צרות צרורות

פרולוג

שיי
המטרה הלימודית של היום — התלמידים יהיו מסוגלים לדעת מתי לחתוך

לבשתי את שמלת הכלה שלי כשהוא התקשר. שמלה, הינומה, נעליים, ומחוך שנועד להחזיק את הקימורים שלי. זו הייתה שמלה ענקית בצורת קאפקייק, כבדה ומצועצעת וממש לא פרקטית לחתונת קיץ של חודש יולי, ובכל זאת נראתה מושלמת.

הכול היה מושלם.

הוא אמר, "זה לא יעבוד בינינו, שיי."

ידעתי למה הוא התכוון וידעתי את זה עוד לפני שאמר את שמי. הוא לא דיבר על הבר הטבעוני, או על ענפי הקרנית שהיו אמורים לסוכך על המעבר, או על הלהקה שהייתה אמורה לנגן. ולא הופתעתי.

הייתי אמורה להיות מופתעת. הייתי אמורה להיות המומה. אבל הרגשות האלה בתוכי היו מלאים בריקנות יבשה ושברירית שגיחכה עליי. והגיחוך הזה אמר לי שהייתי צריכה לדעת.

כל מה שיכולתי לעשות היה לקרוע את ההינומה מראשי ולהטיח אותה על השטיח המפואר שבסוויטת בית המלון שבו שהינו, בזמן שרביעיית שושבינות צרחו באימה. להינומה יש משמעות, והן ידעו זאת. שערה סוררת הייתה סיכון שלא יכולתי לקחת, לא דקות ספורות לפני היציאה לצילומי טרום הטקס.

הצלמת הורידה את המצלמה שלה כשאמרתי לארוסי לשעבר, "אוקיי."

אוקיי, זה לא מצדיק שיחת פנים אל פנים.

הצלמת פסעה צעד אחד לאחור. ואז עוד אחד.

אוקיי, אז אנחנו לא מתחתנים בעוד שלוש שעות.

ג'יימי, שושבינת הכבוד שלי התקדמה לעברי, ידה מושטת ועיניה פקוחות לרווחה.

אוקיי, שנה וחצי של תכנונים נזרקות לפח.

איימי וגרייס השושבינות שלי החליפו מבטים, שואלות ככל הנראה, מה, לכל הרוחות?

אוקיי, אז כל הדברים שחשבתי שעשיתי נכון, הכול לשווא.

אודרי החליקה את החצאית של שמלת השושבינה שלה ומיהרה לסלק את מעצבת השיער והמאפרת.

אוקיי. אוקיי.

"האם... שמעת אותי?" הוא שאל. "את מבינה את מה שאני אומר?"

הלוואי שיכולתי להגיד שדבר כזה לא קרה לי. מעולם לא עזבו אותי ביום החתונה — ממש לפני הטקס — או שעזבו אותי איפשהו בכלל.

"אתה זורק אותי," אמרתי, שונאת את הרעד בקולי. הוא לא היה אמור להרוס אותי ואז גם לשמוע אותי מתפרקת. משכתי במחוך המחניק של השמלה שלי. הרגשתי שאני עומדת להקיא אם לא אוריד את הדבר הזה. "אתה תכריז על כך לאורחים?"

הוא לא ענה מייד, ובדממה הזאת שמעתי תקתוק שנשמע כמו איתות פנייה ברכב. "אני לא יכול להיות זה שיכריז על כך," הוא אמר. "כי אני לא שם."

לא לגמרי הבנתי את משמעות האמירה 'לעשות סיבוב של מאה שמונים מעלות' עד שארוסי לשעבר זרק אותי וסירב לסדר את הבלגן — וכל זה תוך חמש דקות. אהבתי אותו, אהבתי אותו במשך שנים, ובכל זאת הוא הרס את יום החתונה שלנו, ואפילו לא הייתי מופתעת. לא הצלחתי להרגיש את החיבה שהייתה לי כלפיו. כל הדברים הטובים והנחמדים שחיברו אותי אליו הפכו מרים. הכול הצטמק וגווע בו במקום. עד כמה שאהבתי אותו, גיליתי שעכשיו אני יכולה לתעב ולשנוא אותו. זה בא לי די בקלות.

וזה הפתיע אותי.

"מה זאת אומרת אתה 'לא שם'?" שאלתי, בועטת מרגליי את נעלי העקב בצבע פוקסיה שתאמו באופן מושלם לזר שלי. "אתה לא חושב שאתה צריך להגיד משהו למשפחה שלך?"

הוא כחכח בגרונו. "הם לא באים. הם כבר יודעים. אמרתי להם אתמול בלילה." עוד כחכוח גרון. עוד קול איתות. "אחרי ארוחת החזרות לחתונה אתמול."

קול מזועזע נפלט ממני, משהו בין צחוק לגניחה שלאחר ספיגת אגרוף בבטן. באותו רגע הייתי בטוחה שאני עומדת להקיא. אבל לפני שארוץ לשירותים, התכוונתי — לראשונה מזה שלוש שנים — לספר לגבר הזה בדיוק את מה שאני חושבת. שום צנזור עצמי יותר. שום ניסיון לייפות את הדברים.

"אתמול... מה? לא. לעזאזל עם זה. ולעזאזל איתך. אני לא יכולה לדמיין למה שתספר למשפחה שלך אתמול בלילה, אבל תחכה משהו כמו שמונה־עשרה שעות כדי לספר לי. האישה שהיית אמור להתחתן איתה היום. וגם לא אכפת לי. אני לא רוצה הסבר. זה לא משנה. אנחנו גמרנו." משכתי את המחוך עד שקול קריעה מספק מילא את החדר. ואז החברות שלי היו שם, מקיפות אותי, פורמות, פותחות רוכסנים וקרסים, עד שכל שמלת הקאפקייק החלומית והמדהימה הזאת, נאספה לרגליי.

"אל תדבר איתי שוב. אף פעם."

זרקתי את הטלפון שלי נגד הקיר בכוונה לרסק אותו למיליון חתיכות, אבל לא כיוונתי נכון והוא נחת על המיטה, המסך הכהה בוהק לעברי.

"מה את צריכה?" שאלה אותי ג'יימי.

הנדתי בראשי. שלוש מאות מחברינו הקרובים ובני משפחתנו יגיעו לכאן תוך שעה. חוץ מאלה שהאקס שלי כבר הזהיר. לא הייתה שום דרך לתקן את זה.

"את רוצה שאקרא לאימא שלך?" שאלה איימי.

"לא," ג'יימי ואני אמרנו יחד. הערצתי את אימא שלי, אבל אימהית או מנחמת לא היו מילים שמישהו ישתמש כדי לתאר אותה.

"את רוצה קערה ענקית של אלכוהול וגרזן?" שאלה גרייס.

"מה דעתך על קערה ענקית של אלכוהול ודרך מילוט זריזה?" שאלה אודרי.

"משהו כזה," לחשתי.

"אנחנו נדאג לך," אמרה איימי.

התייפחתי באותו רגע, בקולי קולות, בהיסטריה, הייתי מרוסקת לגמרי.

חברותיי הקיפו אותי מכל עבר, אחת מהן הניחה חלוק על כתפיי, השנייה דחפה בקבוק לידי ואמרה, "תשתי" בתקיפות שאי אפשר להתנגד לה, והשלישית הוציאה סיכות משערי בזמן שהרביעית אספה את השמלה וסילקה אותה משדה הראייה שלי. לא שיכולתי לראות הרבה מבעד לזרם הבלתי פוסק של דמעותיי.

"שילך להזדיין." זאת הייתה איימי.

"הוא לא היה ראוי לך בכל מקרה." אודרי.

"כדאי לו מאוד שאני לא אגיע אליו." גרייס, קטלנית מתמיד.

"בזמן שאתן מתכננות את ביתור הגופה שלו, אני ארד למטה כדי — כדי לטפל בכול. אני גם אתקשר לאימא שלך ולאביך החורג."

משהו בהכרזתה הזהירה של ג'יימי, על סידור ההרס של חיי, פגע בי עמוק יותר מכל מה שהאקס שלי אמר לפני רגע. הרמתי את הבקבוק לפי והטיתי את הראש לאחור, לא היה אכפת לי שהוודקה תשרוף לי בגרון או תטפטף לי על הסנטר או תמרח את השפתון.

שום דבר מזה לא היה חשוב.

לא הייתי צריכה להיות מושלמת יותר, וזו הייתה מתנת פרידה מוזרה. מתנה שלא ביקשתי ולא רציתי. אבל אהבתי את השלמות. אהבתי איך שזה נראה עליי. ופעלתי לפי כל הכללים של המושלמות. עשיתי הכול נכון.

וזה לא שינה דבר.

פרק 1

שיי
התלמידים יוכלו להתמודד עם עורכי דין, משאיות בקר ופיראטים

"את צריכה לחתום על דואר רשום."

מצמצתי אל ג'יימי מהפקעת שלי על הספה שלה, שיכורה בצהריים ולבושה בפיג'מה בת שלושה ימים. שבועיים לאחר שנזרקתי ביום החתונה שלי הייתי לכל הפחות שיכורה קלות רוב הזמן, אבל כבר לא בכיתי כל הזמן, מה שנראה כמו שיפור.

שיפור, או סימן להתייבשות חמורה של הגוף. לא הייתי בטוחה.

"אבל למה?" שאלתי.

היא אספה את שערה החום הארוך לקוקו. "אני לא יודעת, אהובה. ניסיתי לעשות את זה במקומך, אבל הבחור ביקש תעודה מזהה."

לקח לי דקה לגרד את עצמי מהספה. להגיע עד הדלת, זה היה חתיכת מסע בשבילי. יצאתי מהמחסן־שהומר־לדירה שג'יימי חלקה עם שלוש שותפות רק כמה פעמים ספורות מאז שהכול התפרק ביום חתונתי.

הפעם הראשונה שבה לקחתי את עצמי בידיים מספיק כדי לעזוב את הדירה, הייתה כדי לגזור חמישה־עשר סנטימטרים של שיער — שהשקעתי כמעט שנתיים בהארכתו לטובת מראה מושלם לחתונה שלי. באותה הזדמנות גם צבעתי את הבלונד הטבעי שלי לרוז גולד.

לא הייתה לי סיבה מיוחדת לרצות שיער ורוד עד הכתפיים. לא הצלחתי להסביר את זה. כל מה שידעתי זה שאני לא רוצה לראות יותר את הגרסה הישנה שלי במראה.

מה שהוביל אותי לקעקוע. משהו קבוע יותר משינוי סגנון השיער שלי, משהו שבמשך שנים רציתי לעשות, ובאותו רגע הייתי זקוקה לתזכורת בולטת שמי שהייתי לפני האסון הזה היא לא מי שאני כיום.

אז מכרתי את כל מה שהיה קשור למערכת היחסים הקודמת שלי. שמלות מכל סוג. שמלות לצילום תמונות אירוסין, שמלות למסיבת אירוסין, שמלות למסיבת כלה ולמסיבת רווקות. בגדים לאפטר פארטי ובגדים לבראנץ' למחרת החתונה, כל התלבושות לירח הדבש. נעלי הפוקסיה המדהימות וההינומה. כל דבר שלבשתי כשהייתי עם האקס. כל הדברים הקיטשיים הקטנים שאספתי בקפדנות לכבוד החתונה. כל מגזיני הכלות שאספתי במשך שנתיים.

ושמלת הכלה הארורה הזאת. כפי שהתברר, לא ממש קרעתי אותה. רק פרמתי תפר אחד ארוך לאורכה, לא משהו שתופרת לא יכולה לתקן. וכיוון שמעצב השמלות הזה כמעט ולא תפר משהו שמתאים לבחורה במידה 44 כמוני, עשרות כלות עמדו בתור כדי לקנות אותה ממני.

לא נשאר הרבה אחרי זה. הבגדים שלבשתי כשעבדתי בגן. אוסף מכנסי יוגה בגוונים שונים של שחור דהוי. קופסת נעליים מלאה בעגילים מוזרים שאהבתי, אבל היו שנואים על ארוסי לשעבר.

אז הנה, הייתי עם שיער חדש וקעקוע טרי, שותה אלכוהול תוך צפיית בינג' בסדרות ריאליטי מטופשות על הספה של חברתי הטובה ביותר, לבושה באותה פיג'מה כמה ימים ברצף, בזמן שהאקס שלי נהנה מירח הדבש שתכננתי ומימנתי כמתנת חתונה עבורו. זה הפרס שלי על ציות לכללים.

זה, והדבר הלא נודע הזה שחיכה לי בדלת, שהייתי צריכה לאשר את קבלתו בחתימה.

גררתי את רגליי ברחבי הדירה, שמיכה עוטפת את כתפיי וצמודה לחזה שלי, כי לא יכולתי לסמוך על הגופייה שלבשתי שתכיל את כולי. תנועה אחת לא נכונה והייתי מברכת את השליח בציץ מציץ.

ג'יימי עמדה שעונה על הקיר כשמסרתי את התעודה המזהה שלי וחתמתי על אישור קבלת הדואר הרשום. "מה זה?" שאלתי את השליח.

"לא מתפקידי לדעת," הוא אמר. "העבודה שלי היא להגיש לך את המסמכים, וממש לא עשית לי עבודה קלה עם זה."

"מסתורי משהו?" אמרה ג'יימי והלכה לאורך המסדרון.

סובבתי והפכתי את המעטפה בידיי. "מה שזה לא יהיה, לא נראה לי שאכפת לי," נדחקתי חזרה לספה. זרקתי את המעטפה לעבר ג'יימי. "פשוט תגידי לי מה כתוב שם."

בהיתי בטלוויזיה, שמיכה סביב מותניי ולגמתי בגסות את שאריות המשקה הזוועתי שהכיל יין אדום, קרח ודיאט קולה. פשוט נורא. פשע נגד היין. אבל גם טעים בטירוף.

ג'יימי קרעה את המעטפה, ואני הערכתי — לא בפעם הראשונה — את חוסר השיפוטיות המוחלט שלה. יש אנשים שלא היו סובלים כל כך הרבה התבוססות ברחמים עצמיים. כאלה שלא היו עוזרים לבחור את העיצוב לקעקוע או היו מריעים כשקווצות השיער הראשונות נופלות על הרצפה. ג'יימי לא שפטה, היא הכילה הכול, וזה היה רק אחד הדברים הכי טובים בה.

"זה קשור לסבתא החורגת שלך," היא אמרה בעודה מדפדפת בדפים. "זאת שנפטרה."

ערבבתי את הקרח בכוס שלי. סבתא לולי נפטרה לפני כמה חודשים, שלווה ומאושרת במיטתה בבית האבות בפלורידה שהתעקשה לתאר כ'מקום של כיף חיים'. היא הייתה בת תשעים ושבע, וזה לא מנע ממנה לקרוע את הרחבה בערבי סלסה. חייתי איתה זמן מה במהלך שנות התיכון שלי כשהמצב היה מורכב בשבילי, ואהבתי אותה מאוד.

היא הייתה אחת מבני המשפחה היחידים שבאמת נחשבו למשפחה עבורי. האמנתי בכל ליבי שהדבר האיום ביותר שיכול לקרות לי זה שסבתא לולי לא תהיה בחתונה שלי.

זו הייתה דרך מגניבה להתגרות בגורל.

"זה לא הגיוני," מלמלה ג'יימי, מדפדפת בדפים. "נראה לי שהיא הורישה לך... חווה. ברוד איילנד."

מבטי נפל על סלי הכביסה, שקיות הזבל והארגזים שהוצבו לאורך הקיר. הבלגן האדיר הזה הוכיח בגאווה שחברותיי המדהימות והמשוגעות יצאו למבצע בדירה היוקרתית במפרץ בוסטון שחלקתי עם האקס שלי — וחטפו משם את כל מה שהן חשבו ששייך לי.

הכול, עד לבקבוק כמעט ריק של שמן זית ומטאטא שבחיים לא ראיתי קודם.

הן היו החברות הכי טובות שאפשר רק לחלום עליהן והדבר הכי קרוב למשפחה שהיה לי כאן בבוסטון. הן כל הזמן שאלו אם אני צריכה משהו, ואם אני בסדר. והאמת היא שממש לא הייתי בסדר, אפילו לא קרובה לזה.

אבל לא אמרתי את זה.

הבטתי בג'יימי ושאלתי, "מה?"

היא הנידה בראשה, מצביעה על העמוד הראשון של המסמכים. "אנחנו צריכות להתקשר לעורך הדין של סבתך החורגת, כי אני לא מבינה בדברים האלה, ויש כאן המון תאריכים ודרישות שנראים ממש חשובים."

נכנסתי למטבח כדי להרוס עוד כוס יין עם קרח וקולה. "זה לא הגיוני. זו בוודאי טעות. לא הגיוני שלולי הורישה לי את החווה. היא הייתה במשפחתה מאות שנים ויש לה ארבעה נכדים אמיתיים, את יודעת, מהנישואים הראשונים של אבי החורג. היא הייתה מורישה אותה להם. או לאבא החורג שלי. או לכל אחד אחר."

ג'יימי הצביעה על המסמך. "אנחנו צריכות להתקשר לבחור הזה."

"אין לי טלפון," אמרתי. "לקחת לי אותו. זוכרת?"

היא לקחה את הטלפון מידיי בשלב מסוים. היא ויתר החבורה הצליחו להחזיק אותי ברגעים שרציתי לצרוח על האקס, על כך שהוא חיכה לרגע האחרון ביום החתונה שלנו כדי לסיים את הקשר בינינו, ובאלה שרציתי שיסביר לי מה קרה, יגיד לי מה השתבש, מה אני עשיתי לא בסדר. למה הוא החליט לעשות ממני צחוק.

ההסברים לא היו עוזרים לי. ידעתי את זה. אבל היו קטעי זמן שהייתי עייפה מלהיות שיכורה, עצובה וחסרת תחושה, ורציתי להיות בלב סערת הזעם על כך שפגעו בי בצורה כה אדישה. רציתי שהזעם הזה יתיש אותי. שיעייף אותי מכדי לבכות או אפילו להרגיש את חוסר התחושה.

הזעם הזה היה הדבר הכי אמיתי שיכולתי להרגיש, וגם אז זו הייתה קצת יותר מאכזבה צורבת. תכננתי את החתונה הזאת עד הפרטים הקטנים ביותר, ואז — פוף! הכול נעלם, כאילו שום דבר מזה כלל לא היה קיים. כאילו כל מה שהחתונה הזאת ייצגה — כל המשמעות שהייתה לה בעבורי — לא היה קיים מעולם.

"נשתמש בשלי," היא אמרה והוציאה את המכשיר מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הקצרים שלה.

הרמתי את הכוס שלי בהצדעה. "אני אומרת לך, זו טעות. היא לא הורישה לי את החווה."

"ומה אם כן?" ג'יימי ירתה לעברי מבט חסר סבלנות וחייגה למספר הרשום על המסמכים. חזרתי לספה, מאזינה חלקית בזמן שהיא הסבירה את המצב שלנו למישהו בצידו השני של הקו. רגע לאחר מכן, היא הושיטה לי את הטלפון ואמרה, "הם מעבירים אותנו לעורך הדין עכשיו."

העברתי את הטלפון לרמקול בזמן ההמתנה על הקו. ואז נשמע קול, "שלום, פרנק סילבר מדבר."

"אמ, כן, שלום, זו שיי זוקוני," אמרתי.

"גברת זוקוני! אנחנו מנסים לאתר אותך כבר חודש," הוא אמר, צחוק התגלגל מדבריו.

הפכתי את המעטפה. אין צורך להסביר שהכתובת שיש לו לא מעודכנת, הדירה שבה גרתי עוד לפני שעברתי לגור עם האקס. "כן, עברתי דירה לאחרונה."

"ובכן, עכשיו שהשגתי אותך," הוא אמר, עדיין באותו צחוק עליז, "אסביר לך את תנאי הירושה שלך."

"לגבי זה," אמרתי, מתעלמת מגבותיה המורמות של ג'יימי. "אני חושבת שטעית באדם... אולי הבן של לולי, או אחד הנכדים שלה? אני ממש לא חושבת שאני אמורה לקבל משהו."

"סבתך החורגת הייתה ברורה מאוד ברצונותיה," הוא אמר. "היא עברה על הצוואה שלה איתי שלושה חודשים לפני פטירתה. זה מה שהיא רצתה."

"אוקיי, אבל..." לא ידעתי מה עוד לומר, ופרנק ראה בשתיקה שלי אפשרות להמשיך לדבר.

"עיזבונה של סבתך החורגת קבע אותך, שיילין מרי זוקוני, בתור הבעלים היחידים של הבית, מבני החווה והקרקעות החקלאיות הידועים בשם חוות טווין טוליפ, הממוקמת בכביש גבעת אולד וינדמיל בעיר פרנדשיפ, מדינת רוד איילנד."

"זה מטורף" אמרתי. "אני לא מבינה למה שהיא תוריש לי את החווה."

"אני לא יכול לדבר בשמה של לולי, אבל אני זוכר אותה אומרת בכמה הזדמנויות שאת תדעי מה לעשות עם החווה," אמר פרנק.

הצצתי במכנסי הפיג'מה והגופייה שלגופי. "פרנק, אין לי מושג מה לעשות עם עצמי אפילו. דונמים של קרקע מרגישים לי כמו אחריות כבדה מדי."

הוא ענה בגיחוך עמוק, כאילו לא הייתי ממש כנה איתו, והמשיך. "יש שתי דרישות חשובות שעליי להבהיר. קודם כול, עלייך להתגורר בנכס לפחות חמישים אחוז מהזמן בשנה ו..."

"אבל אני עובדת בבוסטון," קטעתי אותו. "אני לא יכולה להגיע לעבודה מרוד איילנד."

"אם את לא מוכנה לעמוד בשתי הדרישות שנקבעו במסגרת העיזבון, הנכס יועבר לידי העיר פרנדשיפ," הוא אמר.

למה שלולי תעשה לי את זה?

פגשתי במבטה של ג'יימי, מנידה לעברה בראשי באיטיות.

היא משכה בכתפיה בידיים מורמות. "את תמיד יכולה להחזיר את הקרקע לאינדיאנים שמהם היא נגזלה, סביר להניח."

העברתי את השיחה למצב השתק בזמן שפרנק המשיך לדבר על האפשרות שהעיר תקבל את שטח החווה. "היא עשתה את זה לפני ארבעים שנה בערך. החזירה חלק משמעותי מהקרקע." השתהיתי כשפרנק קרא לעוזרת האישית שלו. "זה ממש הכעיס את כל המשפחה שלה, אבל לא היה לה אכפת."

"אני מחבבת את האישה הזאת," ענתה ג'יימי.

"ולגבי הדרישה השנייה," המשיך פרנק. "היא הייתה החשובה ביותר ללולי. משפחתה חיה ועבדה את הקרקע הזאת מתחילת המאה השמונה־עשרה, והיא רצתה שמשפחתה תמשיך להיות נוכחת במקום. וכדי שתוכלי לרשת את הנכס במלואו בסוף השנה הזמנית, עלייך להגיש מסמך המעיד על נישואין למנהל העיזבון במהלך שנה זו."

"אז..." התחלתי לומר, משתהה כדי ללגום מהסנגריה האיומה שלי. "אני צריכה לעבור לרוד איילנד, לחיות בחווה וגם להתחתן? ואני היחידה שיכולה לעשות זאת? לא הילדים של אבי החורג, או כל אחד אחר?"

נשמע שפרנק מרשרש בדפים מעבר לקו. "זו הייתה הבחירה של לולי. עם זאת, את תמיד יכולה לוותר על הנכס לטובת העיירה. זה ישים סוף למסורת של שלוש מאות שנה שבמהלכן משפחה אחת החזיקה בחווה, למרות שאני מבין שלא כל מסורת נועדה להימשך לנצח. אני בטוח שגם לולי הייתה מבינה את זה."

"אפילו לא הייתי באמת קרובת משפחה שלה." זה נשמע כמו תירוץ עלוב כשאמרתי את זה. סבתא לולי הייתה הכי אמיתית בשבילי. מעולם לא הייתי קרובה לאימי או לאבי החורג. אם כבר, הייתי בשבילם סיוט לוגיסטי. פגשתי את הילדים שלו רק פעמים ספורות, והם היו בוגרים ממני בעשר, חמש־עשרה שנה, כך שהם היו במקומות שונים לחלוטין בחייהם. "היא הייתה סבתי החורגת."

"כפי שאמרתי, לולי האמינה שאת תדעי מה יהיה הכי טוב עבור החווה." פרנק אנפף באפו. "לפי מה שהבנתי, נכדיה האחרים של לולי אפילו לא ביקרו בחווה."

"אבל אנחנו יכולים לשאול אותם שוב, נכון? אולי הם שינו את דעתם."

פרנק צחק. "אני חושש שלא ככה עובד הקטע של עיזבונות, מיס זוקוני."

"אוקיי. אז כיוון שאני לא מתחתנת ולא יכולה לעבור לגור ברוד איילנד, אני מניחה שאני לא יכולה לקבל את הירושה הזאת," אמרתי בכאב. לא הייתי בחווה כבר שנים, לא מאז שסבתא לולי עברה לפלורידה והשכירה אותה לזוג צעיר שהיה אמור לנהל את עסק גידול הטוליפים, אבל בתודעתי זה היה מקום שאליו תמיד אוכל לחזור.

עד עכשיו.

"את לא צריכה להחליט היום," אמר פרנק. "המקום שלך לשנה הקרובה. קחי את הזמן. אין צורך למסור את החווה לעיירה מוקדם מהנחוץ. קחי את השנה הזאת. בינתיים, אדאג שהעוזרת האישית שלי תעביר לך את המפתח ואת כל הניירת בדואר שליחים."

לאחר שמסרתי לפרנק את הכתובת של ג'יימי, הוא סיים את השיחה ומבטי נחת על כל הקופסאות והסלים הגדושים ליד הקיר. כל מה שבבעלותי היה בהם. בזמנו הבטחתי לעצמי שלא אחיה על מזוודות יותר. שהחיים שלי יהיו יציבים יותר. שלא אהיה יותר בחצי הדרך ממקום למקום. שלא אחיה ככה יותר.

והנה אני, בת שלושים ושתיים, ושוב במצב זמני בלי שום מושג מה יהיה הלאה.

אלא ש... יכולתי להחליט מה יהיה הלאה.

החיים שלי לא היו צריכים להסתמך על אף אחד אחר. לא עוד.

יכולתי לעשות כל מה שרק ארצה.

ג'יימי הציצה בי. "אז מה שלומנו?"

משכתי בכתפיי. "בסדר."

"זהו זה? אנחנו מתחתנות?" ג'יימי שאלה.

הנדתי בראשי. "לא הייתי עושה לך את זה."

"אני אעשה את זה בשבילך," היא אמרה.

"אנחנו לא מתחתנות. אני אתפוצץ אם אחשוב על נישואים יותר משנייה אחת, שלא לדבר על זה שאת תאבדי את האמינות שלך כביסקסואלית הוללת. כולם יודעים את עמדתך הנחרצת לגבי מונוגמיה וקשרים מחייבים חוקית."

"אנחנו יכולות לקיים נישואים פתוחים," היא אמרה.

ג'יימי הייתה החברה הכי טובה שיכולתי לבקש. "את טובה אליי כל כך, וכל כך נחמד מצידך להציע. אבל אני לא יודעת כלום על חקלאות." הרמתי את הכוס שלי והבטתי בה בהרהור. "אני לא יודעת. כל העניין הזה מגוחך. אני לא יכולה... זאת אומרת, מעולם לא אהבתי לגור בעיר הזאת. אבל הייתי די מאושרת בחווה, וזה לא ש... טוב. הממ."

ספרתי את כל הארגזים והשקיות. לא יותר מדי. אם אתארגן בחוכמה, אוכל לדחוס הכול למכונית שלי ופשוט לקום ולנסוע. אפילו עכשיו, אם ארצה. אני אפילו לא צריכה לחכות למפתחות, אני יודעת בדיוק איפה לולי שומרת את המפתחות הרזרביים.

חוץ מהעובדה שיכולתי פשוט לעזוב, נראה שגם כדאי לי. החווה של סבתא לולי הייתה המקום היחיד שהרגיש לי אי פעם כמו בית, והיה לי רק פרק זמן קצר לפני שאאבד אותה. אני מוכרחה לנסוע לשם כל עוד היא שייכת לי.

"אז מה אנחנו חושבות?" שאלה ג'יימי. "אני מכירה את המבט הזה. היה לך אותו כשהחלטת לשנות את כל תוכנית הלימודים שלך יומיים לפני תחילת שנת הלימודים לפני כמה שנים. זה המבט המטורף הזה שלך."

ניתקתי את המבט שלי מהקופסאות וחייכתי אל ג'יימי. היא הייתה מורה לכיתה א', צמודה לכיתה שלי של תלמידי גן חובה. "שום תוכניות מטורפות," עניתי לה. "אבל חדשות טובות בשבילך."

"ומה זה בדיוק?"

"שאני עוזבת את הספה שלך לתמיד."

"ולאן את הולכת, בובה?"

שתיתי את מה שנותר בכוס שלי. "אני עוברת לרוד איילנד מחר."

היא נשענה לאחור על כריות הספה. "זהו זה, נכון?"

"מה?"

"תחילת עידן הרשע שלך," היא אמרה. "בלי לדפוק חשבון, בלי לשים זין, לזרוק את כל חייך מהחלון ולהתחיל מהתחלה סתם כי בא לך — כזה עידן."

חשבתי על זה לרגע. זה היה נכון, באמת לא שמתי זין יותר. ואם לשפוט לפי הסנגריה האיומה שלי והפיג'מה שלבשתי באמצע היום — באמת לא דפקתי חשבון. כל מה שנשאר לי לעשות זה לזרוק את מה שנותר מחיי. והרעיון הזה הרגיש כמו נשימה ראשונה של אוויר צח, לראשונה מזה זמן רב. "כן. אולי."

"אני רוצה לתמוך בך," אמרה ג'יימי כשדחפתי עוד ארגז למושב האחורי שלי. "אני גם רוצה לוודא שאת לא שוקעת למצב דיכאוני והרסני."

"בהחלט יש בי מידה מסוימת של דיכאון," אמרתי מתוך רכב השטח שלי. יומיים אחרי שדיברתי עם פרנק, השארתי רק את מה שבאמת היה נחוץ לי מכל הדברים שלי, לקחתי חופשה ללא תשלום מבית הספר שבו אני מלמדת, ולראשונה מזה זמן רב, הרגשתי חיה באמת. "בדיוק במידה הנכונה, יחסית להכול."

"ומה לגבי ההרסנות? את יוצאת לשנת שבתון מבית הספר ומשאירה אותי ללמד עם השם יודע מי, זה מרגיש לי קצת הרסני."

רכנתי מחוץ לרכב כדי לתפוס את מבטה. "אני מצטערת על זה," אמרתי. "לא התכוונתי לדפוק אותך תוך כדי התהליך שלי. אני פשוט..." בהיתי ברחוב לרגע.

"את זקוקה להפסקה מהכול," היא אמרה. "אני מבינה את זה. אבל מה אנחנו יודעות על פרנדשיפ? אפילו השם נראה לי חשוד, ורק מפני שזו עיירה קטנה לא הופך אותה למקום טוב לחיות בו."

"זו עיירה קטנה וישנונית במפרץ נרגנסט. יש מפרצון שחוצה אותה לשניים," אמרתי, מדגימה בידיי את שני הצדדים. "מצד אחד יש חוות משפחתיות ישנות, ובצד השני אזור פרוורי רגיל עם יערות, בתים ובתי ספר שנבנו במאה האחרונה. לא יותר מדי."

"תגידי לי דבר אחד," היא אמרה, ידיה על אגנה. "יש שם דובים?"

"מה? לא. לפחות לא נראה לי. לא, בלי דובים. לא שמעתי שום דבר על דובים כשגרתי שם כשהייתי בתיכון." בהיתי לעבר המדרכה. שיט. עכשיו חשבתי על דובים.

"ומה תעשי בחווה?" ג'יימי המשיכה. "אני מכירה אותך שש שנים ולא עשית עליי רושם שאת יודעת משהו על טוליפים או איך מגדלים אותם."

צחקתי. "אני באמת לא יודעת. אין לי מושג מה אעשה עם הטוליפים או עם הקרקע, או עם מה שזה לא יהיה. אבל אני אהיה מורה מחליפה במחוז שם, ו... אני לא יודעת מה עוד."

היתרון במגורים עם האקס שלי בדירה שבבעלותו בשנתיים האחרונות היה שצברתי חסכונות. יכולתי להרשות לעצמי להיות קצת פזיזה עכשיו. וטבעת האירוסין שתחבתי בארנק המטבעות שלי הבטיחה שאוכל להיות קצת יותר פזיזה אם אצטרך. "אבין את זה תוך כדי."

התוכנית היחידה שלי הייתה שאין לי תוכנית, וזה לא יאט אותי. זה היה חסר היגיון, אבל אלו היו חיי עכשיו. הגיע הזמן לנסות להפסיק להילחם בזה.

היא הושיטה לי את סל הכביסה האחרון שלי שהיה מלא בסדינים, סיר הולנדי יצוק, שלוש קופסאות של קרקרים עם גבינה ופקעת של כבלי מטענים. "אני מצפה לעדכונים שוטפים ממך. אני לא מתכוונת להודעות פה ושם. תתקשרי אליי בווידאו, הבנת? אל תגרמי לי להתוודע למשטרת פרנדשיפ ולשלוח אותם לבדוק שאת בסדר."

"אני אתקשר," אמרתי. "כבר כמה שנים שאנחנו לא עוברות יותר מכמה ימים בלי לדבר זו עם זו, נראה לך שאני אשנה את זה עכשיו?"

היא נופפה בידיה לעבר הרכב שלי. "את משנה הרבה דברים עכשיו. אני פשוט רוצה ליישר קו לגבי הכללים הבסיסיים כאן. ואל תאכלי את כל קופסת הקרקרים בנסיעה. תכאב לך הבטן ותהיי במצב רוח נורא."

"בסדר, אימא," הקנטתי אותה.

"את צוחקת, אבל אני רצינית לגמרי," היא ענתה. "אני יודעת איך את מרגישה אחרי שאת אוכלת כמויות גדולות של קרקרים בבת אחת."

"אתקשר אלייך כשאגיע," אמרתי, פוסעת קדימה ומושכת אותה לחיבוק. "תודה לך שהיית כמו אימא בשבילי כל הזמן הזה."

"על לא דבר," היא אמרה, צמודה לכתף שלי. "אני במרחק שיחה אחת. רק תגידי ואבוא."

"אין לך אוטו, ג'יימס. ואת גם לא נוהגת," אמרתי.

"אכריח את אודרי לנהוג," היא אמרה. "או עדיף, את גרייס. לא אכפת לה מהגבלת המהירות. הנקודה היא שאת נמצאת במרחק נסיעה של פחות משעתיים דרומה, ואני אהיה שם מתי שרק תצטרכי אותי. או כל אחת מאיתנו. או את כולנו."

הנהנתי. "אני יודעת."

"אז ברגע שתתמקמי ואוכל לאסוף את כולן, נגיע לביקור לסוף שבוע," היא אמרה. "אם לא תשתעממי עד מוות באזור הכפרי עד אז ותחזרי לספה שלי."

רציתי להגיד לה שלא אחזור לספה שלה, אבל לא הייתי משוכנעת בזה. עד כמה שידעתי באותו רגע, יכולתי להגיע לפרנדשיפ, להיזכר בכל הדברים ששנאתי בה ומייד לחזור.

אבל הייתה לי שנה אחת בחווה המשפחתית של סבתי החורגת לפני שאאבד אותה לנצח. רציתי להפיק כמה שיותר מהזמן הזה לפני שאצטרך לוותר על המתנה הלא צפויה הזאת מסבתא לולי.

במבט ראשון לא שנאתי את פרנדשיפ, אבל הייתה לי בעיה עם ארבעת המשאיות להובלת בקר שחנו בחניה של סבתא לולי.

ברצינות. ארבע משאיות צבועות כמו פרות. שחורות עם כתמים לבנים וריסים עבים שהודבקו סביב הפנסים הקדמיים. על דלת הנהג היו לוחיות שמות. באטרקאפ, קלרבל, רוזירו וג'ינג'רלו. והם חסמו את הגישה שלי לבית. בקושי יכולתי לראות את המבנה הוויקטוריאני הישן או את המרפסת הרחבה והנעימה שהקיפה את החלק הקדמי של הבית. זוג הצריחים — כי הכול היה כאן בזוגות, היתמרו לשמיים הנקיים מעננים מעל למשאיות, מה שיצר אווירה קרקסית שהרגיזה אותי בטירוף.

בית תומאס היה קצת שובבי, החזית בסגנון עוגת ג'ינג'ר הייתה צבועה בגווני ירוק עם נגיעות של ורוד בוהק וסגול. גן פרחי בר בצורת לב התנודד ברוח הקלה. ידעתי שאמצא גן בדמות פיות מאחורי האסם הצהוב. ואם זיכרוני לא מטעה אותי, היה שם שביל מרוצף באבן מוקף בשיחי רוזמרין ואניס שהוביל היישר אל צד האסם. מצידם השני של זוג עצי בוק ענקיים עם ענפים עבים ונמוכים שנועדו לישיבה וקריאה בימי הקיץ החמים, התפרש שיח ורדים שהתלפף סביב בסיס מיטה ישן ממתכת, וממש יצר מיטת וורדים. והיו שם דונמים של טוליפים נטועים בשבילים מתפתלים. הכול כאן היה משוגע ומיוחד — בכוונה.

משאיות הבקר לא היו חלק מהסגנון הזה.

פתחתי את החלון כדי להסתכל מקרוב על המשאית הקרובה ביותר. "מה לכל הרוחות?" מלמלתי.

על הצד היה כתוב חוות ליטל סטאר בגופן כחול־אפור בסגנון וינטג', עם ארבעה כוכבים קטנים מצוירים מעל המילים.

לא זכרתי חווה בשם הזה באזור, אבל גם אם כן, למה שהמשאיות שלהם יחנו כאן? ההסבר הראשון והיחיד שחשבתי עליו לא היה חיובי במיוחד. שיערתי שהחווה הזאת השתמשה בשטח של לולי כמזבלה. לקחתי את הטלפון שלי וחיפשתי חוות ליטל סטאר. היה חייב להיות למקום הזה מספר טלפון, והתכוונתי להגיד להם שייקחו את משאיות הבקר שלהם לשטח מרעה אחר.

האגודל שלי ריחף מעל מספר הטלפון כשהתבוננתי בכתובת. כביש גבעת אולד וינדמיל. החווה הזאת הייתה ממש במעלה הרחוב.

"עוד יותר טוב," אמרתי לעצמי, נוסעת לאחור לעבר הכביש. "אפתור את עניין הפרות האלה באופן אישי."

לא זכרתי כל חווה וכל משפחה באזור, אבל כן זכרתי את השכנים של לולי והם לא היו רפתנים. לאנשים האלה היו מטעים. הם גידלו תפוחים, פירות יער וכאלה דברים. עזרתי ללולי בחווה כשגרתי כאן, בעיקר בעבודה על הקופה בקצה השדות, בקטיף עצמי באפריל ומאי, אבל לא ידעתי מספיק על חקלאות כדי לדעת האם אפשר להפוך מטע למשק חלב. לא ממש ידעתי איך זה יכול לעבוד, אבל מי יודע?

האצתי לאורך כביש גבעת אולד וינדמיל לעבר השטח הידוע כעת בשם חוות ליטל סטאר, נחושה לתקן את העוולה הזאת.

כשהגעתי לראש הגבעה עם טחנת הרוח הישנה שעל שמה נקרא הכביש — פניתי לעבר שלט גדול שהכריז על כך שכאן נמצאת חוות ליטל סטאר. מתחת הוצבו עוד כמה שלטים, עליהם נכתב, לחם חם מהתנור, פירות יער בגידול עצמי וריבה תוצרת בית ודבש פרחי בר.

המקום היה מלא בעובדים. משאיות ניצבו משני צידי שביל החצץ וכמה חממות במבנים גדולים נראו במרחק, הדלתות הגבוהות שלהם פתוחות לרווחה. בית החווה הישן היה היכן שזכרתי אותו, אבל נראה שונה, החזית שלו הורחבה ועוצבה כחלון ראווה של חנות.

חניתי ברישול, חצי מהרכב על שביל החצץ וחצי על הדשא שהוביל לחממה. זה היה הכי טוב שיכולתי לעשות, כיוון שאזור החניה היה עמוס. החיפוש אחר השביל שהוביל לחנות רק הגביר את התסכול שלי. החשיבות של אספקת לחם וריבה לקהילה המקומית לא נתנה לאנשים האלה את הזכות לנטוש את רכבי ה"מו" שלהם בכל מקום שירצו. ומאיפה לעזאזל הגיעו כל האנשים האלה בכלל?

במקום לחכות בתור ולדבר עם מישהו בחנות, הלכתי לכיוון החממות. חלפתי על פני מבנה שהיה מלא במכונות וטרקטורונים, ומבנה נוסף מלא בחבילות חציר. ניסיתי למשוך את תשומת לב העובדים, אבל הם היו עסוקים בפריקת סחורה ממלגזה, גרירת חלקים מהגדר וצעקת פקודות וטענות זה כלפי זה. לא נראה שהם הבחינו בי בכלל.

אם הייתי נחושה לפני כן, עכשיו כבר כעסתי, והכעס הזה היה מוזר. זו הייתה תחושה מוזרה. וככל שעמדתי שם יותר, מתבשלת בשמש של אחר הצהריים ומקשיבה בחצי אוזן לקריאות של העובדים זה לזה, כך התברר לי שלא הייתי אדישה. לראשונה מאז שרקמתי את הלא תכנית הזאת לבוא לכאן הרגשתי חיה, אבל זה הרגיש כמו התעוררות מתרדמת שנכפתה עליי.

ההבנה הזאת הסיחה את דעתי, כך שלא הבחנתי בגבר שפסע בשביל ובילדה הקטנה שהלכה לצידו ברקיעת רגליים. זה הסיח את דעתי עד שלא הבחנתי ברטייה שעל עינה של הילדה ובחרב הפלסטיק שבה היא נופפה בהתלהבות.

רק קריאות "אהוי! יבשה באופק!" קטעו את מחשבותיי וראיתי ילדה פיראטית וגבר מזוקן ענק כמו הר שאחז בידה הקטנה. תיק ורוד קטן נח על כתפו וקופסת אוכל קטנה תלויה על אצבעותיו. כובע מצחייה עם הלוגו של חוות ליטל סטאר ומשקפי שמש הסתירו את עיניו, ובאותו רגע נראה שהוא עומד לחלוף על פניי בהתעלמות כפי שכולם עשו.

"יו־הו־הו!" צעקה הילדה, מרימה את רטיית העין שלה על מצחה. העין הייתה בסדר, הרטייה רק לקישוט.

נראה שהוא לא הבחין בי עד שהילדה הצביעה לכיווני בחרב שלה, אבל אז הוא שמט את קופסת האוכל, ענן של אבק התרומם סביבה כשהוא מלמל משהו לעצמו ואז אמר, "מה את עושה כאן?"

"אני כאן," התחלתי לומר בשיא הכעס, "כיוון שמשאיות ששייכות לחווה הזו חוסמות את הכניסה לחווה שלי ואני מנסה למצוא מישהו שיכול להזיז אותן. וכמה שיותר מהר."

"פיצוץ לפנינו, לנטוש את הספינה!" צעקה הילדה.

חייכתי לעברה בעידוד והנהנתי, כי ילדים בסך הכול רצו שיכירו בנוכחותם והיא השקיעה מאוד בהצגה הזאת של הפיראטית. ואז הפניתי את תשומת ליבי לגבר שעמד לצידה. "אתה יודע מי האחראי כאן?"

"האם אני יודע מי האחראי..." הוא חזר על דבריי באיטיות, כאילו אני זו שעשתה הצגה כאן. "כן, אני חושב שאני יודע."

נופפתי בזרועותיי. "אז אתה יכול להגיד לי איפה אני יכולה למצוא אותו?"

הוא הניד קלות בראשו והתכופף להרים את קופסת האוכל שנפלה. הוא נתן אותה לילדה ושילב את זרועותיו על חזהו. "ממש כאן," הוא אמר. "מצאת אותי."