טיפול בשתיקה

פתח דבר

במבט מרחוק נראה שמגי שולטת במצב. היא מניחה את הטבליות על הצלחת בתשומת הלב הקפדנית האופיינית לה. בעצם היא משחררת אותן מהחפיסה בדייקנות רבה יותר, מטה את לוחית האלומיניום לאט כדי ליהנות מקול הנקישה המלווה את פגיעתו של כל כדור וכדור בחרסינה. היא תעשה הכול כדי להפר את הדממה.

שמונה כדורים מונחים לפניה, והיא מרימה מהמזנון את כוס המים שלא נגעה בה מאז הצהריים ובודקת את מצב התנור בפעם האחרונה. פשטידת עוף קנויה, עשרים וחמש דקות הכנה. די זמן לסיים כאן הכול. היא מושכת כיסא אל שולחן המטבח ומתיישבת בגבה לדלת. חשבונות ששולמו מוטלים לפניה בערימה לא מסודרת. מגי מוציאה מתיק היד שלה את המתנה היקרה לה מכול, משקולת אבן שעוצבה במיוחד בשבילה, ומניחה אותה על הדפים.

עכשיו, כשהכול מאורגן, היא פותחת את העט בנקישה. עט כדורי, מהבודדים במגירת החפצים האבודים שעוד עובדים. הכתיבה בו חלקה וזורמת, והוא כנראה לא יעורר מחדש את דלקת השריר שנגרמה משבוע של כתיבה בעט הקודם. כתב היד שלה נקי ומסודר כתמיד, כשהיא מסיימת את המשפט האחרון שכתבה לפרנק. אם נותר בה שמץ של ספק, הוא כמעט לא נראה לעין. אולי היסוס קל בפּסיק, במבט מקרוב.

מגי סוגרת את כריכת העור האדומה של היומן, בלי עיכובים נוספים היא אוספת בידה את הכדורים, מניחה אותם על לשונה ולוגמת מעט מים. היא מטה את ראשה לאחור במחוות בליעה ראוותנית שפיתחה בנעוריה ולא נפטרה ממנה בחצי המאה שחלפה מאז.

תחילה לא קורה דבר. היא לא זזה ממקומה, ממשיכה לקצוץ את השעועית ולרכז את הזנבות הסיביים, המשונים, בפינת קרש החיתוך. מקץ דקה שוטפים אותה גלים של רוגע. תנועות החיתוך נעשות איטיות, יד ימין רועדת קלות על גבי הסכין.

חולפות שניות ספורות והיא קורסת. למרבה המזל, השינוי מתחולל במהירות והיא לא מספיקה להבין מה קורה. ראשה נשמט, כמו תמיד כשהיא ופרנק צופים במרתון קולנוע צרפתי באחר צהריים גשומים של יום ראשון. חבל שהוא לא נמצא שם כדי לרכך את הנפילה.

והפעם אין סיכוי שהיא תתעורר פתאום בבהלה.

פרנק יושב בחדר העבודה שלו, מרותק למסך שלפניו. הסוף קרֵב: פרש, רץ ורגלי, כולם בשליטת המחשב — רמת מתחילים, אבוי לבושה — סוגרים על מעוז תקוותו האחרונה, המלכה שלו. כל כך הרבה הישגים אקדמיים, והוא טרם צלח את רמה שתיים. המשפט החביב עליו — התמדה היא המפתח להצלחה — מקבל משמעות חדשה.

בעבר, כשארוחת הערב היתה מוכנה ומגי קראה לו, הוא לא שמע את קולה ולא הפסיק את המשחק, כיוון שהיה שקוע כולו באסטרטגיה. אחרי שכבר ערכה את השולחן, מגי היתה עולה, מניחה את ידיה על כתפיו ומלטפת אותו בין השכמות עד להופעתה הבלתי נמנעת של הודעת המט. "בפעם הבאה!" היתה אומרת בעידוד. האלגוריתמים אולי חברו נגדו, אבל מגי מעולם לא יכלה לשאת את אכזבתו.

ואילו היום אין מחווה אוהדת כזאת שתעורר אותו, וכשצפצוף גלאי העשן חודר לתודעתו, הוא מופתע שהמכשיר עדיין תקין יותר משהוא מופתע מהצפצוף עצמו. דעתה של מגי מאז ומתמיד היתה מוסחת בזמן הבישול, אבל לפחות הם לא נאלצו לבדוק את הסוללה של הגלאי בעזרת מקל של מטאטא אחת לשלושה חודשים. יתרה מזאת, בשנותיהם הראשונות הם ידעו שרשרת של אסונות קולינריים שלימים הפכו לאגדה: הטרַייפל העקום של שנת 78' (הפגישה החמישית או השישית); קציפת הבטון של שנת 79' (כינוי שזיכה אותו בלילה בחדר האורחים); פרשת שלשולגֵייט במסיבת יום ההולדת שערכו בגן האחורי המוזנח להחריד (למרבה המזל נכחו בה רק כמה חברים קרובים וסלחנים). ובשוך תופעות הלוואי, האסונות דווקא חיזקו את אהבתו אליה.

צווחת האזעקה העיקשת מצליחה לעקור אותו מהמשחק, ואחרי שהוא תוהה לרגע אם מגי כבר מטפלת בעניין, הוא מחליט לפתור את הבעיה בעצמו. הוא מריח את העשן עוד לפני שהוא רואה אותו. משהו נשרף בתנור, אולי מגי שוב עלתה לנמנם קצת, כמנהגה בזמן האחרון. הוא מכבה את התנור ובידו הפנויה תולש מהידית את מגבת המטבח שקנו למזכרת, כדי לפזר את העשן. הוא סמיך יותר משחשב, ואפילו מוצר הטקסטיל האיכותי מקוֹרנווֹל לא יכול לו. אוויר צח. זה מה שהוא צריך. ורק אז, כשהוא ניגש לדלת, הוא רואה את מגי.

לא חפיסת הכדורים הריקה המונחת לצדה מבהירה לו מה קרה. גם לא כוס המים השפוכה או שרידי הירקות הפזורים סביב כפות ידיה. אלא הכאב בחזה, הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים, הקירות המתמוטטים, התקרה הקורסת — כל אנלוגיה איומה מתחום התשתיות עולה בדעתו כשהוא מבין מה עשתה מגי.

הוא נוגע בשורש כף ידה בתקווה למצוא פעימה, עווית, משהו. אולי עוד לא מאוחר.

ידו מרחפת מעל השפופרת. הוא תמיד התקשה בשיחות טלפון, ולרגע עולה בו הרצון לסגת.

"שירותי חירום, שלום. עזרה ראשונה, כיבוי אש, משטרה או משמר החופים?"

שתיקה.

"שירותי חירום, שלום. עזרה ראשונה, כיבוי אש, משטרה או משמר החופים?"

שתיקה.

"לידיעתך שיחת סרק לשירותי החירום מסכנת חיים ונחשבת לעבירה פלילית."

"א־אמבולנס," מפטיר פרנק ברגע האחרון, והצלילים חורקים בגרונו לפני שהם מתגלגלים החוצה בזרם בלתי נשמע כמעט.

"אני מעבירה אותך. ותגביר את הקול בבקשה."

"עזרה ראשונה שלום. לאן לשלוח אמבולנס?"

"דיגבּי קרֶסֶנט ארבעים ושלוש, אוקספורד." קולו של פרנק צרוד ולא מוכר, שונה מכפי שנשמע לו בחודשים האחרונים.

"תסביר לי בדיוק מה קרה."

"אשתי מגי, היא... בלעה כדורים, כדורי שינה."

"אנחנו שולחים סיוע. היא בהכרה, אדוני? הצלחת לאתר דופק או סימני נשימה?"

"אני... לא יודע. לא בטוח."

"אדוני, יש לך מושג אם היא עשתה את זה בכוונה?"

שתיקה.

"כל פרט מידע שתוכל להוסיף יעזור לנו לספק מענה הולם יותר. האם אשתך הביעה לאחרונה רצון לפגוע בעצמה? יש לה עבר של דיכאון?"

"אה... העניין... העניין הוא שלא דיברנו בזמן האחרון. כלומר, אני לא דיברתי בזמן האחרון... בערך... שישה חודשים."

השתיקה שלה

1

אין סביבה מלחיצה יותר מחדר המתנה בבית חולים. השורות של כיסאות הפלסטיק עם ריפוד הוויניל התלוש והקרוע, הזמזום השקט של המכונות לממכר חטיפים, שאיפת האוויר הקולקטיבית כשרופאי הטיפול הנמרץ מגיעים עם חדשות, המופנות בדרך כלל לאחרים — נדמה שכל פרט ופרט נועד להגביר את המתח שאתה שרוי בו. שלא לדבר על הסיבה שאתה נמצא שם מלכתחילה.

מגי תמיד אמרה שסבלנות היא הסגולה שלי, כאילו תכונות טובות זה משהו שבני זוג מחלקים ביניהם, כמו את מטלות הבית. אני מדמיין אותה עכשיו מחכה להודעת טקסט או לאימייל או לאורח, ברך אחת מתנועעת מעלה־מטה על הספה, השנייה שקטה תחת ידי המרגיעה. כמה אנרגיה דחוסה בתוך אישה קטנה כל כך. לעיתים קרובות תהיתי איך היא לא מותשת לגמרי מרוב דאגה לכל אחד ולכל דבר. מעולם לא רציתי לשנות אותה, בסך הכול רציתי לוודא שכל האנרגיה העצבנית הזאת לא תסבך אותה בסבך כזה שאפילו אני לא אצליח להתיר. רשמתי ארבעים שנות הצלחה בתחום, ופתאום אנחנו כאן. החיים מלאי הפתעות.

מעל לראשי השעון משמיע צליל תקתוק חזק במיוחד בשעה העגולה. משך ההמתנה הארוך לא מבשר טובות. מי כמו מגי יודעת. היא ודאי היתה מאבחנת בקלות את מצבה עכשיו — הודות לארבעה עשורים של עבודה בתור אחות, בתוספת אינספור פרקים של סדרות בית חולים בהן צפתה. "טכיקרדיה קשה," היא היתה אומרת לי בביטחון רב כשישבנו זה לצד זה על הספה בשבת בערב, ומנמיכה את עוצמת הקול של הטלוויזיה כדי שלא תתחרה בדברי הפרשנות שלה. "חבל, בחור כל כך צעיר... איכשהו המחלה הזאת תמיד תוקפת טיפוסים עירוניים, שמת לב? הם חיים כל הזמן במתח בלתי נסבל..."

"פרופסור הובס?" רופא ניצב לפני וידו מושטת.

"כן, זה אני," אני אומר ומתרומם לאיטי. הוא משדר יעילות, החל בשביל המדויק בשערו וכלה בנעליים המבריקות. אפילו תג השם שלו נעוץ במקביל לתפר התחתון של כיס החולצה. פתאום אני מודע מאוד לחזותי ומעביר יד נבוכה בשערי.

"אני דוקטור סינג, האחראי על הטיפול באשתך. תואיל לבוא איתי בבקשה?"

אני עובר בעקבותיו בדלתות הכפולות ולרגע אחד מרשה לעצמי לדמיין שהוא מוביל אותי למגי. אבל הוא מכניס אותי לחדר צדדי מול כלובי המשוגעים, ושארית התקווה מתפוגגת. הרופא מתיישב מול צג המחשב ומצביע על הכיסא הנוסף. הוא מדליק את המחשב ומעלעל בניירות שבפינת שולחנו, והמאוורר העומד מדגדג את שוליהם.

"מצטער. קצת חם היום, נכון? לא ברור מתי החום יישבר."

הזיעה המצטברת בבתי השחי שלי ממחישה היטב את דבריו של הרופא, המצטיינים בלשון המעטה. אין לי כוח להגיד ולו מילה אחת על מזג האוויר, ואני משפיל מבט אל כפות רגלי.

המחשב מתעורר בקול גרגור ומציל אותי ממבוכתי. אחרי דקה בערך הרופא נאנח. "פרופסור הובס, אני אגש ישר לעניין. הפרוגנוזה לא טובה. אשתך הגיעה לכאן עם קריסה של מערכת העצבים. למרבה המזל, הפרמדיקים הצליחו להסדיר את דרכי הנשימה שלה, וזה הישג גדול, בהתחשב בפרק הזמן שבו היתה מחוסרת הכרה. אבל עדיין מוקדם לומר איך ישפיע עליה המחסור בחמצן. לעת עתה היא מורדמת. כשהיקף הנזק יתברר, נבחן את אפשרויות הטיפול, תוך התחשבות בדעתך כמובן..."

זה האות שעלי לדבר עכשיו. פספסתי הרבה אותות כאלה בשנה האחרונה, אבל אני עדיין מזהה בקלות את המחוות שמלוות אותם — הרמת גבות, הטיית ראש, כחכוח בגרון. הרופא בוחר באפשרות האחרונה.

"אה, פרופסור הובס, אני מבין שקשה לך, אבל היה סמוך ובטוח שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו למען אשתך. בינתיים נשמח להעמיד לרשותך את המשאבים שלנו. צוות הסיוע למשפחות —"

"אני לא צריך סיוע," אני קוטע אותו, וקולי צרוד יותר משזכרתי, וגם חרישי יותר.

"ובכן, זה בהחלט לא מתאים לכולם. לפי הרישומים שלנו כבר קיבלת הפניה לסיוע אצלנו, נכון? אבל לא הגעת בתאריך..."

הוא מרים את עיניו מהצג ואני מסיר את המשקפיים, מרים קצה חולצה ומנגב את הכתמים שעל העדשות, אבל לא בטוח שאני משפר את המצב. מגי קראה לזה "טקטיקת הימנעות", ובצדק.

"תשמע, לא מתפקידי להגיד לך מה לעשות. אני לא יכול להכריח אותך להיפגש איתם. רק תרשום לפניך את האפשרות הזאת, בסדר? הם כאן, והם זמינים עשרים וארבע שעות ביממה. אנחנו רואים מצבים כאלה לעיתים קרובות מאוד, והמטפלים שלנו קיבלו הכשרה מיוחדת... הכי חשוב שתדע שאתה לא לבד."

כמה אירוני. הרי זו בדיוק הנקודה. אני לבד. לבד יותר משהייתי אי פעם. לבד יותר משהייתי לפני מגי, כי לא באמת מבינים מה זאת אומרת להיות לבד עד שמרגישים שלמים ביחד.

"כמו שאמרתי, בשלב הזה אנחנו יכולים רק לעקוב אחר ההתקדמות של גברת הובס. לכן אני מציע שתלך הביתה, תישן ותאכל. אבל קודם, אם אתה מעוניין, אנחנו יכולים לגשת לאשתך."

"כן," אני ממלמל. "כן כן, אני צריך לראות אותה."

"פרופסור, אני בטוח שאין צורך לומר לך את הדברים, אבל כך אנחנו נוהגים עם כל קרובי המשפחה: אשתך נמצאת במצב עדין מאוד כרגע. אל תיבהל מהמראה שלה, ואם משהו מטריד אותך אל תהסס ליידע אותי או את האחיות. היא מאושפזת בינתיים בחדר פרטי, אבל יש הרבה אנשי צוות בסביבה, למקרה הצורך."

הרופא קם ואני אחריו, מודע היטב לתנועותי האיטיות יותר, המעידות על שישים ושבע שנותי. האם רופאים מוותרים עליך מוקדם יותר אם הם מרגישים שאתה זקן מדי? שאין לצדך די ילדים אבֵלים? אני מקווה שלא, למען מגי.

אני יוצא בעקבות הרופא, חולף על פני חדר המיון של הפצועים המהלכים, ממשיך במסדרון שלאורכו כיסאות גלגלים ריקים ואנשי צוות נחפזים וטרודים המנווטים בסבך אינסופי של מבטי קרובים. אני תוהה אילו עוד משפחות נכנסו היום לסיוט של חייהן. המיטות המופרדות בווילונות הולכות ומתמעטות, עד שאנחנו נכנסים בתנופה למחלקת הטיפול הנמרץ, שבסופה שורת דלתות בעלות ידיות מתכת.

מגי נמצאת מאחורי אחת מהן. זה ברור, כי הרופא מאט, בודק את האיתורית שלו ומביט ימינה ושמאלה. מתחשק לי לומר "לא", להצמיד את זרועותיו לגופו ולרתק אותו למקומו. אבל מה זה משנה, בטווח הארוך? לא אוכל להימנע לנצח מהתמודדות עם מה שעשיתי. אני תוחב את החולצה לתוך המכנסיים ומכניס את הידיים לעומק הכיסים בתקווה שיפסיקו לרעוד.

נקישה שקטה נשמעת כשהוא פותח את הדלת בשתי ידיו. הוא נכנס ומחזיק אותה פתוחה בשבילי, אבל כתפי רחבות מדי וברגע מביך אני נאלץ להצטדד ולהרכין את הראש כדי להיכנס, ואף על פי כן נתקל במשקוף העליון. טרם הצלחתי להיפטר מהמבוכה הכרוכה בהיותי האדם הגבוה ביותר בכל חדר נתון.

באפלולית קשה לי לזהות את מגי. המיטה מורמת ומוקפת סוללה של מכונות מזמזמות. קשה להאמין שחייה תלויים במכשיר שדומה לקולט־הלחות שאני מוריד בכל חורף מעליית הגג, לפי הוראתה, כדי שימלא את תפקידו במרתף. כשאני מתקרב, עיני מסתגלות לחשכה ונשימתי נעתקת. לבסוף היא נפלטת בגניחה שקטה, שמגיעה לאוזניו של הרופא.

"צר לי מאוד, פרופסור —"

"אפשר לגעת בה?" אני מתעלם מהתנצלותו ונעמד לצד מיטתה.

"בהחלט. אחת האחיות תציג בפניך את שגרת הטיפול שלנו. הן ישמחו להרכיב איתך תוכנית יומית. ועכשיו אשאיר אתכם לבד לזמן מה."

לרגע אני מרגיש כמו בירח הדבש שלנו, כשבעל האכסניה מיהר לצאת מחשש שנזנק זה על זה עוד לפני שהדלת תיסגר. הייתי נותן הכול כדי לחזור לשם עכשיו — מגי פרועה ואימפולסיבית, אני חסוד ונבוך, ובכל זאת איכשהו תמיד מספיק לה.

היא נראית קטנה יותר כשראשה מונח על הכרים המדכאים האלה של בית החולים. ידיה מוטלות על הסדין, עדינות כתמיד, הצינורית האדמדמה מתפתלת לאורך הוורידים הבולטים מהעור הלבן, הדק. אין כיסא ליד המיטה. נראה שאני לא אמור לשבת. אבל איך אוכל להשאיר אותה כאן? היא תיבהל נורא אם תתעורר, לא רק ממצבה אלא גם מכך שאין לה עם מי לדבר ועם מי לחלוק את תחושותיה. אני יודע שאכזבתי את מגי. אני יודע שהיא נזקקה להרבה יותר מתיבת־התהודה הדוממת שהייתי בחודשים האחרונים.

כשאני נוגע בה כעת, בזהירות, כאילו היתה החתול העצבני של השכנים, כף ידה חמימה. זה כל כך לא טבעי. אפילו בערבי הקיץ החמים ביותר יכולתי לסמוך על מגי שתניח יד קרירה על מצחי כשאני חוזר מרכיבה על האופניים. חיים שלמים אני משמש לה כפפה אנושית ומחזיר את זרימת הדם לכפות ידיה. ומה עכשיו? תמיד נזקקנו זה לזה, אבל יותר מכך בחרנו זה בזה, רצינו זה בזה — לא יודעים להעריך את ההרגשה הנהדרת הזאת עד שמאבדים אותה.

אני שומע אִוושה מאחורי ומסתובב בזהירות, בלי לעזוב את ידה של מגי. האחות הגיעה, וכיסויי הפלסטיק הכחולים שעל נעליה מרשרשים על רצפת הלינולאום כשהיא בוחנת את הנתונים על גבי הצגים בקצה החדר. אין לי מושג כמה זמן היא נמצאת שם, אבל היא שמה לב שהסתובבתי, ואני תוהה אם שלחו אותה כדי שתפקח עלי עין.

"אני יכולה להביא לך כיסא," היא אומרת במבטא החמים והמרגיע של יורקשייר, "לא בריא שתעמוד כל הזמן." היא בבירור צעירה, לא יותר מעשרים וחמש. היא ניחנה בקסם הקליל הזה של מגי, היכולת להאיר כל חדר ולפוגג כל מתח בבת אחת. אני נזרק ארבעים שנה אחורה, אל הגשם הקל ופנסי הרחוב ומזמורי חג המולד המושרים בקולות שיכורים, שהיו הפסקול של פגישתנו הראשונה.

"להביא?" היא קוטעת את זיכרונותי. "זו באמת לא בעיה."

"תודה. אני אשמח מאוד."

כמעט יממה שלמה החזקתי מעמד, אבל דווקא מפגן החביבות הזה מאיים למוטט אותי. עד מהרה האחות חוזרת ואף טורחת לפתוח למעני את הכיסא המתקפל. אני מרגיש כמו אורח כבוד בפיקניק שהייתי מעדיף לברוח ממנו.

"איך קוראים לך?" אני שואל, לא טורח אפילו לפענח את תג השם באפלולית הזאת, לא מוכן להסתכן ולהעיף מבט בחזה של אישה אחרת כשאשתי שוכבת כאן לצדי.

"דייזי," היא אומרת. "אבל אני ממש לא פרח."

אני מנסה לחייך, והמחצית התחתונה של פני כמעט נסדקת מרוב מאמץ.

"באמת כואב לי הלב לראות אותה ככה," אומרת דייזי, שמבחינה בזוויות פי הנשמטות. לרגע או שניים אנחנו צופים במגי, בחזה העולה ויורד ביעילות מדוקדקת, בשפתיים הפשוקות במקצת במעין כניעה מתמדת. מה לה ולזה — הנשימות הקצובות, השקט, טרחת האחיות הנדיבה, הרחומה, שאפיינה גם את מגי, עד שהיא נענשה על כך.

"אתה יכול לדבר איתה, אתה יודע," אומרת דייזי. "נורא שקט כאן, אנשים מפחדים לדבר בקול. אבל אתה חייב להתגבר על זה. תן לאשתך לשמוע את הקול שלך."

אני בולע רוק. מעניין מה דייזי היתה אומרת אילו ידעה את סודי. היא נראית חכמה מכפי שנותיה, ואין ספק שראתה לא מעט סבל. אבל האם היתה מבינה?

אני נזכר בפעם הראשונה שקולי בגד בי. הייתי קרוב מאוד להודות במעשי. התוצאות נפרשו לנגד עיני והאשמה היתה ברורה ומוחצת כל כך, שפשוט הייתי מוכרח לספר למגי. המילים עמדו על קצה לשוני, או כך לפחות חשבתי. אזרתי אומץ ועליתי לאט במעלה המדרגות, אל חדר השינה שלנו.

מהפתח ראיתי אותה באפלולית, צל של עצמה, נאבקת להתרומם לישיבה ולהגיע אל כוס המים שעל שידת הלילה. ידעתי שאסור לי לפגוע בה עוד יותר. היא בקושי החזיקה מעמד; לא יכולתי להפיל עליה עוד חדשות רעות. לא יכולתי לספר לה את מה שהייתי חייב לספר, כי היה ברור לי שהיא תעזוב אותי. ובכל יום שחלף מאז ללא יכולת לדבר חייתי עם רגשות האשם האלה, עם הבושה הצורבת. החנקתי את עצמי, אבל איכשהו זה היה עדיף על המחשבה שאאבד את מגי לנצח.

דייזי מכחכחת בגרונה ומחזירה אותי למציאות. "אל תבין לא נכון, אני לא רופאה, אבל ראיתי כל מיני דברים, ולפעמים קול מוּכר עושה דברים ששום צינורית לא יכולה לעשות. המטופל שומע אותך. זה מזכיר לו את הדברים הטובים שכדאי להתעורר בשבילם. זה מעודד להחלים, אתה מבין?"

אני לא מבין אבל מהנהן. אני רואה שאכפת לה ממגי, אף שהיא סתם עוד מטופלת ברשימה ארוכה. האצבעות של דייזי גדולות, ארוכות ועבות, אך הן נעות ברכוּת כשהיא מיישרת את הבד שהתקפל בגלל הצינורות הכרוכים סביב צווארה של מגי. אני יודע שמגי היתה מעריכה את המחווה הזאת.

"אתה יכול לספר לה מה שלומך," מציעה דייזי. "בטח יש לך מה לספר לה. אולי משהו מטריד אותך ותרצה לחלוק אותו איתה?"

"ועוד איך." אני מנסה להישמע קליל אבל נשמע מאולץ.

"סליחה? לא שמעתי. מִלמלת," אומרת דייזי, מעיפה מבט אחרון במוניטור ליד מגי וסוגרת את דפי הנתונים.

"אני מצטער. כן, באמת יש משהו שאני צריך לספר לה. משהו חשוב. אני לא יודע למה לא סיפרתי לה קודם."

אפילו הניסוח המרומז הזה די בו לרסק אותי. אני מהדק בכוח את אגרופי על שפתי ומכריח את עצמי להביט במגי. איך לא שמתי לב שהיא נעשתה זעירה ושברירית כל כך? היא תמיד היתה קטנה, נמוכה ממני בשלושים סנטימטר לפחות. בחורף הראשון לחיינו המשותפים הייתי המום מכמות הסוודרים שבהם עטפה את גופה הזערורי רק כדי שתצליח לתפקד בדירה השכורה שלנו. ההסקה המרכזית התקלקלה לעיתים קרובות, ומגי קיפצה מרגל לרגל כמו מדריכת כושר בעוד אני חובט ללא הועיל בכל הכפתורים בארון מערכת ההסקה. כבר אז למדתי שמגי מפיצה חום בכל אשר תפנה.

"זה לא הזמן להתייסר, וגם לא כדאי שתכביד עליה. אל תשפוך את הכול בבת אחת, בטח לא בהתחלה — שים לב, אתה לא רוצה להפחיד אותה. תשתדל להיות חיובי. תזכיר לה שאתה אוהב אותה. ספר לה על כל הפעמים שבהן הראית לה את זה."

אני כנראה נראה לה מבוהל ממש, כי דייזי מניחה יד על כתפי, לחץ קל שמיישר את הקמטים בחולצתי.

"ואל תדאג יותר מדי. פשוט תדבר אליה. אל תבזבז את הזמן הזה."