כמו אוד מוצל מאש

כמו אוד מוצל מאש

מאת מאירה ברר

בישראל החורף בא אל קיצו,

שוב התמהמה הגשם לבוא.

הארץ יבשה, חסרה מים,

אך עץ השקד שלי פרח בינתיים.

כמדי יום מאז עלייתי ארצה

אני מתענגת בהודיה ובהוקרה

על אושרי לחיות בירושלים הבירה.

קוראים יקרים, עתה ברצוני להפר את השלווה הזו.... אני נמנית על אותם אנשים שנאמר עליהם כי שפר עליהם גורלם. וזו עובדה נכונה. אנו שמצאנו מקום מקלט אצל משפחות, במנזרים ובכפרים שהגנו עלינו, אנו שלא נרצחנו ולא נשלחנו למחנות המוות וגם לא גרנו בתוך היערות, שפר עלינו גורלנו. קוראים יקרים, מה שאני רוצה לספר לכם הודחק בצללים במשך יותר משישים שנה, היה חבוי במעמקי מערה שההיסטוריונים לא חשבו לחקור. הסיפור שאספר הוא כמו סיפורים רבים אחרים שהודחקו במעמקי הלב על ידי דור שלם של אנשים שהיו ילדים מוסתרים בתקופת השואה, אנשים שנאמר עליהם כי הם "נמלטו בעור שיניהם" מהסכנה.

פריז, ה-16 ביולי, 1942. זהו היום שבו אמור להתבצע "מבצע רוח האביב". השוטרים הצרפתים צייתו להוראות של המפקח הכללי ומבצעים את המשימה שהוטלה עליהם: עם עלות השחר, הם פושטים על בתיהן של משפחות יהודיות שאת שמן וכתובתן הם ידעו הודות לחובת הרישום של התושבים היהודיים בעירייה. הם פוקדים על המשפחות המפוחדות לקחת איתן כמה חפצים אישיים ומעלים אותן על אוטובוסים מיוחדים. תושבי פריז צופים במחזה. הם אינם מוחים, או שעושים זאת מעט. הם רואים כיצד אלו שהיו עד אתמול שכניהם, נלקחים בכוח ונכלאים בוולודרום החורף בעיר. בעקבות המצוד הזה המכונה "מצוד ואל ד'היב" למעלה מ-13,000 איש (גברים, נשים, קשישים וילדים) הועברו לדראנסי ומשם נשלחו בקרונות בהמות למחנות המוות.

ערב קודם לכן נפוצו שמועות שהניעו את אבי לעזוב את הבית ולהסתתר. הוא היה משוכנע שרק את הגברים יעצרו וכי אשתו ובתו התינוקת (אני) אינן נתונות בסכנה. אולם כאשר הוא חוזר הביתה ונודע לו שנעצרנו, הוא ממהר לנסות לסייע לנו וגם הוא נעצר ונשלח לוואל ד'היב. למרות ההמון הרב והבלגן ששרר שם, הוא מצליח למצוא אותנו וגם את חמו וחמותו, הוריהם של אימי.

ב-16 ביולי 1942 שורר חום כבד מנשוא, אבל בוולודרום החורף בפריז ששם נכלאו אלפי יהודים, השוטרים לא מספקים לכלואים לא מים, לא מזון ושום תנאים היגייניים סבירים. במקום שורר סירחון חזק בלתי נסבל, האימה והפחד ניכרים בעיני כול. קשישים וחולים שרועים על הרצפה ללא טיפול, משפחות שלמות נתונות בחרדה ובפחד משתק, נשים וגברים במצב של דיכאון עמוק, לא מסוגלים לזוז, חסרי אונים.

אני, בת תשעה חודשים וחצי, בוכה ומיללת מרעב ומצמא. היללות והבכי שלי הופכים לבלתי נסבלים יותר ויותר, אבל שום דבר אינו מרגיע אותי: אני בוכה ומייללת והבכי והיללות שלי מוציאים מדעתם את השוטרים השומרים עלינו, עלינו "היהודים המסוכנים".

אחד מהשוטרים, שבבירור נמאס לו מהבכי שלי, קורא לאימי ומורה לה לצאת משם: "התינוקת שלך רעבה. צאי מפה! קחי אותה, תמצאי בשבילה חלב ואל תחזרי לפה".

אולי הוא אומר זאת כי הוא כבר לא יכול לסבול את זה יותר, אולי משום שבצו שפורסם על ידי המשטרה^[1] היה כתוב כי חל איסור לעצור ילדים מתחת לגיל שנתיים ואת אימהותיהם. אבל משום שבאותו עלון לא כתוב שאסור גם לעצור את האבות של אותם ילדים, הרי שזה ללא ספק מתוך אנושיות שאותו שוטר פונה אל אבי ואומר לו: "אתה לא רוצה ללוות את אשתך"? לא. אבי שלא יכול היה לדמיין את הבלתי ניתן לדמיון, לא מצטרף לאימי ואליי. הוא עונה לו שהוא אינו יכול לעזוב את החמים שלו שהם אנשים זקנים וחלשים מאוד. וכך כמוהם הוא יובל משם לדראנסי ומדראנסי הוא יישלח ברכבות המוות לאושוויץ . הוא יישלח ל"פיצ'י פוי". "פיצ'י-פוי" זו המילה שהאסירים דוברי האידיש המציאו כדי לקרוא ליעד הבלתי נודע שאליו הם עמדו להישלח, כשהם יודעים עליו רק דבר אחד – זהו מקום שממנו לא חוזרים.^[2]

אני אולי אפוא רק תינוקת באותה תקופה - אבל בקרביי, בליבי, במחשבותיי וברוחי כבר נבטו ניצני הזעם, התשוקה, והעקשנות לחיות בכל מחיר. מה שבאותו יום הרה גורל מציל את חיי ואת חייה של אימי.

כבר כילדה קטנה אני מרדנית, בלתי ניתנת לשליטה ומפריעה. יחד עם זאת, ייקח לי זמן רב עד שאהיה מוכנה לספר את סיפורי, עד שהמילים יסללו להן דרך החוצה. ראשית בביישנות, כאילו מופתעות מהתעוזה של עצמן ואחר כך, כשהן מתגברות על המחסומים ושואבות ביטחון, משתחררות וממהרות להיאמר, מתוך תחושה שהנה הגיע זמנן להישמע. ייקח לי זמן לספר על "האחר כך", על מה שקרה אחרי הימים שבהם הייתי ילדה מוסתרת; לספר על חזרתי למשפחתי בסיום המלחמה, משפחה שבורה וממוטטת, רדופת רוחות רפאים, נטולת זיכרונות. משפחה אבודה ללא סימני דרך, המטלטלת אנה ואנה ללא כיוון. ייקח לי זמן לספר על הכלים שרכשתי בחיי ושאפשרו לי לחמוק מהתחושה המשתקת של היותי קורבן נצחי ואשר הניעו אותי לבנות את חיי מחדש.

אני מוכנה כיום להסתמך על כוחו של העבר, אני מתקרבת לארון הזיכרונות שלי, פותחת את מגירותיו, גם את אלו שטמונים בהן שדים.

הסיפור שלי יוצא ממחבואו....

[1] מדובר בצו מה-13 ביולי, 1942 חתום על ידי אמיל הנקין, מפכ"ל המשטרה העירונית של פריז. 
[2] הנאצים נקטו מדיניות של לא לספר לאסירים לאן מועדות פניהם. 

*

מדוע התחושה הפתאומית הזו שיש דחיפות וכי זה לא יכול לחכות יותר?

מדוע הלהט הזה הבוער בתוכי וההתקוממות הניצתת בי?

מדוע הצורך הזה להגיב אשר כופה את עצמו עליי?

מדוע אני?

השנה בדיוק חמש-עשרה שנים,

חמש-עשרה שנים מאז שעליתי לישראל,

חמש-עשרה שנים מאז יציאתי ממצרים,

חמש-עשרה שנים כדי לגדול,

חמש-עשרה שנים כדי להשלים את צמיחתי,

השנה אני בת שבעים....

*

שמי מוניק סוזן בורשטיין.

נולדתי ב-31 באוקטובר, 1941 בפריז.

אני בתם של אברהם מרדכי בורשטיין, שנולד בפינסק ושל ברנה שווארקברט, שנולדה בקליץ.

שניהם יהודים ממוצא פולני שהיגרו לצרפת.

אני מתקרבת לארון הזיכרונות שלי. בעדינות רבה אני פותחת את המגירות, בזו אחר זו, כשאני מתחילה מהישנות ביותר, אלו שאני מתקשה בפתיחתן כאילו מתנגדות לי. אני מחטטת בזיכרוני, מגירה אחר מגירה, אני משוטטת בנבכי ילדותי והתבגרותי. בזיכרון הראשון שלי: אני נמצאת בכפר ואני משחקת עם ילד קטן בלונדיני בשם ז'אן-פייר. בת כמה אני יכולה להיות? לא יותר משלוש וחצי, כי אני עדיין נמצאת בכפר והמלחמה עדיין לא הסתיימה.

מגירת הזיכרונות הראשונה:

ילדותי המוקדמת

חצר עם תרנגולות.

ז'אן פייר ואני משתעשעים עם החלזונות, אנחנו מכניסים אותם לתחתונים שלנו. אימא של ז'אן-פייר מגיעה לעתים קרובות לבקר אותו. היא מרימה אותו בזרועותיה ומכסה אותו בנשיקות. אימא שלי מאוד מאוד יפה. אני מחכה לה, אני מחכה לה ולפעמים...היא מגיעה. אבל כשהיא באה, זה לא כמו ז'אן-פייר ואימא שלו – אימא שלי לא אוהבת אותי.

מקום אחר. הגברת מכריחה אותי לאכול. אני מקיאה את האוכל בתוך הצלחת שלי וחייבת לסיים לאכול אותו. זו לא אני הרעה, זו היא.

קר בחוץ, אני מפחדת, אני מחכה ומחכה שיבואו לקחת אותי, אבל לא קורה כלום ואף אחד לא בא אף פעם לקחת אותי. מזל שיש את הכלב במלונה. המלונה היא המקום היחיד שאני מרגישה בו טוב. אני שוכבת בתוכה והכלב מחמם אותי. הוא מריח טוב, אני מלטפת אותו, נצמדת אליו, והוא מכשכש בזנב.

בית הספר. אני אוהבת את בית הספר. בבית הספר שלי כל התלמידים לומדים באותה כיתה, אבל "הקטנים" ו"הגדולים" יושבים בנפרד, "בחלוקה". אני מקשיבה למה שהמורה המשותפת שלנו מלמדת את "הגדולים"; אני אוהבת ללמוד לקרוא את המילים שהיא רושמת על הלוח; אני עדיין לא בת ארבע, אבל אני כבר יודעת לקרוא שוטף.

זיכרון אחר, מקום אחר, משפחה אחרת או זמן אחר. אינני יודעת עוד. אדון אחד מרכיב עין זכוכית שאותה הוא טובל מדי ערב בכוס מים. על האח מונחת עריסת חג המולד עם כל החיות הקטנות עשויות הגבס המקיפות את ישו הקטן. אני לא מכירה את ישו הקטן, אבל כל ערב אני מתפללת, רכונה על ברכיי, לאבינו, מקווה שישו הקטן ישמע את תפילתי. אני מבקשת ממנו להחזיר לי את אימא שלי.

יום אחד ברחוב של הכפר. כמו כולם אני מביטה במשאיות הירוקות הגדולות מלאות החיילים החולפות ברחוב. החיילים זורקים לעברנו מסטיקים, סבונים קטנים ושוקולד. כמו כולם אני מריעה להם; אלו הם "האמריקנים" והם נראים מאוד נחמדים.

הנה ילדותי המוקדמת, סיפרתי כל מה שאני יודעת עליה. אף אחד לא יוכל לומר לי יותר על ארבע השנים הראשונות של חיי; אפילו אימי כמעט לא יודעת דבר, כי הופרדתי ממנה כאשר הייתי בת כמה חודשים. חוויתי זאת כנטישה. הוסתרתי אצל שתי משפחות או יותר, אני כבר לא יודעת. אצל הראשונה, אולי אהבו אותי, כי מסתבר שהם רצו לאמץ אותי. ככל הנראה הייתה זו אימי שלקחה אותי מהמחבוא הזה – ללא ספק כדי למנוע מכך שאיפרד לתמיד ממשפחתי.

אני לא זוכרת כלל איזושהי מחווה של רוך ואהבה כלפיי מצד המשפחות שהסתירו אותי. גורלם של ילדים מוסתרים אחרים שפר עליהם יותר מאשר עליי. חלקם התקבלו באהבה אצל המצילים שלהם. אחותי אנט ואחי ז'אק הוסתרו יחד באותה חווה. שנים מאוחר יותר פעלה אנט על מנת שמדינת ישראל תעניק את עיטור הכבוד "חסידי אומות העולם" למשפחת האיכרים שסיכנה את חייה להציל את שניהם ולטפל בהם.

אותי, אני חושבת לכל היותר סבלו. תחושות החוסר, האפלה, הבדידות והפחד האלו צילקו את ילדותי המוקדמת. חשתי את החלל נפער בבטני.

אבל כל זה לא הביס אותי, כי הייתי מצוידת ב"ערכת הישרדות". "ערכה" זו הצילה אותי כאשר חשתי אבודה, ועדיין מצילה אותי כאשר אני מבולבלת ולא מבינה יותר כלום. "ערכת ההישרדות" שלי היא התשוקה לחיות – לחיות בכל מחיר. והיא מלווה במחשבה בלתי מודעת שתהפוך בהמשך למנטרה שלי: "הם לא ינצחו אותי".