שנים עשר השבטים של האטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנים עשר השבטים של האטי
מכר
מאות
עותקים
שנים עשר השבטים של האטי
מכר
מאות
עותקים

שנים עשר השבטים של האטי

4.6 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

תקציר

עשרות שנים אחרי ביטול העבדות, מצבם של האפרו־אמריקאים במדינות הדרום של ארצות הברית לא השתנה הרבה. כך באה לעולם ההגירה הגדולה, וכך נדדו גם האטי בת ה־17 ובנות משפחתה, כמו מיליוני אמריקאים שחורים מהדרום, אל הארץ המובטחת שבצפון.

אך הצפון על כל הבטחותיו אינו גן עדן, והדרום על כל מכשלותיו נותר מעין בית; האטי וילדיה, דור המדבר המשפחתי והלאומי, מיטלטלים מפה לשם כי מסלול הבריחה, מתברר, הוא דו־כיווני. הם מוצאים את עצמם רחוק מאוד מהבית, לאחר שהתגלגלו מי לווייטנאם ומי לעיירות דרומיות נחשלות, מי למאורות פשע עירוניות ומי לשכונות יוקרה.

זהו סיפורה של האטי, אישה גאה ועיקשת, המתגלגל ומתפצל בין קולות רבים - ילדיה, אחיותיה והגברים שבחייה - ועם זאת הוא חוזר תמיד אל אישיותה החידתית ואל קולה האישי כל כך, הפיוטי והארצי כאחד.

"לאיאנה מאת'יס הכישרון לשוות לדמויותיה ממד אפי המזכיר את טוני מוריסון, ותחושת זמן, מקום ומשפחה שיזכירו לאחדים את לואיז אֶרדְריץ'. אבל קולה הגמיש כולו שלה – לירי וחסר פניות גם יחד, מהורהר ויצרי" (מיצ'יקו קקוטני, ניו יורק טיימס).

הספר נבחר כספר החודש של מועדון הקריאה של אופרה וינפרי בדצמבר 2012.

"לפני מספר חודשים, התיישבתי לקרוא את שנים עשר השבטים של האטי, ספר הביכורים של איאנה מאתיס בת ה-39. היו אלה הגהות אחרונות – הספר עוד לא ראה אור. לפני שסיימתי את הפרק הראשון ידעתי שמצאתי את הבחירה השניה שלי למועדון הספר של אופרה. הוא היה האחד. הספר היה כה מדהים, הוא הותיר אותי באלם."

- אופרה וינפרי

איאנה מאתיס ילידת 1973, גדלה בפילידלפיה במשפחה דלת אמצעים לאם חד הורית. ההתבגרות בתנאים לא קלים הביאה אותה לשאוף לקריירה יציבה אך אמה דווקא דחפה אותה להגשים את כשרונה בכתיבה. בשנות העשרים לחייה החליטה לכתוב שירה כי לא היה לה די זמן כדי לכתוב פרוזה. עבדה כמלצרית וכתחקירנית בעיתון. עברו שנים בהן לא כתבה כלל. היא למדה בשלוש אוניברסיטאות אך לא הצליחה להשיג תואר ראשון. היא התגוררה ארבע שנים באיטליה למדה את השפה ובישול. כשחזרה לניו יורק חזרה לעבוד כתחקירנית ונרשמה לסדנת כתיבת פרוזה.

איאנה מאתיס למדה ולימדה בסדנאות הכתיבה היוקרתיות באוניברסיטת איווה וזכתה במלגת מיצ'נר־קופרניקוס. היא מתגוררת וכותבת בברוקלין, ניו יורק.

שנים עשר השבטים של האטי (2014) הוא ספרה הראשון, רב מכר של הניו יורק טיימס והופיע ברשימת הספרים הראויים לציון של הניו יורק טיימס לשנת 2013.

פרק ראשון

פילדלפיה וג'ובילי

1925

 

"פילדלפיה וג'וּבּילי!" קרא אוגוסט כשהאטי סיפרה לו איך היא רוצה לקרוא לתאומים. "אי אפשר לקרוא לתינוקות בכאלה מין שמות משוגעים!"

אמה של האטי, אילו היתה עדיין בחיים, היתה מסכימה עם אוגוסט. היא היתה אומרת שהאטי בחרה בשמות המוניים; "זולים וצעקניים," כך היתה אומרת. אבל האם הסתלקה, והאטי רצתה לתת לילדיה שמות שלא נחקקו עדיין על המצבות בחלקות הקבורה המשפחתיות בג'ורג'יה, ולכן נתנה להם שמות של הבטחה ותקווה, שמות ששואפים קדימה, לא שמות שמסתכלים אחורה.

התאומים נולדו ביוני, בקיץ הראשון של האטי ואוגוסט כבעל ואישה. הם שכרו בית ברחוב וֶיְן — בית קטן, אבל בשכונה טובה, ואוגוסט אמר שזה רק לבינתיים. "עד שנקנה בית משלנו," אמרה האטי. "עד שיביאו לנו חוזה ביד," הסכים אוגוסט.

בסוף יוני פשטו אדומי החזה על העצים והגגות ברחוב ויין. השכונה נמלאה שירת ציפורים. הציוצים הרדימו את התינוקות ורוממו את רוחה של האטי כל כך, עד שצחקקה בלי הרף. מדי בוקר ירד גשם, אבל אחר הצהריים התבהרו השמים והדשא בפיסת הגינה הקטנטונת של האטי ואוגוסט היה ירוק כמו היום הראשון לבריאה. נשות השכונה היו מקדימות לאפות, ובצהרי היום עמד ברחוב כולו ריח עוגות תות שהונחו על אדני החלונות לצינון. שלושתם, האטי והתאומים, התנמנמו בצל על המרפסת. בקיץ הבא כבר יֵדעו פילדלפיה וג'ובילי ללכת; הם ידדו על המרפסת כמו קשישים מגושמים חמודים.

 

האטי שפרד הביטה אל שני ילדיה השרועים לרגליה בסליהם הקלועים. התאומים היו בני שבעה חודשים. היה להם קל יותר לנשום בישיבה, ולכן הגביהה אותם על גבי כריות קטנות. רק לפני רגע נרגעו. הלילה היה קשה. דלקת ריאות היא מחלה שאפשר לרפא, אם כי לא בקלות. מוטב זה ולא חזרת או שפעת או פלאוריטיס. מוטב דלקת ריאות ולא כולרה או שנית. האטי ישבה על רצפת חדר האמבטיה ונשענה על האסלה ברגליים פשוטות קדימה. החלון היה מכוסה באדים שהתעבו ונזלו על השמשות ועל מסגרות העץ הלבנות, ונקוו במקום שהאריח שמאחורי האסלה היה נמוך יותר. שעות ארוכות הזרימה האטי מים חמים. אוגוסט עמד חצי לילה במרתף והסיק את דוד החימום בפחמים. הוא לא רצה לעזוב את האטי ואת התינוקות ולצאת לעבודה. אבל בכל זאת... יום עבודה הוא יום של תשלום, והפחם כבר התחיל להתמעט. האטי הפיסה את דעתו: הלילה עבר, התינוקות יהיו בסדר.

הרופא בא אתמול והמליץ על טיפול באדים. הוא רשם מינון נמוך של סירופ איפקאק והזהיר מפני תרופות סבתא נחשלות כמו תחבושות חרדל חמות, אך הרשה למרוח משחת קמפור. את הסירופ דילל בנוזל שמנוני ושקוף, נתן להאטי שני מזלפים קטנים והראה לה איך להניח אצבע על לשונותיהם של התינוקות כדי שהתרופה תטפטף ישר לגרון. אוגוסט שילם שלושה דולרים תמורת הביקור, וברגע שיצא הרופא התחיל להכין תחבושות חרדל. דלקת ריאות.

אי־שם בשכונה יילל צופר, והצפירה הנוקבת נשמעה כאילו היא מול הבית ממש. האטי התרוממה בדי עמל ממקומה שעל הרצפה וניגבה לה צוהר בחלון האמבטיה המכוסה אד. מעבר לכביש ראתה רק בתים לבנים מחוברים, צפופים כמו שיניים, ופיסות קרח אפורות על המדרכה, ושתילי העצים המחשבים לגווע בערוגותיהם הרבועות הקפואות. פה ושם דלק אור באחד מחלונות הקומה השנייה — בין הגברים בשכונה היו סוורים כמו אוגוסט, אחרים עבדו בחלוקת חלב או דואר; היו גם מורים והמון אחרים שהאטי לא ידעה עליהם דבר. בכל רחבי פילדלפיה קמו אנשים בקור מקפיא עצמות להסיק את התנורים שבמרתפים. בתלאותיהם אלה הם היו מאוחדים.

שחר עפרורי התערפל בשולי השמים. האטי עצמה עיניים ונזכרה בזריחות של ילדותה. החזיונות הללו לא הרפו ממנה; זיכרונות מג'ורג'יה תכפו עליה ודחקו בה עם כל יום נוסף של חיים בפילדלפיה. בילדותה היתה הצפירה המזעיקה לעבודה נישאת יום־יום בשחר המכחיל מעל לשדות ולבתים ולעצי הניסה. ממיטתה צפתה בפועלים החקלאיים משתרכים בכביש מול ביתה. אלה המאחרים עברו תמיד אחרי הצפירה הראשונה: נשים הרות, חולים ופיסחים, מי שכבר היו זקנים מדי לקטיף, מי שתינוקות קשורים להן על גבן. את כולם דרבן הצופר כמו שוט. קודר הכביש וקודרים פניהם; שדות לבנים פורחים מנגד, והקוטפים פושטים עליהם כארבה.

התינוקות מצמצו אל האטי חלושות; היא דגדגה כל אחד מהשניים מתחת לסנטרו. עוד מעט צריך יהיה להחליף את תחבושות החרדל. אדים התאבכו מהמים החמים באמבט. היא הוסיפה עוד קומץ עלי איקליפטוס. בג'ורג'יה צמחו איקליפטוסים בחורשה שמול ביתה, אבל בפילדלפיה החורפית קשה היה להשיג אותם.

 

שלושה ימים לפני כן החמיר השיעול של התינוקות. האטי התעטפה במעיל וניגשה ל"פֵּרות פֵּן" לשאול את הירקן איפה אפשר למצוא איקליפטוס. היא נשלחה לאיזה בית במרחק כמה רחובות. האטי היתה חדשה בג'רמנטאון והלכה לאיבוד בין הרחובות הצפופים המסתעפים. כשהגיעה ליעד, כחולה מקור, שילמה לאישה חמישה עשר סנט תמורת שקיק של מה שיכלה לקבל חינם אין כסף בג'ורג'יה. "קטנטונת שכמותך!" אמרה לה אשת האיקליפטוס. "בת כמה את, ילדה?" האטי התרעמה, אך השיבה שהיא בת שבע עשרה, והוסיפה, כדי שהאישה לא תחשוב אותה לעוד איזו דרומית מסכנה שזה עתה הגיעה, שהיא נשואה ובעלה חשמלאי מתלמד, וכי זה עתה נכנסו לגור בבית ברחוב ויין. "איזה יופי, מותק. איפה המשפחה שלך?" האטי עפעפה במהירות ובלעה את רוקה, "בג'ורג'יה, גברתי."

"אין לך כאן אף אחד?"

"יש לי אחות, גברתי." היא לא אמרה שאמה מתה בשנה שעברה, כשהאטי היתה בהיריון. הלם מותה והלם החיים כיתומה זרה בצפון הניסו את אחותה הצעירה פרל בחזרה לג'ורג'יה. גם אחותה הבוגרת מריון נסעה, אבל אמרה שתחזור אחרי שתלד והחורף יחלוף. האטי לא ידעה אם אמנם תחזור. האישה הביטה בהאטי בעין בוחנת. "בואי, אני אלווה אותך ואכנס לראות מה עם הקטנים," אמרה. האטי סירבה. טיפשה כזאת היא היתה, נערה כסילה גאוותנית שלא יכולה להודות שהיא זקוקה למישהו שייכנס לראות. היא חזרה הביתה לבדה, ושקית האיקליפטוס קמוצה בידה.

אוויר החורף בער סביבה באש מאכלת שהותירה בה רק את הרצון להבריא את ילדיה. אצבעותיה קפאו והיו לטפרים הלופתים את שוליה המקופלים של שקית הנייר החומה. היא התפרצה אל הבית ברחוב ויין בצלילות דעת גדולה. היתה לה הרגשה שמבטה חודר אל תוך־תוכם של התינוקות, מבעד לעור ולבשר, יורד אל תוך בית החזה ומגיע עד לריאותיהם המיוגעות.

 

האטי קירבה את פילדלפיה ואת ג'ובילי אל האמבט. החופן הנוסף של עלי איקליפטוס היה מיותר — התינוקות עצמו עיניים בכוח מפני אדי המנתול. ג'ובילי קמצה אגרוף והרימה זרוע כאילו רצתה לשפשף את עיניה הדומעות, אבל כוחה לא עמד לה והיד שבה וצנחה לצד גופה. האטי כרעה על ברכיה ונישקה את האגרוף הקטן. היא הרימה את זרועה השמוטה של בתה — קלה כמו עצם של ציפור — ומחתה את דמעותיה בכף היד, כפי שהיתה עושה ג'ובילי בעצמה אלמלא היתה חלשה כל כך. "הנה," אמרה האטי. "הנה, עשית את זה לבד־לבד." ג'ובילי נשאה את מבטה אל אמה וחייכה. האטי שבה והרימה את ידה של ג'ובילי אל עינה הטרוטה. התינוקת חשבה שהן משחקות וצחקה צחוק חלוש, צרוד וחרישי ומעובה מגודש, ובכל זאת צחוק. גם האטי צחקה כי הילדה שלה גיבורה וטובת מזג כל כך — כזאת חולה ובכל זאת עליזה. בלחייה האחת היתה גומה. לאחיה, פילדלפיה, היו שתיים. הם לא היו דומים כלל. שערה של ג'ובילי היה שחור כשל אוגוסט, ואילו עורו של פילדלפיה היה חיוור כחלב ושערו חום־צהבהב כשערה של האטי.

פילדלפיה נשם בכבדות. האטי הוציאה אותו מהסל, הרימה אותו והושיבה אותו על שולי האמבט, שם היו האדים סמיכים ביותר. הוא היה שק של קמח בזרועותיה. ראשו נשמט על צווארו וזרועותיו השתלשלו לצדי גופו. האטי ניערה אותו בזהירות כדי שיתעורר. הוא לא אכל מאז הערב — שני התינוקות השתעלו כל כך בלילה עד שהקיאו את מעט מרק הירקות שהצליחה האטי להאכיל אותם. באצבעה הרימה את העפעף מעל עינו של בנה, וגלגל העין התגלגל בארובתו. האטי לא ידעה אם הוא מעולף או ישן, ואם הוא מעולף, אולי לא... אולי לא...

שוב דחקה את העפעף. הפעם פקח עין — כל הכבוד! — ושפתו התעוותה כמו תמיד כשהאכילה אותו במחית אפונה, או כשהריח משהו שלא ערב לחכּו. עקשן כזה.

חדר האמבטיה המואר סימא את העין: אמבט לבן, קירות לבנים, אריחים לבנים. פילדלפיה השתעל, השתנקות ממושכת שטלטלה את כל גופו. האטי לקחה את פחית החרדל שהיתה מונחת על גוף החימום ומרחה את המשחה החמה על חזהו. צלעותיו היו כזרדים תחת אצבעותיה; לחץ קל שבקלים והן יתפצחו וינשרו אל חלל החזה. הוא היה שמן כל כך, שניהם היו שמנים כל כך, כשהיו בריאים. פילדלפיה הרים ראש, והראש צנח מרוב תשישות; סנטרו התנגש בכתפה של האטי כמו בימיו הראשונים, לפני שלמד לזקוף את הראש.

האטי התהלכה סחור־סחור בחדר האמבטיה הקטן, ותוך כדי הליכה עיסתה את גבו של פילדלפיה בין השכמות. כשהתנשף, התכווצה כף רגלו ובעטה לה בבטן; כשנשם, התרפתה כף הרגל. הרצפה היתה חלקלקה. היא פיזמה הברות חסרות פשר — טה־טה־טה, דם־דם, טה־טה. כל מילות השירים השתכחו ממנה.

מים דלפו מהחלונות ומהברזים ובמורד הקיר אל תוך המסגרת של מפסק החשמל. חדר האמבטיה נטף מים כמו חורשה בג'ורג'יה אחרי סופת גשמים. משהו זמזם בתוך הקיר ואחר כך רחש, והמנורה שבתקרה כבתה. חדר האמבטיה היה כולו כחול וערפל. אלוהים אדירים, חשבה האטי, גם זה עכשיו. היא השעינה את ראשה על המזוזה ועצמה את עיניה. שלושה ימים לא ישנה. זיכרון אחז בה כעילפון: האטי ואמה ואחיותיה הולכות בחורשה עם שחר. אמא בראש עם שתי מזוודות גדולות ושלוש הבנות מאחור, צרורות בידיהן. בין ערפלי שחרית ובסבך פילסו את דרכן אל העיר, וחצאיותיהן נתפסו בענפים. הן הסתננו כגנבים דרך החורשה כדי לתפוס רכבת המשכימה לצאת מג'ורג'יה. לא חלפו יומיים מאז מת אביה של האטי, ובעצם אותו הרגע הסירו הגברים הלבנים את הלוחית עם שמו מדלת המסגרייה שלו ותלו שלט עם שמם. "רחמים עלינו," אמרה אמא, כשעלתה הצפירה הראשונה מן השדות.

רגלו של פילדלפיה נשלחה אל טבורה של האטי והיא הזדעזעה והתעוררה, שוב היתה בחדר האמבטיה עם ילדיה, מבוהלת וכועסת על עצמה שנסחפה מהם והלאה בנמנומה. שניהם התחילו לבכות. הם השתנקו ונרעדו יחד. המחלה התעצמה, תחילה אצל ילד אחד ואחר כך אצל השני, ואז, כאילו המתינה לרגע הזה כדי להרע בכל כוחה, הלמה כברק מפוצל. רחמים, אלוהים. רחמים.

התינוקות של האטי בערו באש גדולה: חום גופם הגיע לשיא, רגליהם בטשו, לחייהם האדימו כשמשות. האטי לקחה את בקבוק האיפקאק מארון התרופות. הם השתעלו כל כך שלא יכלו לבלוע — התרופה נזלה מזוויות פיהם. האטי מחתה את פני ילדיה ונתנה להם עוד איפקאק ועיסתה את חזותיהם המתנפחים. ידיה נעו במיומנות ממטלה למטלה. ידיה היו זריזות ויעילות גם כשבכתה והתחננה.

ילדיה בערו כל כך! כל כך רצו לחיות! לפני כן, כשעלו בה מחשבות שכאלה, האטי חשבה שנשמות ילדיה הן שתי זרתות ערפל; נידפות וחמקמקות. אך נערה היתה — רק שבע עשרה שנים יותר מילדיה על פני האדמה. האטי ראתה בהם המשכים של עצמה ואהבה אותם מפני שהיו שלה ומפני שהיו חסרי ישע ומפני שהיו זקוקים לה. אבל עכשיו הביטה בילדיה וראתה שהחיים בתוכם עזים וחזקים ומסרבים להסתלק. "בכל הכוח," דחקה בהם האטי. "ככה," אמרה, ושאפה אוויר מלוא ריאותיה שלה, כמוה כמותם, להראות להם שזה אפשרי. "ככה," אמרה שוב.

האטי ישבה בשיכול רגליים על הרצפה, ג'ובילי היתה נתונה בשקערורית של ברך אחת ופילדלפיה — בשנייה. היא טפחה על גבם כדי שהליחה תעלה ותיפלט. כפות רגליהם של התינוקות חפפו אלה את אלה בחלל המשולש שבין רגליה המשוכלות — כוחם תש והם נשענו על ירכיה. גם אם תחיה עד גיל מאה תמשיך האטי לראות, ממש כשם שהיא רואה עכשיו את תינוקותיה רבוצים מולה, את גופת אביה שקרס בפינת המסגרייה, ושני הלבנים מהעיר מתרחקים מבית המלאכה שלו בלי שהבושה תחיש את צעדיהם או תסתיר את רוביהם. האטי ראתה את זה ולא יכלה למחוק את הראִייה.

המטיף בג'ורג'יה סיפר שהצפון הוא ירושלים החדשה. הקהילה אמרה שהוא בוגד בכושים של הדרום. למחרת היום עזב ברכבת לשיקגו. גם אחרים הסתלקו, נעלמו מבתי המלאכה או מהשדות; מקומותיהם בספסלי הכנסייה, שהיו תפוסים בתפילת יום ראשון, התרוקנו עד למפגש התפילה של יום רביעי. כל הנשמות האלה, שנמלטו מהדרום, זהרו ברגע זה ממש באור של הבטחה בחורפים הקשים של ערי הצפון. האטי ידעה שילדיה ישרדו. פילדלפיה וג'ובילי היו אמנם קטנים וחלשים, אבל הם כבר נמנו עם אותן נשמות מאירות, כבר היו ראשיתו של עם חדש.

 

שלושים ושתיים שעות אחרי שהאטי ואמה ואחיותיה עברו בגנֵבה בחורשות ג'ורג'יה והגיעו אל תחנת הרכבת —
שלושים ושתיים שעות על גבי מושבים קשים במהומת קרון הכושים — העירה את האטי מתנומה קלה צעקתו של הכרטיסן: "תחנת רחוב בּרוֹד, פילדלפיה!" האטי נחפזה לרדת מהרכבת, שולי חצאיתה עוד עטורים בבוץ של ג'ורג'יה, חלום פילדלפיה עגול כגולת משחק בפיה והפחד כמחט בחזה. האטי ואמא, פרל ומריון עלו במדרגות מהרציף אל האולם המרכזי של תחנת הרכבת. אפלולית עמדה בו על אף שמש הצהריים. כיפת הגג היתמרה. יונים המו בין המרישים. האטי היתה אז רק בת חמש עשרה, דקה כאצבע. היא ניצבה עם אמה ואחיותיה בשולי ההמון, וכל הארבע חיכו להפוגה בשטף האדם כדי שגם הן תוכלנה להתקדם אל הדלתות הכפולות בצדה האחר של התחנה. האטי נכנסה אל תוך ההמון. אמא קראה: "תחזרי! את תלכי לאיבוד בין כל האנשים האלה. את תלכי לאיבוד!" האטי הפכה את פניה בבעתה; סבורה היתה שאמה מאחוריה. ההמון היה צפוף מדי והיא לא יכלה לחזור ונסחפה בזרם האנושי. היא הגיעה אל הדלתות ונדחפה החוצה אל מדרכה שגבלה בתחנה לכל אורכה.

הכביש הראשי היה גדוש ומלא, האטי לא ראתה מימיה כל כך הרבה אנשים במקום אחד. השמש עמדה ברום השמים. ריח אדי מפלטים עמד באוויר וחבר לריח זפת של אספלט טרי ולצחנה מבחילה של אשפה מרקיבה. גלגלים רעמו על אבני המרצפת, מנועים טרטרו, מוכרי עיתונים צעקו כותרות. מעבר לרחוב עמד בפינה איש שבגדיו מלוכלכים ושר בילל, זרועותיו לצדי גופו, כפות ידיו קעורות. האטי התאפקה שלא לאטום את אוזניה מפני הסתערותם של קולות העיר. היא הריחה את היעדר העצים לפני שראתה אותו. הדברים היו גדולים יותר בפילדלפיה — זה נכון — והיה יותר מכל דבר, יותר מדי מכל דבר. אבל האטי לא ראתה ארץ מובטחת בסאון הזה. זאת רק אטלנטה בקנה מידה גדול יותר, חשבה. אפשר להסתדר אתה. אבל בעודה מצהירה שהעיר היא כפי כוחותיה, פקו ברכיה מתחת לחצאית וזיעה גלשה לאורך גבה. מאה בני אדם חלפו על פניה ברגעים הספורים שעמדה בחוץ, אבל איש מהם לא היה אמה או אחיותיה. עיניה כאבו מהמאמץ לסקור את פני העוברים ושבים.

עגלה בקצה המדרכה משכה את תשומת לבה. האטי לא ראתה מימיה עגלה של מוכר פרחים. איש לבן ישב על שרפרף בשרוולים מופשלים וכובעו נטוי על פניו לסוכך עליהם מהשמש. האטי הניחה את הצרור על המדרכה וניגבה את כפות ידיה המיוזעות בחצאית. אישה כושית ניגשה לעגלה. היא הצביעה על זר פרחים. האיש הלבן קם — לא היסס, גופו לא התעוות במחוות איום — והוציא את הפרחים מתוך דלי. לפני שעטף אותם בנייר, ניער בזהירות את המים מהגבעולים. הכושית הושיטה לו כסף. האם נגעה ידה בידו?

כשלקחה האישה את העודף וביקשה להכניס אותו לארנק הפכה שלושה זרים. אגרטלים ופרחים התגלגלו מהעגלה והתרסקו על המדרכה. האטי התקשחה כולה לקראת ההתפרצות הבלתי נמנעת. היא חיכתה ששאר הכושים ייסוגו ויתרחקו ממושא האלימות שתתחולל בלי ספק. היא חיכתה לרגע שבו תיאלץ לסוכך על עיניה שלא לראות את האישה ואת הזוועה הצפויה. המוכר התכופף לאסוף את השיירים. הכושית החוותה בידיה בהתנצלות ולקחה שוב את הארנק, מן הסתם כדי לשלם על מה שקלקלה. העניין יושב בתוך דקות והאישה המשיכה ללכת ברחוב כשאפה תחוב בין הפרחים הגלולים בנייר, כאילו דבר לא קרה.

האטי הסתכלה ביתר תשומת לב על הקהל הגודש את המדרכה. הכושים לא ירדו אל הביב עד שיעברו הלבנים ולא השפילו מבט בוהה. ארבע נערות כושיות עברו, בנות עשרה כמו האטי, מפטפטות. סתם נערות משוחחות, מצחקקות ונינוחות. ברחובות העיר בג'ורג'יה הלכו ודיברו כך רק בנות לבנות. האטי מתחה את צווארה והמשיכה לצפות בהליכתן לאורך הרחוב. לבסוף יצאו אמה ואחיותיה מהתחנה ונעמדו לצדה. "אמא," אמרה האטי, "אני לא אחזור אף פעם. אף פעם."

 

פילדלפיה נפל קדימה ומצחו נגח בכתפה של ג'ובילי לפני שהאטי הספיקה לתפוס אותו. נשימתו השורקנית היתה רטובה ומקוטעת, כפות ידיו מוטלות פתוחות לצדי גופו. האטי ניערה אותו; הוא נשמט כבובת סמרטוטים. גם ג'ובילי הלכה ונחלשה. היה בכוחה לזקוף ראש, אך לא למקד את מבטה. האטי החזיקה את שני התינוקות בזרועותיה והתכופפה לתפוס את בקבוק האיפקאק. פילדלפיה השמיע קול השתנקות נמוך ונשא אל אמו מבט מבולבל. "אני מצטערת," אמרה. "גם אני לא מבינה. תכף אתן לך משהו. אני כל כך מצטערת." הבקבוק נשמט מאחיזתה, והתרסק על האריחים. האטי כרעה ליד האמבט, פילדלפיה חבוק בזרועה האחת וג'ובילי מעורסלת בחיקה. היא סובבה את ברז המים החמים וחיכתה. ג'ובילי השתעלה כמיטב יכולתה, כמיטב יכולתה שאפה אוויר אל תוך גופה. האטי בדקה את המים הזורמים בקצות אצבעותיה. הם היו קרים כקרח.

לא היה זמן להסיק את התנור במרתף ולא היה זמן לחכות שהמים יתחממו. פילדלפיה היה מעורפל, רגלו בעטה מאליה בבטנה של האטי. ראשו היה מוטל בכבדות על כתפה. האטי חצתה את החדר. היא דרכה על שברי הבקבוק וכף רגלה נחתכה; היא לכלכה בדם את האריחים הלבנים ואת רצפת העץ בפרוזדור. בחדר השינה שלה משכה את השמיכה מהמיטה ועטפה בה את הילדים. בן־רגע ירדה במדרגות ונעלה נעליים במבואה הקטנה. רסיס הזכוכית חדר עמוק יותר לתוך כף רגלה. וכבר יצאה מהבית וירדה במדרגות המרפסת. תימרות אד עלו מהחלוק הלח שלגופה ומזרועותיה החשופות ונמוגו באוויר הצח, הצונן. השמש כבר זרחה לגמרי.

האטי הלמה על דלת הבית השכן. "יש להם דלקת ריאות!" אמרה לאישה שפתחה את הדלת. "תעזרי לי בבקשה." האטי לא ידעה מה שמה. בפנים הפשילה השכנה את השמיכה וגילתה את ג'ובילי ופילדלפיה מוטלים ללא ניע על חזה אמם. "אלוהים הטוב," אמרה. נער צעיר, בנה של האישה, נכנס לסלון. "לך תקרא לרופא!" צעקה האישה. היא לקחה מהאטי את פילדלפיה ועלתה אתו בריצה במדרגות. האטי רצה אחריה, ג'ובילי רפויה בזרועותיה.

"הוא עוד נושם," אמרה האישה. "לפחות הוא עוד נושם."

בחדר האמבטיה פקקה את האמבט. האטי עמדה בפתח, מקפיצה את ג'ובילי, תקוותה נמוגה כשראתה שהאישה פותחת את ברז המים החמים עד הסוף.

"את זה כבר עשיתי!" קראה האטי. "אין משהו אחר?"

האישה החזירה להאטי את פילדלפיה וחיטטה בארון התרופות שלה. היא הוציאה קופסה של משחת קמפור ופתחה אותה והעבירה אותה מתחת לאפיהם של התינוקות כמלחי הרחה. רק ג'ובילי הרתיעה את ראשה מפני הריח. התחושה שהכול לשווא גברה על האטי — כל הזמן היא נלחמת על חיי ילדיה, ובסופו של דבר הנה היא בחדר אמבטיה זהה לשלה, עם אישה שעומדת מול מחלתם חסרת אונים כמוה.

"מה אני יכולה לעשות?" הביטה האטי באישה מבעד לאדים. "תגידי לי בבקשה מה לעשות."

השכנה מצאה שפופרת זכוכית שקצה אחד שלה מנופח; היא שאבה בה ליחה מאפיהם של התינוקות ומפיותיהם. היא כרעה על ברכיה מול האטי, על סף דמעות. "אלוהים שלי. בבקשה, אלוהים שלי, עזור לנו." האישה שאבה והתפללה.

עפעפיהם של שני התינוקות היו נפוחים ואדומים מנימי דם שהתפוצצו. נשימתם היתה שטחית. חזותיהם עלו וירדו מהר מדי. האטי לא ידעה אם פילדלפיה וג'ובילי פוחדים ואם הם מבינים מה קורה להם. היא לא ידעה איך לנחמם, אבל רצתה שקולה יהיה הקול האחרון שישמעו, פניה הפנים האחרונים שיראו. האטי נשקה לילדיה על המצח ועל הלחיים. ראשיהם צנחו על זרועותיה. בין נשימה לנשימה פקחו לרווחה עיניים מבועתות. היא שמעה קול גרגור רטוב עמוק בחזם. הם טובעים. האטי לא יכלה לשאת את סבלם, אבל רצתה שיסתלקו בשלווה, ולא צעקה. היא אמרה להם שהם יקירים, היא אמרה להם שהם אור והבטחה וענן. השכנה התפללה בהמיה אחידה. ידה לא משה מברכה של האטי. האישה סירבה להרפות גם כשהאטי ניסתה להתנער ממנה. זה לא היה הרבה, אבל היא השתדלה לעשות משהו כדי שהנערה לא תעבור את הדבר הזה לבדה.

ג'ובילי נלחמה זמן רב יותר. היא החוותה חלושות לעבר פילדלפיה אבל לא היה לה כוח להושיט יד. האטי שמה את ידו בידה. היא חיבקה את ילדיה. היא ערסלה אותם. היא הצמידה את לחייה לקודקודיהם. אח, עור הקטיפה שלהם! היא חשה את מותם כמו קריעה בתוך גופה.

ילדיה של האטי מתו על פי סדר לידתם: תחילה פילדלפיה, ואחריו ג'ובילי.

סקירות וביקורות

להתבונן בסבלם של אחרים ‭12'‬ השבטים של האטי' הוא רומן מהוקצע ויעיל, אבל סובל מעודף מלודרמה קפקא, בציטוט ידוע, כתב שעל הספרות להבקיע כבגרזן את הים הקפוא שבתוכנו. כלומר, להוציא אותנו מאדישותנו הרגשית. הטעות של הכתיבה המלודרמטית, הכתיבה עמוסת הרגשות והאירועים המסעירים, היא שזו מעניקה לנו אכן ים סוער, אבל אנחנו עצמנו שטים על פני הסערה בתוך סירה קטנה, ובתוכנו הלב הצמוק נותר בקיפאונו.

‭12'‬ השבטים של האטי' אינו נעדר מעלות, אבל יש בו תו מלודרמטי בסיסי. הנה רשימה חלקית של הדרמות שגודשות אותו: אם ששכלה את שני ילדיה הרכים, אונס של ילד בידי גבר, אישה משתגעת, גבר אלכוהוליסט ומהמר. כמו בחלק נכבד מהפרוזה האמריקאית (והישראלית‭,(‬ הסופרת איאנה מאתיס עסוקה בזעזועה הנמרץ של הסירה ושל העלילה, אבל לחלק מהקוראים - ואני ביניהם - המלודרמה אינה מזיזה, כי היא מתמקדת בהפשרתם של מקווי מים גדולים, ולא בעיסוי הצינורות הקטנים שבחדרי הלב.

הרומן מתרחש בין השנים 1925 ‭ .1980-ל‬ הוא מורכב מפרקים-פרקים, בראש כל פרק מצוינת שנת ההתרחשות המתוארת בו, ובמרכזו של כל אחד מהפרקים עומד אחד מילדיה של האטי. ובכל זאת, האטי היא הגיבורה הראשית של הרומן - שחורה שהגיעה כנערה לפילדלפיה בשנות ה‭ ,20-‬ כדי להתרחק מהדרום הגזעני. שם נישאה לאוגוסט וחיה חיי עוני ומחסור, מחסור גשמי ורומנטי, בצפון הנאור. העוני גבה את חייהם של שני ילדיה הקטנים, שמתו ממחלה, וחייה בכללם היו חיים טרגיים. גם חייהם של ילדיה סוערים למדי. בנה סיקס הפך מנער נכה למטיף דתי כריזמטי; בנה פלויד היה נגן חצוצרה מבטיח והומו בארון; בתה בל ראתה בילדותה את אמה עם גבר זר ובבגרותה יוצאת עם אותו מאהב; בנה פרנקלין, שתיין ומהמר, נקלע למלחמה בווייטנאם, ועוד.

זהו מוצר מהוקצע ומקצועני (מאתיס למדה בסדנת הכתיבה המפורסמת באיווה, שהצמיחה לא מעט סופרים ידועים‭.(‬ הוא כתוב במיומנות, בגמישות וביעילות, לעיתים רחוקות אף אינו נעדר עוצמה (בולט כאן סיפורו של סיקס, הנער המטיף‭,(‬ ולמי שאינו רגיש כמוני למלודרמטיות - זה רומן שנקרא בעניין, גם אם אין בו בולטות מיוחדת.

‭12'‬ השבטים של האטי' הגיע אלינו כשהוא נישא על גב המלצה ממועדון הקריאה של אופרה ווינפרי, כפי שנכתב בגב העטיפה. המבקרת הבכירה של 'הניו-יורק ‭ ,'טיימס‬ מיצ'יקו קקוטאני, גם היא מגב העטיפה, משבחת את הספר ומזכירה בהקשר שלו את טוני מוריסון. גם הסופרת עצמה, ברשימת התודות בסוף ספרה - אחת העדויות המפלילות על טיבה של חלק מהספרות העכשווית, שהפסיקה להיות פעילות אינדיבידואלית והפכה לפעילות יזמית שכוללת יצירת קשרים בעולם הספרות - מודה לטוני מוריסון "שכתיבתה היא מגדלור ועוגן כאחד, ושיצירתה פילסה את הדרך לכולנו‭."‬

אין הרבה דמיון בין הכתיבה הבהירה והנגישה של מאתיס לכתיבה הדחוסה של טוני מוריסון ב'חמדת' (שבגרסתו הקולנועית, אגב, גילמה אופרה ווינפרי את התפקיד הראשי‭,(‬ אם כי יש דמיון עלילתי ותמטי מסוים: גם מוריסון וגם מאתיס עוסקות במעבר של שחורים מהדרום האמריקאי החשוך לצפון הפחות חשוך, שתיהן עוסקות ביחסי אם ובנות, אצל שתיהן יש אזכור לא מקרי למעשי כשפים ולאמונות פגניות שרווחו באוכלוסייה השחורה. אבל העיקר הוא זה: נראה שמאתיס מבקשת לעשות תיקון לדמות האם, ‭ ,'סת‬‭,'חמדת'ב‬ שרוצחת את בתה כדי שלא תחזור לחיי העבדות בדרום. בניגוד ‭ ,'לסת‬ האטי, הגיבורה של מאתיס, נאבקת בכל כוחותיה ואמצעיה הדלים לגדל את ילדיה הרבים. הרומן הזה, כמו רומנים רבים בעידן שלנו, מגיע אל הקורא עם איזה מסגור מוקדם. זה "רומן על שחורים וסבלם‭,"‬ כמו שיש "רומן על יהודים בשואה וסבלם‭,"‬ "רומן על מלחמות וסבלן‭,"‬ "רומן על מהגרים וסבלם" וכן הלאה. הרומנים האלה בונים על איזו רוח גבית שנעניק למרוצתם עוד בטרם פתחנו את העמוד הראשון. הם בונים על הצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו בזמן קריאה בסבלם של אחרים, קריאה שהיא גם סוג של הזדהות. זה כמובן לא פסול להסב את תשומת הלב לסבל אנושי, אבל ספרות גדולה לא יוצאת בדרך כלל מהמסגור הזה.

עוד 3 ספרים אפרו־אמריקאיים:
הצבע ארגמן > אליס ווקר
חמדת > טוני מוריסון
ידעתי למה הציפור הכלואה שרה > מאיה אנג'לו
אריק גלסנר 7 לילות 18/04/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

להתבונן בסבלם של אחרים ‭12'‬ השבטים של האטי' הוא רומן מהוקצע ויעיל, אבל סובל מעודף מלודרמה קפקא, בציטוט ידוע, כתב שעל הספרות להבקיע כבגרזן את הים הקפוא שבתוכנו. כלומר, להוציא אותנו מאדישותנו הרגשית. הטעות של הכתיבה המלודרמטית, הכתיבה עמוסת הרגשות והאירועים המסעירים, היא שזו מעניקה לנו אכן ים סוער, אבל אנחנו עצמנו שטים על פני הסערה בתוך סירה קטנה, ובתוכנו הלב הצמוק נותר בקיפאונו.

‭12'‬ השבטים של האטי' אינו נעדר מעלות, אבל יש בו תו מלודרמטי בסיסי. הנה רשימה חלקית של הדרמות שגודשות אותו: אם ששכלה את שני ילדיה הרכים, אונס של ילד בידי גבר, אישה משתגעת, גבר אלכוהוליסט ומהמר. כמו בחלק נכבד מהפרוזה האמריקאית (והישראלית‭,(‬ הסופרת איאנה מאתיס עסוקה בזעזועה הנמרץ של הסירה ושל העלילה, אבל לחלק מהקוראים - ואני ביניהם - המלודרמה אינה מזיזה, כי היא מתמקדת בהפשרתם של מקווי מים גדולים, ולא בעיסוי הצינורות הקטנים שבחדרי הלב.

הרומן מתרחש בין השנים 1925 ‭ .1980-ל‬ הוא מורכב מפרקים-פרקים, בראש כל פרק מצוינת שנת ההתרחשות המתוארת בו, ובמרכזו של כל אחד מהפרקים עומד אחד מילדיה של האטי. ובכל זאת, האטי היא הגיבורה הראשית של הרומן - שחורה שהגיעה כנערה לפילדלפיה בשנות ה‭ ,20-‬ כדי להתרחק מהדרום הגזעני. שם נישאה לאוגוסט וחיה חיי עוני ומחסור, מחסור גשמי ורומנטי, בצפון הנאור. העוני גבה את חייהם של שני ילדיה הקטנים, שמתו ממחלה, וחייה בכללם היו חיים טרגיים. גם חייהם של ילדיה סוערים למדי. בנה סיקס הפך מנער נכה למטיף דתי כריזמטי; בנה פלויד היה נגן חצוצרה מבטיח והומו בארון; בתה בל ראתה בילדותה את אמה עם גבר זר ובבגרותה יוצאת עם אותו מאהב; בנה פרנקלין, שתיין ומהמר, נקלע למלחמה בווייטנאם, ועוד.

זהו מוצר מהוקצע ומקצועני (מאתיס למדה בסדנת הכתיבה המפורסמת באיווה, שהצמיחה לא מעט סופרים ידועים‭.(‬ הוא כתוב במיומנות, בגמישות וביעילות, לעיתים רחוקות אף אינו נעדר עוצמה (בולט כאן סיפורו של סיקס, הנער המטיף‭,(‬ ולמי שאינו רגיש כמוני למלודרמטיות - זה רומן שנקרא בעניין, גם אם אין בו בולטות מיוחדת.

‭12'‬ השבטים של האטי' הגיע אלינו כשהוא נישא על גב המלצה ממועדון הקריאה של אופרה ווינפרי, כפי שנכתב בגב העטיפה. המבקרת הבכירה של 'הניו-יורק ‭ ,'טיימס‬ מיצ'יקו קקוטאני, גם היא מגב העטיפה, משבחת את הספר ומזכירה בהקשר שלו את טוני מוריסון. גם הסופרת עצמה, ברשימת התודות בסוף ספרה - אחת העדויות המפלילות על טיבה של חלק מהספרות העכשווית, שהפסיקה להיות פעילות אינדיבידואלית והפכה לפעילות יזמית שכוללת יצירת קשרים בעולם הספרות - מודה לטוני מוריסון "שכתיבתה היא מגדלור ועוגן כאחד, ושיצירתה פילסה את הדרך לכולנו‭."‬

אין הרבה דמיון בין הכתיבה הבהירה והנגישה של מאתיס לכתיבה הדחוסה של טוני מוריסון ב'חמדת' (שבגרסתו הקולנועית, אגב, גילמה אופרה ווינפרי את התפקיד הראשי‭,(‬ אם כי יש דמיון עלילתי ותמטי מסוים: גם מוריסון וגם מאתיס עוסקות במעבר של שחורים מהדרום האמריקאי החשוך לצפון הפחות חשוך, שתיהן עוסקות ביחסי אם ובנות, אצל שתיהן יש אזכור לא מקרי למעשי כשפים ולאמונות פגניות שרווחו באוכלוסייה השחורה. אבל העיקר הוא זה: נראה שמאתיס מבקשת לעשות תיקון לדמות האם, ‭ ,'סת‬‭,'חמדת'ב‬ שרוצחת את בתה כדי שלא תחזור לחיי העבדות בדרום. בניגוד ‭ ,'לסת‬ האטי, הגיבורה של מאתיס, נאבקת בכל כוחותיה ואמצעיה הדלים לגדל את ילדיה הרבים. הרומן הזה, כמו רומנים רבים בעידן שלנו, מגיע אל הקורא עם איזה מסגור מוקדם. זה "רומן על שחורים וסבלם‭,"‬ כמו שיש "רומן על יהודים בשואה וסבלם‭,"‬ "רומן על מלחמות וסבלן‭,"‬ "רומן על מהגרים וסבלם" וכן הלאה. הרומנים האלה בונים על איזו רוח גבית שנעניק למרוצתם עוד בטרם פתחנו את העמוד הראשון. הם בונים על הצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו בזמן קריאה בסבלם של אחרים, קריאה שהיא גם סוג של הזדהות. זה כמובן לא פסול להסב את תשומת הלב לסבל אנושי, אבל ספרות גדולה לא יוצאת בדרך כלל מהמסגור הזה.

עוד 3 ספרים אפרו־אמריקאיים:
הצבע ארגמן > אליס ווקר
חמדת > טוני מוריסון
ידעתי למה הציפור הכלואה שרה > מאיה אנג'לו
אריק גלסנר 7 לילות 18/04/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
שנים עשר השבטים של האטי איאנה מאתיס

פילדלפיה וג'ובילי

1925

 

"פילדלפיה וג'וּבּילי!" קרא אוגוסט כשהאטי סיפרה לו איך היא רוצה לקרוא לתאומים. "אי אפשר לקרוא לתינוקות בכאלה מין שמות משוגעים!"

אמה של האטי, אילו היתה עדיין בחיים, היתה מסכימה עם אוגוסט. היא היתה אומרת שהאטי בחרה בשמות המוניים; "זולים וצעקניים," כך היתה אומרת. אבל האם הסתלקה, והאטי רצתה לתת לילדיה שמות שלא נחקקו עדיין על המצבות בחלקות הקבורה המשפחתיות בג'ורג'יה, ולכן נתנה להם שמות של הבטחה ותקווה, שמות ששואפים קדימה, לא שמות שמסתכלים אחורה.

התאומים נולדו ביוני, בקיץ הראשון של האטי ואוגוסט כבעל ואישה. הם שכרו בית ברחוב וֶיְן — בית קטן, אבל בשכונה טובה, ואוגוסט אמר שזה רק לבינתיים. "עד שנקנה בית משלנו," אמרה האטי. "עד שיביאו לנו חוזה ביד," הסכים אוגוסט.

בסוף יוני פשטו אדומי החזה על העצים והגגות ברחוב ויין. השכונה נמלאה שירת ציפורים. הציוצים הרדימו את התינוקות ורוממו את רוחה של האטי כל כך, עד שצחקקה בלי הרף. מדי בוקר ירד גשם, אבל אחר הצהריים התבהרו השמים והדשא בפיסת הגינה הקטנטונת של האטי ואוגוסט היה ירוק כמו היום הראשון לבריאה. נשות השכונה היו מקדימות לאפות, ובצהרי היום עמד ברחוב כולו ריח עוגות תות שהונחו על אדני החלונות לצינון. שלושתם, האטי והתאומים, התנמנמו בצל על המרפסת. בקיץ הבא כבר יֵדעו פילדלפיה וג'ובילי ללכת; הם ידדו על המרפסת כמו קשישים מגושמים חמודים.

 

האטי שפרד הביטה אל שני ילדיה השרועים לרגליה בסליהם הקלועים. התאומים היו בני שבעה חודשים. היה להם קל יותר לנשום בישיבה, ולכן הגביהה אותם על גבי כריות קטנות. רק לפני רגע נרגעו. הלילה היה קשה. דלקת ריאות היא מחלה שאפשר לרפא, אם כי לא בקלות. מוטב זה ולא חזרת או שפעת או פלאוריטיס. מוטב דלקת ריאות ולא כולרה או שנית. האטי ישבה על רצפת חדר האמבטיה ונשענה על האסלה ברגליים פשוטות קדימה. החלון היה מכוסה באדים שהתעבו ונזלו על השמשות ועל מסגרות העץ הלבנות, ונקוו במקום שהאריח שמאחורי האסלה היה נמוך יותר. שעות ארוכות הזרימה האטי מים חמים. אוגוסט עמד חצי לילה במרתף והסיק את דוד החימום בפחמים. הוא לא רצה לעזוב את האטי ואת התינוקות ולצאת לעבודה. אבל בכל זאת... יום עבודה הוא יום של תשלום, והפחם כבר התחיל להתמעט. האטי הפיסה את דעתו: הלילה עבר, התינוקות יהיו בסדר.

הרופא בא אתמול והמליץ על טיפול באדים. הוא רשם מינון נמוך של סירופ איפקאק והזהיר מפני תרופות סבתא נחשלות כמו תחבושות חרדל חמות, אך הרשה למרוח משחת קמפור. את הסירופ דילל בנוזל שמנוני ושקוף, נתן להאטי שני מזלפים קטנים והראה לה איך להניח אצבע על לשונותיהם של התינוקות כדי שהתרופה תטפטף ישר לגרון. אוגוסט שילם שלושה דולרים תמורת הביקור, וברגע שיצא הרופא התחיל להכין תחבושות חרדל. דלקת ריאות.

אי־שם בשכונה יילל צופר, והצפירה הנוקבת נשמעה כאילו היא מול הבית ממש. האטי התרוממה בדי עמל ממקומה שעל הרצפה וניגבה לה צוהר בחלון האמבטיה המכוסה אד. מעבר לכביש ראתה רק בתים לבנים מחוברים, צפופים כמו שיניים, ופיסות קרח אפורות על המדרכה, ושתילי העצים המחשבים לגווע בערוגותיהם הרבועות הקפואות. פה ושם דלק אור באחד מחלונות הקומה השנייה — בין הגברים בשכונה היו סוורים כמו אוגוסט, אחרים עבדו בחלוקת חלב או דואר; היו גם מורים והמון אחרים שהאטי לא ידעה עליהם דבר. בכל רחבי פילדלפיה קמו אנשים בקור מקפיא עצמות להסיק את התנורים שבמרתפים. בתלאותיהם אלה הם היו מאוחדים.

שחר עפרורי התערפל בשולי השמים. האטי עצמה עיניים ונזכרה בזריחות של ילדותה. החזיונות הללו לא הרפו ממנה; זיכרונות מג'ורג'יה תכפו עליה ודחקו בה עם כל יום נוסף של חיים בפילדלפיה. בילדותה היתה הצפירה המזעיקה לעבודה נישאת יום־יום בשחר המכחיל מעל לשדות ולבתים ולעצי הניסה. ממיטתה צפתה בפועלים החקלאיים משתרכים בכביש מול ביתה. אלה המאחרים עברו תמיד אחרי הצפירה הראשונה: נשים הרות, חולים ופיסחים, מי שכבר היו זקנים מדי לקטיף, מי שתינוקות קשורים להן על גבן. את כולם דרבן הצופר כמו שוט. קודר הכביש וקודרים פניהם; שדות לבנים פורחים מנגד, והקוטפים פושטים עליהם כארבה.

התינוקות מצמצו אל האטי חלושות; היא דגדגה כל אחד מהשניים מתחת לסנטרו. עוד מעט צריך יהיה להחליף את תחבושות החרדל. אדים התאבכו מהמים החמים באמבט. היא הוסיפה עוד קומץ עלי איקליפטוס. בג'ורג'יה צמחו איקליפטוסים בחורשה שמול ביתה, אבל בפילדלפיה החורפית קשה היה להשיג אותם.

 

שלושה ימים לפני כן החמיר השיעול של התינוקות. האטי התעטפה במעיל וניגשה ל"פֵּרות פֵּן" לשאול את הירקן איפה אפשר למצוא איקליפטוס. היא נשלחה לאיזה בית במרחק כמה רחובות. האטי היתה חדשה בג'רמנטאון והלכה לאיבוד בין הרחובות הצפופים המסתעפים. כשהגיעה ליעד, כחולה מקור, שילמה לאישה חמישה עשר סנט תמורת שקיק של מה שיכלה לקבל חינם אין כסף בג'ורג'יה. "קטנטונת שכמותך!" אמרה לה אשת האיקליפטוס. "בת כמה את, ילדה?" האטי התרעמה, אך השיבה שהיא בת שבע עשרה, והוסיפה, כדי שהאישה לא תחשוב אותה לעוד איזו דרומית מסכנה שזה עתה הגיעה, שהיא נשואה ובעלה חשמלאי מתלמד, וכי זה עתה נכנסו לגור בבית ברחוב ויין. "איזה יופי, מותק. איפה המשפחה שלך?" האטי עפעפה במהירות ובלעה את רוקה, "בג'ורג'יה, גברתי."

"אין לך כאן אף אחד?"

"יש לי אחות, גברתי." היא לא אמרה שאמה מתה בשנה שעברה, כשהאטי היתה בהיריון. הלם מותה והלם החיים כיתומה זרה בצפון הניסו את אחותה הצעירה פרל בחזרה לג'ורג'יה. גם אחותה הבוגרת מריון נסעה, אבל אמרה שתחזור אחרי שתלד והחורף יחלוף. האטי לא ידעה אם אמנם תחזור. האישה הביטה בהאטי בעין בוחנת. "בואי, אני אלווה אותך ואכנס לראות מה עם הקטנים," אמרה. האטי סירבה. טיפשה כזאת היא היתה, נערה כסילה גאוותנית שלא יכולה להודות שהיא זקוקה למישהו שייכנס לראות. היא חזרה הביתה לבדה, ושקית האיקליפטוס קמוצה בידה.

אוויר החורף בער סביבה באש מאכלת שהותירה בה רק את הרצון להבריא את ילדיה. אצבעותיה קפאו והיו לטפרים הלופתים את שוליה המקופלים של שקית הנייר החומה. היא התפרצה אל הבית ברחוב ויין בצלילות דעת גדולה. היתה לה הרגשה שמבטה חודר אל תוך־תוכם של התינוקות, מבעד לעור ולבשר, יורד אל תוך בית החזה ומגיע עד לריאותיהם המיוגעות.

 

האטי קירבה את פילדלפיה ואת ג'ובילי אל האמבט. החופן הנוסף של עלי איקליפטוס היה מיותר — התינוקות עצמו עיניים בכוח מפני אדי המנתול. ג'ובילי קמצה אגרוף והרימה זרוע כאילו רצתה לשפשף את עיניה הדומעות, אבל כוחה לא עמד לה והיד שבה וצנחה לצד גופה. האטי כרעה על ברכיה ונישקה את האגרוף הקטן. היא הרימה את זרועה השמוטה של בתה — קלה כמו עצם של ציפור — ומחתה את דמעותיה בכף היד, כפי שהיתה עושה ג'ובילי בעצמה אלמלא היתה חלשה כל כך. "הנה," אמרה האטי. "הנה, עשית את זה לבד־לבד." ג'ובילי נשאה את מבטה אל אמה וחייכה. האטי שבה והרימה את ידה של ג'ובילי אל עינה הטרוטה. התינוקת חשבה שהן משחקות וצחקה צחוק חלוש, צרוד וחרישי ומעובה מגודש, ובכל זאת צחוק. גם האטי צחקה כי הילדה שלה גיבורה וטובת מזג כל כך — כזאת חולה ובכל זאת עליזה. בלחייה האחת היתה גומה. לאחיה, פילדלפיה, היו שתיים. הם לא היו דומים כלל. שערה של ג'ובילי היה שחור כשל אוגוסט, ואילו עורו של פילדלפיה היה חיוור כחלב ושערו חום־צהבהב כשערה של האטי.

פילדלפיה נשם בכבדות. האטי הוציאה אותו מהסל, הרימה אותו והושיבה אותו על שולי האמבט, שם היו האדים סמיכים ביותר. הוא היה שק של קמח בזרועותיה. ראשו נשמט על צווארו וזרועותיו השתלשלו לצדי גופו. האטי ניערה אותו בזהירות כדי שיתעורר. הוא לא אכל מאז הערב — שני התינוקות השתעלו כל כך בלילה עד שהקיאו את מעט מרק הירקות שהצליחה האטי להאכיל אותם. באצבעה הרימה את העפעף מעל עינו של בנה, וגלגל העין התגלגל בארובתו. האטי לא ידעה אם הוא מעולף או ישן, ואם הוא מעולף, אולי לא... אולי לא...

שוב דחקה את העפעף. הפעם פקח עין — כל הכבוד! — ושפתו התעוותה כמו תמיד כשהאכילה אותו במחית אפונה, או כשהריח משהו שלא ערב לחכּו. עקשן כזה.

חדר האמבטיה המואר סימא את העין: אמבט לבן, קירות לבנים, אריחים לבנים. פילדלפיה השתעל, השתנקות ממושכת שטלטלה את כל גופו. האטי לקחה את פחית החרדל שהיתה מונחת על גוף החימום ומרחה את המשחה החמה על חזהו. צלעותיו היו כזרדים תחת אצבעותיה; לחץ קל שבקלים והן יתפצחו וינשרו אל חלל החזה. הוא היה שמן כל כך, שניהם היו שמנים כל כך, כשהיו בריאים. פילדלפיה הרים ראש, והראש צנח מרוב תשישות; סנטרו התנגש בכתפה של האטי כמו בימיו הראשונים, לפני שלמד לזקוף את הראש.

האטי התהלכה סחור־סחור בחדר האמבטיה הקטן, ותוך כדי הליכה עיסתה את גבו של פילדלפיה בין השכמות. כשהתנשף, התכווצה כף רגלו ובעטה לה בבטן; כשנשם, התרפתה כף הרגל. הרצפה היתה חלקלקה. היא פיזמה הברות חסרות פשר — טה־טה־טה, דם־דם, טה־טה. כל מילות השירים השתכחו ממנה.

מים דלפו מהחלונות ומהברזים ובמורד הקיר אל תוך המסגרת של מפסק החשמל. חדר האמבטיה נטף מים כמו חורשה בג'ורג'יה אחרי סופת גשמים. משהו זמזם בתוך הקיר ואחר כך רחש, והמנורה שבתקרה כבתה. חדר האמבטיה היה כולו כחול וערפל. אלוהים אדירים, חשבה האטי, גם זה עכשיו. היא השעינה את ראשה על המזוזה ועצמה את עיניה. שלושה ימים לא ישנה. זיכרון אחז בה כעילפון: האטי ואמה ואחיותיה הולכות בחורשה עם שחר. אמא בראש עם שתי מזוודות גדולות ושלוש הבנות מאחור, צרורות בידיהן. בין ערפלי שחרית ובסבך פילסו את דרכן אל העיר, וחצאיותיהן נתפסו בענפים. הן הסתננו כגנבים דרך החורשה כדי לתפוס רכבת המשכימה לצאת מג'ורג'יה. לא חלפו יומיים מאז מת אביה של האטי, ובעצם אותו הרגע הסירו הגברים הלבנים את הלוחית עם שמו מדלת המסגרייה שלו ותלו שלט עם שמם. "רחמים עלינו," אמרה אמא, כשעלתה הצפירה הראשונה מן השדות.

רגלו של פילדלפיה נשלחה אל טבורה של האטי והיא הזדעזעה והתעוררה, שוב היתה בחדר האמבטיה עם ילדיה, מבוהלת וכועסת על עצמה שנסחפה מהם והלאה בנמנומה. שניהם התחילו לבכות. הם השתנקו ונרעדו יחד. המחלה התעצמה, תחילה אצל ילד אחד ואחר כך אצל השני, ואז, כאילו המתינה לרגע הזה כדי להרע בכל כוחה, הלמה כברק מפוצל. רחמים, אלוהים. רחמים.

התינוקות של האטי בערו באש גדולה: חום גופם הגיע לשיא, רגליהם בטשו, לחייהם האדימו כשמשות. האטי לקחה את בקבוק האיפקאק מארון התרופות. הם השתעלו כל כך שלא יכלו לבלוע — התרופה נזלה מזוויות פיהם. האטי מחתה את פני ילדיה ונתנה להם עוד איפקאק ועיסתה את חזותיהם המתנפחים. ידיה נעו במיומנות ממטלה למטלה. ידיה היו זריזות ויעילות גם כשבכתה והתחננה.

ילדיה בערו כל כך! כל כך רצו לחיות! לפני כן, כשעלו בה מחשבות שכאלה, האטי חשבה שנשמות ילדיה הן שתי זרתות ערפל; נידפות וחמקמקות. אך נערה היתה — רק שבע עשרה שנים יותר מילדיה על פני האדמה. האטי ראתה בהם המשכים של עצמה ואהבה אותם מפני שהיו שלה ומפני שהיו חסרי ישע ומפני שהיו זקוקים לה. אבל עכשיו הביטה בילדיה וראתה שהחיים בתוכם עזים וחזקים ומסרבים להסתלק. "בכל הכוח," דחקה בהם האטי. "ככה," אמרה, ושאפה אוויר מלוא ריאותיה שלה, כמוה כמותם, להראות להם שזה אפשרי. "ככה," אמרה שוב.

האטי ישבה בשיכול רגליים על הרצפה, ג'ובילי היתה נתונה בשקערורית של ברך אחת ופילדלפיה — בשנייה. היא טפחה על גבם כדי שהליחה תעלה ותיפלט. כפות רגליהם של התינוקות חפפו אלה את אלה בחלל המשולש שבין רגליה המשוכלות — כוחם תש והם נשענו על ירכיה. גם אם תחיה עד גיל מאה תמשיך האטי לראות, ממש כשם שהיא רואה עכשיו את תינוקותיה רבוצים מולה, את גופת אביה שקרס בפינת המסגרייה, ושני הלבנים מהעיר מתרחקים מבית המלאכה שלו בלי שהבושה תחיש את צעדיהם או תסתיר את רוביהם. האטי ראתה את זה ולא יכלה למחוק את הראִייה.

המטיף בג'ורג'יה סיפר שהצפון הוא ירושלים החדשה. הקהילה אמרה שהוא בוגד בכושים של הדרום. למחרת היום עזב ברכבת לשיקגו. גם אחרים הסתלקו, נעלמו מבתי המלאכה או מהשדות; מקומותיהם בספסלי הכנסייה, שהיו תפוסים בתפילת יום ראשון, התרוקנו עד למפגש התפילה של יום רביעי. כל הנשמות האלה, שנמלטו מהדרום, זהרו ברגע זה ממש באור של הבטחה בחורפים הקשים של ערי הצפון. האטי ידעה שילדיה ישרדו. פילדלפיה וג'ובילי היו אמנם קטנים וחלשים, אבל הם כבר נמנו עם אותן נשמות מאירות, כבר היו ראשיתו של עם חדש.

 

שלושים ושתיים שעות אחרי שהאטי ואמה ואחיותיה עברו בגנֵבה בחורשות ג'ורג'יה והגיעו אל תחנת הרכבת —
שלושים ושתיים שעות על גבי מושבים קשים במהומת קרון הכושים — העירה את האטי מתנומה קלה צעקתו של הכרטיסן: "תחנת רחוב בּרוֹד, פילדלפיה!" האטי נחפזה לרדת מהרכבת, שולי חצאיתה עוד עטורים בבוץ של ג'ורג'יה, חלום פילדלפיה עגול כגולת משחק בפיה והפחד כמחט בחזה. האטי ואמא, פרל ומריון עלו במדרגות מהרציף אל האולם המרכזי של תחנת הרכבת. אפלולית עמדה בו על אף שמש הצהריים. כיפת הגג היתמרה. יונים המו בין המרישים. האטי היתה אז רק בת חמש עשרה, דקה כאצבע. היא ניצבה עם אמה ואחיותיה בשולי ההמון, וכל הארבע חיכו להפוגה בשטף האדם כדי שגם הן תוכלנה להתקדם אל הדלתות הכפולות בצדה האחר של התחנה. האטי נכנסה אל תוך ההמון. אמא קראה: "תחזרי! את תלכי לאיבוד בין כל האנשים האלה. את תלכי לאיבוד!" האטי הפכה את פניה בבעתה; סבורה היתה שאמה מאחוריה. ההמון היה צפוף מדי והיא לא יכלה לחזור ונסחפה בזרם האנושי. היא הגיעה אל הדלתות ונדחפה החוצה אל מדרכה שגבלה בתחנה לכל אורכה.

הכביש הראשי היה גדוש ומלא, האטי לא ראתה מימיה כל כך הרבה אנשים במקום אחד. השמש עמדה ברום השמים. ריח אדי מפלטים עמד באוויר וחבר לריח זפת של אספלט טרי ולצחנה מבחילה של אשפה מרקיבה. גלגלים רעמו על אבני המרצפת, מנועים טרטרו, מוכרי עיתונים צעקו כותרות. מעבר לרחוב עמד בפינה איש שבגדיו מלוכלכים ושר בילל, זרועותיו לצדי גופו, כפות ידיו קעורות. האטי התאפקה שלא לאטום את אוזניה מפני הסתערותם של קולות העיר. היא הריחה את היעדר העצים לפני שראתה אותו. הדברים היו גדולים יותר בפילדלפיה — זה נכון — והיה יותר מכל דבר, יותר מדי מכל דבר. אבל האטי לא ראתה ארץ מובטחת בסאון הזה. זאת רק אטלנטה בקנה מידה גדול יותר, חשבה. אפשר להסתדר אתה. אבל בעודה מצהירה שהעיר היא כפי כוחותיה, פקו ברכיה מתחת לחצאית וזיעה גלשה לאורך גבה. מאה בני אדם חלפו על פניה ברגעים הספורים שעמדה בחוץ, אבל איש מהם לא היה אמה או אחיותיה. עיניה כאבו מהמאמץ לסקור את פני העוברים ושבים.

עגלה בקצה המדרכה משכה את תשומת לבה. האטי לא ראתה מימיה עגלה של מוכר פרחים. איש לבן ישב על שרפרף בשרוולים מופשלים וכובעו נטוי על פניו לסוכך עליהם מהשמש. האטי הניחה את הצרור על המדרכה וניגבה את כפות ידיה המיוזעות בחצאית. אישה כושית ניגשה לעגלה. היא הצביעה על זר פרחים. האיש הלבן קם — לא היסס, גופו לא התעוות במחוות איום — והוציא את הפרחים מתוך דלי. לפני שעטף אותם בנייר, ניער בזהירות את המים מהגבעולים. הכושית הושיטה לו כסף. האם נגעה ידה בידו?

כשלקחה האישה את העודף וביקשה להכניס אותו לארנק הפכה שלושה זרים. אגרטלים ופרחים התגלגלו מהעגלה והתרסקו על המדרכה. האטי התקשחה כולה לקראת ההתפרצות הבלתי נמנעת. היא חיכתה ששאר הכושים ייסוגו ויתרחקו ממושא האלימות שתתחולל בלי ספק. היא חיכתה לרגע שבו תיאלץ לסוכך על עיניה שלא לראות את האישה ואת הזוועה הצפויה. המוכר התכופף לאסוף את השיירים. הכושית החוותה בידיה בהתנצלות ולקחה שוב את הארנק, מן הסתם כדי לשלם על מה שקלקלה. העניין יושב בתוך דקות והאישה המשיכה ללכת ברחוב כשאפה תחוב בין הפרחים הגלולים בנייר, כאילו דבר לא קרה.

האטי הסתכלה ביתר תשומת לב על הקהל הגודש את המדרכה. הכושים לא ירדו אל הביב עד שיעברו הלבנים ולא השפילו מבט בוהה. ארבע נערות כושיות עברו, בנות עשרה כמו האטי, מפטפטות. סתם נערות משוחחות, מצחקקות ונינוחות. ברחובות העיר בג'ורג'יה הלכו ודיברו כך רק בנות לבנות. האטי מתחה את צווארה והמשיכה לצפות בהליכתן לאורך הרחוב. לבסוף יצאו אמה ואחיותיה מהתחנה ונעמדו לצדה. "אמא," אמרה האטי, "אני לא אחזור אף פעם. אף פעם."

 

פילדלפיה נפל קדימה ומצחו נגח בכתפה של ג'ובילי לפני שהאטי הספיקה לתפוס אותו. נשימתו השורקנית היתה רטובה ומקוטעת, כפות ידיו מוטלות פתוחות לצדי גופו. האטי ניערה אותו; הוא נשמט כבובת סמרטוטים. גם ג'ובילי הלכה ונחלשה. היה בכוחה לזקוף ראש, אך לא למקד את מבטה. האטי החזיקה את שני התינוקות בזרועותיה והתכופפה לתפוס את בקבוק האיפקאק. פילדלפיה השמיע קול השתנקות נמוך ונשא אל אמו מבט מבולבל. "אני מצטערת," אמרה. "גם אני לא מבינה. תכף אתן לך משהו. אני כל כך מצטערת." הבקבוק נשמט מאחיזתה, והתרסק על האריחים. האטי כרעה ליד האמבט, פילדלפיה חבוק בזרועה האחת וג'ובילי מעורסלת בחיקה. היא סובבה את ברז המים החמים וחיכתה. ג'ובילי השתעלה כמיטב יכולתה, כמיטב יכולתה שאפה אוויר אל תוך גופה. האטי בדקה את המים הזורמים בקצות אצבעותיה. הם היו קרים כקרח.

לא היה זמן להסיק את התנור במרתף ולא היה זמן לחכות שהמים יתחממו. פילדלפיה היה מעורפל, רגלו בעטה מאליה בבטנה של האטי. ראשו היה מוטל בכבדות על כתפה. האטי חצתה את החדר. היא דרכה על שברי הבקבוק וכף רגלה נחתכה; היא לכלכה בדם את האריחים הלבנים ואת רצפת העץ בפרוזדור. בחדר השינה שלה משכה את השמיכה מהמיטה ועטפה בה את הילדים. בן־רגע ירדה במדרגות ונעלה נעליים במבואה הקטנה. רסיס הזכוכית חדר עמוק יותר לתוך כף רגלה. וכבר יצאה מהבית וירדה במדרגות המרפסת. תימרות אד עלו מהחלוק הלח שלגופה ומזרועותיה החשופות ונמוגו באוויר הצח, הצונן. השמש כבר זרחה לגמרי.

האטי הלמה על דלת הבית השכן. "יש להם דלקת ריאות!" אמרה לאישה שפתחה את הדלת. "תעזרי לי בבקשה." האטי לא ידעה מה שמה. בפנים הפשילה השכנה את השמיכה וגילתה את ג'ובילי ופילדלפיה מוטלים ללא ניע על חזה אמם. "אלוהים הטוב," אמרה. נער צעיר, בנה של האישה, נכנס לסלון. "לך תקרא לרופא!" צעקה האישה. היא לקחה מהאטי את פילדלפיה ועלתה אתו בריצה במדרגות. האטי רצה אחריה, ג'ובילי רפויה בזרועותיה.

"הוא עוד נושם," אמרה האישה. "לפחות הוא עוד נושם."

בחדר האמבטיה פקקה את האמבט. האטי עמדה בפתח, מקפיצה את ג'ובילי, תקוותה נמוגה כשראתה שהאישה פותחת את ברז המים החמים עד הסוף.

"את זה כבר עשיתי!" קראה האטי. "אין משהו אחר?"

האישה החזירה להאטי את פילדלפיה וחיטטה בארון התרופות שלה. היא הוציאה קופסה של משחת קמפור ופתחה אותה והעבירה אותה מתחת לאפיהם של התינוקות כמלחי הרחה. רק ג'ובילי הרתיעה את ראשה מפני הריח. התחושה שהכול לשווא גברה על האטי — כל הזמן היא נלחמת על חיי ילדיה, ובסופו של דבר הנה היא בחדר אמבטיה זהה לשלה, עם אישה שעומדת מול מחלתם חסרת אונים כמוה.

"מה אני יכולה לעשות?" הביטה האטי באישה מבעד לאדים. "תגידי לי בבקשה מה לעשות."

השכנה מצאה שפופרת זכוכית שקצה אחד שלה מנופח; היא שאבה בה ליחה מאפיהם של התינוקות ומפיותיהם. היא כרעה על ברכיה מול האטי, על סף דמעות. "אלוהים שלי. בבקשה, אלוהים שלי, עזור לנו." האישה שאבה והתפללה.

עפעפיהם של שני התינוקות היו נפוחים ואדומים מנימי דם שהתפוצצו. נשימתם היתה שטחית. חזותיהם עלו וירדו מהר מדי. האטי לא ידעה אם פילדלפיה וג'ובילי פוחדים ואם הם מבינים מה קורה להם. היא לא ידעה איך לנחמם, אבל רצתה שקולה יהיה הקול האחרון שישמעו, פניה הפנים האחרונים שיראו. האטי נשקה לילדיה על המצח ועל הלחיים. ראשיהם צנחו על זרועותיה. בין נשימה לנשימה פקחו לרווחה עיניים מבועתות. היא שמעה קול גרגור רטוב עמוק בחזם. הם טובעים. האטי לא יכלה לשאת את סבלם, אבל רצתה שיסתלקו בשלווה, ולא צעקה. היא אמרה להם שהם יקירים, היא אמרה להם שהם אור והבטחה וענן. השכנה התפללה בהמיה אחידה. ידה לא משה מברכה של האטי. האישה סירבה להרפות גם כשהאטי ניסתה להתנער ממנה. זה לא היה הרבה, אבל היא השתדלה לעשות משהו כדי שהנערה לא תעבור את הדבר הזה לבדה.

ג'ובילי נלחמה זמן רב יותר. היא החוותה חלושות לעבר פילדלפיה אבל לא היה לה כוח להושיט יד. האטי שמה את ידו בידה. היא חיבקה את ילדיה. היא ערסלה אותם. היא הצמידה את לחייה לקודקודיהם. אח, עור הקטיפה שלהם! היא חשה את מותם כמו קריעה בתוך גופה.

ילדיה של האטי מתו על פי סדר לידתם: תחילה פילדלפיה, ואחריו ג'ובילי.