סקס ועיר הגברים

מבוא: יופי של תרבות
שני הצילומים שנבחרו לכריכת ספר זה לא נבחרו, כמובן, במקרה. צילום דמות האישה הוא תבליט שיש של ניקֶה (Nike) אלת הניצחון, ואילו בצילום השני מוצג פסל ברונזה של אתלט בעל גוף הבנוי לתלפיות, השולח ידו אל זר הניצחון שלראשו. אופן הצבת הדימויים זה לצד זה אינו מקרי כמובן אף הוא, שכן הצבה זו מדמה מצב שבו האתלט העירום מצדיע לאלת הניצחון הלבושה אמנם, אולם לבושהּ הוא כתונת שקופה המונחת ברישול מכוון. הכתונת נצמדת לגופה, וקפליה נמתחים לכיוונים שונים באופן המשקף את חמוקי גופה המחוטב, בעוד ריצודי האור בין קפלי השיש מסנוורים את עֵין הצופה בזוהרם. גוף השיש השביר של האלה בתבליט אף עומד בניגוד לגוף הברונזה האיתן של האתלט, כאילו מעגנים שניהם את מכלול ההבדלים בין גברים לנשים בעולם העתיק.

תבליטי שיש ופסלי ברונזה מסוגם של אלו היו יצירות אמנות רבות משמעות בעולם העתיק, הוזמנו על ידי הממסד וניצבו במתחמים שאליהם הגיע ציבור רב. בעולם העתיק לא התקיימה הפרדה בין דת, חברה ומדינה, כך שאותם מִתְחמים היו בעת ובעונה אחת בעלי משמעות פוליטית, דתית וחברתית. קהל זה חש במיניותן הבולטת והמודגשת של שתי הדמויות ונהנה מיפי גופן וזוהרן, תוך שהפְנים את המשמעויות הפוליטיות הטמונות במראות אלו. איזו מין תרבות הייתה זו, אם כן, אשר זימנה באופן רשמי צפייה בדמות אישה ובדמות גבר בבגד שקוף או בעירום מלא, תוך הדגשת מיניותם? איזו מין תרבות הייתה זו, אשר קשרה בין עירום ויופי להיבטים פוליטיים, דתיים וחברתיים?

החצנת המיניות שימשה מאז ומעולם אמצעי למשיכת תשומת לב. היופי האנושי נתפס אף הוא מאז ומעולם כיתרון. עובדות אלו נוכחות ביתר שאת בתרבות הפופולארית למן תחילת המאה העשרים ולכל אורכה, וכן במאה העשרים ואחת. תרבותה של החברה המודרנית, שאותה הגדיר הפילוסוף הצרפתי גאי דבור (Guy Debord) "חברת הראווה" (La Société de Spectacle), הפכה נשים זוהרות כג'ין הארלו, מרילין מונרו או סופיה לורן, וגברים יפי תואר ושופעי קסם, כג'יימס דין או גרי קופר, למושאים להערצה. תקצר היריעה, כמובן, לציון שמותיהן של כוכבות נוספות ושמותיהם של כוכבים נוספים; ואכן, שחקניות, דוגמניות או זמרות וזמרים שופעי קסם, יופי ומיניות הפכו לאלות ולאלים של העידן החדש (תמונה 1).

תמונה 1 ראקל וולש (Raquel Welch) ודין מרטין (Dean Martin) בצילום מתוך הסרט Bandelero!, 1968

בתקופות שלפני המאה העשרים יופי אכן היה מזוהה עם דמויות של אלות ושל אלים מיתולוגיים, אשר יופיים תואר במקורות העתיקים כ"קורן" ואף כ"מסנוור". הקְשר זה יצר את המושג "יופי קלאסי", המזוהה באופן חזותי עם קווים נקיים, לובן, עידון ואלגנטיות, והיווה מקור להשראה ולחיקוי. דוגמה מובהקת ל"יופי קלאסי" הינה דמות הנער בפיסול היווני, בעל האף הישר המחובר למצח, והבעת הפנים המופנמת (תמונה 2).

תמונה 2 קושר הסרט (Diadoumenos), פרט, העתק רומי למקור של פוליקלייטוס (Polykleitos) מסביבות 450-425 לפנה"ס, שיש, 1.85 מ', במוזיאון מטרופוליטן, ניו יורק

במבט רחב יותר, התבוננות פנורמית על ההיסטוריה של האמנות מגלה, שאמנות אכן זוהתה עם אסתטיקה שנועדה ללכוד את העין ולגרום לעונג חזותי. דוגמה בולטת לכך היא הפסיפסים בכנסיות הביזנטיות, השופעים גווני זהב, כחול וירוק עזים ונוצצים. דוגמה אחרת היא חלונות הוויטראז' הזוהרים בקתדרלה הגותית המפוארת ועצומת הממדים (תמונה 3).

תמונה 3 מראה פנים של כנסיית סט.שאפל (Saint Chapelle),

מאה 13, פריז

מראות קסומים כגון אלו, אשר ניתן להגדירם בתואר "יפים", נועדו לנטוע תחושה של ריגוש ויראת כבוד בקרב באי הכנסייה, וכך ליצור אשליה של התמזגות עם האלוהי והנשגב. במישור המעשי נועדה אסתטיקה זו לגרום לבאי הכנסייה להסתחרר מרושמו של המִקְסָם הנגלה לנגד עיניהם, וכך להיצמד אל האמונה והדת, ולהיות שבויים הלכה למעשה בידי הממסד הכנסייתי.

יופי המשיך להיות מזוהה עם אמנות עד לסוף המאה התשע עשרה. בהתאם לגישה זו, העין הממוצעת מתפעמת מיופיו של הטבע, בעוד שהיופי באמנות הוא תוצר של הגאוניות האנושית שבה ניחנים יחידי סגולה בלבד. ביופי זה יבחינו בעלי העין המיומנת והתודעה המלומדת בלבד, אשר מסוגלים לזהות את היופי העמוק והאיכותי הטבוע ביצירת האמנות.

תיאורטיקנים של אמנות עכשווית כגון ארתור דנטו (Arthur Danto) ואחרים טענו מנגד, שיופי הוא מושג אנכרוניסטי ולא רלוונטי. "יופי" הפך לכמעט מילה גסה ונתפס כשיפוט לקוי לגבי אמנות עכשווית-מושגית (קונספטואלית). גישה זו עולה בקנה אחד עם ההגדרה של התיאורטיקן פרדריק ג'יימסון (Frederick Jameson) של המצב הפוסט-מודרני כאַ-היסטורי, ועם תיאורו את החברה בת זמננו כנטולת כל זיקה היסטורית, המתכחשת לעברה.

ביזוי ערך ה"יפה", שכאמור נקשר עם התרבות הקלאסית, והאמביוולנטיות ביחס להיסטוריה, באים לידי ביטוי בעבודות של האמן בן זמננו זוהר גוטסמן. העבודה "ללא כותרת" (תמונה 4) היא צילום המוצב על הרצפה, ובו נראה האמן עצמו כשהוא חובק פסל שיש של דמות נשית המזכירה דמות של אלה קלאסית.

תמונה 4 זוהר גוטסמן, ללא כותרת, 2013, ללא כותרת, הדפס צבע,200X133 ס"מ, צילום: תום בוקשטיין באדיבות האמן

שאיפתו לעתיד של האמן היא לקיים מיצג שבמהלכו יושלך הפסל לים, וכך אולי יהפוך בעתיד הרחוק לממצא ארכיאולוגי (האמן טרם ביצע מהלך זה). מחד גיסא, החיבוק מעיד על זיקתו של גוטסמן לקלאסיקה; מאידך גיסא, תוכניתו להשליך את הפסל לים מעידה על הסתייגותו מהקלאסיקה על כל הקְשריה. בעבודה השנייה, שכותרתה "חומר לעוס" (תמונה 5) מוצג פסל שמעלה בזיכרון את דמותו של "קושר הסרט" – הדיאדומנוס (Diadomenos), האתלט הקלאסי המוכתר בזר ניצחון אולימפי (תמונה 6).

תמונה 5 זוהר גוטסמן, חומר לעוס, 2013, שיש וגומי לעיסה ("בזוקה"), 40X80X220 ס"מ

צילום: תום בוקשטיין, באדיבות האמן

תמונה 6 קושר הסרט (Diadoumenos), העתק רומי למקור של פוליקלייטוס (Polykleitos) מסביבות 425-50 לפנה"ס, שיש, במוזיאון הארכיאולוגי, אתונה

הפסל הקלאסי המקורי היה עשוי ברונזה, אולם הוא הותך בתקופה הרומית בכדי לעשות שימוש בברונזה לצרכים אחרים (בעיקר להטבעת מטבעות). עם זאת, לאנשי העולם הרומי הייתה זיקה עזה ליוון הקלאסית, ועל כן הפסלים שהותכו הועתקו בשיש. החומרים שמהם עשוי הפסל של גוטסמן מאפיינים גישה פוסט-מודרנית הנוטה אל המתכלה והבלתי צפוי: בעוד הטורסו (הגוף עצמו) עשוי משיש קררה לבן, הראש, הזרועות, הרגליים ואיבר המין עשויים מכמות של עשרים ק"ג של גומי לעיסה ורוד (כ-4,000 יחידות). סרט ההכתרה שבו היה האתלט הקלאסי גאה עד מאוד הפך לסרט מגוחך מגומי לעיסה, הנמתח בידיו של האתלט ומתמזג עם כפות ידיו, דבר שגם מגחיך את צורת עמידתו. גם איבר מינו העשוי מסטיקים נועד לעורר גיחוך בקרב הצופה, ובכך לשים ללעג את הנטייה להציג את דמויות האתלטים בעירום בפיסול היווני. יתרה מזאת, איברי הגוף המעוצבים מגומי לעיסה נראים כאילו הם בתהליך ריקבון ההולך ומתפשט לעבר גוף השיש. מראה זה יוצר מטאפורה לתרבות הקלאסית כתרבות "לעוסה" וממוחזרת. ניתן לומר, שלמרות התנערותו לכאורה מהקלאסיקה, נראה כי לאמן זה יש דווקא זיקה חבויה לעולם הקלאסי, דבר שמאזכר את קביעתו של פרדריק ג'יימסון, לפיה לכל פרודיסט טוב יש זיקה חבויה ואף סימפתיה למקור שאותו הוא שם ללעג.

איברי גופו וראשו של האתלט של גוטסמן העשויים גומי לעיסה מעלים בזיכרון את הגוף נטול העור של הסאטיר מרסיאס (Marsyas). על פי המיתוס, סאטיר חצוף זה העז להתחרות בנגינה בחליל עם אפולו, אל המוסיקה וההרמוניות המוסיקליות בכבודו ובעצמו. חוצפה זו עלתה לו ביוקר, שכן הוא חטא למעשה בחטא ההיבריס – חטא הגאווה או החריגה מן הגבולות. כעונש, ציווה אפולו שעורו של הסאטיר יופשט מעליו. מוטיב ההשחתה, המוות והלידה מחדש היה חדור עמוק במיתולוגיה ובפולחן בעת העתיקה. מוטיב זה קשור למיתוס על אודות הולדת דיוניסוס (Dionysus), מותו ותחייתו. דיוניסוס, אל היין והאקסטזה, נולד לאישה בת תמותה בשם סֵמֶלֶה (Semele), אהובתו של זאוס אבי האלים. מאחר שזאוס נשבע לאהובתו שהוא ימלא כל משאלה שלה, הוא לא היה יכול לסרב להתגלוֹת בפניה במראהו האלוהי, כאשר ביקשה זאת ממנו. אולם, הזוהר האלוהי שנגלה לעיניה היה כה מסנוור, שהיא לא עמדה בפניו והתכלתה בו ברגע. זאוס הספיק לחלץ את העובר שהיה ברחמה, שתל אותו בירכו, וילד אותו. התינוק שנולד היה האל דיוניסוס, שמשמעות שמו היא חוכמת האל (Dios Nous). הנימפות גידלו אותו בכרי הדשא הירוקים והשופעים של הר ניסה (Nysa), בבגרותו הותקף ונקרע לגזרים על ידי הטיטאנים הפראיים, אולם הוא קם לתחיה והפך לאל כביר שפולחנו הופץ ברחבי תבל.

הקְשר אחר לגשמיות האופיינית לאתלט המסטיקים של גוטסמן הוא תיאור בריאת הגוף האנושי בדיאלוג "טימאוס" לאפלטון:

[...] והוא אשר צר אותנו כדונג, הרכיב בכוונה זו בשר, רך ומלא מיץ, שעירבבו והרכיבו ממים, אש ואדמה, שעליהם הוסיף שאור עשוי חומצה ומליחה. ואת הגידים עשה מתוך שעירבב עצם ובשר שלא החמיץ, וחיברם לחומר אחד שלפי תכונותיו הריהו באמצע בין שני יסודותיו אלו, והוסיף לו צבע צהוב; מכאן נעשו הגידים נוקשים וסמיכים יותר מבשר, ורכים וגמישים יותר מעצמות. באלה כרך האל את העצמות והלשד, מתוך שקשר אותן זו אל זו בגידים, וטמן את כולן מתחת למכסה של בשר.¹

הקְשרים אלו לאמנות ולהגות הקלאסית מעידים על היותה אל-זמנית, והזיקה אליה קיימת בין שבמודע ובין שלא במודע. עם זאת, ביצירתו של האמן העכשווי ניכרת כוונה להגחיך את התרבות הקלאסית ולהציג אותה כבלתי רלוונטית.

השאלות העומדות לדיון, אם כן, הן: מהו "יופי קלאסי"? האם יש משהו רע ביופי? האם יופי הוא רק חיצוני וחזותי? האם יופי חיצוני בהכרח נוגד היבטים אחרים ביצירת אמנות? מה הייתה משמעותו של יופי בעולם העתיק? והאם אמנות קלאסית ותפיסות עתיקות של יופי אינן רלוונטיות עוד?

תהיות נוספות העולות נוגעות להופעה בעירום, השכיחה בפיסול ובציור היווני, ובכך גם לסוגיה משמעותית מאוד: המיניות הגברית והנשית. נשאלת השאלה, מדוע בכלל לתאר נשים וגברים בעירום? האם עירום הוא יפה? יתרה מזאת, בפנתאון האלים היווני ניתן מקום לאלה האמונה על תחום האהבה והמיניות, היא אפרודיטה. אלה זו מופיעה בעירום מלא בפיסול ההלניסטי כשגופה חושני ופתייני, והיא אף פורשת את חסותה על הפרוצות ומגינה עליהן. העיסוק במה שנתפס כ"ענייני אפרודיטה" מתבטא בשפע ציורי הכדים המתארים סצנות מין, לעיתים בוטות מאוד. דיוניסוס אף הוא אל שנקשר עם מיניות, ופמלייתו כוללת את הסאטירים, שהם יצורים דיוניסיים שמיניותם מוחצנת, ושעוסקים במין ללא הרף, כפי שניתן ללמוד מציורי הכדים.

אכן, יופי ומיניות היו קשורים זה בזה בעולם העתיק, וההתייחסות אליהם מורכבת –דבר שניכר, מלבד באמנות הפלסטית, גם בספרות ובהגות של יוון העתיקה. יופי ופיתוי הם אף נושאים דומיננטיים במיתולוגיה – היופי הנשי למשל עומד במוקד המיתוס המכונן של משפט פאריס (Paris). כפי שמספר המיתוס, נערכה בקרב האלים חתונה מלכותית של המלך פלאוס (Peleus) עם הנימפה כסופת הרגליים תטיס (Thetis). לחתונה המפוארת הוזמנו האלים כולם מלבד האלה אֵרִיס (Eris), אלת המריבה והמחלוקת, שנשכחה. בכעסה הרב התפרצה האלה אל תוך אולם החתונה והשליכה למרכזו תפוח זהב שעליו הכתובת: "ליפה מכולן".

שלוש האלות הראשיות – הֶרָה, מלכת האולימפוס, אשת זאוס ואלת הנישואים והיולדות; אתנה (Athena), בתו של זאוס ואלת המלחמה והחוכמה; ואפרודיטה, אלת היופי והאהבה – כל אחת מהן דרשה את התפוח לעצמה. זאוס אבי האלים לא רצה לשפוט בעצמו, ולכן שלח אותן אל הרועה פאריס בן מלך טרויה, כדי שיכריע. כל אחת מהאלות השתוקקה לזכות בתפוח הנכסף, ולכן ניסתה לשחד את פאריס. הֶרָה הבטיחה לו כוח פוליטי ושליטה על ארצות; אתנה הציעה לו תהילת לוחם; ואילו אפרודיטה פיתתה אותו בידה של הלנה, האישה היפה ביותר בקרב בנות התמותה. אפרודיטה אף חשפה את גופה העירום בפניו, בכדי להגביר את עוצמת הפיתוי, ופאריס אכן התפתה לקסמיה של האלה. מיתוס זה ממחיש את הקשר בין יופי ומיניות במחשבת העולם העתיק.

בחירתו של פאריס הובילה לחטיפתה של הלנה, שהייתה למעשה נשואה למנלאוס מלך ספרטה. חטיפה זו הייתה למעשה הרקע הישיר לפרוץ מלחמת טרויה, שנועדה להשיב את הלנה לביתה. האיליאדה מספרת שיופייה של הלנה היה כה רב, עד שבעת אחת ההפוגות בקרבות נשאו הלוחמים את עיניהם והבחינו בהלנה כשהיא מתהלכת על החומה. הם כה הוקסמו מיופייה, עד שהסכימו פה אחד שיופי כזה מצדיק מלחמה עקובה מדם.

יופי נשי היה גורם משמעותי במיתוס נוסף – המיתוס על אודות אכילס והאמזונה פנתזיליאה (Penthesilea). במהלך מלחמת טרויה הגיע אכילס למצב שבו הוא נאבק פנים מול פנים במלכת האמזונות. המאבק היה כה צמוד, עד שבשלב מסוים נשרה קסדתה של האמזונה מראשה וחשפה את פניה היפות. כאשר נגלה יופי זה לעיניו של הגיבור הוא נתקף בתשוקה עזה אל האמזונה והתאהב בה עד כלות. עם זאת, אהבה זו נגדעה באיבה, שכן, באותו רגע שבו הוא נחשף ליופייה ואהבתו פרצה ושטפה את לבו, הוא גם החדיר את חרבו לחזהּ והרג אותה.

מיתוס אחר הנסוב סביב יופי חזותי, ובעיקר סביב חסרונותיו, הוא על אודות אֶרוס (קופידון) ופסיכה (Psyche). פסיכה הייתה בתו של מלך, נערה בעלת יופי בלתי רגיל, שגרם להמונים להאמין שהיא אלה שירדה אל העולם הארצי. יופייה הרב סיכל דווקא את ניסיונותיהם של הוריה לחתנה, שכן החתנים המיועדים נרתעו מן הזוהר הרב שאפף אותה.

קנאתה של האלה אפרודיטה, אמו של ארוס אל האהבה, הובילה להבטחה מצד האורקל לתִתה לאישה למפלצת איומה. היום המיועד לנטילתה של הנערה על ידי המפלצת היה ליום אֵבֶל עבור דרי הממלכה, ופסיכה הוּבְלה בטקס אבלות אל פסגת הר, שם הופקרה לגורלה. לאחר המתנה מסוימת חשה הנערה שהיא נישאת על ידי משק כנפי רוח קלילה, המביאה אותה אל ארמון מפואר בקרבו של אי בודד ומוריק. בארמון זה החלה הנערה לחיות בשפע ובכל טוב, ומדי לילה, בחשיכה, חלק עימה את מיטתה המפוארת בעל בלתי נראה, ועינג אותה באהבה ובתשוקה. על פסיכה נאסר לראותו, אולם הדבר לא הפריע לה כלל.

במשך הזמן גברו געגועיה לאחיותיה, והיא ביקשה רשות מאיש חיקה העלום לפגוש אותן. הבעל היסס בתחילה, אולם לבסוף הרשה לה לעשות כן, וכך החל מסע התלאות של פסיכה, שהוא למעשה מסע חניכה. כאשר פגשה את אחיותיה וסיפרה להן על חייה הנפלאים נטולי הדאגות התעוררה קנאה בליבן על אושרה הרב של אחותן. האחיות הקנאיות החלו להאיץ ולדחוק בפסיכה להאיר את החשיכה בלילות בכדי לראות את בעלה, שכן ייתכן, כך הזהירו אותה, שזוהי אכן מפלצת נוראית החולקת עימה את מיטתה מדי לילה, כפי שניבא האורקל. פסיכה הושפעה מאוד משכנועי אחיותיה, שהרי התגעגעה אליהן וכיבדה אותן מאוד, ולילה אחד העזה לבצע את שיעצו לה, ובכך גם למעול באמונו של בעלה: היא הדליקה נר וקירבה אותו לעבר גופו בשנתו. לפליאתה הרבה, לא הייתה זו מפלצת איומה ונוראית כלל ועיקר, אלא עלם חמודות יפה תואר, בעל גוף מושלם, עור חלק ותלתלים זהובים שעיטרו את פניו הקורנות, ואף זוג כנפיים לבנות וצחות שהיו צמודות לגבו ופרושות על סדיני המשי. היה זה קופידון אל האהבה במלוא זוהרו, בכבודו ובעצמו. עם זאת, דבר בלתי צפוי קרה, שכן הנר שהיה אחוז בידה של פסיכה מעל לגופו העירום של קופידון הזיל שעווה רותחת, וזו נטפה על גופו הענוג. באותו רגע הוא ניעור משנתו בבהלה, פרש את כנפיו, התעופף אל מבעד לחלון, ונעלם בשמי הלילה הכחולים והאפלים.

משחזתה פסיכה ביופיו הזוהר של איש חיקה, ובאותו הרגע הוא פרש כנפיו ונעלם, התעוררה בליבה אהבה עזה לאין ערוך כלפיו, ולצידה תחושה עמוקה של צער ושל עצב על האובדן. היא יצאה מיד בכותנתה אל הלילה האפל, ורגליה הביאו אותה הישר לאימו של האל, הלא היא אפרודיטה, אלת היופי והאהבה. האלה, אשר קינאה ביופייה הרב של פסיכה, הציבה בפניה משימות קשות שאותן היה עליה למלא, אם אכן רצונה בשיבתו של אהובה אליה: הבאת גביע מלא במים מנהר הסטיקס הרותח – אותו נהר שבו טבלה הנימפה תטיס, אמו של אכילס, את בנה, כדי להפכו לבן אלמוות, אולם שכחה לטבול את עקבו; גזיזת קווצת פרווה מאיילי פרא בשעת בין ערביים מיוחדת, שעה שבה הם רגועים וניתן לקרוב אליהם; וירידה לשְאול כדי להביא משם את משחת היופי של פרספונה (Persephone).

אכן, פסיכה הייתה, לצד אודיסאוס, אורפיאוס והרקלס, אחת מן הדמויות המיתולוגיות הבודדות שהצליחו להיכנס לשְאול ולצאת ממנו בעודן בחיים. משימות אלו מסמלות תהליך של חניכה והתבגרות – ופסיכה עמדה בהן, ובכך הצליחה להחזיר לחיקה את קופידון, כלומר להשיב לעצמה את האהבה ולממשהּ. חתונה מפוארת נערכה לכבודם של פסיכה וקופידון בנוכחות כל האלים כולם, ופסיכה הפכה לבת אלמוות.

ליופי הפיזי משמעות חשובה במיתוס זה, שכן יופייה של פסיכה עמד בפניה כמכשול לאושר, מכשול שמציב שאלות קשות סביב יתרונותיו וחסרונותיו של היופי הזה.

במיתוס על אודות פרסאוס (Perseus) ואנדרומדה (Andromeda) באים לידי ביטוי יתרונותיו של היופי הפיזי. לאחר שהשלים פרסאוס את מסע החניכה שלו וכרת את ראשה של מדוזה גורגונה, הוא ריחף בשחקים באמצעות הסנדלים המכונפים שקיבל מהרְמס, והגיע אל סלע אדיר שאליו הייתה כבולה אנדרומדה, בהמתינה לבואה של מפלצת איומה ונוראית שתטרוף אותה. על הנערה המסכנה נגזר להיענש ככפרה על חטא ההיבריס של אִמָּהּ קסיופיאה, אשר התרברבה כי יפה היא יותר מבנותיו של פוסידון אל הים. כאשר חלף פרסיאוס על פניה הוא הוקסם מיופייה הרב, התאהב בה בו ברגע, הציל אותה ולקח אותה לעצמו לאישה.

היופי הנשי משחק תפקיד גם בשירה היוונית, הכוללת תיאורים רבים של מאפיינים פיזיים, כגון: עיניה התכולות-אפורות של אתנה, שיערן הרך של הנימפות, וזוהרה של אפרודיטה "הזהובה", "הבהירה", או "הקורנת". היופי הגברי היווה אף הוא גורם משיכה, כפי שעולה מן המיתוס על גנימדס (Ganymede). יופיו של הנער הענוג פיתה את האל זאוס, אשר התחפש לנשר, חטף אותו, הביא אותו לאולימפוס והעניק לו את תפקיד מגיש המשקאות לאלים.

מיתוסים אלו מעידים על הקשר בין יופי, פיתוי ומיניות. משל קסום המתואר בדיאלוג פיידרוס לאפלטון נותן לקשרים אלה ביטוי מעניין. בדיאלוג זה מספר סוקרטס לבן שיחו שמקורה של הנפש הוא בעולם האלוהי, שבו שהתה טרם התממשה בבשר בעולם הארצי. בעת שהייתה של הנפש בעולם האלוהי הנשגב, חזתה היא ביופיים הבלתי נתפס של האלים והאידיאות הנשגבות. משהפכה לבשר ודם בעולם הארצי שכחה הנפש מראות אלו, אולם בקירבה מקננים באופן תמידי תשוקה עזה, געגוע, ערגה וכיסופים לשוב ולחזות ביופי הנשגב שבעולם האלוהי. תשוקה זו גורמת לנפש להיות שרויה במצב תמידי של חיפוש, ועל כן היא חסרת מנוחה באופן קבוע. חוסר מנוחה זה גורם לאדם לרדוף אחר חוויות שיגרמו לו לחוש אשליה זמנית של התְעלות. ערגה זו היא גם המקור ליצירה, שכן היצירה נובעת מאותו חיפוש קבוע אחר הריגוש ואשליית ההתעלות.

כאשר הנפש זוכה לעיתים לחזות ביופיו של אדם אחר, היא נמלאת תשוקה כלפיו ותאווה עזה להתמזג עמו ולממש את ההתאהבות. תשוקה זו היא האֶרוס, ובעולם הגשמי היא באה לידי ביטוי בתאווה המינית. בהקשר זה ראוי לציין את המושג "אהבה אפלטונית", שמשמעותו סולפה לאורך ההיסטוריה: הוא משמש לביטוי אהבה "טהורה" או "רוחנית" (כלומר אהבת נפש נטולת תאווה מינית), אולם אהבה אפלטונית "אמיתית" היא דווקא זו הכוללת את מכלול היבטי ההתאהבות באדם אחר, לרבות הרצון העז להתמזג עמו – הן המשיכה הרוחנית, והן המשיכה המינית.²

פרט למשל הזה המבטא את הקשר בין יופי למיניות, שהינו כאמור קשר דומיננטי במחשבת העולם העתיק, בדיאלוג פיידרוס לאפלטון נערך דיון במהלכו מודגשים יתרונותיו של היופי הגשמי. בדבריו קובע סוקרטס, החכם מכל אדם, שמאחר שהמראה הגשמי הוא החוש העז ביותר מבין החושים האנושיים, אילו לחוכמה היה מראה גשמי, יופייה היה כה קורן, שהיא הייתה עשויה לעורר תשוקה ואהבה עזה מאוד בלבו של הצופה בה. מכאן גם ניתן ללמוד, שלמרות יתרונותיו של היופי הגשמי, היופי הרוחני נתפס על ידי אנשי הרוח בעולם העתיק כנעלה על הגשמי. עליונות זו של היופי הרוחני באה לידי ביטוי בדיאלוג המשתה לאפלטון. באחד משיאי השיח בין סוקרטס לבין המשתתפים, כאשר נשאל על אודות טיבם של היופי והאהבה, השיב סוקרטס באמצעות ציטוט דבריה של אישה מסתורית וחכמה, דיוטימה (Diotima) ממנטינאה (Mantinea). דיוטימה מתארת באופן פואטי סולם יופי שמתחיל ביופי של הגוף האנושי, מתגבר לנוכח ריבוי של גופים יפים אחרים, אולם לבסוף מתעצם על ידי התעלותו לרמה רוחנית, והופך לחסר חשיבות. "ים היופי", כלשונו של אפלטון, הוא תמצית היופי שהינו נטול "בשר אדם וצבעיו", ואינו נתון לשינויים פיזיים כאלה או אחרים. יופי זה הוא יופי אידיאי, רוחני, ועל כן נצחי ובלתי מתכלה.

בסיכומו של דבר עולה, כי במחשבה היוונית העתיקה מוענקת חשיבות הן ליופי הגשמי והן ליופי הרוחני. לנוכח זאת השאלות העולות הן: כיצד יש לפרש ולהבין את יחסי הגומלין בין היופי הרוחני לבין היופי הגשמי, וכיצד הדבר בא לידי ביטוי באמנות היוונית? בספר זה נבחנת דואליות זו במטרה לפענח את סודות היופי הקלאסי, ולהבין כיצד תיפקד היופי האנושי בפוליטיקה של העולם העתיק; כיצד שימש היופי האנושי את הפוליס (polis), כלומר עיר-המדינה היוונית; מה הקשר בין יופי ומיניות; וכיצד שימשה האמנות ככלי במשחק זה.

מסגרת הדיון, כפי שעולה מכותרת הספר, היא העולם הקלאסי. מושג זה מתייחס לשני הקְשרים, ובשניהם עוסק הספר: במובנו הצר, "העולם הקלאסי" מגדיר את תקופת הדמוקרטיה באתונה במאה החמישית לפנה"ס; במובנו הרחב, "העולם הקלאסי" מתייחס לעולם היווני בכללותו (ובהרחבה נוספת, גם לעולם הרומי). בהיבטי ממד הזמן, הספר עוסק בתקופות הארכאית, הקלאסית וההלניסטית, כלומר החל מהמאה השישית לפנה"ס ועד הכיבוש של מצרים בידי הרומאים, בשנת 31 לפנה"ס.

מטרת הדיון היא לנסות לחדור לצורת המחשבה של האדם שחי בעת העתיקה, ולנסות להבין את משמעות היצירה האמנותית ואת היופי שאותו היא מייצגת, מנקודת מבטו. הספר יעסוק, אם כן, במשמעות היופי האנושי כפי שהוא מיוצג באמנות, בקשר שבין יופי למיניות, ובקשר שבין יופי ומיניות לבין ההיבטים הפוליטיים, לרבות אלה החברתיים, המגדריים והדתיים, בעולם העתיק.

הספר נחלק לשני חלקים: החלק הראשון מוקדש ליופי ולמיניות הגברית, ואילו החלק השני עוסק ביופי ובמיניות הנשית. הסיבה לחלוקה זו אף היא נובעת מן הרצון להציג את הדברים מנקודת מבטו של האדם שחי בעת העתיקה, ולהתחקות אחר צורת המחשבה הרואה את האישה כמשנית לגבר וככזו שנועדה לשרתו.

במוקד הדיון יעמוד ניתוח של יצירות אמנות מהתקופות הארכאית, הקלאסית וההלניסטית, תוך עיון במקורות ספרותיים, פואטיים, פילוסופיים והיסטוריים. זאת, בשילוב השוואות להקְשרים עכשוויים, לשם המחשה והבלטה של משמעות היצירות מנקודת מבטם של אנשי העולם העתיק.

1 אפלטון, כתבי אפלטון, טימאוס, בתרגום י.ג. ליבס, ירושלים: שוקן, 1997-1999, 74.

2 המושג סולף כפי הנראה בשל התפיסה הנוצרית, שלפיה המין הוא בבחינת חטא, שכן מריה ילדה "ללא חטא".

1. נער חינני חלק לחיים

א. יפה, טוב, חייכן ועירום לגמרי
נער עשוי אבן עומד זקוף וגאה, כשחיוך נסוך על פניו, והוא עירום לגמרי (תמונה 7). האם הוא יפה? בעיני מי? מדוע?

תמונה 7 העלם (Kouros) מפטון (Ptoon), בואוטיה, שיש, 1.60 מ', מסביבות 520 לפנה"ס, במוזיאון הארכיאולוגי, אתונה

הערצת היופי האנושי עומדת במוקד הפיסול מהתקופה הארכאית במאה השישית לפנה"ס. בתקופה זו אזורים שלמים ביוון – אתיקה, מישור החוף של אסיה הקטנה, האיים האיוניים ומעט בפלופונז – התמלאו במאות פִסלי שיש של נערים עירומים.

נערים אלו היו ייצוג אמנותי של לוחמים בני 20-18, אשר איבדו את חייהם בעת מילוי תפקידם. בתקופה הארכאית התחוללו מלחמות, מאבקים מזוינים, כיבושים, קולוניזציה, התיישבויות, ייסוד ערים וארצות ושיעבוד התושבים המקומיים. כל אלה היו חלק בלתי נפרד מן ההוויה בתקופה הזו, ומשפחותיהם האריסטוקרטיות של הלוחמים המתים הזמינו את הדימויים המפוסלים של יקיריהם כדי להנציח את זכרם. פסלים אלו מכונים "עלמים" (Kouros), גופם העירום מעוצב בנוקשות גאומטרית, והם ניצבים זקופים ואיתנים (תמונות 8, 9, 10).

תמונה 8 העלם מאתיקה (Attica), שיש, 1.84 מ', 590-580 לפנה"ס, במוזיאון מטרופוליטן, ניו יורק

תמונה 9 עלם (Sacred Gate Kouros), שיש, 2.10 מ', 600-590 לפנה"ס, נתגלה בשנת 2002 על ידי המכון הארכיאולוגי הגרמני באתונה, במוזיאון הארכיאולוגי, אתונה

תמונה 10 העלם קרויסוס (Kroisos), שיש, 1.95 מ', נתגלה באנוויסוס (Anavisos), יוון, סביבות 530 לפנה"ס, במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי, אתונה

*המשך הפרק בספר המלא*