נערת תיכון שלי 2 - מורה יקר שלי

פרק 1

בן

"תעצרי," פקדתי בצעקה והמשכתי לרוץ אחריה במורד הרחוב. היא שמעה אותי מתקרב, אבל המשיכה בהליכתה הזועמת ולא עצרה. לבסוף, הצלחתי להדביק את הפער ומשכתי אותה לתוך זרועותיי.

"תעזוב!" היא צעקה וניסתה להימלט, אך לא אפשרתי לה. סגרתי את ידיי סביבה בכל הכוח ולא התכוונתי לשחרר לעולם. רק לאחר כמה רגעים היא הפסיקה להילחם והחלה להתנשף בכבדות, הושטתי את ידי כדי ללטף את שערה ולנסות להרגיע אותה.

"את לא מבינה שזה לא פשוט כל־כך?" רכנתי אל אוזנה. "אני לא יכול פשוט לשכב איתך כאילו זה כלום, שירי," הבהרתי ברצינות מלאה כאב.

"אז אל!" היא צרחה בכל הכוח והסתובבה בכעס. "אף אחד לא מכריח אותך, בסדר?"

"אם לא היית חשובה לי כל־כך, הייתי עושה את זה כבר מזמן והייתי שם זין על ההשלכות," ניסיתי להסביר. היא השתתקה. "אני אוהב אותך, את לא מבינה?" התקרבתי באיטיות ותפסתי את פניה, מערסל אותן בחום.

זיהיתי בעיניה ניצוץ של התרגשות והבנתי שהכעס מתחיל להתפוגג לאיטו, ומפנה את מקומו לשמחה ולאושר. החיוך הקטן שמתח את שפתיה העניק לי אישור לכך.

היא שתקה למשך דקה ארוכה והביטה לתוך עיניי, כמו מבינה שאני אומר את האמת מתוך הקרביים, ונשכה את שפתיה בתשוקה.

"גם אני אוהבת אותך," היא לחשה לי בחזרה.

הבטתי לתוך עיניה המסנוורות שגורמות לליבי לפרפר בעוצמה בכל פעם שאני מביט לתוכן, והתקשיתי להאמין ששמעתי נכון.

לא רק שהילדה היפה שלי סוף־סוף מבינה שהיא אוהבת אותי, היא גם מודה בכך בפניי.

חבל שאני לא יכול לגרור אותך חזרה פנימה ולעשות לך את כל הדברים שאני חולם לעשות, אבל עוד קצת ואת תהיי שלי לתמיד.

היא החזירה לי מבט מלא אהבה, נשכה את שפתיה בחוזקה ולבסוף חייכה באושר. הידקתי את אחיזתי בפניה ונשמתי את הריח שלה עמוק לתוכי.

"אני צריכה ללכת, אני אאחר למשמרת!" היא פתחה בצחוק מתגלגל ונבוך ותפסה את ידיי.

"איזו משמרת, תגידי לי?" הנדתי בראשי בביטול, "את באמת חושבת שאת הולכת למשמרת?" שאלתי בגיחוך.

"בן, אני חייבת!" היא צחקה חזק יותר, התנתקה מידיי שאחזו בפרצוף המתוק שלה וניסתה להתרחק לאחור בחיוך מתגרה.

תפסתי את כף ידה רגע לפני שהצליחה לנוס על נפשה מפניי, ומשכתי אותה אליי שוב בתנופה. היא נפלה לתוך זרועותיי.

"בן!" היא קראה בצחוק מתגלגל.

"את לא הולכת לשום משמרת," הכרזתי ועטפתי את ידיי סביב מותנה כשאני גורר אותה בחזרה אל ביתי.

"אני חייבת! תעצור!" היא ניסתה להתנתק ללא הצלחה, "כבר הפסדתי שלוש משמרות החודש והמנהל שלי לא יקבל עוד הברזה," אמרה בייאוש.

"מצוין, שיפטר אותך." חייכתי.

היא כיווצה את עיניה והחזירה לי חיוך ציני. "העבודה הזו חשובה לי, אוקיי?" נאנחה.

שחררתי אותה ונשמתי עמוק, מכריח את עצמי לא להרוס את הרגע המדהים שהיה לנו. בחרתי את המילים שלי בקפידה ובזהירות.

"מה? מה אתה רוצה להגיד?" היא שילבה את זרועותיה והביטה בי במורת רוח.

"אני לא רוצה שתתעצבני." הנפתי את ידיי באוויר במטרה להרגיע אותה.

"אז אל תגיד דברים מעצבנים." היא עדיין חייכה חיוך קטן, אך היה ניכר שהכעס הולך ונבנה בתוכה.

"זה חזק ממני."

"מה?" היא נאנחה שוב.

"אני רוצה להבין למה העבודה הזו חשובה לך כל־כך. לא חסרות עבודות נורמליות שמתאימות לילדות," הטחתי בה.

היא נעצה בי מבט ארוך ואגרפה את ידיה שנשמטו. הבנתי שאני בצרות.

"ילדות?" היא צמצמה את עיניה.

זה כל מה שהיא שמעה מהמשפט שאמרתי לה, פשוט לא ייאמן.

"אני אחזור על המשפט שלי כדי שתביני מה הייתה הנקודה," נשמתי נשימה עמוקה, אבל היא נראתה כועסת אפילו יותר.

"אני לא צריכה שתחזור על זה," היא ירתה לעברי. "ואני לא כזו ילדה כמו שאתה חושב!" צעקה בפרץ כעס.

"אני מסרב לריב את הריב הזה איתך עכשיו," הפניתי כלפיה את אצבעי, "היה לנו רגע מדהים," הזכרתי לה את מה שהתרחש לפני דקות אחדות.

"ואתה היית חייב להרוס אותו, כהרגלך." היא חייכה אליי חיוך מאולץ וצעדה לאחור כשהיא מתכוונת ללכת לדרכה.

"חכי רגע." תפסתי את כף ידה שוב.

"מה? אני לא מתכוונת לדבר איתך על העבודה שלי עכשיו..."

"זה לא מה שרציתי." הושטתי את ידי ונגעתי בקווצות שערה. אני אוהב את השיער הזה כל־כך, בעיקר כשהוא מתבלגן אחרי שהיא כועסת ומתפרצת עליי.

"אז מה רצית?" היא כחכחה בגרונה וניסתה לשדר עסקים כרגיל, כאילו היא לא מתרגשת מהמגע שלי.

"לשאול אותך משהו," הבטתי בעיניה ברצינות.

"מה?" היא שאלה בחשש.

"אם את רוצה להיות חברה שלי?" חייכתי חיוך עדין ותחבתי את שערה מאחורי אוזנה. עיניה נפערו ושפתיה נמתחו בחיוך רחב.

היא צחקה בהתרגשות, "אתה מציע לי חברות?"

הנהנתי בחיוב.

"ואם אגיד לך שלא?" היא התגרתה בי כמו שהיא תמיד נהנית לעשות.

"אני עדיין אחשיב את זה כאילו אמרת 'כן'," אמרתי.

"אז למה אתה שואל אם החלטת מראש שאין לי אופציה לסרב?" היא צחקה חזק יותר.

"אני נותן לך את האשליה שיש לך זכות בחירה."

"יש לי זכות בחירה," היא הדגישה וצעדה לעברי, "ואם אני אבחר להגיד לך לא, אני אגיד לך לא." היא נשכה את שפתיה בחיוך.

"תגידי. עדיין לא תהיה לזה משמעות." תפסתי את סנטרה והבטתי על שפתיה בתשוקה.

"אז לא." היא הביטה בחזרה על שפתיי.

"את בטוחה?" חייכתי.

אני כל־כך אוהב את החיים הקשים שאת עושה לי.

היא הנהנה בחיוך, "תנסה שוב מחר. אולי מחר אסכים, כשלא תעצבן אותי."

"אני חושב שאני אכניס אותך הביתה עכשיו ואתן לך כמה מכות על הטוסיק בתור עונש, מה דעתך?" תפסתי את זרועה בכוח ופתחתי את הדלת לרווחה.

היא תלתה בי מבט נדהם ולחייה האדימו בתוך רגע כשצחקקה והנידה בראשה בתחינה.

"אני צריכה ללכת לעבוד!" היא תפסה את חולצתי ומשכה אותי לרכון לעברה, "בינתיים תחכה לי ותתגעגע אליי, אוקיי?" שאלה בקול הכי מתוק בעולם.

"אני לא אוהב להתגעגע. אני לא נותן לעצמי להתגעגע. את יודעת מה אני עושה כשאני מתחיל להרגיש געגוע?"

"אל תבוא לפאב, אתה מסיח את דעתי!" היא הבינה בדיוק מה הולך להיות המשך המשפט וחייכה.

"אני לא אבוא בתנאי אחד," הזהרתי.

עיניה נפערו בעניין. "מה התנאי?" שאלה.

"שתסכימי להצעת החברות שלי."

היא נשכה שוב את שפתיה והנהנה בחיוך. "אתה סוחט אותי להיות החברה שלך? זו ממש התחלה רעה למערכת יחסים, אתה לא חושב?" היא צחקה.

"את כל הזמן מצפה ממני לבחור בדרך הישר, שירי, אבל מתי תביני שאני לא בדיוק בן אדם, איך נקרא לזה..." עצרתי לרגע, "שהולך בתלם." סיימתי את המשפט בחיוך.

"אני יודעת שאתה ילד רע, תמיד ידעתי." היא זזה לאחור בהתגרות.

"את מסכימה או לא?" שאלתי באזהרה.

"אני חושבת שהסכמתי כבר מזמן, אפילו בלי ששאלת אותי," היא אמרה בכנות. חיוך מאוהב נפרש על שפתיי.

את לגמרי צודקת, גוזל שלי.

"נתראה, חבר שלי." היא קרצה לי בצחוק מתגלגל והחלה להתרחק.

"חכי רגע."

היא עצרה והביטה בי בשאלה.

התקדמתי לעברה עד שנעצרתי מולה, תפסתי את פניה והבטתי לתוך עיניה במשך שניות ארוכות.

"את תספרי לי יום אחד מה העניין עם העבודה שלך?" שאלתי ברצינות. היא הסיטה את מבטה הצידה ולא אמרה מילה, כאילו חיפשה נתיב בריחה. "לא, שירי," הדגשתי באזהרה. ידעתי בדיוק מה היא מתכוונת לעשות שוב, והידקתי את אחיזתי בפניה כדי לא לאפשר לה לעשות את זה.

"אוקיי, אוקיי," היא מצמצה לעברי בתחינה שאשחרר אותה, "אני אספר לך הכול אם תעזוב אותי."

בחנתי אותה בעיניים מכווצות עד שהשתכנעתי שאפשר לבטוח בה, ושחררתי אותה באיטיות כשאני מחכה שתדבר.

"אני..." היא החלה לומר וכחכחה בגרונה, לפתע, הסתובבה במהירות האור ופתחה בריצה של אצן אולימפי.

סיננתי קללה מפי ונופפתי לה בידי לשלום. היא סובבה את פניה לעברי והניפה בחזרה את ידה בחיוך.

את עוד תשלמי על זה.

שירי

בתנועות מעגליות שחוזרות על עצמן עד שכבר לא נותר מה לנקות. לאחר כמה רגעים הבחנתי בזוג נעליים גבריות עומדות לצידי וכשהרמתי את מבטי מעלה, הבוס שלי התבונן בי בחיוך שואל.

"השולחן הזה היה נקי כבר לפני חמש דקות," הוא ציין במבט משועשע, "למען האמת, אני לא חושב שהוא יכול להיות נקי יותר ממה שהוא עכשיו," הוסיף.

"אני מצטערת, רון, הראש שלי קצת לא במקום," צחקתי בהתנצלות והזדקפתי, מניחה את המגבת על כתפי.

"שמתי לב. הכול בסדר?" הוא התקרב והניח את ידו על כתפי. פסעתי לאחור בתחושת אי־נוחות רגעית.

הבוס שלי, רון, תמיד הפגין כלפיי קרבה פיזית וחיבה מסוימת, אבל עד היום לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות כי בקושי ראיתי אותו במשמרות.

הוא היה מגיע אחת לכמה זמן ומוודא שהכול מתנהל כשורה ושהפאב מכניס לו את הכסף הגדול שהוא אוהב כל־כך. הוא לא היה מבוגר מדי, בן כשלושים ושתיים או קצת יותר, אני לא בדיוק זוכרת, כי אף פעם לא טרחתי להאזין לו בשקיקה כשסיפר על עצמו.

למען האמת, הוא נראה די טוב — בעל שיער קצר וכהה ופרצוף מחוספס, אך נאה, ועיניים חומות ועמוקות. הוא גבוה יחסית, אבל לא גבוה כמו בן, זה בטוח.

כל הבחורות שמגיעות לפאב הזה באות בדרך כלל בגללו. רק חבל שהוא אף פעם לא מחלק להן את תשומת הלב שהן רוצות כל־כך לקבל.

הוא טיפוס שדי מרוכז בעצמו. מי תוכל לסבול את זה לאורך תקופה?

"כן, הכול אחלה." חייכתי בנימוס והתנתקתי ממגעו כשאני מסדרת את הכיסאות סביב השולחן. הוא המשיך לנעוץ בי מבט ארוך.

"את יודעת שאם משהו מטריד אותך את תמיד יכולה לספר לי, נכון?" הוא שאל לפתע וגרם לי לקפוא במקומי, "אני יודע שאני לא נמצא כאן הרבה, אבל חשוב לי שתרגישי פה טוב. זה כבר הפך להיות כמו הבית השני שלך," הוא אמר בכנות.

"אני מרגישה מצוין, תאמין לי." התאפקתי שלא לחייך כשנזכרתי בשפתיו של בן אוכלות אותי בתאווה, והרכנתי את ראשי כשהרגשתי את לחיי מאדימות.

אלוהים, רק מלחשוב עליו אני מאבדת את זה.

"טוב אז אניח לך להמשיך בעבודה הטובה שאת עושה," הוא צחק לרגע והעביר שוב את כף ידו על כתפי כשחלף על פניי. סובבתי את ראשי בעקבותיו. הוא ניגש אל המחסן האחורי והחל לחלק הוראות לברמנים שעמדו מאחורי הבר.

איתם הוא קשוח יותר מאשר איתי, ותהיתי לא פעם אם הסיבה לזה היא שהוא יודע שאני בסך הכול בת שבע־עשרה וחצי ומרחם עליי, או שזה בגלל סיבה אחרת שאני אפילו לא רוצה לחשוב בכיוון שלה.

אבל קצת קשה לי להאמין שגבר בן שלושים ושתיים יגלה בי עניין כזה. כנראה שהוא סתם מחבב אותי כמו רוב האנשים שפוגשים אותי.

או שהוא חתיכת סוטה מטונף.

עברתי לנקות את השולחן הבא. אחד הכיסאות הצמודים אליו נמשך אחורה ויד נשית תפסה בו כדי להתיישב.

"השולחן הזה עוד מלוכלך, אולי כדאי שתשבי..." הרמתי את פניי וליבי נעצר כשראיתי מולי את רותם.

היא הביטה בי בחצי חיוך בזמן שבחנתי אותה בשאלה. לראות אותה פה שוב היה הדבר האחרון שציפיתי לו.

"רותם? מה את עושה כאן?" שאלתי.

"היי, שירי," היא אמרה בנעימות והתיישבה, מעצימה את הבלבול שלי.

הו, לא. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זו אקסית מטורפת שתיפול עליי.

"באתי לדבר איתך. יש לך כמה דקות בשבילי?" היא שאלה עדיין באותו הטון הנעים. למען האמת, מעט הופתעתי מכך שהיא לא נראתה כועסת.

"אני באמצע משמרת ו..." חיפשתי בעיניי אחר הבוס שלי, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום.

"רק כמה דקות, אני מבטיחה." היא הפצירה בי והנהנתי בלית ברירה.

התיישבתי מולה והבטתי בה בדממה מותחת. היא החזירה לי מבט חמים והניחה את ידה על כף ידי.

"אני יודעת שאנחנו לא מכירות, אבל הרשיתי לעצמי לבוא לכאן ולדבר איתך," היא החלה לומר.

"על בן?" לא הצלחתי לשלוט בדחף שלי ושאלתי בישירות.

"כן."

"רותם, אני לא יודעת מה את חושבת שקורה, אבל..."

"מה שקורה זה שהוא מאוהב," היא קטעה אותי וגרמה לי כמעט להיחנק מהרוק של עצמי, "הוא מאוהב כמו שלא היה אף פעם, אפילו לא בי," הוסיפה.

הלב שלי ז"ל.

בחנתי אותה במבט רציני, אבל בעצם רציתי לצרוח מרוב התרגשות ולהשתטח על הרצפה במפגן התלהבות חסר פרופורציות. החזקתי את עצמי בכל הכוח והכרחתי את עצמי להמשיך להקשיב לה.

"אני רק רוצה שתעזרי לי לברר מי המורה הזאת," היא לחשה כמעט באפיסת כוחות והביטה הצידה במבט מוטרד.

ניסיתי להבין מה שמעתי הרגע, ובעיקר, עיכלתי את העובדה שהיא בכלל לא חושדת בי. היא חושדת במישהי אחרת לגמרי.

"מורה?" שאלתי.

היא הנהנה וחזרה לתלות בי מבט ארוך.

"הוא אמר לך שזו מורה?" המשכתי לבחון אותה בחוסר הבנה.

"הוא לא אמר שום דבר, אבל אני יודעת שזו מישהי מבית הספר שלכם," היא נאנחה, "ממה שראיתי את קרובה אליו מאוד. את היחידה שיכולה לעזור לי לברר מי זאת." היא תלתה בי עיניים נואשות.

שתקתי במשך שניות ארוכות ולבסוף נשמתי נשימה עמוקה. "למה שתרצי לדעת?" שאלתי.

"אולי אם אדע, זה יעזור לי לשחרר ולנסות להמשיך הלאה," היא הודתה.

תחושת רחמים הציפה אותי. איך אפשר להתגבר על בן?

לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלה עכשיו, אבל המחשבה על כך שיום אחד זה יכול לקרות לי איתו הרעידה את ליבי מרוב פחד.

"ולמה את חושבת שזו דווקא מורה?" ניסיתי שוב להבין את קו המחשבה שלה.

"את חושבת שזו מישהי מההנהלה? או מזכירה..." היא משכה בכתפה.

קטעתי אותה בגיחוך, "מה לגבי תלמידה?" שאלתי בהתפרצות זעם רגעית, אף־על־פי שלא היה טעם שאשאל את זה בכלל או אשתול לה את המחשבה הזו בראש.

יופי, שירי.

אבל זה עצבן אותי כל־כך. זה עיצבן אותי כי היא אפילו לא לקחה בחשבון את העובדה שזו יכולה להיות תלמידה.

היא לא לקחה אותי בחשבון.

למה? אני עד כדי כך לא ברמה שלו שהיא אפילו לא תחשיב אותי כאופציה מאיימת? לא ידעתי אם לשמוח או להיעלב.

"מה?" הצחוק שלה קטע את המחשבות שלי וגרם לי לחזור להביט בה בדממה. "טוב, רואים שאת עוד לא ממש מכירה את בן," היא אמרה בחיוך.

"את אומרת את זה בגלל שהוא מחנך ולא יעשה דבר כזה?" שאלתי.

"לא, ממש לא," היא אמרה ברכות, "בן אומנם מחנך ואוהב את העבודה שלו, אבל הוא גם לא ממש מצטיין במוסריות," היא צחקה שוב, "זה לא מה שהיה מונע ממנו לעשות דבר כזה."

"אז מה כן היה עוצר אותו?" שאלתי בחשש, מופתעת מדבריה.

"הגיל," היא אמרה כאילו זה מובן מאליו, "ילדות בנות שבע־עשרה, שמונה־עשרה, אף פעם לא משכו אותו. גם כשהיינו מטיילים יחד ברחוב והייתי מסובבת את הראש אחרי מישהי ומחמיאה לה, הוא אפילו לא היה מפנה את המבט אם מדובר במישהי צעירה כל־כך."

אם מישהו היה שותל מיקרופון בתוך החזה שלי, היה אפשר לשמוע את הלב שלי מתרסק עכשיו.

היא לא לוקחת אותי כאופציה, כי היא יודעת שבן אפילו לא ייקח אותי כאופציה.

"הוא אוהב נשים בשלות וחזקות," היא המשיכה לקבור אותי עמוק באדמה. "אז תלמידה היא לא אופציה," היא סיכמה בחיוך ולחצה את ידי.

הרמתי לעברה עיניים עצובות, אבל שתקתי. לא היה לי עוד מה להגיד. כל מה שרציתי היה לסיים את המשמרת הזו ולהיכנס למיטה שלי עד שאסיים את השנה הזו.

"ואם בכל זאת הוא היה עושה את זה?" מצאתי את עצמי שואלת בייאוש.

היא תלתה בי מבט מבולבל. "למה את שואלת את זה? ראית משהו?" היא כיווצה את עיניה בחשד.

"לא, מה פתאום," עניתי בפאניקה.

"שירי," היא הידקה את אחיזתה על כף ידי, "תנסי להיזכר, בבקשה. בן לא בדיוק אחד כזה שיצניע את הדחפים שלו או הרגשות שלו. אם הוא מאוהב במישהי הוא יפגין כלפיה חיבה בכל מקום בלי להתחשב בסביבה, תאמיני לי, אני מכירה אותו טוב. אולי ראית אותו עם מישהי בבית הספר ואת פשוט לא זוכרת או לא ייחסת לזה חשיבות?" שאלה בתחינה.

"א־אולי," גמגמתי.

"מי?" עיניה נפערו.

"אני חושבת שזו הייתה המורה שלי לתיאטרון," פלטתי את השקר הזה מבין שפתיי, רק כי הרגשתי שהיא דחקה אותי לפינה ושאין לי ברירה.

אולי זה לטובה. אולי עכשיו היא תפנים שהוא המשיך הלאה ותשחרר אותו סופית.

היא נשענה לאחור בכיסאה והנהנה בכאב. תליתי בה מבט מלא צער ונשכתי את שפתיי בחרטה.

בשביל מה הייתי צריכה להמציא את זה?

רציתי להגיד לה שזה שקר ושזה לא נכון, אבל היא רכנה לעברי וחזרה לאחוז בכף ידי המונחת על השולחן.

נשארתי שקטה ונתתי לה לדבר.

"תודה שסיפרת לי," היא אמרה וגרמה לליבי להתכווץ חזק יותר. אני שונאת את עצמי כרגע.

"רותם..."

"הכול בסדר, את מקסימה." היא עברה לתפוס את סנטרי ברכות, "לכל אחת נשבר הלב לפחות פעם אחת בחיים, לא?" היא צחקה לרגע, "אני לא יודעת אם אי־פעם אוכל להתגבר עליו, אבל אני יודעת שאעשה הכול כדי לנסות."

הנהנתי לעברה בהבנה. "איך?" שאלתי.

"את יודעת, לא חסרים גברים חמודים בעולם הזה. נכון שאף אחד מהם הוא לא בן, אבל גם מישהו שקצת מזכיר אותו יכול לעזור לי," היא אמרה ועיניה נדדו הצידה במין חצי חיוך מוזר.

"אה, באמת? יש מישהו כזה?" שאלתי בעניין כדי להסוות את הפחד שהרגשתי בליבי.

"מישהי פה סקרנית," היא צחקה, "האמת שכן, יש מישהו מקסים," הודתה.

תליתי בה מבט ארוך. "הוא עובד איתך במקרה?" שאלתי ברעד.

"איך ידעת?" היא שאלה בהפתעה. הרגשתי את הצבע נוזל לי מהפנים, לא הייתי מסוגלת להמשיך לנהל את השיחה הזו. "אבל זה לא יכול לקרות, לצערי, הוא נשוי," היא אמרה וחייכה בהפתעה לנוכח מבטי, "תירגעי, מה כבר אמרתי?" היא צחקה.

"אמרת שהוא נשוי," הדגשתי בזעם.

"נכון, בגלל זה אני לא יכולה לעשות צעד איתו," היא אמרה בבלבול, "למה את מגיבה ככה?" שאלה.

"גברים נשואים הם מחוץ לתחום, את לא חושבת?" שאלתי בישירות.

"כן, שירי," היא קימטה את מצחה בחוסר הבנה, "רק אמרתי שהוא חמוד, לא אמרתי שמשהו יכול להתפתח מזה," הבהירה.

הסטתי את מבטי הצידה בדממה.

"את באמת מאמינה שהעולם כזה ורוד ושאין בגידות?" היא שאלה ברכות.

חזרתי להביט בפניה בעצב. "וגם אם תיקחי אותו לעצמך, את חושבת שאם הוא בגד באשתו הוא לא יבגוד גם בך יום אחד?" שאלתי.

"את לגמרי צודקת," היא הסכימה, "אבל את יודעת, אישה שבורת לב יכולה לעשות הרבה טעויות בלי לחשוב יותר מדי," הוסיפה וקמה על רגליה.

קמתי מייד אחריה והנדתי בראשי. "ובשביל מה תהרסי משפחה? בשביל זיון? בשביל מישהו שלא ימלא אפילו טיפה את החלל שבן השאיר?" הטחתי בה.

היא בחנה את פניי במשך דקה ארוכה והרצינה באיטיות.

"שירי, הכול בסדר?" שאלה.

הנהנתי במהירות ונשכתי את שפתיי. "ואם בן היה חוזר אלייך? היית שוכחת מהאיש הזה?" שאלתי.

היא הביטה בי בהפתעה גמורה. "בן לא יחזור אליי, וחוץ מזה, למה אכפת לך כל־כך מהאיש הזה?" היא שאלה בחוסר הבנה.

"אני בטוחה שבן לא ירצה שתעשי דבר כזה," אמרתי בייאוש.

"בן?" היא גיחכה, "צר לי לרסק לך את האשליה, אבל בן ומוסר זה לא בדיוק שני דברים שהולכים יחד, כבר אמרתי לך."

קימטתי את מצחי בחשש. "הוא בגד בך פעם?" לחשתי בתדהמה.

"לא," היא הנידה בראשה בחיוך, "אף פעם לא, אבל הוא לא מי שאת חושבת. אולי הוא נראה לך כמו מלאך שומר חוק, אבל תאמיני לי שהוא מופרע. אני מצטערת שאני הורסת את כל התדמית שלו בעינייך, אבל הוא מטורף." היא חייכה חיוך נוסטלגי.

"לא נראה שזה משהו שגרם לך לוותר עליו," ציינתי.

"ממש לא, להפך, זה מה שמשך אותי אליו." היא נשמה נשימה עמוקה, "תודה שעזרת לי, שירי, אני יכולה לגמרי להבין למה בן לקח אותך תחת חסותו ככה." היא החליקה נשיקה מהירה על לחיי ונעלמה כמו רוח סערה.

פערתי את עיניי בהלם והסתובבתי אחריה, אך היא כבר הספיקה לצאת מהפאב ולהותיר מאחוריה אותי — הבחורה הכי מבולבלת ביקום.

היא מוזרה כל־כך, אבל גם לבבית ונחמדה כל־כך. שום דבר מהשיחה איתה לא היה מזויף, להפך, הכול היה אותנטי מאוד. לא ידעתי מה להרגיש אחרי השיחה, אבל כשהבוס שלי חזר לבחון אותי מרחוק, הסתובבתי במהירות וחזרתי לנקות את השולחנות.