אל תקרא לי אום כולתום

יום ראשון, 4.6.1967
 

1.
בבוקר יום ראשון, בארבעה ביוני 1967, כשכולם כבר ידעו שמחר כנראה תפרוץ סוף־סוף המלחמה והשיכונים כבר התמלאו בחומות של שקי חול כדי להגן על כניסות הבתים, והחצרות של השכונה נראו כמו בונקר אחד גדול וההודעות של הג״א כיסו את הפוסטרים של הסרטים על לוחות המודעות, העולם של זמירה התהפך.

באותו בוקר הגיעו לתחנת המשטרה ברחוב אילת בחולון עשרות מתנדבים והיא הייתה צריכה להתקשר לשוטרי יחידת החקירות הקטנה שזומר היה המפקד שלה, ולהודיע להם על כוננות מיוחדת, והיא ישבה ליד הטלפון עד שהעיפרון נשבר באחד החורים של החוגה והראש שלה כמעט התפוצץ מרוב דיבורים — באותו בוקר, בשעה תשע אפס שתיים בדיוק, הטלפון על השולחן שלה צלצל. ״זמירה״, אמר הקול מהצד השני, ״זאת מירי, אני חייבת אותך״. ברגע הראשון היא לא זיהתה את הקול בגלל הרעש בתחנה והבלגן של המלחמה המתקרבת. אבל מירי מיד אמרה שרפול נעלם ושקרה אסון ושהיא צריכה לבוא אליה עכשיו־עכשיו. היא לא ראתה את מירי מאז החתונה שלה לפני כמה ימים, ורק אתמול ראתה את רפול בתחנה. בתור שוטר סמוי לפעמים הוא היה נעלם לכמה ימים, אז נראה לה שאין מה לדאוג. אבל הקול של מירי היה מוזר מאוד, וחוץ מזה, מירי זאת מירי, וגם אם היא הייתה מבקשת את הירח — זמירה הייתה מביאה סולם.

*

בשבועיים האחרונים לא רק שחפרו את כל הרחובות של תל גיבורים ומילאו אותם בשקי חול כדי להגן על כניסות הבתים, ולא רק שלא היו כמעט אוטובוסים והיא הייתה צריכה לתפוס כל פעם טרמפ אחר לתחנה, אלא שזומר, מפקד יחידת־החקירות־של־משטרת־חולון, השתגע כי הוא כבר לא ידע מה חשוב יותר — המלחמה בערבים או המלחמה בפשע. זה שמפקד המחוז התקשר אליו בערך כל שלוש שעות בשביל לשאול מה קורה ועל־הדרך שינה כל פעם את ההנחיות שהוא עצמו נתן לפני יומיים, לא עזר לו יותר מדי. בגיל ארבעים ושלוש, אחרי עשרים ושתיים שנה במשטרה, זומר חשב שמגיע לו שיסמכו עליו וייתנו לו לעבוד כמו שהוא יודע. במקום זה הוא יושב על הכיסא הענקי שלו, במדים שאשתו גיהצה לו כל בוקר, ומולו יושבים ביטון, החוקר הבכיר שלו, ומשומר מהמז״פ, וכל מה שהוא רוצה זה לתלוש לעצמו את השערות שבקושי יש לו, כי הפשע בחולון ממשיך להשתולל, והאולקוס שלו עובד שעות נוספות יחד איתו.

וככה יצא שביום ראשון, אחרי שמירי התקשרה להגיד שרפול נעלם וזמירה ניסתה לחשוב איך למצוא אותו, היא ישבה מול השולחן שלה ושמעה את הצעקות של זומר על ביטון ומשומר דרך הדלת הפתוחה של המשרד שלו. ביטון, בתור החוקר הבכיר ביחידת החקירות, הציע להילחם בערבים כאילו אין פושעים ולהילחם בפושעים כאילו אין ערבים, אבל זומר לא הבין את הבדיחה והתעצבן עוד יותר, וכשביטון ניסה להסביר שזו לא בדיחה אלא אסטרטגיה היסטורית של בן־גוריון, זומר כמעט העיף אותו מהחלון אל מגרש החניה שהיה כמעט ריק, כי חלק מהניידות גויסו וחלק היו בפעילות מבצעית.

ככה זה היה כל השבועיים האחרונים: זומר כרגיל היה מעוצבן, הדובר של המשטרה התקשר כל יומיים והיא הייתה צריכה להרגיע אותו ולהבטיח לו כל מיני הבטחות שהיא לא התכוונה לקיים על זה שזומר תכף מתקשר אליו לעדכן. היא הדפיסה דוחות שאף אחד לא קרא כי כולם היו עסוקים בהכנות למלחמה, וביטון עשה שמיניות באוויר כדי שבכל זאת יהיה אפשר לעצור מישהו על הרצח האחרון מלפני חודש, ומדי פעם עצר ליד השולחן שלה בשביל לשכנע אותה לצאת איתו ולא עם זומר. בשבועיים האלה היא כמעט לא יצאה מהמשרד, כי כולם אמרו שתכף תהיה מלחמה, והיא הדפיסה את הדוחות של זומר והעבירה אליו שיחות ועדכנה את מצבת כוח אדם, שכל הזמן השתנתה, כי גייסו חלק מהשוטרים וחלק הועברו למחוז תל אביב.

״לא יכול להיות כזה בלגן!״ היא שמעה את זומר צועק דרך הדלת הפתוחה, ״אף אחד לא יודע מה השני עושה. כל המדינה על הרגליים בגלל המצרים, ומי יודע אם נהיה פה או בים בעוד חודש, אבל אני מודיע לכם, מה שמעניין עכשיו את יחידת החקירות זה הרצח הזה. הבנתם? שהצבא יתעסק עם המצרים והסורים. אנחנו מטפלים בפושעים, ככה זה עובד!״

היא ישבה בחדר שליד המשרד של זומר ושמעה את הצעקות. היא הייתה היחידה שהצעקות של זומר לא הזיזו לה. היא ידעה שהרצח, שהיה הרצח האחרון בינתיים אבל לא הראשון בין העבריינים של חולון, שיגע את זומר כי במעריב כתבו שהעיר נהייתה כמו שיקגו.

״כל המשטרה על הרגליים״, שאג זומר על ביטון, ״המפכ״ל מתקשר אליי כל שעה — רצח שני בתוך חודש, ומה אתם עושים?״ הצעקות של זומר נהיו יותר ויותר ארסיות, והוא צעק: ״מר מפקח ביטון, אתה החוקר הבכיר כאן ביחידה, אז תגיד לי אתה. לא, ביטון, לא. זה אנחנו שלא מוצאים שום דבר, לא ראיות ולא עדים. זה הכול. זה הברדק שלנו, כל החרא הזה, ואני, ראש יחידת החקירות, אחראי על כל זה״.

גם משומר ישב שם, אבל שתק ורק הזיז קצת את הכיפה מצד לצד על הראש שלו, כי הוא רק מהמז״פ ועדיף לו לשתוק. ביטון ניסה להסביר שחצי מהשוטרים נמצאים בשכונות ועוזרים עם החפירות והמקלטים ועם המילוי שקים, וחייבים להבין את זה ומוכרחים להתארגן מחדש. אבל זה רק עצבן את זומר עוד יותר, שקצין זוטר מלמד אותו מה הוא צריך לעשות. הקול שלו נעשה פתאום שקט, והיא פחדה שהוא תכף יחטוף התקף לב. ״אז מה אתה אומר לי, ביטון״, זומר אמר בקול־של־ההתקף־לב שלו, ״שבנו לנו את כל התחנה המפוארת הזו, שתי קומות, ניידות, ציוד, תשעים שוטרים, ואנחנו לא יכולים לעשות כמה דברים ביחד? יש מלחמה בערבים ויש מלחמה בפשיעה, ואנחנו יושבים כל היום ומגרבצים! אתה יודע מה, ביטון, בוא נשאיר את המלחמה לצבא ואנחנו נעשה את שלנו. מה אתה אומר?״

ביטון פחד לענות לו אבל לא הייתה לו ברירה, והיא שמעה איך הכיסא שלו חורק וידעה שהוא רוצה לזוז אבל פוחד. הוא רק אמר, ״זומר, תירגע, זומר, זה לא ככה...״ אבל זומר לא נרגע, והקול שלו נהיה יותר ויותר מאיים, והיא ידעה שכל העצבים האלה זה כי הוא מפחד על הכיסא שלו. ״ביטון״, הוא אמר בחצי צעקה, ״אני רוצה עדכון שוטף. תשאירו לממשלה ולגנרלים את העבודה שלהם, ואל תבלבלו לי את המוח עם מלחמה או לא מלחמה. אני רוצה לדעת מה קורה אצלנו, מי יושב עם מי ועל מה הם מדברים. אם ישורון הבנזונה מדבר עם מישהו, אני רוצה לדעת. אם טורקו המנוול מסדר משהו למישהו כזה או למישהו אחר, אני רוצה לדעת״.

בשנים האחרונות ביטון היה צמוד לזומר, וזומר היה צמוד לביטון, ושניהם היו כמו תאומים לא זהים — אחד גבוה עם קרחת וכרס והשני נמוך ורזה, אחד נשוי עם ילדים ואחד רווק, אחד צועק כל הזמן ואחד מדבר בשקט. כל אחד מהם היה תלוי בשני, ומצד שני אף אחד מהם לא רצה להיות תלוי ליד השני, כמו בבדיחת הקרש הנצחית של זומר. זמירה, שהכירה טוב מאוד את שניהם, ידעה שכמה שביטון פחד מהצעקות של זומר הוא אף פעם לא נכנע לו, רק עשה את עצמו, כי הוא אולי היה קצת נמוך אבל עם עמוד שדרה מברזל. דליה, שהייתה פקידה בכירה מהיום שהיחידה נפתחה, אמרה שהם הזוג המושלם, כי ביטון הוא כדור ההרגעה של זומר, וזומר הוא כדור המרץ של ביטון.

אז גם עכשיו ביטון עוד ניסה להרגיע קצת את העניינים ואמר עוד פעם: ״זה לא ככה, זומר, יש לנו שם את רפול שנמצא בקשר גם עם האנשים של טורקו ושל ישורון ושל עוד כמה, ומביא לנו מודיעין מבפנים״. הוא הסתכל רגע על משומר ואמר, ״גם משומר פה והמז״פ עובדים קשה על הממצאים שהוצאנו מהזירות, ולאט־לאט אנחנו נצליח לפצח מה קרה שם ונתפוס את הרוצחים, צריך קצת סבלנות, כמו שאמרתי, חסרים לנו עכשיו אנשים, אבל בסוף...״

אבל האוזניים של זומר שמעו רק את מה שהוא רצה לשמוע והוא צעק עוד יותר ואמר: ״ביטון, למפכ״ל אין סבלנות, ולשר אין סבלנות, וגם לי אין סבלנות, ומה אתה מביא לי עכשיו את רפול, אני לא סומך על רפול בגרוש. אני רוצה שיחידת החקירות תתפקד סוף־סוף, וכל זה חוץ מהעזרה להג״א ולכל העולם, בסדר?״

בסוף זומר נרגע איכשהו ואמר כמו בלון שיצא לו כל האוויר: ״בסדר, כולם יודעים מה צריך לעשות? יאללה, תלכו לעבוד. וביטון, אני רוצה יומן מסודר הפעם, כן?״

זומר יצא מהמשרד וביטון ומשומר אחריו, ואז, בלי לעצור לידה, זומר אמר לה: ״עוד פעם איחרת זמירה, העולם מתהפך פה ואת מאחרת. משומר כתב את הפרוטוקול במקומך. תיקחי ממנו ותדפיסי. אני רוצה את זה על השולחן שלי עד הצהריים. ותִראי איך את נראית, תגהצי קצת את המדים שלך״.

ככה הוא אמר ויצא מהחדר. אבל היא — עם השיער הפזור בניגוד לכללים, ועם המדים־מידה־ארבעים־ושתיים המקומטים שלה כי אין לה סבלנות לגהץ כל יום — לא שמה על זומר ולא על אף אחד. זומר יכול לצעוק עליה עד מחר. היא, כמו תמיד, תמשיך להדפיס במכונת כתיבה שלה.

ביטון, שכבר שכח את הצעקות של זומר, שם את ערמת הדפים על השולחן שלה, חייך את החיוך הכי מתוק שלו ושאל ישר לאוזן שלה: ״עוד פעם לא נתת לו?״

הוא דיבר על זומר, אבל בעיניים שלו היא ראתה זרים של פרחים רק בשבילה, ובקול שלו היא שמעה את ניל סדקה שר רק לה, אז היא אמרה: ״מצידי שילך לאלף עזאזל״, וחייכה בפעם הראשונה הבוקר. ביטון, משומר ודליה היו היחידים בתחנה שידעו עליה ועל זומר, אבל לא היה אכפת לה, כי זה לא העסק של אבא שלהם מה היא עושה אחרי העבודה. הם היו החברים היחידים שלה ביחידה, אבל היא לא סמכה על אף אחד בעולם.

ברגע שנהיה קצת שקט היא החליטה לנסות למצוא את רפול בתחנה, אבל אף אחד לא ראה אותו ואף אחד לא ידע איפה הוא, גם לא ביטון ומשומר, ואת זומר היא לא שאלה. כולם יודעים שפקד זומר לא מתעניין בשטויות כאלה. האחרים בקושי ענו לשאלות שלה בגלל הבלגן של המלחמה וגם כי עוד לא התאוששו מהצעקות שלו, וחוץ מזה, מצידם רפול יכול למות והם לא יזיזו בשבילו את קצה הציפורן.

הרבה אנשים היו שמחים אם רפול היה נעלם סופית; קודם כול זומר, שחשב את עצמו לבוס גדול ולא סבל אותו מההתחלה, אבל לא הייתה לו ברירה, כי רפול נכנס למשטרה בפרוטקצייה, ונגד פרוטקצייה אין מה לעשות חוץ מלקלל, ואת זה הוא עשה בשמחה; גם העצירים, שהיו בדרך כלל עברייני צעצוע עם עבירות רכוש קטנות, רצו לחנוק אותו בשתי הידיים כמו שהוא חנק אותם; ואחרונה חביבה היא עצמה, שברצון הייתה הורגת אותו, בעיקר אחרי הערב ההוא לפני שלושה שבועות, כשעזרה למירי למדוד את השמלת־כלה שלה וראתה על היד שלה, מעל המרפק, כתם שבהתחלה היה כחול, אבל אחר כך נהיה סגול כהה.

*המשך הפרק בספר מלא*