לחיות ולמות בשלווה

מבוא

קודם כול, אני רוצה להדגיש, ההשקפה שלי לעולם תהיה השקפה של רופאה, ללא קשר באיזה תחום מדובר. בעבודתי כרופאה פסיכיאטרית, אני נפגשת באופן תמידי עם אנשים שמתלוננים על קשיים רגשיים, חרדות, עייפות כרונית וגם הופעה או החמרה של בעיות גופניות.

שמתי לב שרובם חוששים מהקשיים היום יומיים, לא מרוצים מתנאי חייהם מבחינת מערכות יחסים, מצב כלכלי או אופי התעסוקה שלהם.

הם מחפשים פתרונות, כדי לשפר את איכות החיים, אך לא תמיד יודעים לזהות מה הם בדיוק הרצונות שלהם, ואיזה מטרות הם מצפים להשיג.

הם מספרים שהם "לא מאושרים" ולא מסוגלים להגדיר מה משמעות המושג "להיות מאושר", שלטענתם הוא זה שהכי חשוב להם.

רבים מאיתנו ממש כמוני, גדושים בשאלות, ספקות והיסוסים על משמעות החיים ועל הדרך הנכונה לחיות, ולא רק ביום כיפור או בימים של חשבון נפש.

אני מניחה שכל בן אדם שפוי רוצה לעבור את החיים בשלווה, ללא משברים וצער וללא בעיות בריאותיות, ובסופו של דבר – למות ללא סבל.

אבל האם אפשר בכלל לחיות חיים שלווים, להימנע מסבל מיותר ו"למות בריא", כשאנו במצב בריאותי מאוזן – ללא צער בעקבות פגיעות פיזיות או נפשיות?

האם השאיפה שלנו היא פנטזיה, שאינה בת השגה?

איזה שטות – "למות בריא"!

כך נשמעת התגובה הראשונה של מי ששומע את הביטוי. הרי ממבט ראשון המילים האלה לא מסתדרות יחד וגם אנחנו בכלל לא רוצים למות! מדוע שנמות, אם לא סובלים מכאבים עזים וכן מסוגלים לתפקד ללא הגבלות מיוחדות.

אומנם יש אנשים שלא רוצים להמשיך לדון בזה, כי באופן אוטומטי הנושא מעורר התנגדות עקב אי-נוחות. אבל כל אחד מאיתנו יודע באופן מוחלט, גם אם קשה להודות בזה, שכל מי שנולד – ימות.

ככל הנראה זאת הסיבה, שאחרי זמן מה אנו שבים לנקודות האלה – חיים ומוות – ומתחילים להרהר בהן.

אני מקווה שהספר יעורר כיווני חשיבה ורעיונות חדשים ללמוד כיצד לחיות, וגם למות בשלווה בריאה.

הספר מבוסס על חיבור של שאלות ותשובות:

אלה שאלות ששאלתי את עצמי, ושמעתי מאחרים.

אלה תשובות שהשבתי לעצמי ושמצאתי בספרים.

המטרה היא לחיות נכון

כל אדם מעדיף להיות מאושר, להימנע מבעיות גופניות או נפשיות עד היום האחרון בחייו. אנו נולדים ונועדים להיות אנשים שלמים עם המציאות, אנשים היודעים להעריך ולהוקיר את משמעות החיים. זה הבסיס שעליו נוכל לעבור את חיינו בשלווה, לפי רצונותינו, ובלי שברון לב. להגיע לשלב הסופי – מוות טבעי, כשאנו אנשים שמימשו את עצמם וחיו את חייהם עד תום.

הפילוסופים צצרון, מארק אוריילי, זינון, שחיו לפני הספירה, דיברו על הצורך ללמוד לחיות נכון, וללמוד למות נכון.

אינני משלה את עצמי, שכולם יקבלו את התפיסה שלי לגבי חיים ומוות, אך כתבתי את הספר מתוך תובנה, שהתעלמות מעובדת קיומו של המוות, היא דרך שגויה.

כמו שאמר מישל דה מונטן (פילוסוף צרפתי, 1533-1592): "הנקודה הסופית בחיינו היא המוות, המכניס רבים לפלצות. אבל לא לחשוב על כך זו תרופה לא נכונה, ואינה מתאימה לאנשים נבונים".

מרטין היידגר (פילוסוף גרמני, (1889-1976) כתב על שני מצבים:

1. חוסר מודעות לקיומו של המוות, שמוביל לדרך חיים לא אותנטית – דמיונית, שאינה נובעת מתוכנו ואינה מתאימה לנו. אנשים אלה בדרך כלל עושים מאמצים אדירים, אפילו על חשבון בריאותם, כדי להגיע לתפקיד בכיר, ליוקרה ולעושר, כי זה נחשב לרצוי לפי סביבתם, וכדי להיות מקובלים ומכובדים בחברה.

אבל הם שוכחים דבר פשוט: "לא חיים פעמיים" ו"לעולם הבא הולכים בלי גרביים".

חוויית הקיום בהיעדר הנאה, סיפוק ושלווה מכשילה את האדם ומונעת ממנו לממש את כישרונותיו, מונעת ממנו להגשים את חלומותיו, מונעת ממנו להגשים את חלומותיו מובילה לאכזבות בעקבות תחושת חיים חסרי אותנטיות. אולם להבנה הזאת האדם מגיע לרוב רק בסוף חייו.

2. מודעות לקיום המוות: "המודעות למותי הייתה הדרך להקנות משמעות לחיי, והקבלה המפוכחת של מותנו מאפשרת לנו באמת להיות".

עלינו לשאוף לעבור למצב שבו אנו חיים בצורה אמיתית, מכירים את עצמנו ונשארים עקביים לחיות לפי הערכים שבחרנו, מודעים לקיום שלנו בחיינו, אחראים לכל מה שאנו עושים. כשמדברים על "חיים אותנטיים" אין פרשנות אחידה למושג. כל אחד מאיתנו בוחר לעצמו את ערכי החיים, לפי תכונות אישיותו ומציאות חייו.

מה מפריע לנו לחיות בנחת?

לדעתו של ארנסט בקר (אנתרופולוג אמריקאי שזכה בשנת 1974 בפרס פוליצר על ספרו "הכחשת המוות"), המקור העיקרי לבעיות האדם הוא הקונפליקט בין הדחף לשימור עצמי ובין תודעת המוות. הוא פיתח את הרעיון, שלפיו "יסוד האופי של האדם נבנה בתהליך של התכחשות לעובדת מותו. התכחשות זו מערפלת את הכרתו, את עצמו וגורמת למידה רבה של רוע".

אני סבורה, שהתעלמות מהידיעה שמוות הוא חלק מחיים, מבוססת על התרבות וההרגלים המקובלים בחברה ובסביבה בה גדלנו.

גם סקירת ההיסטוריה של האנושות מראה שבתקופות קדומות, ובתרבויות מסוימות אף בימינו – המוות נתפס כתופעה טבעית ותו לא. התייחסו אליו כמו לאירועים רגילים בחיים.

תיאורים ספרותיים שנכתבו במהלך הדורות, מאפשרים לעקוב אחר היחס של החברה למוות וגם לטקסי קבורה. כמו כן, מתגלים שינויים רגשיים אצל בני האדם, בעקבות אובדן והופעת הפחד מפני המוות.

כדי להפחית את הפחד, פיתחו התרבויות השונות תיאוריות על החיים שלאחר המוות, כמו: גן עדן, גלגול נשמות, עולם מקביל וגם בעקבות ספרו של ד"ר רוברט לנזה, "ביוצנטריזם", שיצא לאור בשנת 2009, והתבסס על תורת הקוונטים. קיימת גם דעה פופולרית, שבמרכזה נמצא קיומו של מצב "אלמוות". מבחינה ביולוגית יש בה אמת מסוימת – גנים ויסודות כימיים של בן אדם עוברים מדור לדור, ולכן הדבר מאפשר לנו לראות את עצמנו כחלק ממערכת החיים שממשיכה גם בלעדינו. עם זאת בוודאי, כל אחד מאיתנו הוא מיוחד במינו וחי כיחידה עצמאית.

ככל הנראה, האמונה מקילה על האדם להתמודד עם חרדות הקשורות למוות, אם כי אינו משחררת אותו מהן לגמרי. אני בכוונה לא מפרטת כאן את כל התיאוריות הקיימות, כי יש הרבה דעות בעדן ונגדן.

אני חושבת שנכון יותר להתמקד אך ורק במה שידוע לכולנו – מה שקורה בחיינו.