שורד

פרולוג

אהבת חיי,
לפני שהכרתי אותך חשבתי שאהבה בלתי אפשרית. האמנתי שנותנים לה יותר מדי קרדיט. לא הכרתי בכוחה וחשבתי שהיא הרגשה רגעית, פנטזיה מוצלחת מאוד כשמשתמשים בה בתעשיית הסרטים ולא הרבה מעבר לזה, אבל אז נכנסת לחיי בסערה וכבשת אותי. גרמת לי להתמכר להרגשה הזאת של להיות נאהבת, מחוזרת, שייכת לך.
כלום לא הכין אותי לאהבה שלך. נגעת בי במקומות שבהם אף אחד לא נגע לפניך. הקסם, השקט שלך. היכולת להכיל אותי בדיוק כפי שאני.
ביום שישי האחרון הפתעת אותי עם הפרחים האהובים עליי, וכשישבנו יחד על החוף וצפינו בשקיעה, דיברתי על חתונה ועל ילדים. דמיינתי אותנו זקנים, יושבים יחד על ספסל בגינה. אמרתי לך שאתה מספיק לי, אבל כנראה אני לא מספיקה לך.
אני זוכרת לילות של ריקודים לצלילי שירים שאף אחד כבר לא שומע. אני זוכרת את המכתבים שכתבת לי. אני מתגעגעת לאיתן הזה, לאיתן שהתאהבתי בו.
אני שומעת אותך מתהפך במיטה בלילה ומבינה שמשהו מטריד אותך. אני מנסה להבין מה מונע ממך להיות שלי עד הסוף. אני תוהה אם מדובר בנו, אם אתה לא מרגיש כמוני.
אני כותבת לך את המכתב הזה בעיניים דומעות. כבר שלושה ימים שאני לא מפסיקה לבכות. אני לא מבינה מה קרה לך בחודש האחרון ולמה אתה לא מדבר איתי. השקט שאופף אותך הורג אותי, ובכל פעם שאתה נעלם, אני חוששת שאולי לא תחזור.
מה לא בסדר? הפסקת לאהוב אותי?
איתן, אני אוהבת אותך ומקבלת אותך עם כל המטען, עם כל השריטות, הסודות והפחדים, אבל אתה מוכרח לענות לי על שאלה אחת. האם אני מבזבזת את הזמן? האם אי פעם תהיה מוכן להתחתן איתי?
אני רוצה אותך, את כולך, ואני חייבת לדעת אם זה הדדי.

* * *

אני מקפל את הדפים ומחזיר אותם למעטפה, נשען לאחור ועוצם לרגע את עיניי.
מה, לעזאזל, אני עושה לאישה הזאת?
אני יודע למה היא מתכוונת. אם במהלך כל השנה אני משתדל להתעלם מהקושי ומהזיכרונות, בחודש שמתקיימת בו האזכרה השנתית אני לא מוצא לנפשי מנוחה.
נקישות נשמעות על חלון הרכב. אני פוקח את עיניי בבהלה אל יונתן, חברי הטוב ביותר מהצבא, שעומד ממש מחוץ לדלת. מאז השתחררנו יוצא לנו להתראות רק באזכרות של חברים טובים ובטקסי ימי הזיכרון.
״מה קורה, אח שלי?״ הוא שואל בחיוך רחב.
אני יוצא מהרכב ומחבק אותו, מנסה להבין למה בכל פעם מחדש אני מאפשר לכל־כך הרבה זמן לחלוף בין הפגישות שלנו. למה אני לא מרים אליו טלפון ושואל מה שלומו.
״יותר מדי זמן לא נפגשנו,״ אני אומר בחיוך עצוב ומסתכל על האנשים הנכנסים לאולם, הלחץ שבחזי גובר, ״איך החיים באילת?״
״אני כבר לא שם. עברתי לפני חודש,״ הוא מספר. ״כרגע אני גר אצל אחותי במרכז. בקרוב אני טס לתאילנד.״
״רציני? לכמה זמן?״
״אין לי מושג אם אי פעם אחזור."
הוא לא צריך להסביר לי למה. ברור לי שהוא, כמוני, מעוניין לברוח מהמטען שהוא סוחב על הגב. המדינה הזאת חונקת אנשים כמונו, אנשים שראו וחוו בתקופת הצבא כל מיני דברים שהם היו רוצים לשכוח. ״ניכנס?״ אני מסתכל בשעוני. טקס האזכרה כבר אמור להתחיל.
״אתה בסדר?״ הוא מוודא.
אני לא מגיב על כך ומתחיל לצעוד. הוא מצטרף אליי ולא אומר כל דבר נוסף. כרגע המילים מיותרות. חמש־עשרה שנה ושלושה ימים חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה. הטקס השנתי לנופלי היחידה הוא אירוע סגור לתקשורת ולקהל הרחב מפני שגם אחרי כל הזמן הזה, אסור לחשוף את זהות הלוחמים. הנוכחים היחידים בטקס הם בני המשפחות השכולות ומפקדי היחידה, כמובן.
מדי שנה יש ירידה בכמות המשתתפים בטקס. אנשים שוכחים, או שאנשים פשוט לא רוצים להיזכר. אולי זו פשוט תגובה להלך הרוח הציבורי, לפוליטיקאים שמעדיפים להתעלם מהעובדה שהמלחמה הנוראית הזאת קרתה, אבל לנו, ליונתן ולי, קשה להדחיק את הכאב על אף כל הזמן שעבר. המראות והריחות לעולם לא יישכחו. יונתן ואני היינו היחידים שחזרו מהיום הנורא ההוא, ולא עובר יום בלי שאשאל את עצמי למה הם ולא אנחנו.
"עוד שנה עברה,״ יונתן אומר בטון כבד.
״עוד שנה,״ אני ממלמל.
״גוסט, אתה לא היחיד שמתמודד עם החרא הזה.״ הוא מתבונן בי.
יונתן הוא היחיד שיודע לקרוא אותי בלי שאצטרך להסביר במילים מה אני מרגיש. ביחידה היו מתבדחים על כך שאנחנו מרגישים זה את זה. ״מספיק עם הגוסט הזה,״ אני מבקש. מאז השתחררתי מהצבא, אני כבר לא מסוגל לשמוע את הכינוי הזה.
״חמש־עשרה שנים ואני עוד מנסה להתרגל לקרוא לך איתן.״ הוא מחייך.
״תתיישב באחת השורות מאחור,״ אני לוחש כשאנחנו נכנסים לאולם. יונתן נעצר ובוחן את הכיסאות. אני סורק בזהירות את חלל האולם. מהמקום שבו אני עומד אני רואה את ההורים השכולים, היושבים בשורות הראשונות. את כולם אני מכיר, אם כי את חלקם אני לא מזהה כרגע. אנשים משתנים, מזדקנים.
״בוא נשב.״ יונתן מוביל את הדרך למושבים פנויים, ״אל תיצור קשר עין עם אף אחד,״ הוא מבקש, מנסה להצניע את נוכחותנו ככל האפשר.
לאחר כמה דקות הטקס מתחיל. שנינו יושבים זה לצד זה בשתיקה, כל אחד אבוד במחשבותיו, בזיכרונותיו. מדי שנה אנחנו מתבקשים לשאת דברים, מדי שנה אנחנו מסרבים. קשה לנו עדיין להתמודד עם מה שקרה. קשה להתמודד עם האשמה שכרוכה בכך שאנחנו חזרנו בעוד כל האחרים לא.
״הערב אני עומדת פה במקום הוריי,״ אומר קול נשי מוכר. אני מרים את ראשי ופוגש בעיניה. ״הזמינו אותם לדבר, אך הם סירבו. הם אולי מבוגרים מדי. כששמעתי על כך, יצרתי קשר עם מארגני האירוע וביקשתי לבוא לפה במקומם. חשוב לי שכל אחד שיושב פה באולם ידע שהכאב לא חלף. שמעולם לא שכחנו איך אחי ננטש בשדה הקרב.״
היא שותקת לרגע ועיניה משוטטות על הקהל עד שהן נעצרות על עיניי.
״היה חשוב לי לעמוד כאן הערב, כדי לומר שעל אף הזמן שחלף, הכעס והכאב לא חלפו. אחי נפל במלחמה, אבל מבחינתי הוא נרצח על ידי הממשלה, על ידי מפקדי הצבא."
אני רואה את המבט שלה. היא מכוונת את דבריה אליי. ליבי מתנפץ למיליון רסיסים.
״המוטו שלכם תמיד היה שלא משאירים חייל בשטח, אך ברגע האמת אחי ננטש. הוא האמין במערכת בעיניים עצומות.״ היא מחייכת חיוך מלא בדמעות. ״כבר חמש־עשרה שנים שאין להורים שלי קבר לבכות עליו. כשלתם, ולעולם לא נסלח לכם על כך."
״עשינו כל מה שאפשר,״ יונתן לוחש לי בקול חנוק.
״ברור שלא מספיק.״ אני בקושי מזהה את קולי, ומתקשה להרגיע את הסערה המשתוללת בתוכי. היא ממשיכה לדבר, אך אני לא שומע אף מילה, עוצם את עיניי ורואה אותו קורא לעזרתי, מתחנן בפניי שלא אשאיר אותו לבד. ״אני לא יכול עוד,״ אני לוחש ליונתן.
״גם אני,״ הוא משיב. ״לא משנה בכמה מבצעים השתתפנו מאז וכמה תרמנו למדינה המחורבנת הזאת, לעולם לא ישכחו את מה שקרה בלבנון, ואת העובדה שאנחנו חזרנו חיים. נמאס לי להצטער על כך שאני חי והם מתים.״
אני משפיל את מבטי, מתקשה להתבונן בה, והמכתב של ויקטוריה עולה בראשי. אם היא הייתה יודעת עד כמה אני דפוק, היא לא הייתה רוצה להתחתן איתי או להביא איתי ילדים לעולם. אין לי זכות להמשיך לעכב אותה. היא מבזבזת את הזמן איתי. אני הרוס מדי מכדי לחשוב על עתיד איתה.
״שמענו מספיק. רוצה לעוף מפה?״ יונתן שואל בחוסר סבלנות ובלי להמתין לתשובה הוא נעמד ופוסע לעבר הדלת. אני קם ויוצא מהאולם אחריו. יונתן שולף מכיסו חפיסת סיגריות ומדליק אחת.
״אתה איתן בן דוד, לא?״ שואל אותי גבר במדים בחיוך רחב מדי לטעמי, לאחר שהתנתק מקבוצת לובשי המדים שבחברתה עמד והתקרב אלינו. יתר החיילים מתקרבים אלינו ומקיפים אותנו.
״אתה גוסט,״ אומר חייל אחר ביראת כבוד. ״אני מזהה אותך מהתמונות אצלנו ביחידה. אתה הגיבור שלנו.״
״גיבור?״ אני שואל בחוסר אמון. הוא לא שמע את הדברים שנאמרו בטקס?
״קיבלת שלושה אותות גבורה ומופת אחרי מלחמת לבנון השנייה,״ הוא אומר בהתלהבות, עיניו בוהקות, ״הכתירו אותך ביחידה ללוחם הגדול של לבנון השנייה.״
הכעס גואה בי. ״אותות הגבורה לא מעניינים אותי. הסיטואציות שבגללן קיבלתי את האותות האלה היו שלוש הסיטואציות הנוראיות בחיי."
איך אותות גבורה עוזרים לי להתמודד עם מה שקרה? איך אותות הגבורה עוזרים לכל אלה שקיבלו אותם לאחר מותם? מה הם יעשו בהם? הם ישוויצו בהם בגן עדן? הם זכו להיקרא גיבורים, אך הילדים שלהם גדלים בלי אבא.
החיילים מסתכלים עליי במבוכה. אני טופח ליונתן על הכתף וצועד בצעדים מהירים אל הרכב. הלוואי שהייתי יכול לחזור בזמן ולמצוא דרך להציל אותם.
״איתן!״ יונתן קורא.
אני נעצר ונושם עמוק לפני שאני מסתובב ופוגש את עיניו הדואגות.
״אתה צריך לברוח מפה, כמוני. להתחיל מחדש במקום אחר,״ הוא אומר.
מילותיה של ויק רודפות אותי. אם אשאר בארץ, לא אצליח להתרחק ממנה, לא אצליח לעשות את המעשה הנכון.
היא ראויה לגבר טוב ממני. לגבר בריא. אני לא יכול להמשיך להרוס את חייה. ״מתי אמרת שהטיסה שלך יוצאת?״

1
ויקטוריה
לאחר שנה וחצי

רוח ים חמימה נושבת, מלטפת את פניי וקווצות שיער מצליפות קלות על לחיי. ברקע נשמע רעש הגלים המתנפצים על החוף. בנעלי אצבע אדומות ובשמלה לבנה אני צועדת לאורך החוף באי הקסום הזה, קוסמוי. לצידי צועדות אחותי, אליזבת, וחברתי הטובה, דקל.
אליזבת צעירה ממני בשמונה שנים, ובעוד כמה חודשים תתגייס לצבא. לאחר שהייתה לי מריבה מכוערת במיוחד עם הוריי, החלטתי לפנק אותה בטיול בלתי נשכח לפני הגיוס, או שאולי החלטתי להעניק אותו לעצמי. נראה שהוריי לא טעו כשאמרו שאני אומללה ובוחרת לחיות באבל מאז הפרידה במקום להמשיך הלאה בחיי.
"קבלו אותה, את ויקוש הבלרינה," מכריזה אליזבת, חיוכה רחב. היא מנתרת באוויר וצוחקת. אחותי רזה כל־כך, עד שלפעמים אני תוהה אם צריך לתחוב לה אבנים לכיסים כדי למנוע ממנה לעוף ברוח.
"די, נו, אל תתחילי," אני מבקשת בעדינות. היא שתתה יותר מדי.
"להזכיר לך איך רקדת בפולמון? הבלרינה המושלמת," מקניטה אליזבת.
"אולי כדאי שתפסיקי לשתות, את ממש מגזימה עם הכמויות," אני אומרת.
"תפסיקי לדאוג לה, תני לה להשתחרר," דקל מעירה, "היא תכף מתגייסת וכל הכיף יילקח מחייה."
"תגידו," אליזבת נעמדת מולנו ומסתכלת על שתינו, נראית רצינית לרגע. "הטיול הזה הוא טיול לקראת הגיוס שלי, או טיול השחרור של ויקטוריה?"
"טיול השחרור שלי?" אני שואלת בחוסר הבנה. השתחררתי מהצבא לפני שנים.
"השחרור שלך מהעצבות שאפפה אותך מאז הפרידה," היא מסבירה.
"אפשר לומר שגם וגם," אני עונה בכנות.
"ידעתי." היא נשמעת מרוצה מעצמה. "הכול סובב סביבך."
"רגע, את סובלת?" אני צוחקת כאשר אני מבינה מה אמרתי וממהרת לתקן את עצמי כדי לא להישמע כזאת שלילית כל הזמן. "התכוונתי לשאול, רגע, את לא נהנית?"
"את שיכורה, ויקוש." היא שוב משתמשת בכינוי השנוא שההורים הדביקו לי כשהייתי ילדה.
"אני לא." אני מזייפת זעף. אליזבת מרימה גבה וממשיכה לצעוד קדימה, נלחמת לשמור על שיווי המשקל. במצבנו, לא קל לצעוד על החול הלח בלי למעוד.
"בכלל לא," דקל עוקצת אותי בלחש.
"את תיפלי," אני מזהירה את אליזבת, "תתרכזי במשהו וכך יהיה לך קל יותר לשמור על איזון."
"אני אוהבת אותך, ויקוש," היא קוראת.
"ואני אותך, אליזוש," אני משיבה בחיבה.
אליזבת נעצרת מסתובבת ופותחת את זרועותיה, פורצת בצחוק היסטרי. היא מתקרבת אליי ולפני שאני מבינה מה קורה היא עוטפת אותי בחיבוק חזק. "אני אוהבת אותך כמו אימא נוספת." היא לוחשת. "היית שם בשבילי תמיד."
"תודה לכן על סטורי מושלם," דקל מתלהבת.
"צילמת אותנו?" אני שואלת.
"כמובן, זה רגע מרגש במיוחד."
"ויקוש," אחותי ממלמלת.
"מה קרה?" אני מסתכלת עליה בדאגה.
"אני צריכה להקיא."
היא רוכנת קדימה ומתחילה להקיא על החוף. אני ממהרת להרחיק מפניה את שערה בזמן שהיא נפרדת לשלום מכל מה שאכלה ושתתה מאז ארוחת הצהריים.
"שבי." אני מנסה להרגיע אותה. "את בסדר?"
"קצת מים כדי לשטוף את הפה ואהיה כמו חדשה," היא מכריזה.
"דקל, את יכולה להביא לה מים מהחנות הסמוכה?" אני מבקשת. היא ממהרת לשם. אני מלטפת את שערה של אחותי הקטנה ומקניטה בחיוך, "הכול בסדר, זה קורה לטובות ביותר."
"אני יודעת."
דקל חוזרת עם בקבוק מים ועם מפית נייר. אחותי ממהרת לרחוץ את פיה ומנגבת את שפתיה. אני נעמדת ושמה לב לעלון פרסום שהרוח סחפה עד שנעצר ליד רגלי. אני מתכופפת, מרימה אותו ומכריזה, "מצאתי לנו בידור למחר בערב."

* * *

איתן
"קשה לי להתרכז," אני מתלונן, לוחץ את הידיים עמוק בכפפות האגרוף. צעקות הקהל מהדהדות בחדר ההלבשה, הממוקם מאחורי הטריבונה הרעועה באולם האגרוף בקוסמוי.
צ'אן, המאמן האישי שלי בחודשים האחרונים, מהדק את הכפפות בחוזקה. העייפות והלחץ של החודשים האחרונים מתחילים לתת בי את אותותיהם. הגענו למאני טיים. תמה תקופת האימונים המפרכים וההכנות האינטנסיביות. כל המאמץ מכוון לרגע הזה, לקרב המקצועי הראשון שלי על אדמת תאילנד.
"בעוד חמש דקות יתחיל המופע המרכזי שלו חיכיתם," משלהב הכרוז את הקהל המקומי שמריע ושואג.
"הם צמאים לדם," מציין צ'אן, "תילחם בשבילך, לא בשבילם."
מבטו קר ומחושב, מרוכז רק בי, עיניו המלוכסנות מצומצמות. שערו הלבן משוך לאחור. אף שהוא נמוך, גופו מוצק ושרירי, מעוטר בקעקועים צבעוניים המספרים את סיפור חייו כלוחם זירה. בעברו צ'אן היה אלוף הקרבות של קוסמוי במשקל נוצה. בכל מקום מכירים אותו והוא מתקבל בכבוד רב באי. הוא הפך אותי ללוחם זירה מיומן בתקופת זמן קצרה יחסית.
בשנה האחרונה עשיתי מהפך, חזרתי להיות בכושר שיא, מכונת לחימה. אני שונא את הכינוי הזה. במהלך שירותי הצבאי הוא ליווה אותי לכל מקום, והיום, במציאות החדשה, הכינוי חזר לרדוף אותי.
"אתה ב'זון' הנכון?" הוא שואל תוך כדי עיסוי שכמותיי בשמן.
"כן." אני מהנהן ומחכך את כפפות האגרוף זו בזו.
"זוכר את המוטו שלנו?"
"לא משנה כמה אתה נותן, החשוב הוא כמה אתה יכול לקבל ולהמשיך לנוע קדימה," אני חוזר על המנטרה הקבועה שלו, אפילו שבתוך תוכי אני עדיין חושב כמו לוחם בסיירת מטכ"ל. ביחידה למדנו קרב מגע והמוטו היה שצריך לחמוק, להימנע מפגיעה ולהכות במהירות מסחררת עד שהאויב מותש ומבולבל.
השיטות שונות, אך המסר דומה. ניצחון בכל מחיר.
מוזיקת רוק כבדה נשמעת ברקע. הקהל נעמד, משתולל ושואג בהתלהבות לכבוד יואן וצוות המאמנים שלו. יואן השוודי לבוש במכנסיים בצבע כחול בוהק שפסים זהובים מעטרים את צידם. הוא מטר ותשעים של שרירים מפלצתיים, וחמוש במבט מאיים ומלא שנאה, כחול בוהק כמו המכנסיים שלו.
יואן נכנס לזירה ומתחיל לרקוד ולפלרטט עם הקהל. לפני שנים הוא הגיע לתאילנד כדי לשפר את יכולותיו בקרבות MMA ונשאר בגלל האהבה. הוא התאהב במקומית, וכמו רבים לפניו, הפך לתושב האי. יואן ידוע בימנית המשתקת והעוצמתית שלו. הוא יודע שבזירה מתנהלת מלחמה פסיכולוגית, לא רק פיזית. השואו עושה את העבודה על היריב עוד לפני שהמכה הראשונה פוגעת.
"אני הולך לזיין אותו," שואג יואן באנגלית ממרכז הזירה ומלהיט את הקהל. הוא מטפס על עמוד הזירה הפינתי ומסמן תנועת שחיטה לאורך צווארו. הקהל משתגע. הם אוהבים את מה שהוא מוכר. "הישראלי ישלם על פשעי ממשלתו!" הוא צועק והקהל לא נותר אדיש, נעמד על רגליו ומריע בהתלהבות מוגזמת.
אני שומע מעט קריאות בוז ומבין שכנראה מדובר בתיירים ישראליים שהגיעו לתמוך. קולות העידוד של הקהל המקומי חזקות יותר, הם מאוהבים בשוודי המגודל.
"אתה מוכן?" שואל צ'אן בקשיחות. אני מהנהן. "מעולה כי אתה הבא בתור. תתחיל להסדיר את הנשימות ולייצב את הדופק."
אני עוצם את עיניי, נושם נשימות עמוקות וקצובות ומשתלט על קצב פעימות ליבי.
"כל הדרך מישראל, במשקל של שמונים ותשעה קילו, קבלו את איתן בן דוד!" מכריז הכרוז.
"מצחיק," אני ממלמל.
שיר של להקת 'איפה הילד', 'מישהו שומע אותי', מתנגן ברקע ומרעיד את האולם. הקהל נעמד על רגליו. הווילון האדום מוסט באיטיות.
"קדימה," לוחש צ'אן.
אני מפלס את דרכי בצעדים מהירים למרכז הזירה. קריאות בוז מעורבות במחיאות כפיים סוערות מלוות אותי משני צידי הטריבונות, אך אני מרוכז ביואן. הוא מקפץ בזירה ומלהיט את הקהל. אני לא שומע את קולות ההמולה, בשבילי אלה רעשי רקע חסרי משמעות. למרגלות הזירה פניי נמרחות בווזלין והכפפות נבדקות.
"תעלה," פוקד צ'אן.
אני ממלא את ריאותיי באוויר ועולה במדרגות המובילות אל הזירה, עובר את הכבלים בזהירות ונעמד בפינה הימנית, בסמוך לצ'אן. השופט מסמן לנו להתקרב, ואני ממשיך למרכז הזירה, עיניי נעוצות בעיניו של יואן שלא מפסיק למלמל בשוודית ולבלבל את המוח. אני לא צריך להבין את השפה כדי לדעת שמדובר בקללות.
לאחר תדריך קצר שנינו פונים לפינות הזירה. צ'אן תופס בראשי, מקרב אותי אליו ומביט בי באינטנסיביות. הרגע הגדול הגיע.
"תיזהר מהידיים שלו, הן ארוכות. תזוז קדימה ותחמוק לימין. תנסה להתקרב אליו ותפתח בזריזות בקרב. תפגע לו בגוף ובריאות, תרוקן ממנו את האוויר ואת הביטחון המופרז." הוא מצמיד את מצחו למצחי. "תחסל אותו."
אני מזיז את ראשי לאחור ומשיב בביטחון מזויף, "יהיה בסדר."
הלחץ גובר עליי. צ'אן השקיע בי את כולו ולא אאכזב אותו. אני לא יודע מה רמת המוכנות של יואן, אבל ברור לי שיש לו ניסיון עשיר יותר. הוא חזק וצעיר ממני. המטרה שלי היא לשבור אותו, לפרוק עליו את כל הכעס שאני נושא בתוכי ולחבוט בו עד שהוא ייפול מרגליו.
"אני הטוב ביותר, אני הטוב ביותר," אני חוזר שוב ושוב על המנטרה.
"רמבול!" צועק השופט.
אנחנו מתקדמים למרכז הזירה. יואן לא מאפשר לי להתאפס ומייד מסתער עליי ברצף של בעיטות ושל אגרופים. אני מצליח לחמוק מהם בהצלחה. אנחנו ממשיכים לרקוד במרכז הזירה ולזרוק מכות שפוגעות באוויר. אחרי כמה צעדי גישוש יואן מפסיק לשחק ומשחרר רצף אגרופים.
אני לא מצליח לחמוק מהאגרוף השלישי, הפוגע באוזני הימנית. שריקה חזקה באוזן גורמת לי לאבד איזון לרגע.
"אלוהים!"
זה נתנאל. אני שומע את קולו של נתנאל. ברגע של תעתוע אני נזרק הרחק למדבריות של איראן.
"רימון!" הוא צועק לי באוזן.
שריקה. בום.
מכה של יואן מחזירה אותי להווה.
"הגנה!" צועק צ'אן מפינת הזירה.
"איתן, אתה צ'אמפ!"
אני מתרכז בקולה המוכר של האישה הצועקת בעברית מתוך הקהל.
"ויקטוריה?" אני ממלמל, צמרמורת חולפת בגופי.
בום. יואן מנחית מכה נוספת למרכז ראשי. שריקה נוראית קורעת את אוזניי. התת־מודע זורק אותי שוב למדבר באיראן.
"רופא!" אני שומע את קולו של נתנאל צורח בקשר.
"הגנה!" צ'אן חוזר על עצמו וקולו מחזיר אותי שוב לכאן ועכשיו. אני מתעשת ומכסה את פניי בכפפות, נסוג בתנועה מהירה.
"אל תעמוד במקום, זוז!" צ'אן צועק. אני זז בכבדות. זה הקרב המקצועי הראשון שלי ולשמחתי אני עדיין עומד על הרגליים. ידוע לכולם שאחרי ימנית של יואן רוב הקרבות מסתיימים בנוק־אאוט.
יואן ממשיך לנסות להתקרב אליי, לירות את ידו השמאלית והארוכה למרכז פניי.
"בוא נראה אותך, ישראלי מסריח," הוא מסנן בזלזול מבעד למגן השיניים השחור. אני לא מאפשר למילים לגעת וממתין בסבלנות לרגע הנכון שבו הוא יפתח את ההגנה ואוכל לנצל את ההזדמנות.
יואן מלא ביטחון, עסוק בהצגה עבור הקהל במקום בקרב וברגע מסוים אני שם לב שברכו בולטת מחוץ לטווח ההגנה ומייד מנצל זאת ומשחרר בעיטה היישר למרכז ברכו, מתחמק בצלילה מאגרוף ימני ומנצל את חולשתו, מאתר אזורים פתוחים נוספים בגופו.
"אתה חושב יותר מדי!" צ'אן קורא.
יואן מנצל את איבוד הריכוז שלי ומשחרר לעברי רצף אגרופים, פוגע ישירות בלסתי ומפיל אותי לרצפה. השופט רץ לעברי, חוצץ בינינו ומתחיל בספירה.
"אחת, שתיים, שלוש," אני אוסף את עצמי בכוח ונעמד על רגליי. "שבע, שמונה."
"אני בסדר," אני לוחש ומתנשף בכבדות, מתקשה להסדיר את נשימותיי. האוויר שורף את ריאותיי עם כל שאיפה.
"מסוגל להמשיך?" שואל השופט.
"מסוגל," אני מאשר.
"קדימה," מסמן השופט. אני מנתר ומתקדם למרכז הזירה. יואן לא ממתין ושועט לעברי בחיוך זחוח.
"תתקרב, ישראלי מחורבן."
הוא בקושי מסיים את המשפט ואני מחטיף מכה ישירה לבטנו ואחת נוספת לארובת עין ימין. להפתעתי, יואן מתחיל לאבד את שיווי המשקל ומתנדנד לאיטו. אני ממטיר רצף מכות למרכז בטנו.
"לך אחריו!" אני שומע את צ'אן צורח מפינת הזירה. הפעמון מצלצל ומציל את יואן מלפגוש את המזרן.
שנינו מתרחקים, כל אחד לפינה שלו בזירה. יואן נראה מותש. הוא מחפש את הפינה, עומד מבולבל במרכז הזירה עד שאחד מאנשי הצוות מראה לו את הכיוון הנכון והוא נוחת בכבדות על כיסא העץ.
"כיסא," אני מבקש ונעצר ליד הפינה שלי. צ'אן נד בראשו. "למה לא?" אני מופתע.
"תעמוד ותחייך, תעמיד פנים שאתה לא עייף או שבור נפשית."
"לך תזדיין," אני מקלל, מסתובב ונשען על פינת הזירה, חמוש בחיוך מזויף, ליבי פועם במהירות מסחררת. אני מרים את ידיי הכבדות ומוחא כפיים לקהל, מודה לו.
"אתה לא ממוקד?" צ'אן זועף. "תהיה קליל ותקיף יותר. פגעת בו והוא מבולבל. הוא לא רגיל לעוצמות כאלה, אתה חזק."
בזמן שהוא מנגב את פניי במגבת קרה, אני נושם בכבדות ומנסה לקרוא את שפתיו של צ'אן.
"אתה איתי?" צ'אן צובט את מותניי.
"כן, ברור," אני מאשר, אך מבטי נעוץ בפינתו של יואן. אני מזהה את הלחץ ואת ההיסטריה סביבו. המכה האחרונה שהחטפתי לו זעזעה אותו.
"תדמיין שהוא מקלל את ויקטוריה, לא אותך," צ'אן פוקד ונעמד מולי. בחירת המילים מושכת את תשומת ליבי. "תסתכל שמאלה." הוא מסובב לי את הראש אל עבר כיסא ריק בקהל. "תחשוב שהיא נעלבה ממנו והלכה.״
"הלכה? בגללו?" אני מלהיט את עצמי ודמי מבעבע מעצם המחשבה על כך.
"הוא צעק עליה! איך לא ראית את זה?"
"תחזיר לי את מגן השיניים," אני רושף. האוויר שורף את ריאותיי. אני לא מרגיש את הכאב מעוצמת האדרנלין המשתולל בתוכי. אני ממשיך ומשכנע את עצמי שהוא פגע בוויקטוריה. הפעמון מצלצל ואני מסתער בכוונה לחסל אותו.
"שמור על האנרגיה ואל תבזבז אותה לחינם!" צ'אן קורא מאחוריי. אני חוזר לעצמי שוב ושוב בראש, הוא פגע בוויקטוריה, הוא פגע בוויקטוריה.
"סיבוב שני," מסמן השופט. שנינו חוזרים לרקוד בזירה. יואן נראה שונה, מפוחד יותר.
"ויקטוריה נפגעה!" צורח צ'אן מפינת הזירה, מילותיו ממקמות את הזעם במרכז גופי. אני מסתער קדימה בצעדים מהירים, מנענע את גופי לימין ולשמאל, סופג כמה מכות ומתעלם מהכאב. אני מתקרב לגופו וחובט בזרועו השמאלית.
יואן מתקפל, מנסה להתחמק ממכה נוספת ופותח את ההגנה כמו שציפיתי שיעשה. אני משדר רצף של חבטות לחזהו ולריאות, מרוקן את האוויר מגופו.
יואן מתקפל ואני לא עוצר, ממשיך וחובט בפניו. הוא מתקשה להגיב. אני מנצל זאת וחובט באפו. קול שבירת העצם נשמע חזק וברור, ודם ניתז לכל עבר. אני נסוג, מבין שהוא נמצא במצוקה.
"הוא מבולבל!" צועק צ'אן.
אני מקפץ לשמאלו ובועט בו, מפיל אותו לרצפה. "אחת, שתיים, שלוש," הקהל סופר עם השופט ומוציא אותי מה'זון' שבו אני נמצא. יואן מנסה להתרומם, אך רגליו קורסות.
השופט מסמן בעשר אצבעותיו, מסיים את הקרב. הקהל משתולל. צ'אן מקפץ לזירה ומרים את ידי המותשת לאות ניצחון.
"ניצחתי," אני פולט בחוסר אמון, "אני לא מאמין, ניצחתי!"
"ניצחת," הוא חוזר אחריי בהתרגשות. אני מתקשה להסדיר את נשימותיי ונופל באפיסת כוחות במרכז הזירה. הרופא מזדרז פנימה ומטפל ביואן.
"תוציא אותי מפה," אני מבקש מצ'אן. הוא עוזר לי לעמוד ומפלס את דרכנו אל חדר ההלבשה.