צבעים

פרולוג

העולם, כשאני מביטה בו דרך העדשה בימים בהירים, הוא גושים־גושים כהים עטופים כחול בוהק מסמא.

מתחת לה ישנם אנשים. הם גודשים את הרחובות מדי בוקר, נדמים בעיניי כנחילי נמלים אדירים, פוסעים בצעד נחוש ונמרץ אל יום עבודתם, אל מה שהם בטוחים שהוא הייעוד שלהם אך בעצם אינו אלא מסלול מעגלי שמוביל אותם בסופו של אותו יום לאותה מחילה צרה ומחניקה שממנה הגיחו מלכתחילה.

פעם, לפני שהזדכה על המעט שהיה לו כאן, ובעיקר חלטר בתפקידי שיפוצניק ומנהל אחזקה בבתים המפוארים שלרגלי החופים של לונג איילנד, אבא היה לוקח אותי לטיולים מלאי כחול כזה ביערות וברצועת החוף. הייתי פוסעת בהם כשידי הקטנה לפותה בידו, מביטה בהשתאות בצמרות האדירות, טובלת את כפות רגליי היחפות באגמים שהתארכו עד אינסוף ומייחלת ששנת הלימודים לעולם לא תחל. הייתי מדמיינת שנעבור כולנו לגור שם ביער — אבא, אימא, אחי קודי, שהיה אז פעוט, ואני. טיול אחד שערכנו ביום חם במיוחד נחקק בזיכרוני. אבא, שבדרך כלל היה מאיץ בי בעדינות וקורע אותי מעוד תגלית מרעישה של קן ציפורים או מושבת עלוקות, נעצר למרגלותיו של עץ בעל גזע עצום ורחב ממדים ולא זז. כשרצתי אליו, הושיט את ידו כדי לעצור אותי ולא הניח לי להמשיך מעבר לה.

"תראי אותן," הורה בסנטרו ומשך אותי מטה יחד עימו. כרענו שם, במרחק זהיר, וצפינו מרותקים בהתרחשות שלרגלינו. נמלים קטנות הלכו זו אחר זו, בקצב כמעט זהה, קודקודה של האחת במרחק זעיר מהאחוריים של רעותה. היו שם כמה עשרות, וכולן, ללא יוצא מן הכלל, הלכו במעגל שהלך והתרחב כשנמלים נוספות הסתפחו אליו מהצד, כמו חיילות צייתניות.

"וואו," לחשתי באיטיות, מרותקת למחזה, "למה הן הולכות במעגל, אבא?"

"זה מדהים," הוא פלט עווית צחוק מרוגשת, "ראיתי מעגל מוות כזה לפני מיליון שנים, כשעשיתי סיבוב בצ'ילה."

"מעגל מוות?" הרמתי זרד דקיק שהיה ליד קצה סולייתי.

"אל תיגעי, צ'ארלי." הוא תפס בידי בבהלה רגע לפני שהפרתי את קדושת המעגל, "אסור להפריע להן. את מבינה, בוטן, הנמלים האלו עיוורות ומצליחות לשרוד רק בזכות חוש הריח המפותח שלהן. הסיבה שהן הולכות במעגל היא שאחת מהן טעתה בדרך ומי שצעדה אחריה, פשוט הריחה אותה והלכה בעקבותיה, וכך זו שאחריה, וזו שאחריה. הן בעצם לכודות במעגל הזה."

"וואו," מלמלתי שוב בפליאה, בוחנת את רגליהן הדקיקות, "אז בוא נעזור להן, אבא! נזיז אחת מהן הצידה במקל, ואז כל השאר ילכו בעקבותיה."

הוא שלח אליי מבט מלא חיבה ופרע את שערותיי בידו הגדולה, פעולה שידע שאני שונאת בכל ליבי.

"אי אפשר, בוטן, אלא אם כן את רוצה שהן יריחו אותך ויכרסמו לך את הבשר מעל הזרוע היפה הזו שלך עד העצם." הוא הוסיף צביטה לנימה המאיימת שבה השתמש.

"מה?! חרא!" נרתעתי בבהלה, נוחתת על ישבני בזעקת כאב. ליד אבא יכולתי לקלל, בעיקר כי הוא חטא במנהג המגונה הזה בעצמו כשהיה לידי. עשינו לנו נוהג לקלל כשהיינו רחוקים מאימא וממבטיה מלאי הביקורת. אבא התרומם תוך כדי שפרץ בצחוק מתגלגל, וזה היה הצליל הטוב ביותר בעולם, עד היום אני מחפשת אותו אצל כל גבר שצוחק, ובולעת את האכזבה המרירה שנקווית בפי כשאיני מוצאת. הוא הרים את מצלמת הפולרואיד 600 שלו, כיוון אותה אל הפלא ולחץ על כפתור הצילום. בתום שניות ספורות התחולל הקסם והתמונה נשלפה מהחריץ, מול מבטו שבע הרצון של אבא.

"בואי, בוטן, ממשיכים." אחזתי בידו המושטת והתרוממתי. מקץ כמה פסיעות אבא עצר בפתאומיות, הסתובב ומשך אותי בחזרה לעבר המעגל, שעדיין רחש וזע. הוא הוציא סיגריית מרלבורו לייט מקומטת מכיסו והצית אותה בעזרת גפרור מקופסת גפרורים ש"שאל" מאחד המלונות הסמוכים. חשבתי שהוא רוצה לחזור ולסקור אותן, כדי לתת לי הסבר נוסף על התופעה המדהימה. במקום זאת, אבא לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה, הטה את ראשו מעלה וימינה ונשף את העשן ארוכות. כשהחזיר את ראשו, הוסיף תנועה קלה לידו שעוד אחזה בגפרור הבוער והשליך אותו לתוך המעגל. הלהבות אחזו בזריזות במרבד העלים מלאי החול שעליהם הילכו הנמלים והתפשטו, מכסות את כל מה שירוק, צהוב ודומם, תופסות גם את מה שהיה זעיר, שחור ונע, עד שנדם.

"למה עשית את זה?" שאלתי, המומה. לא הבנתי למה לא יכולנו פשוט לעזור להן לשבור את המעגל הזה, וניסיתי לרסן את הדמעות שעלו בעיניי. אבא שלף מתיק הגב שלו את בקבוק המים שלנו והתיז על האש, מכבה אותה בעזרת רגלו כדי שלא תתפשט.

"את יודעת למה קוראים לתופעה הזו 'מעגל המוות', חמודה?" רכן לעברי והביט בי בחיוך הקסום והרחב שלו. עיניו החומות והטובות היו מלאות בשחוק ובאהבה.

הנדתי בראשי לשלילה בזעף, מסרבת לתת לסלחנות הקבועה שעורר בי החיוך הזה להתגנב אל ליבי.

הוא שלח את ידו וצבט את לחיי העגלגלה. "כי מישהו חייב למות, בוטן." הוא התרומם ומשך בידי אחריו, "או הן, או אנחנו."

פסענו בשקט עוד זמן רב שלא ידעתי לאמוד את משכו, עד שכבר הייתי עייפה ורגליי כאבו.

"אבא, מתי נגיע? אני רעבה וכואבות לי הרגליים." משכתי בידו החזקה והגדולה שעטפה את שלי. הוא עצר וסקר את הסביבה, כאילו חיפש לאתר משהו, ולאחר רגע התכופף אליי וחיוך ענק התפרש על שפתיו.

"בוטן, נכון את תמיד רוצה להשתמש במצלמה שלי ואני אף פעם לא מרשה לך?" שאל בשובבות.

"נכון," אמרתי בתקווה שניצתה בי כמו זיקוק. הוא הסיר את הרצועה מעל ראשו והניח אותה עליי. המצלמה הגיעה עד ברכיי.

"היום אשאיל לך אותה, ואם תשמרי עליה, אני מבטיח לך שיום אחד אתן לך אותה במתנה." הוא נשק על אפי, "ועכשיו, את יכולה לשבת רגע על גזע העץ הזה? ממש לכמה דקות? אבא צריך לקפוץ רגע לתקן משהו בתוך הבית הזה." הוא סובב את ראשו לאחור והבחנתי פתאום שאנו עומדים מול בקתת עץ גדולה. היא נראתה קצת לא שייכת ליער הזה, אך כשמבטי נדד מעט אחריה, הבחנתי שאנחנו ליד החוף.

"אבל אני לא אוהבת להישאר לבד." ידעתי שזה נשמע בכייני אבל לא היה אכפת לי.

"היי," הוא הרים את סנטרי אליו באותו חיוך, "את הגיבורה העשויה ללא חת שלי, נכון?" הבטתי בו בעיניים כלות ולבסוף נשברתי. לאבא היה כישרון לגרום לי לעשות כמעט כל מה שביקש. הנהנתי והתיישבתי על גזע העץ והוא שוב פרע את שערי ופסע אל הבקתה, נכנס אליה ונעלם בתוכה.

ישבתי שם במשך פרק זמן שנדמה בעיניי כנצח. לא היה לי שעון אבל הייתי בטוחה שעברה לפחות שעה כי האור החל להתעמעם וכבר חששתי שתכף יחשיך. שמעתי קולות פיצוח עלים וניתרתי על רגליי, אוחזת במצלמה בחוזקה. היא העניקה לי תחושת ביטחון לא ברורה. הבטתי לעבר הבקתה. מה אם אלך ואקרא לאבא? אולי אוכל לעזור לו בתיקון כמו שלפעמים הוא נותן לי. פסעתי בשקט וככל שהתקרבתי, שמעתי קולות שמגיעים מהצד האחורי של הבקתה. נצמדתי לקירות החיצוניים והאטתי את צעדיי.

"... איך את יכולה לומר לי דבר כזה?" אבא נשמע כועס. רק לעיתים נדירות הוא כעס, וכשזה קרה, לחייו האדימו והוא היה מעביר את ידו בשערו בתסכול. הצצתי מהמקום שבו עמדתי, מסתתרת מאחורי קצה הקיר של הבקתה ומאחורי עץ גבוה שלידו. מול אבא עמדה אישה בעלת שיער כהה חלק שהגיע עד כתפיה. פניה היו בהירות, כמעט חיוורות, והיו לה תווי פנים עדינים כל כך שהיא נראתה לי כמו נסיכה. השמלה שלבשה, לבנה ובעלת שרוולים תפוחים, רק הגבירה את התפעלותי. זה היה כמו לצפות בדמות מסיפור אגדה שקמה לתחייה.

"זה לא יכול להימשך, ג'יימס. אתה יודע את זה, אתה נשוי ואני כבר במערכת יחסים אחרת. אל תהפוך את זה לקשה יותר מכפי שזה," הקול שלה היה מנוגד לחזותה העדינה. הוא היה קשה ונשמע כמו החצץ שלפעמים אבא מפזר בגינות שהוא עוזר לטפח. הוא התקרב אליה ואחז בפניה ולרגע לא הבנתי מה הוא מתכוון לעשות. היא לא זזה ורק נתנה בו מבט קשוח. הרמתי את המצלמה, רק כדי לראות טוב יותר. אבא לימד אותי להשתמש בכפתור הזום כדי לראות חפצים רחוקים קרוב יותר. המבט שלו כשהוא הביט בשפתיים שלה ואחר כך בעיניה, היה אחר ומוזר. מעולם לא ראיתי אותו מסתכל כך על אימא. דחף לא ברור גרם לי ללחוץ על הכפתור של המצלמה, אם אנציח את הרגע היפה הזה, הוא בטח יהיה גאה בי. הקלקתי פעם אחת ובפעם הבאה שעמדתי לעשות זאת שוב — קפאתי. הוא הצמיד את השפתיים שלו לשפתיים שלה ונישק אותה נשיקה ארוכה, כמו שראיתי שמנשקים בסרטים. אבא ואני תמיד משמיעים קולות גועל מלווים ב"איכסה" כשזה קורה. אבל עכשיו, היה נדמה שהוא נהנה מזה מאוד, וגם היא, היא נתנה לו לנשק אותה ושיתפה פעולה. כאב בטן תקף אותי והבנתי שמה שאני רואה הוא לא בסדר. אבא ואימא לא מסתדרים, אבל הוא אמור לנשק כך רק אותה, ולא אף אחת אחרת.

האישה ניתקה ממנו לבסוף בכוח ונרתעה.

"זה נגמר, ג'יימס," אמרה והסתובבה. הוא אחז בזרועה וסובב אותה אליו בסערה.

"וחשבת שנכון לגמור את זה כמה רגעים אחרי שהזדיינת איתי?" כמעט פלטתי צווחה כשאבא אמר את המילים בזעם. היא משכה את זרועה ממנו והביטה בו במבט מוזר, היא אומנם הייתה נמוכה ממנו, אבל הסתכלה עליו מגבוה.

"אתה יכול ללכת. עכשיו," ציוותה בשקט.

המצלמה בערה בידי. התחלתי לסגת בשקט, לחיי בערו ורצון עז להקיא החל להתגבש בתוכי. כשהייתי בקדמת הבקתה, כבר רצתי לעבר המקום שבו אבא השאיר אותי. ידעתי שהוא יכעס אם ידע שזזתי משם ויכעס יותר אם ידע שצילמתי אותו בלי רשותו. הנייר שכבר נפלט מהמצלמה כמו בער בידיי. הדמויות שלהם, זה מול זה, החלו להתגבש ולקום לחיים. התמונה הייתה ברורה כל כך, כאילו הם שוב עומדים כאן מולי. כשהרמתי את ראשי וראיתי את אבא צועד בפנים נוקשות ובשפתיים הדוקות, מיהרתי להכניס את התמונה אל התיק שהיה לרגליי. נעמדתי וליבי הלם מחשש שהוא ראה אותי עושה זאת.

הוא אפילו לא הביט בי ורק הפטיר כשחלף על פניי: "הולכים הביתה, בוטן."

שבוע לאחר מכן הבלמים של המכונית שלו נכנעו לכביש שהיה חלקלק מגשם. אבא, שחזר מבילוי בפאב, התרסק איתה, ואחרי יומיים שבהם הרופאים ניסו לעשות הכול כדי לייצב אותו, החזיר את נשמתו לבורא.

פרק 1

שלוש־עשרה שנים לאחר מכן

"צ'ארלי, צריך לחלק כדורים למי שאכל את ארוחת הצוהריים בחדר שלו," עדכנה אותי מרתה, האחות האחראית בבית האבות שבו עבדתי בחודשי הקיץ האחרונים. זו הייתה חופשת הקיץ אחרי שנת הלימודים הראשונה בבית הספר לאומנויות שבאוניברסיטת קולומביה. הכסף שחסכתי אחרי בית הספר התיכון הלך ואזל במהירות, והייתי חייבת לחדש מעט את הרזרבות עד שאקבל את האישור הנכסף למלגה שתאפשר לי להמשיך במחלקה לאומנות חזותית.

"אוקיי, לעצור אצל מגדה? אני חושבת שהיא לא יצאה היום לארוחה." התחלתי למיין את כוסות הפלסטיק הקטנות על מגש ולעצור מול מגירה של כל דייר כדי לוודא שאני מכניסה את כל הכדורים שהוא צריך לקחת אחרי הארוחה. הפעולה הזו לקחה לי נצח בדרך כלל, תמיד חששתי שאפספס אחד וחלילה אגרום לכך שאחד מהם יתפגר בגללי.

"מי?" היא הרימה אליי גבה ג'ינג'ית מעבר לשולחן העבודה שלה בעמדת האחיות.

"מגדה, הדיירת מחדר 17?" שאלתי בתמיהה.

"אה, 17, כן, גם היא," מרתה אמרה בנפנוף יד ומיהרה משם לעבר חדר הטלוויזיה, להשתלט על המריבה שהחלה להתפתח שם בנוגע לערוץ שיצפו בו בשעה הקרובה.

"אוקיי... מגדה, מגדה, בואי נראה איפה הכדורים שלך," מלמלתי וניגשתי לחפש את המגירה שלה. אחרי שמצאתי אותה מילאתי את הכוסית הקטנה בכדורים ללחץ דם וללב שלה. עשיתי את דרכי וחילקתי את הכדורים בשמחה ובחיוך. זה היה יומי האחרון במקום. בעוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים ולא אוכל להגיע למשמרות הבוקר שאליהן נדרש איוש. איאלץ להסתפק בעבודת המלצרות הנוספת שלי בפאב הקטן שבאוניברסיטה ולקוות שיקדמו אותי בקרוב אל הבר. דווקא חיבבתי את הזקנים כאן. יותר מלהחליף להם מצעים ולדאוג שייקחו את התרופות שלהם, אהבתי לשבת עימם ולהקשיב לקשקושיהם הדמנטיים. ברגעי הצלילות שלהם הם סיפרו סיפורים מרתקים.

המצלמה על צווארי הייתה כבדה. לא הבאתי אותה לכאן לעיתים קרובות אבל רציתי ללכוד תמונות אחרונות של המקום המיוחד הזה. נזכרתי במצלמה הראשונה שהייתה לי, זו שאבא השאיר אחריו אחרי שמת. היא עדיין הייתה ספונה במגירה בחדר שלי בבית של אימא. לצערי, לא יכולתי להמשיך להשתמש בה, כבר היה מאתגר עבורי לרכוש ניירות פולרואיד, והאפשרויות המדהימות שהיו גלומות בעולם הצילום הדיגיטלי גרמו לי לזנוח אותה. מצלמת הניקון שהייתה על צווארי עלתה לי 800 דולרים, שהיו שווי ערך לשלושה קילוגרמים שהשלתי ממשקלי כשנאלצתי לוותר על כמה ארוחות לפני חצי שנה.

"חיוך גדול, מר פולי!" הכרזתי אחרי שהגשתי לו את הכדורים. הוא הניח את כוס המים ששתה כדי לבלוע אותם וחשף את השיניים התותבות המבהיקות שלו כשחייך אליי. תקתקתי במהירות. "אתה חתיך אמיתי, מר פולי! אשלח את התמונה למרתה והיא תתלה אותה בחדר שלך." ניגשתי אליו ונשקתי על השיער המדובלל ואפור שעל ראשו.

"תבואי לבקר, צ'ארלי! אל תשכחי אותי כשתהיי צלמת מפורסמת!" הוא קרא אחריי.

"בטח! אני אגיע לבקר עם סטיבן מייזל1," גיחכתי.

"מי?!" הוא הספיק לצעוק.

"אני אבוא!" צחקתי וסגרתי את הדלת אחריי. כשהגעתי לחדר של מגדה, הדלת שלה הייתה פתוחה מעט. הנחתי את המגש הקטן על השולחן שליד הדלת ווידאתי שהכוס שמכילה את התרופות שלה נמצאת בכיס החולצה שלי. הרמתי את ידי לנקוש על הדלת כששמעתי קול של גבר. ידי עצרה באוויר ומשהו בעומקו של הקול שלו גרם לי להמתין ולא להכריז על נוכחותי.

"... אני כבר לא יודע מה לעשות," שמעתי אותו שוב, הפעם ברור יותר. הוא נשמע נסער, מוטרד, "לא משנה מה אני עושה, אני לא מצליח לדבר להיגיון שלה."

מגדה לא ענתה לו ותהיתי אם היא שקעה לעוד סשן דמנטי שניתק אותה מהמציאות.

"אני מצטער, אימא," ליבי החל לפעום במהירות כששמעתי אותו, נואש כמעט, "אני צריך שתגידי לי שאת סולחת לי, שאת מבינה למה עשיתי את מה שעשיתי..."

הסקרנות גברה עליי, משהו קלוש בזיכרוני אותת לי שסיטואציות כאלו, בעיקר אחת ספציפית בעברי, לא תמיד הסתיימו טוב. "מי שמציץ נפגע," אבא היה אומר לי בילדותי. בכל זאת, דחפתי מעט את הדלת, שכבר הייתה פתוחה.

מגדה ישבה על הכורסה שמתחת לחלון של חדרה, היא אהבה לשבת בה כששמש הצוהריים הייתה נופלת בזווית מושלמת שיצרה ריבוע חמים שכיסה את כל הכורסה. ראשה היה שמוט מעט ומבטה היה כבוי. לרגליה היה גבר שכרע על ברכיו, הניח את זרועותיו על ירכיה וקבר את ראשו בין ברכיה. בחנתי את גבו ואת חולצתו, ששוליה התרוממו מעט. כתפיו הרחבות זעו, ולפי הרעד שלהן הבנתי שהוא בוכה. כמעט הפסקתי לנשום מהמחזה. מגדה הרימה את ידה הכבדה והגרומה, הניחה אותה על ראשו והידקה את אצבעותיה סביב שערו. לא ראיתי את פניו, אבל משהו כאוב הבזיק בעיניה של מגדה והיא הניעה את שפתיה באלם. הרמתי את המצלמה במהירות, במעין רפלקס שלא הצלחתי להשתלט עליו, וכיוונתי אל המחזה. הוא אחז בשולי שמלתה והידק את אצבעותיו בחוזקה סביב הבד. זה נראה כאילו הוא חזר להיות ילד שמחפש נחמה. התמונה הייתה שוברת לב והייתי חייבת ללכוד אותה. תקתקתי כמה פעמים, מודה לאל על המנגנון השקט, אך מגדה הרימה לפתע את עיניה והצלילות נראתה בהן.

"צ'ארלי!" פניה אורו. המצלמה הפכה לאבן כבדה בין ידיי, אך לא הספקתי להוריד אותה בזמן שהוא נרתע כנשוך נחש והרים את פניו לעברי.

זין. הוא ראה אותי מחזיקה את המצלמה. הוא נעמד במהירות והביט בי בעוינות גלויה. עיניו הירוקות היו זהות בצבען לעיניה של מגדה, אלא שציפתה אותן מעין שכבה קפואה שגרמה להן להיראות כמו הבזק של שמש בבקבוק. נחירי אפו הישר התרחבו והוא הידק את שפתיו במורת רוח. הלסת שלו התרבעה בתנועה שהבהירה לי שהוא ממש לא מרוצה מכך שאני שם.

"מי את?" הוא תבע לדעת בכעס.

"א... אני..." פתחתי בגמגום ושמטתי את רצועת המצלמה.

"צ'ארלי, בואי, התקרבי, ילדה יפה שלי." מגדה התעלמה ממנו והושיטה את ידה אליי. התקרבתי בהיסוס, פחד לא הגיוני אחז בי, כאילו הוא עומד לקרוע את המצלמה מעל חזי ולרסק אותה על הרצפה. יכולתי להרגיש את הזעם קורן ממנו בפעימות שהיו יכולות להרוג. עמדתי לידו מולה והרגשתי תחושת אפסות מוזרה, לא רק לנוכח קומתו הגבוהה, אלא בעיקר בגלל הכוח והאנרגייה החזקה שכל כולו שידר.

"מישהו הרשה לך להסתובב כאן ולצלם את הדיירים?" הוא סינן, לא מסיר את עיניו הבוערות ממני. הריח של מעיל העור שלבש חדר לנחיריי, כמו ריח של זיכרון ישן וטוב.

"לוקאס, תתנהג יפה לצ'ארלי! היא אחת מהטובות!" מגדה נזפה בו ושוב חייכה אליי, "באת לבקר אותי, מתוקה?" שאלה.

"באתי לתת לך את הכדורים שלך, אמרו לי שאכלת בחדר," אמרתי בקול רפה. גרוני היה יבש ורציתי פשוט להימלט משם. מגש האוכל היה על המיטה, היא סיימה את הדייסה שהייתה חביבה עליה אבל לא נגעה בלחם. הוצאתי את הכוסית מכיסי והנחתי את הכדורים בידה. מילאתי כוס מהמים בקנקן שהיה על השידה שלה והגשתי לה. היא בלעה את הכדורים בזמן שעמדנו מולה והזמן נמתח לרצועות שלא הצלחתי לעמוד על טיבן, כל שנייה התארכה והרגישה כמו חמש דקות תחת מבטו המעיק.

"זה היום האחרון שלי, מגדה, באתי להיפרד," הוספתי כשהיא סיימה סוף כל סוף. פניה נפלו כמעט מייד והיא הושיטה אליי את ידיה. הצצתי לעבר הגבר, בנה, כאילו כדי לבקש אישור. הוא לא אמר דבר ושריר נע בלסת שלו. התעלמתי ממנו וחיבקתי אותה בחום. "אתגעגע אלייך," אמרתי לה ברוך. היא הדיפה ניחוח של עוגיות ריבה ושל לחם שזה עתה סיימו לאפות.

"ואני אלייך, ילדה יפה שלי. תבטיחי שתבקרי אותי," היא טפחה על גבי.

"מבטיחה. להתראות, מגדה." פניתי אליו, "להתראות גם לך." פסעתי במהירות אל מחוץ לחדר ותכננתי להתחיל לרוץ ברגע שאיעלם מעיניהם.

"היי." עצרתי מייד כששמעתי את הקול מאחוריי. אחזתי במצלמה בחשש, כאילו האיום עליה עדיין לא הוסר. הסתובבתי אליו בחיוך לא מוצלח במיוחד. הנוקשות לא עזבה את פניו כשהוא פסע לעברי ונעמד מולי, ושוב, תחושת ריקנות פשטה בי. לא חיבבתי אותו במיוחד.

"לא התכוונתי ל..." פתחתי וכשהוא שלף מהכיס האחורי שלו סיגריה השתתקתי. הוא לא הסיר את מבטו ממני כשתחב אותה בין שפתיו, שצבע אדמדם שלט בהן. מעל השפה העליונה שלו הצלחתי לראות נקודת חן זעירה. הוא נראה כמו מישהו מהסט של "ילדי האנרכיה", זועם ומושך באותה המידה. "אסור לעשן במסדרונות, זה עלול להפעיל את גלאי העשן," צייצתי בקול שגרם לי לרצות לבעוט לעצמי בתחת.

"כן?" הוא הדליק את הסיגריה, ועשן החל להסתלסל ממנה. היא נראתה כאילו גלגל אותה לפני שבוע והריח שעלה ממנה היה של גראס משובח, כזה ששאיין מצליחה להשיג מהחברים העשירים שלה.

הנהנתי.

"התמונה הזו שיש במצלמה הקטנה שלך," הוא פזל לרגע לעברה ושוב נעץ בי מבט משתק. רציתי להכחיש, הרי הוא לא ראה אותי ממש לוחצת ומצלמת, אבל לא הצלחתי להגות מילה. הוא עצר כדי לשאוף ארוכות והטה את צווארו לאחור, שולי הלסת שלו היו מנוקדים בזיפים שעיטרו גם את קצות לחייו. גרוני יבש שוב. ניסיתי לדמיין איך הוא ייראה ללא חולצה ואם עצמות הבריח התקיפות האלה מרמזות גם על אופי החזה והבטן שמתחת לבד הכותנה הרופף של חולצתו. הוא הטה את ראשו חזרה, רכן לעבר פניי ונשף את העשן הממסטל לתוכן. ניסיתי לא לנשום אבל נאלצתי לפלוט שיעול. "תמחקי אותה," הוא לחש באיטיות, אפו כמעט נוגע בשלי. ניסיתי להיחלץ ממצב נציב המלח שבו הייתי כלואה, אך הצלחתי רק לבלוע את רוקי. "את מבינה אותי?" הוא אחז לפתע בזרועי בכוח. הנהנתי נמרצות.

"כן," עניתי והרמתי את המצלמה, לחצתי על כפתור במהירות וקיוויתי שזה יניח את דעתו ויגרום לו לחשוב שמחקתי את התמונה. זה עבד. הוא נסוג, נתן בי עוד מבט אחרון לא ברור וחזר אל חדרה של מגדה. את חמש הדקות האחרונות של המשמרת שלי ביליתי באותה נקודה במסדרון, מטולטלת, נבוכה וסמוקת לחיים.

1 צלם אופנה אמריקאי מפורסם הנחשב לאחד המצליחים בתחום.