון לראות את המציאות כולה, כשלם, ולא מקטעים בלבד (אלאור, 1998; ליבליך, 2000, 2003; מוצפי־האלר, 2005; צבר־בן יהושע, 1996, 2000). גישה מחקרית זו אינה מבקשת להגיע להכללות סטטיסטיות אלא מתמקדת בסמוי מעין החוקרים — בתודעה הסובייקטיבית הייחודית של הנחקרים. מטרתה לשקף את עולמם מבעד למשקפיים התרבותיים שבאמצעותם הם מפרשים את המציאות ומוצאים בה את מקומם. שיקוף עולמם והפרשנות שהם נותנים למציאות חייהם היה המהלך הראשון של המחקר, לא האחרון. בד בבד בחרנו לשלב בספר את קולותיהם של מבקשי מקלט. בהמשך לתוואי שסימנו מישל פוקו (2011), פרנץ פנון (2004) ואחרים, הצבת סיפוריהם של ה"אחרים", ה"שוליים", במרכז הדיון, לא רק חשפה את עולמם שלהם, אלא אפשרה לכל חוקרת וחוקר לייצר משמעויות תיאורטיות רחבות יותר במגוון נושאים.
הערה מרכזית רביעית מתייחסת לסוגיות הבולטות בשיח על אודות מבקשי מקלט. לאחר שנים ארוכות שבהן מבקשי המקלט בישראל עוררו, כמדומה, בעיקר את תשומת לבם של ארגוני זכויות אדם מחד ושל תושבי דרום תל אביב מאידך — כעת, בתחילת שנת 2018, התלקח שיח ציבורי חסר תקדים. מהלכי הכתיבה האחרונים, כמו גם פרסום הספר, נעשים בתוך זירת שיח סוערת סביב כוונותיה של ממשלת ישראל לגרש, או "להעזיב מרצון", מבקשי מקלט אפריקאים למדינה שלישית. תקצר היריעה מלהזכיר את כל התמות הנוכחות בשיח זה, אולם נציין ארבע תמות מרכזיות. בכל דיון משתתפים שחקנים רבים ובכלל זה חוקרים, מקבלי החלטות, מהגרים, עיתונאים, תושבי שכונות דרום תל אביב ופעילי ארגוני החברה האזרחית.
התמה הראשונה עוסקת בעבודה ובעובדים, ובהפיכת המשק הישראלי למשק התלוי בעבודתם של מאות אלפי מהגרים לא יהודים. התמה השנייה מתמקדת בסיפור הגלובלי של פליטוּת. תמה זו התעצמה מאז שנת 2014, כאשר מיליוני מבקשי מקלט הגיעו לאירופה ומיליונים נוספים הגיעו למדינות המזרח התיכון והדרום הגלובלי. במשך שלוש שנים הגיעו לאירופה למעלה משני מיליון גברים, נשים וילדים מבקשי מקלט, מבקשי חיים. מאות אלפים נוספים מצאו את מותם בדרך, מי בים ומי במסע הרגלי המפרך ממולדתם. מיליונים ממתינים להזדמנות להצטרף לבני משפחתם ולחבריהם שהצליחו להגיע לאחת ממדינות המערב. למרות הכותרות הזועקות, המספר הגדול של מבקשי המקלט והתמונות של ספינות טרופות וגופות צפות, אין אלו גלי ההגירה הראשונים המתדפקים על שעריו של העולם המערבי, וככל הנראה גם לא האחרונים. עם זאת, לא ניתן להפריז בהשפעת מראות אלו על תפיסות של "אחרוּת" וזרות, והאיום הטמון בהן. התמה השלישית כוללת סוגיות פנים ישראליות־יהודיות. סביב תמה זו התפתח שיח שמורכב גם הוא מקולות רבים, החל באלה הרואים במבקשי המקלט איום על אופייה היהודי של מדינת ישראל וכלה באלו הטוענים כי לאור ההיסטוריה של העם היהודי מוטלת עלינו חובה מוסרית לנהוג ברחמנות ובנדיבות. התמה הרביעית היא תמה מורכבת וכואבת במיוחד, הרואה במבקשי המקלט אחראים ישירים ובלעדיים למצבם הקשה של תושבי דרום תל אביב ושל תושבי מספר שכונות בערד ובאילת.
תמות אלו מרכיבות את השיח ומעצבות את ההקשר הפוליטי־חברתי המורכב שבו נערכו המחקרים המופיעים בספר זה, ואין ספק שחלקן מהדהדות במעשה המחקרי ובכתיבה המדעית.
ההערה האחרונה מתייחסת לזמן. מחקר במדעי החברה תובע זמן — לעתים זמן רב. גם איסוף המאמרים, עריכתם והבאתם לדפוס תובעים זמן. כך, זמן רב עשוי לחלוף מביצוע המחקר והכתיבה ועד פרסומו. אך המציאות הנחקרת אינה ממתינה לפרסום, ולעתים היא משתנה באופן קיצוני. המקרה שלפנינו הוא דוגמה מובהקת לכך. רוב המחקרים שעליהם מבוססים המאמרים שבספר נערכו לפני שנים, והתובנות המובאות בחלקם הן עדות לעולם שהיה ואיננו עוד. מעבר לכך, ברגעי הכתיבה של המבוא לספר זה, העוסק כולו במבקשי מקלט בישראל, מתנופפת חרב הגירוש מעל ראשם של עשרות אלפים מתוכם. בראשית שנת 2018 הציבה מדינת ישראל בפני מבקשי המקלט בחירה קשה: גירוש למדינה שלישית או כליאה למשך תקופה בלתי מוגבלת. מחאה בין־לאומית ומקומית הובילו את מדינת ישראל להציע חלופה שכללה הסדרת מעמד של חלק ממבקשי המקלט והעברה של אחרים למדינות מערביות. שעות לאחר הצגת החלופה חזרה בה הממשלה. בחודש יולי 2018 נחתם הסכם שלום בין אריתראה לאתיופיה. הסכם זה מסיים סכסוך צבאי שהחל ב-1998, ולפיכך טומן בחובו אפשרות ותקווה לשינוי אופיו הרודני של המשטר באריתראה.
נכון לתחילת שנת 2019, בעת הורדת ספר זה לדפוס, לא הוצעה חלופה סדורה למבקשי המקלט. ייתכן שעוד רגע קט ספר זה יהיה עדות למציאויות חיים שהיו ואינן.
אבני דרך היסטוריות
בטרם נפנה לשערי הספר השונים ראוי לשרטט את קווי המתאר של סיפורם של מבקשי המקלט מאפריקה בישראל, על ארצות המוצא שלהם, מספרי הנכנסים, היבטים משפטיים מרכזיים והמדיניות הישראלית בעניינם, שאופייה נזיל ומשתנה תדיר. שרטוט זה, לצד סרגל התאריכים, ישמש מסגרת לפרקי הספר השונים. הקדמה זו לא נועדה להביא את סיפורו של המהלך ההיסטורי כולו, למן הגעתם של מבקשי המקלט הראשונים ועד היום. כמו כן, לא נסקור כאן את האמנה בדבר מעמדם של פליטים על סעיפיה השונים ועל אופני יישומה או אי יישומה בישראל. דברים אלה סופרו ונידונו כבר במחקרים רבים ושונים.
הגדרות
פליטים? מסתננים? מהגרי עבודה? מבקשי מקלט? מסתנני עבודה? שמות אלו ואחרים נהוגים בשיח הישראלי העוסק בעשרות אלפי גברים, נשים וקטינים בלתי מלווים שחצו את הגבול בין ישראל למצרים, רובם ככולם מאריתראה ומסודאן. במועד כתיבת שורות אלו, חודש פברואר 2018, שוהים בישראל לפי הנתונים הרשמיים של משרד הפנים 37,142 גברים ונשים המוגדרים כמסתננים, ועוד כ-5,000 ילדים שנולדו להם בעת שהותם בישראל. המספר הכולל של הנכנסים לישראל משנת 2005 ואילך עומד על 64,371 — מתוכם כ-70% גברים. רובם המכריע הגיעו אליה עד לשנת 2012, אז הושלמה בניית גדר הגבול בין ישראל למצרים. במהלך השנים עזבו את ישראל כ-20,000 מביניהם. הסיבות לעזיבה יפורטו בהמשך.
כאמור, כינויים רבים נהוגים בשיח הישראלי, כינויים הנבדלים זה מזה במהותם ובמטען ההיסטורי, המשפטי והאידיאולוגי שהם נושאים. ישראל הרשמית מכנה אנשים אלו "מסתננים", במטרה ליצור ולשמר דה־לגיטימציה ביחס לנוכחותם, ואילו בשיח המשפטי המקומי והבין־לאומי הם מכונים "מבקשי מקלט" או "פליטים". לא רק המונחים רבים ומגוונים; גם הדיון העוסק במספרם של מבקשי המקלט בישראל מתאפיין בסתירות ובחילוקי דעות (קריצמן־אמיר, 2015).
על אי הבהירות בדבר מספרם של מבקשי המקלט החיים בישראל מעיבה אי בהירות מורכבת אף יותר — שאלת המחויבות של ישראל כלפיהם ושאלת מעמדם המשפטי. ישראל הרשמית קרועה בין התחייבויות בין־לאומיות, הדורשות ממנה לבחון באופן יסודי את טענותיהם של מבקשי המקלט בנוגע לסכנה הנשקפת לחייהם ואוסרות עליה לגרשם, ובין מחויבות לאומית ואידיאולוגית לשמירה על אופייה היהודי של המדינה.
כאמור, בראשית 2018 חיים בישראל כ-37,000 מבקשי מקלט, רובם ככולם הגיעו אליה מאריתראה ומסודאן. מיעוטם הגיעו מחוף השנהב, אתיופיה, קונגו וניגריה. המניעים, הסיבות והאילוצים שגרמו להם לעזוב את מדינתם רבים ומגוונים, ובשל קוצר היריעה לא נוכל לדון בכולם, אולם נרחיב מעט על אודות אריתראה וסודאן.
מאז שאריתראה קיבלה עצמאות, בשנת 1994, היא נתונה למשטר נשיאותי עריץ. כיום היא נחשבת למדינה שבה הפרת זכויות האדם היא בין החמורות בעולם (Human Rights Watch, 2018). רבים מהאריתראים השוהים בישראל מדווחים שנמלטו משירות צבאי ממושך בתנאי עבדות. נשים רבות מדווחות על התעללות וניצול מיני מצד מפקדי צבא. כולם כאחד מדווחים שכל תושבי אריתראה (למעט מקורבי השליט) חווים הפרות יום־יומיות של זכויות אדם בסיסיות, ובכלל זה הגבלות קשות על חופש התנועה, הדת, הפולחן, ההשקפה הפוליטית וחופש הביטוי. בעת קבלת העצמאות חיו במדינה כשבעה מיליון בני אדם. בשנים שחלפו מאז ברחו ממנה כמעט שני מיליון גברים ונשים שחיפשו חיים טובים יותר (Belloni, 2015). גם היום בורחים מהמדינה כ-60,000 גברים, נשים וילדים מדי שנה. רובם מתגוררים במחנות פליטים באתיופיה ורק מיעוטם מגיעים למערב. בארצות הברית ובמספר מדינות במערב אירופה חיות קהילות המונות כמה מאות אלפי מבקשי מקלט אריתראים. קהילת מבקשי המקלט מאריתראה בישראל מנתה בשיאה, בשנת 2012, כ-40,000 גברים, נשים וילדים.
מבקשי מקלט מסודאן החלו להגיע לישראל בסוף 2005. חלקם ברחו מחבל דארפור שבמערב המדינה, עקב מעשי אלימות רחבי היקף המוגדרים כרצח עם. אחרים נמלטו בגלל סכסוכים אתניים ודתיים עקובים מדם בצפון המדינה ובדרומה. אלו גם אלו סבלו מפגיעות שיטתיות בחופש התנועה, ההשקפה הפוליטית וחופש הביטוי. רוב הבורחים מסודאן חצו את הגבול למדינות השכנות, ובעיקר לקניה, מצרים, צ'אד ואוגנדה. מיעוטם המשיכו במסע והצליחו להגיע למדינות המערב. משנת 1956, אז קיבלה סודאן את עצמאותה, ועד לשנת 2011, התחוללה מלחמה עקובה מדם בין צפון המדינה, שבירתה חרטום, לדרומה. מלחמה זו גבתה את חייהם של כמעט שלושה מיליון בני אדם, הפכה ארבעה מיליון לפליטים ולעקורים, וגרמה להרס מוחלט של התשתיות בדרום המדינה (Johnson, 2014). עשרות שנות המלחמה בין הצפון לדרום הגיעו לסיומן באמצעות סיוע בין־לאומי בשנת 2011, אז הוקמה המדינה החדשה, דרום סודאן, שבירתה ג'ובה. למרות התקוות שנתלו במדינה החדשה, מיד לאחר קבלת העצמאות פרצה בה מלחמת אזרחים. ישראל, שהכירה בדרום סודאן כבר למחרת הכרזת העצמאות, מיהרה להסיר את ההגנה הקולקטיבית ממבקשי המקלט ששהו במדינה ושלחה מעל 1,500 נתינים דרום סודאנים לדרום סודאן. אלו נקלעו למאבקים אלימים, שעודם גובים קורבנות ומייצרים פליטים חדשים. קהילת מבקשי המקלט מסודאן (צפון, דרום ודארפור) מנתה בשיאה כ-15,000 גברים, נשים וילדים; בשנת 2016 חיו בישראל כ-8,500 מבקשי מקלט מסודאן.
המשך הפרק בספר המלא
