מחברת הציור מוונציה

פתח דבר

ונציה, 1940
 

"יש לי מניע נסתר לביקור, נוסף על רצוני להיפרד ממך לשלום. תהיתי אם תרצי לשרת את ארצך."

הבטתי בו בהפתעה, והוא המשיך בדבריו. "כל מה שאומר לך מרגע זה ואילך הוא סודי ביותר, ואת חייבת לחתום על מסמך שיאשר זאת." הוא תחב את ידו לכיסו והניח דף נייר על שולחני. "את מוכנה לחתום?"

"עוד לפני שאדע במה זה כרוך?"

"חוששני שכן. ככה זה בזמן מלחמה."

היססתי לרגע והמשכתי ללטוש בו מבט, אך לבסוף ניגשתי אל השולחן. "אני מניחה שלא ייגרם שום נזק מעצם החתימה. אני עדיין יכולה לדחות את הצעתך, לאחר שאשמע אותה?"

"אה, כמובן." מר סינקלייר הגיב בעליצות רבה מדי.

"טוב, בסדר." סרקתי במבטי את המסמך, ושמתי לב שבגידה באמון עלולה להסתיים בכלא או בגזר דין מוות. זה לא נשמע מרגיע. ובכל זאת חתמתי. הוא נטל את המסמך בחזרה, והחליק אותו לכיס מקטורנו.

"זכית בנוף יפה, מיס בּראוּנינג," הוא אמר.

"אני יודעת. אני משוגעת עליו."

"והבנתי שהמקום שייך לך."

"נדמה שאתם יודעים עלי לא מעט," אמרתי.

"אכן כן. חוששני שהיה עלינו לבצע בדיקת רקע לפני שנוכל להציג בפנייך הצעה."

"ומהי ההצעה?"

בגומחת המטבח הקומקום רתח ושחרר צווחה רמה שאילצה אותי למהר אל הכיריים. מזגתי את המים הרותחים לתוך קנקן התה וחזרתי לסלון.

"את נמצאת בעמדה מצוינת לתצפית על תנועת הספינות. את ודאי יודעת שהאיטלקים מחזיקים כאן בספינות חיל הים. ובהחלט ייתכן שהם יאפשרו לצי הגרמני להשתמש בעיר כבסיס ימי לתקיפות ביוון, בקפריסין, במלטה. אני רוצה שתדווחי לנו מדי יום ביומו על תנועת הספינות. אם ספינה כלשהי תפליג מהנמל, תוכלי לעדכן אותנו, ונשלח מטוסים ליירוט."

"ואיך אני אמורה לעדכן אתכם? מי יישאר פה כדי שאוכל לדווח לו?"

"אה." הוא האדים קלות. "נשלח מישהו שיתקין אצלך מכשיר רדיו. הוא יהיה מוסתר, כך שאיש לא ידע על קיומו. ולא תוכלי להשתמש בו כשהאישה ההיא נמצאת אצלך. אסור שהיא תראה אותו. האם זה ברור?"

"כמובן. אבל אני מוכרחה לציין שהיא לא האישה הכי מבריקה. היא כנראה לא תבין בכלל מה זה."

"בכל זאת" — הוא נופף באצבעו לאות אזהרה — "תשדרי מיד כשתוכלי, כשתבחיני בפעילות כלשהי."

"למי אני אמורה לשדר? ומה אני אמורה לומר?"

"סבלנות, גברתי היקרה. הכול יוסבר בבוא העת," הוא אמר.

חזרתי למטבח, מזגתי שתי כוסות תה, ואז נשאתי אותן על מגש בחזרה אל הסלון. מר סינקלייר לגם מהתה ונאנח בסיפוק.

"אה, סוף־סוף טעם אמיתי של תה. לפחות מזה אוכל ליהנות כשאחזור הביתה."

גם אני לגמתי לגימה וחיכיתי בסבלנות.

הוא הניח את הספל מידו. "את יודעת לשדר במורס?"

"אני חוששת שלא."

"אשלח לך חוברת. למדי את השיטה בהקדם האפשרי. נוסף על מכשיר הרדיו, תקבלי גם ספר צפנים. שמרי אותו מוסתר בנפרד ממכשיר הרדיו, במקום שאיש לא יעלה בדעתו לחפש. את הדיווחים יהיה עלייך לשדר תוך שימוש במילות צופן. לדוגמה, אם תבחיני בשתי משחתות את יכולה לשדר, 'היום סבתא לא מרגישה טוב'."

"ואם הגרמנים יפענחו את הצופן?"

"הצפנים יוחלפו לעתים קרובות. לא תוכלי לדעת מראש כיצד תקבלי חוברת צפנים חדשה. ייתכן שהיא תגיע כחוברת מתכונים מדודתך ברומא." הוא משך בכתפיו. "אנשי השירות החשאי שלנו הם בעלי תושייה. ולמרבה המזל, לעולם לא תצטרכי ליצור קשר ישיר עם אף אחד, כך שגם אם תיחקרי, לא תצטרכי לחשוש שמא תבגדי בנו."

"זה ממש מרגיע אותי," אמרתי ביובש והבחנתי בעווית קלה של חיוך על שפתיו.

הוא לגם לגימה נוספת מהתה, ואז שב והניח את הספל מידו. "רק עוד דבר אחד," אמר סינקלייר. "את זקוקה לשם קוד, בשביל התקשורת. יש לך רעיון?"

הבטתי החוצה אל התעלה. ספינת משא שטה בה באטיות רבה. האם יצאתי מדעתי כשהסכמתי לזה?

"שמי ג'ולייט, אז אולי נקרא לי רומיאו," הצעתי.

"רומיאו. זה מוצא חן בעיני." הוא צחק.

1

ג'ולייט, ונציה, 20 במאי 1928
 

דודה הוֹרטֶנסיָה ואני הגענו סוף־סוף לוונציה, אחרי נסיעה ארוכה, מיוזעת, אפופת עשן ומאוד לא נוחה ברכבת. דודה הורטנסיה לא מאמינה בבזבוז כסף, ועל כן הכריזה מראש שאין שום טעם להזמין דרגשי שינה ברכבת, מאחר שהקרון עוצר ומאיץ חליפות, וגם רועד קשות ולא מאפשר לישון באמת. וכך קרה שישבנו כל הדרך מבּוּלוֹן־סור־מֵר שלחופי צרפת, וגם כשחצינו את צרפת כולה, לאחר מכן את שווייץ ומשם לאיטליה. הימים היו לוהטים. את החלון היה אסור לפתוח, מחשש שעשן ואפר ינשבו פנימה מקטר הרכבת. ובלילות, האיש שישב מולי נחר בקולי קולות וכך גם אשתו, שגם הסריחה משום ומריח גוף. אני יודעת, אין לי שום סיבה להתלונן. אני מודעת היטב למזל הרב שנפל בחלקי על שנלקחתי לאיטליה ליום הולדתי השמונה־עשר. בנות המחזור שלי בבית הספר קינאו בי כל כך! אך כל זה מאחורינו כעת. אנחנו פה. יצאנו מתחנת הרכבת סנטה לוּצִ'יָה, ועמדנו בראש גרם המדרגות.

"אֶקוֹ אִיל קָנאל גרַנדֶה!" אמרה דודה הורטנסיה בתיאטרליות ופרשה את זרועותיה לצדדים משל עמדה על הבמה ורקחה את הסצנה כולה למעני. האיטלקית שלי היתה מוגבלת למילים כמו "בבקשה", "תודה" או "יום טוב" ובכל זאת הבנתי שזאת התעלה הגדולה. אלא שבעיני היא לא היתה גרנדיוזית במיוחד. כן, היא בהחלט היתה רחבה, ואולם הבניינים שתחמו את הגדה הנגדית שלה נראו אפרוריים. והיא היתה גם מלוכלכת. הריח שעלה בנחירי לא היה מעורר תיאבון, בלשון המעטה. היה זה מין ריח מימי שכזה, עם רמיזה קלה לדגים ולריקבון. אבל לא ניתנה לי הזדמנות לחקור את סביבתי לעומק, כי מיד צרה עלינו חבורה של סבלים. זה היה קצת מבהיל לראות חבורה של גברים שנלחמים עלינו בשפה זרה, תוך ניסיון לחטוף את המטען שלנו ולדחוף אותנו לתוך גונדולה, בין אם רצינו בכך ובין אם לאו. אך אפילו דודה הורטנסיה הודתה שלא היתה לנו ברירה. ממילא לא יכולנו לסחוב את כל המטען הזה אל אחד מאותם אוטובוסים ימיים שנקראים ואפּוֹרֶטי. כמובן התרגשתי מאוד לשוט בגונדולה, אף שהגוֹנדוֹליֶיר לא היה איטלקי צעיר ונאה ששר שירי אהבה, אלא גבר כרסתן וחמור סבר. ואז הגענו לעיקול, והתעלה הגדולה נפתחה ונהפכה לגרנדיוזית ועוד איך. משני צדדיה התנשאו ארמונות מופלאים, מצופים בשיש או צבועים בגוונים של ורוד עשיר, עם שורות של חלונות מוּריים מקושתים. נראה שהם צפים על המים ויוצרים מחזה סוריאליסטי להפליא — כזה שעורר בי חשק לשלוף מיד את מחברת הציור שלי. מזל שלא עשיתי זאת, שכן התנועה הערה בתעלה הגדולה טלטלה את הגונדולה בצורה מדאיגה. הגונדולייר סינן דבר־מה מתחת לאפו, ללא ספק איזו קללה באיטלקית.

התקדמנו בקצב נאה יחסית לסירה ששטה עם משוט אחד, אבל התעלה נראתה ארוכה להחריד.

"אֶקוֹ אִיל פּוֹנטֶה די ריאַלטוֹ," קראה דודה הורטנסיה והצביעה על גשר שנמתח לפנינו מעל התעלה, והתרומם אל על בקשת אדירה, כאילו נתלה מעליה באורח קסם. היה נדמה שבראשו יש מבנה כלשהו, כי שורת חלונות קרצה אלינו לאורה של שמש אחר הצהריים, כשקרבנו אל הגשר. תהיתי אם דודה ה' מתכוונת לדבר מעתה ואילך רק בשפת הארץ. אם כן, השיחה בינינו עלולה להיות חד־צדדית למדי.

ואולם החשש הזה התפוגג כששלפה את מדריך בֵּדֵקֶר שלה, והחלה לנקוב בשמו של כל בניין כשחלפנו על פניו: "משמאלך, פּאלאצוֹ בּארזיצָה. שימי לב לחזית מהמאה השלוש־עשרה. והבניין הגדול ההוא, זה פּאלאצוֹ מוֹצֶ'ניגוֹ, שלורד ביירון התארח בו פעם..."

וכך זה נמשך, עד שוואפּוֹרֶטוֹ עמוס לעייפה הפליג מהרציף שלו. הגונדולה שלנו שוב היטלטלה, והמדריך שבידה כמעט נפל לתוך המעמקים העכורים.

בדיוק כשהתחלתי לחוש בבחילה העולה בגרוני, צץ לפנינו גשר נוסף, הפעם גשר ברזל רעוע להולכי רגל, שהתנשא לגובה רב יותר מעל התעלה. ציפיתי שדודה ה' תגיד, "אֶקוֹ פּוֹנטֶה כזה או אחר" אך במקום זאת היא אמרה, "אה, גשר האקדמיה. נראה לי שכמעט הגענו. מצוין. כבר חששתי שאלקה במחלת ים."

"התכוונת למחלת תעלה?" שאלתי, והיא ממש חייכה, שלא כהרגלה. "בצד הזה נמצאת האקדמיה. רואה, זה בניין השיש הלבן שליד הגשר. לו למדת אמנות באיטליה, זה המקום שהיית רוצה לקבל בו את הכשרתך. לָה אקדמיה די בֵּלֶה אַרטי. האקדמיה לאמנויות יפות. וזה גם משכנו של האוסף היפה ביותר של ציור ונציאני. אנחנו ללא ספק נרצה לבקר שם."

תוך כדי כך, פנינו מהתעלה הגדולה אל תעלה צדדית קטנה, ועצרנו ליד כמה מדרגות שחוקות למראה. כמו במטה קסם, הופיעו בפתח שני גברים שמיהרו לשלוף אותנו מתוך הגונדולה ולאסוף את המטען שלנו. דודה ה' ניגשה לשלם לגונדולייר, ונראתה המומה כשהאיש נקב בסכום שמגיע לו.

באיטלקית הרצוצה שלה היא שאלה את סבלי המלון אם הסכום נשמע להם נכון, או שמא האיש מנסה לנצל אותן.

"אתה רואה מולך שתי אנגליות חסרות ישע," אמרה דודה ה', שחזרה לדבר אנגלית, "ומיד חושב לעצמך שתוכל לגזול מהן את חסכונותיהן הזעומים. האם כך היית נוהג גם באמא שלך? בסבתא שלך?" היא חזרה על תמצית הדברים באיטלקית.

הגונדולייר נראה מבויש. אנשי המלון חייכו. ואז הגונדולייר משך בכתפיו.

"בסדר," אמר. "אני לוקח ממך רק מאתיים לירות. אבל זה רק הפעם, כי הגעתן מרחוק והגברת הצעירה נראית מותשת."

דודה ה' עטורת הניצחון נכנסה למבואה של בניין לא מלכותי במיוחד, צבוע בצהוב ועם תריסים ירוקים, וגבר כסוף שיער קידם את פניה בזרועות פתוחות.

"סיניוֹרינָה מרצ'מוֹנט היקרה. סוף־סוף את פה. אלף ברכות על שובך אלינו."

הבנתי כעת מדוע דודה הורטנסיה אהבה כל כך את המקום הזה, אם זאת קבלת הפנים שציפתה לה. במלוא הכנות, התאכזבתי לגלות שלא נתארח באחד מאותם ארמונות פאר שעל התעלה הגדולה, אך כפי שאמרה דודה הורטנסיה יותר מפעם אחת, "יש רק מקום אחד ללון בו בוונציה, וזה פֶּנסיוֹנֶה רֶג'ינָה. משום שיש בו גינה. וכך, כשנסבול מהחום ונתעייף מהביקור באתרים, נוכל לשבת בצל ולשתות סיטרוֹן פְּרֵסֶה." היא התכוונה, כמובן, ללימונדה.

מהמבואה עלינו במדרגות שיש עד לחדר פינתי רחב ידיים ומעוצב בהידור, עם חלונות משני העברים, תקרת עץ מצוירת וריהוט שנראה כאילו נלקח היישר ממוזיאון. לפחות שתי המיטות נראו רגילות למדי, עם סדינים צחורים ומעומלנים היטב, והיו גם שולחן כתיבה וכיסא שפנו אל החלון המשקיף לחזית, היישר אל הגינה, ואל רסיס קטן של נוף לתעלה הגדולה שמעבר לה. ניגשתי אל החלון, פתחתי אותו והבטתי החוצה. באפי עלה ניחוח יסמין.

"אה, כן," אמרה דודה ה', שהציצה בחדר הרחצה שלנו. "בהחלט משביע רצון."

עוד כשעמדתי ליד החלון נשמע לפתע דנדון פעמונים, והצלילים הדהדו מעל התעלות. גונדולה חלפה על פני. והפעם, היה זה גונדולייר צעיר ונאה. מצב רוחי השתפר מיד. הגעתי לוונציה, לביקור הראשון שלי באירופה. והתכוונתי לנצל אותו עד תום.

21 במאי 1928
 

התעוררתי לשמע צלצול של פעמונים נוספים. נראה שיש הרבה מאוד כנסיות בעיר הזאת, חשבתי לעצמי. אסור לישון עד מאוחר! ניגשתי אל החלון ופתחתי את התריסים שדודה ה' התעקשה להגיף מחשש ליתושים. השמים היו כחולים־חיוורים ומושלמים, ודנדון הפעמונים הדהד מעל העיר כולה. סנוניות נסקו השמימה כמו צלבים מלטזיים זעירים, שעה ששחפים צווחו בקולי קולות, ואילו בחצר שלמטה הידסו להן יונים.

"עיר של פעמונים ושל ציפורים," אמרתי בסיפוק. בדיוק באותו רגע חלפה על פני דוברה ממונעת, וקרקוש המנוע שלה כמו ניתז מהקירות הצרים. פעמונים, ציפורים וסירות, תיקנתי את עצמי.

מתחת לשמשייה בגינה הוגשה ארוחת בוקר שכללה לחמניות טריות חמות, גבינות ופירות, וגם קפה במקום תה, ואז יצאנו לחקור את העיר, חמושות במפה ובמדריך בדקר האמין של דודתי. למזלי הרב, דודה ה' ביקרה בעיר כבר כמה פעמים בעבר והכירה את הדרך, אחרת בתוך דקות הייתי הולכת לאיבוד ומאבדת כל תקווה. כי ונציה היא מבוך שלם של סמטאות, של תעלות ושל גשרים. ראשית, שמתי לב שאין בעיר רחובות של ממש — לא כמו אלה שהכרנו בבית — אלא רק שבילים מרוצפי אבן וגשרים שנמתחים מעל תעלות. למעשה, התעלות הן רחובות העיר — הכול בא והולך דרך המים, מסחורות ובני אדם ועד אשפה, שאותה ראינו מושלכת היישר לתוך דוברה פתוחה.

אפילו הבתים עצמם נוגעים במים ממש. לתומי חשבתי שאמצא אותם עומדים על רציפים, במקום מבטחים, הרחק מהגאות והשפל, אבל לא — מרתפיהם נעלמים לתוך התעלות עצמן, ומים לוחכים את החלונות ואת הלבֵנים שבקומת הקרקע, מכסים את הכול באצות. מדי פעם ראיתי אפילו מחצית דלת שנמצאת מתחת לפני המים. איך הם לא מתפוררים ונשטפים? גם דודה הורטנסיה לא ידעה לומר.

על כל פנים, מסתבר שאי־אפשר להגיע לשום מקום אם הולכים בקו ישר. כמה מהרחובות מסתיימים ממש לגדות תעלה, ללא אפשרות מעבר. כדי לפנות ימינה, צריך קודם כול לפנות שמאלה. אלא שדודה ה' הובילה אותנו אל פיאצה סן מרקו מבלי לטעות ולו פעם אחת. שככה יהיה לי טוב. לדעתי, זאת הפעם הראשונה בכל שמונה־עשרה שנותי שנשימתי ממש נעתקה. מעולם לא ראיתי מחזה מופלא כמו המרחב הפתוח והעצום הזה, שהיה מוקף כולו אכסדראות, עם כנסייה אדירה שתחמה אותו בצד אחד, עטורה בכיפות ובפסלים ששיוו לה מראה של ארמון הלקוח מתוך פנטזיה אוריינטלית. מימין לכיכר ניצב מגדל הפעמונים, גבוה וזקוף להדהים, שלא כמו הבזיליקה המצועצעת והעשירה בקימורים. מסביב היו בתי קפה, וגם תזמורת קטנה שניגנה תחת האכסדרה, אך דודה ה' הכריזה שיש הרבה מה לראות ושאל לנו לבזבז את זמננו על מאפים.

היא המשיכה בדרכה, חצתה את הכיכר לכל אורכה ופנתה אל הבזיליקה, ואז שכרה מדריך כדי שיראה לנו כל סנטימטר מחלל הפנים. ירדנו אפילו אל מעמקי הקריפּטָה, שהיתה בעיני מצמררת להחריד עם כל הקברים שבה. לאחר מכן המשכנו לסיור בארמון הדוגֶ'ה. היו בו המון חדרים מפוארים וקירותיו עוטרו בציורים מפורסמים.

"אם את באמת רוצה להיות אמנית, הדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות הוא לערוך כאן תצפיות מדוקדקות," אמרה לי דודה ה', והצביעה על ציור של טינטוֹרטוֹ שנתלה על קיר שלם. חי נפשי, חשבתי. כמה זמן נדרש כדי לצייר יצירה ענקית שכזאת, גם אם אתה מיומן להפליא? כל הציורים שמסביבי היו כה אדירים, כה מרהיבים, שהתקשיתי לדמיין את עצמי מנסה אי־פעם ליצור יצירות שכאלה. הייתי מוקסמת יותר מגשר האנחות — על האסירים שחצו אותו בדרכם אל בית הכלא ונאנחו מרות כשזכו להצצה האחרונה שלהם אל העולם החיצון. כמה עצוב, ורומנטי! אני חייבת לחזור לכאן ולצייר אותו! חשבתי לי.

האמת שהוקל לי מאוד כשדודה ה' הכריזה שעלינו לחזור לפנסיונה לארוחת צהריים, ולאחר מכן לנוח. נדמה שהכול בוונציה נסגר בצהריים — החנויות, המוזיאונים. העיר כולה נסגרה והלכה לישון. אני לא יכולתי לישון, כמובן. שכבתי במיטתי והקשבתי לקולות שמחוץ לתריסים המוגפים: חבטת משוטים במים, כחכוח של מנוע סירה, המיית יונים וציוצים קולניים של סנוניות. ולמרבה האבסורד, הרגשתי שמחה בחלקי, כאילו הכול הגיוני, לראשונה בחיי. השארתי מאחור את האקדמיה לגבירות צעירות של מיס מאסטֶרס. ויצאתי לכבוש את העולם.

בארוחת הערב של אותו יום נכתב בתפריט פריטוֹ מיסטוֹ, ואילו בתרגום לאנגלית נכתב, מבחר דגים מטוגנים. אבל הצלחות שהונחו לפנינו כללו פיסות קטנות ובלתי מזוהות של זרועות תמנון, של חסילונים משופמים ושל מיני רכיכות. "אללי," אמרה דודה הורטנסיה. "נדמה לי שהם גירדו את קרקעית הלגונה כדי למצוא את היצורים האלה. הם בכלל לא נראים אכילים."

למעשה, המנה שלי היתה טעימה למדי, אף על פי שהיה לי קשה ללעוס את זרועות התמנון. קינחנו את הארוחה בפירות, גבינות וקפה. בחוץ, שמעתי את העיר מתעוררת לחיים. גונדולייר פצח בשירה כשחלף מתחת לחלון שלנו. מאי־שם עלתה נגינה של להקת ג'אז. קולות צחוק הדהדו מהרחוב הצר שמעבר לתעלה.

"אולי נצא לטייל?" שאלתי.

דודה הורטנסיה הביטה בי בחלחלה, כאילו ביקשתי להתפשט ולרקוד עירומה בפיאצה סן מרקו.

"אישה מהוגנת לא יוצאת ללא ליווי אחרי ארוחת הערב," אמרה.

ובזה הסתיים הדיון. ירדנו אל הטרקלין, ודודה הורטנסיה שקעה בשיחה עם שתי נשים אנגליות. התנצלתי בפניהן, עליתי לחדר ובדקתי את ציוד האמנות שלי. מחברת הציור הבתולית והיפה שלי, מתנה שקיבלתי מאבא. וגם קופסה קטנה של צבעי מים, עט וקסת דיו לנסיעות, פחמים ועפרונות. כל מה שצריך אמן מתחיל. פלטתי אנחת אושר. מחר אתחיל לצייר, אמרתי לעצמי, ובספטמבר כבר אהיה סטודנטית בבית ספר סלֵייד לאמנות בלונדון.

טבלתי את העט שלי בדיו וכתבתי, ג'ולייט בראונינג. ממאי 1928.