מיוון לבירקנאו

אבא שלי, ליאון
לילי אֵייס (פּרחיה־כהן)

הייתי בת תשע כשאבא שלי סיפר לי שהוא היה פעם במָקום שנראה כמו בית כלא גדול. הוא הראה לי רישומים שצייר אחד מחבריו, ששהה יחד איתו זמן־מה באותו בית כלא. היו שם גדרות מחוטי ברזל דוקרניים, והיו שם מגדלי שמירה גבוהים, בניינים מוזרים, וארובות. עוד הוא סיפר לי איך אחותו — דודה שלי — נרצחה שם: הם חתכו לה את הבטן, פתחו והוציאו את העוּבּר. ואולי זאת לא היתה הדודה שלי, אלא אישה אחרת. דודה אחרת שלי, לילי פְּרַחְיָה (ממנה קיבלתי את שמי), נרצחה שם גם היא. ואבא שלי, כך עוד הוא סיפר לי, הצליח לשרוד הודות לכוח הרצון הכביר שלו, חוש ההומור שלו, וגם בעזרת כמה חברים אהובים שלו, רובם יוונים שהובאו לשם מסלוניקי. וגם — אם לא בעיקר — בזכות ידיעת השפה הגרמנית. הוא סיפר לי איך הוא נעצר לא בסלוניקי אלא באתונה, לשם הצליח לברוח מסלוניקי יחד עם אישתו האהובה, אמא שלי זֶ'רְמֵן.

הדרך שבה אבא סיפר לי את הדברים האלה לא היתה מפחידה, ולא היתה מדכאה. היו צריכות לעבור שנים רבות, שבמהלכן גדלתי וגם זקנתי לא מעט, כדי שאתחיל להבין את מה שהוא סיפר לי בדרכו, כאבא שמספר לילדה קטנה: שהוא היה מספיק פיקח וזריז כדי להצליח ברגע האחרון, בעזרת חברים יוונים נוצרים בסלוניקי, להציל את אמא זֶ'רְמֵן ואת הוריה, סבתא אוֹרוֹ וסבא יהושע פְּרַחְיָה (הבעלים של בנק אוּניוֹן, שתרם למאמץ המלחמתי היווני 200 אלף דרכמות — סכום עצום באותם ימים). אבא לא הצליח להציל את הדודה שלי, לילי פְּרַחְיָה, שהיתה נשואה לדניאל אנג'ל: היא נכנעה למשפחת בעלה, שדרשה ממנה להישאר ולא לעזוב עם בעלה. יחד איתה אבדו רבים־רבים, הרבה יהודים, ברוב המקומות ביוון, אבל את המכה הקשה מכל ספגו יהודי סלוניקי: כתשעים ושבעה אחוזים מבני הקהילה המפוארת הזאת הובלו אל מותם במחנות המוות.

אבא היה איש מוכשר במיוחד. נשאר אצלנו במשפחה מין ויכוח: האם הוא שלט רק בשבע שפות או ביותר. היכולת העצומה שלו לאלתֵר, ובשעת הצורך אפילו לרמות (בעיקר כדי לשטות בגרמנים), בלי ספק עזרה לו במאבק היומיומי, ולבסוף גם לחמוק ברגע הנכון (בשנייה הנכונה) ולצאת אל דרך שתוביל אותו בסוף בחזרה לסלוניקי, עיר ריקה ממשפחה ומחברים.

הרבה מן הדברים שאבא כתב הלכו לאיבוד. הספר הזה נשאר, וגם גלגוליו הם סיפור בפני עצמו. קודם כל, קשה לקבוע בוודאות באיזו שפה כתב אבא מלכתחילה את המֶמוּאָר שלו: לפעמים נראה שהשפה היוונית, עם כל יופיה ורגישותה, היא זו שבה נכתבו הדברים לראשונה, ולפעמים נדמה שהצרפתית, עם הניגון הרך והעושר הלשוני שלה, היא שהעניקה לו השראה לכתיבה. ואולי בכלל כתב במקביל את שתי הגירסאות. לאחר מותו מצאתי מחברת כתובה צרפתית שבה הוא קובע את סדר הפרקים, ומסַפֵּר בקיצור את התוכן של כל פרק, לקראת הספר שהוא עתיד לכתוב. בלי ספק אבא שלי אז כבר בישראל, כאן הוא כותב. מצאתי גם שני סֶטים של הממוּאר: האחד, חלקי בלבד, בצרפתית, והשני, שלם יותר, ביוונית. לא ברור איזו משתי הגירסאות היתה הראשונה. בשתי השפות — כמו גם באחרות — הוא שלט ברמה של שפת־אם. שני הנוסחים היו מודפסים במכונת כתיבה, בלי מחיקות, וכמובן בלי שגיאות.

עמוד מן המחברת שכתב ליאון כהן כהכנה לכתיבת הספר.

מה שברור הוא שאת הגירסה הצרפתית הוא הכין מתוך תקווה למצוא מו"ל שיוציא את הספר בצרפת: בין שאר המסמכים שמצאתי אחרי מותו היו מכתבים ממו"לים צרפתים שדוחים את כתב־היד שלו. זה לא היה מספיק "צהוב", כדברי אבא; הם מעדיפים להוציא לאור "קיטש של שואה" ולעשות כסף, הוא אמר, במקום להוציא לאור דברים אותנטיים שכתב איזה זקן כועס, יהודי נודד (periplanomenos ioudeos). כל מה שהוא רצה זה שהעולם יֵדע — מה שהיום אנשים בלי ספק יודעים — ש"השואה" היתה גם יוונית.

אחרי מותו של אבא, קיבלתי יום אחד טלפון מאדם שהציג את עצמו כאינג'ינר אהרֹן רוּסוֹ. הוא עמד בראש המכון לחקר יהדות סלוניקי בתל־אביב, וחיפש זיכרונות של ניצולי שואה מיוון, ובעיקר מסלוניקי, במטרה להוציא אותם לאור. מר רוּסוֹ נתן את המקור הצרפתי של אבא לאיש בשם ז'וֹזֶ'ה־מוריס גוֹרמֶזאנוֹ, ואותו גוֹרמֶזאנוֹ תירגם את הממואר לאנגלית. מר רוסו מסר לי את הטקסט האנגלי, אבל המקור לא הוחזר לי, ומן הסתם הלך לאיבוד. עם השנים, אָרוֹניקוֹ רוּסוֹ המקסים והמסור הלך לעולמו.

פרט מעניין: חלק מן הממואר תורגם לעברית ופורסם עם כמה השמטות כבר בשנת 1986, שנים מעטות לפני מותו של אבא (1989). מדובר בכתב־העת פעמים, הרואה אור מטעם מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. בדברי הפתיחה שלו כתב עורך כתב־העת שזיכרונותיו של ליאון כהן נכתבו במקור בצרפתית, והודה לאינג'ינר אהרן רוסו על הרשות לפרסם אותם. הוא הוסיף כי הזיכרונות "יתפרסמו במלואם בקובץ דברי עדות מתקופת השואה, שייצא לאור בהוצאת המכון לחקר יהדות סלוניקי". כך או כך, בסופו של דבר הספר ראה אור לראשונה בארץ ב-1996, לא שלם, ולא בעברית, אלא באנגלית מתורגמת מצרפתית.

תמיד קיוויתי שיחד עם אחי, ז'אן כהן, נצליח אולי יום אחד למצוא עוד פרקים כדי להשלים את החסר. ז'אן חי ביוון, ולאחרונה הוציא ביוונית מהדורה מצוינת, עם פרטים שלא ידענו עליהם קודם. המהדורה היוונית הזאת מתבססת על כתב־היד היווני המקורי של אבא שלנו, עם עריכה קלה בלבד: אבא כתב את הממואר, כפי שהיה מקובל פעם, בלשון היוונית הספרותית (הידועה בכינוי קָתָרֶבוּסָה, "טהורה"), והעריכה קירבה מעט את הטקסט היווני אל הלשון המדוברת המודרנית (דימוֹטיקי, "עממית"). אבל ההבדלים בין הנוסחים הם מעטים ואינם משנים את העובדות המסופרות.

אחרי כל החיפושים וכל החומר שמצאנו אחי ואני, הנוסח העברי שלפניכם עכשיו הוא הנוסח המוסמך ביותר של הממואר. הוא תורגם מכתב־היד היווני המקורי, והמתרגם, אמיר צוקרמן, שקד בנאמנות לבדוק ולהשווֹת את כל הנוסחים הקיימים כדי לדייק ככל שרק ניתן, וגם לשמור על הטון הסיפורי — שלפעמים האירוניה וההומור שבו מכסים על הרבה כאב. בתחתית העמודים נוספו במהלך הדרך לא מעט הערות מטעם המערכת, פרי מאמציהם של כמה מתרגמים ועורכים, במיוחד ז'אן כהן.

לא אוכל למנות כאן את כל האנשים שעשו במלאכה כדי להביא את הספר הזה לדפוס כמו שהוא היום. אבל אני רואה לעצמי חובה נעימה להזכיר בתודה את תרומתו העצומה של אדם אחד, ההיסטוריון פרופ' גדעון גרייף, לחקר הזוֹנדרקוֹמנדוֹ ואנשיו. גרייף ריאיין ארוכות את אבא שלי, ליאון כהן, על המרד ועל הזוֹנדרקוֹמנדוֹ בכלל, ובספרו "בכינו בלי דמעות": עדויותיהם של אנשי הזוֹנְדֶרקומאנדו היהודים מאושוויץ (בהוצאת יד ושם וידיעות ספרים, 1999) הוא מקדיש לו פרק שלם. ההקלטות של הראיונות שערך איתו, השמורות אצלי, מראות את האופי המיוחד של אבא ואת ההומור שלו, שהחזיקו אותו בחיים. אצטט מתוכן רק שני משפטים: "לנו, הזוֹנדרים, היה אוכל וחימום, מה שלא היה לאחרים. הזוֹנדרקוֹמנדוֹ היה טוב בשבילנו, הבעיה היא שידעת שהתור שלך למות הוא בטוח וקרוב".

עם הכנת המהדורה העברית הזאת, אחרי הופעת המהדורה היוונית, מצאתי עוד כמה עמודים בצרפתית, מודפסים במכונת כתיבה, המתארים את צעדת המוות ואת הנסיעה ברכבת מבּירקֶנאוּ למַאוּטְהַאוּזֶן — מעין המשך קצר לַסיום של החלק העיקרי של הסיפור. למרות חזרה מסוימת על כמה מן העובדות המסופרות, אנחנו מביאים את הטקסט הזה בסוף הספר כלשונו: גם אם אין בו תוספת רבה של מידע על קורותיו של ליאון כהן, זוהי עדות נוספת לאמינות של הזיכרון המדהים שלו. אפשר לראות בזה מעין "אפילוג שאינו אפילוג": תם סיפורו של מרד הזוֹנדרקוֹמנדוֹ, אבל סיפורו של האסיר ליאון כהן — ממש לא.

בשני מקורות של היסטוריונים נכתב שהממואר של ליאון כהן נכתב בצרפתית בשנת 1947. כמי שמכירה את הביוגרפיה של אבא, אני בטוחה שלא ייתכן שהממואר נכתב אז. בסוף הקיץ של 1945 הוא חזר ליוון ואל אישתו האהובה. מהר מאוד אמא שלי נכנסה להריון, והיא ילדה את אחי ז'אן ב-1946 בפריז, לשם נסע ליאון כדי לשקם את חייו הכלכליים בעידודו של אחיו רוֹבֶּר, שהבטיח לו "עסקים משגשגים". כשהתברר שההבטחות של אחיו הן חסרות כיסוי, ארז ליאון את המזוודות, והיגר לניו יורק עם אישתו ועם הרך שזה־עתה־נולד, ועם חמותו, סבתא אוֹרוֹ.

אותה סבתא אוֹרוֹ לא מזמן איבדה את בתה האהובה, את לילי. מאז מותה של לילי היא צללה לתוך עצבות אינסופית ויגון עמוק; כמובן, לא עלה על דעתה להשאיר את אמא שלי, ז'רמן — בתה הקטנה — לבד, הרחק מסלוניקי. על־כן סבתא מתלווה אל אמא ואבא אל האודיסיאה שלה, שארכה כשבע שנים. באותו זמן סבא יהושע פרחיה מנסה לשקם את הבנק שלו, מתאמץ להחזיר עטרה ליושנה. ללא הצלחה: הלקוחות לא שבו מאושוויץ.

ובתוך הסיפור הזה, בניו יורק, נולדתי אני, ב-1947. ליאון כהן לא היה עסוק אז בכתיבת ממוּאר, אלא בשיקום חייו. יתר על כן: אחי ז'אן מספר כי לפי בקשתו של אבא שלנו, הוא הביא לו לישראל מכונת כתיבה עם אותיות יווניות, כדי שיוכל לכתוב את הממואר. ואם כן, השנים שבהן נכתבו הדברים הן כנראה אמצע שנות ה-1970 ותחילת ה-1980.

ז'אן ואני אף פעם לא דחקנו באבא לספר לנו על החיים שלו בשאוֹל של פולין. רק אחרי שנים הבנו שהוא היה סוג של גיבור. "שָם" היה המקום שבו באו לידי ביטוי ומימוש מלא החלקים הטובים ביותר באישיותו ובכישוריו: הנדיבות שלו, האומץ, יכולת המנהיגות, ההומור, והאינטליגנציה הטבעית. "שָם" גם העריצו ואהבו אותו ללא תנאים.

אבי אכן היה "יהודי נודד", כתיאורו, כל ימיו מאז שחזר מן התופת: מסלוניקי לאתונה, מאתונה לפריז ולאמריקה, ובאמריקה מניו־יורק לדטרויט, אחר־כך בחזרה לסלוניקי, ושוב לאתונה, כדי להפליג עד לקונגו הבלגית, ומשם חזרה ליוון כשהבלגים נטשו את הקולוניה — כי אם כבר לעזוב, אז בחזרה ליוון שהוא כל־כך אוהב, ועם אישה חדשה. ואז שוב בין סלוניקי לאתונה, מחליף במהלך השנים אינספור כתובות ומקצועות — פעם מנהל ובעלים של בית חרושת, פעם סוכן ביטוח מצטיין, ולבסוף, כדמות טראגית, מסיים את חייו כפקיד במלון בתל־אביב ומתגורר בדירת שיכון בבת ים. אבל גם אז, הוא שמר על האוטו האמריקאי שלו, על הלארזֶ'ס של נסיך סלוניקאי, ועל החן השובה־לב מול כל מי שפגש אותו. אבל היה לבד עם אישתו, מרוחק מילדיו, ומתגעגע בלי סוף ליוון, שלא זכה יותר לבקר בה עד מותו.

אבא שלי מת ב-1989 בישראל, שאליה בא כדי לחיות את החלק האחרון של חייו עם אישתו השנייה, אֶוַונְגֶלִייָה. היא העריצה אותו, אהבה אותו עד עומק נשמתה, חשה את הסבל שלו וסבלה יחד איתו. בשנים האחרונות, כך סיפרה, הלילות שלו הפכו להיות יותר ויותר מעוּנים. אין ספק: הכאבים הגופניים שגרמו לו המכות ותמונות הזוועה חזרו לתקוף אותו בכל העוצמה.

לא הייתי שותפה לחלק העיקרי של חייו של אבא כל עוד הוא היה בחיים. אינטימיות אמיתית לא היתה אפשרית בשבילנו, כל אחד מטעמיו שלו, מטעמיה שלה. עכשיו אני חושבת: הלוואי שיכולתי לשמוע ממנו יותר, ישר ממנו. וכמובן, הלוואי שיכול היה להוסיף ולחיות כדי לראות את החלק העיקרי של המסמך שלו — אומנם חסר — בהוצאה האנגלית משנת 1996, ועכשיו בעברית בצורה יותר מלאה. ואולי גם זו עדיין לא שלמה?

תל־אביב, 2023