1
״את צריכה להיות הכי טובה! אין זמן לתירוצים, ריי. את לא מבינה? רק כך תשרדי!״
אלכס תפס בשולי חולצתי, מהדק את אגרופיו ומרים אותי מהרצפה כאילו משקלי שווה למשקל נוצה. הוא העיף אותי באוויר, גבי התנגש בקיר בחוזקה. הרגשתי כאילו העצמות בגופי נשברות כשנפלתי, פניי לכיוון הרצפה.
נשארתי לשכב כך. אלכס המשוגע הזה עוד יהרוג אותי אם לא ניקח הפסקה, זה היה לי ברור.
״אלכס, אני צריכה הפסקה בבקשה״, התחננתי, מתנשפת בכבדות בין מילה למילה. טעם הדם עלה על לשוני וזיעה התאספה במצחי לטיפה שירדה לאורך פניי.
כבר שעתיים שלמות ברצף שאנחנו רק מתאמנים, או יותר נכון אלכס מתאמן על דרכים חדשות להפיל אותי, ואני בכל פעם נופלת, שוב ושוב.
הייתי עייפה כל כך, כבר לא טרחתי להרים את עצמי מהרצפה או להישיר מבט אל אלכס.
״קדימה, קומי״, הוא דרש בקשיחות שהפגין בכל פעם כשהיינו מתאמנים יחד. לא יכולתי לקום, לא היו בי הכוחות.
״רק תשאיר אותי למות כאן על הרצפה הקרה והנעימה״, ביקשתי, והוא פרץ בצחוק שלא שמעתי ממנו בשעתיים האחרונות. הרמתי מבטי אליו, וחיוך החליף את המבט הקשוח ששנאתי. הסתובבתי ונשכבתי על גבי.
הוא תפס בשתי כפות ידיי ומשך אותי. לא הפסקתי להתנשף בכבדות בזמן שידיו השריריות מייצבות אותי כדי שלא אפול שוב, ״בסדר, בסדר, לכי הביתה ותנוחי טוב. מחר המבחנים״.
אלכס הניח לי וניגש אל המגבת שלו. הוא הרים אותה מתיק הספורט שלו וניגב את הזיעה מפניו ומגופו, אבל אני נותרתי לעמוד במקום כאילו מישהו מִסמר את רגליי לרצפה במאה מסמרים. לרגע אחד לא חשבתי על המבחנים שעתידים להתקיים מחר, לרגע אחד, בחרתי להימנע מהמחשבה מה יקרה אם לא אעבור, ובייחוד לא רציתי לחשוב מה יקרה אם אצליח — אלכס עלול לדחוק אותי לקצה עד שבאמת אשבור כל עצם בגופי, והוא ייהנה מכל רגע.
״היי ריי, את חולמת. מה קרה? מה המבט הזה?״ אלכס בחן את פניי במבט מודאג. הוא הכיר אותי היטב, הוא אימן אותי מהיום הראשון שבו הגיע הנה, למפקדה, לפני כשנתיים.
״מה יקרה אם לא אעבור מחר את המבחנים? אני אבייש את האחים שלי, ובייחוד את אבא שלי. אלוהים אדירים... אני בטוחה שהם יזרקו אותי מעבר לחומה להיהרג על ידי הזאבים״. המילים הפתיעו אפילו אותי — אמרתי בקול את מה שחשבתי ללא הפסקה בחודשים האחרונים.
לא נראה שהחששות שלי הפתיעו במיוחד את אלכס. הוא ידע טוב מאוד מה המעמד של המשפחה שלי ומה מונח על כף המאזניים, ובכל זאת, עיניו הכחולות שלחו אליי מבט רגוע, וחיוך קטן עלה על שפתיו החיוורות.
״תראי ריי, לא רציתי להגיד את זה כדי לא לגרום לך להקל ראש באימונים האחרונים שלנו, אבל אני בטוח במאת האחוזים שתעברי את המבחנים בקלות מחר. בכל זאת, אני זה שאימן אותך״. מבט זחוח מלא גאווה עלה על פניו, ״קדימה, לכי לנוח, אפגוש אותך מחר״.
הרמתי את התיק שלי מהרצפה וירדתי במעלית אל עבר הלובי של המפקדה. אני חושבת שהבניין של המפקדה הוא הבניין הכי גבוה וגדול שראיתי אי פעם בחיי. מהגג שלו אפשר לראות את מה שיש מעבר לחומה שמגינה עלינו — לעלות לגג היה בין הדברים האהובים עליי במפקדה. עברנו הנה אחרי שאימא שלי נפטרה, כשאבא שלי קיבל עבודה כאן והאחים שלי החלו באימוני הציידים שלהם. היום הם ציידים מצטיינים שצדים אנשי זאב במסעות שלהם בעולם. לעזאזל, לא ראיתי אותם כבר חצי שנה, והגעגועים אליהם רק גוברים. אסור לי לאכזב אותם מחר, אם לא אעבור הם יתביישו בי, אני יודעת את זה. כל החיים הם התגאו בתארים שאספו, באנשי הזאב שהרגו, ונראה שהם מביאים רגעים של נחת לאבא הזקן שלנו.
בדרך הביתה עברתי במגרש החניה, ובאופן מפתיע הג'יפ של אבא שלי לא היה במקום השמור לו. הוא תמיד עובד בשעות האלה...
הידקתי את תיק הספורט לגופי ורצתי ריצה קלה עד לבית שלנו. אפילו הריצה הקצרה הזאת דרשה ממני מאמץ עכשיו. אלכס באמת התיש אותי היום.
אבא שלי היה בבית, מרחוק יכולתי לראות את הג'יפ שלו בחניה, וככל שהתקדמתי יותר ויותר כך יכולתי להבחין שלא רק הג'יפ של אבא שלי חנה מול הבית הקטן שלנו. יש לנו אורחים בשעה כזאת? אבא שלי מעולם לא הביא את העבודה שלו הביתה. הוא אפילו סירב לדבר איתי עליה בזמן שהיינו בבית.
ירדה לי אבן מהלב כשראיתי את האחים הגדולים שלי כשנכנסתי הביתה. הם חיכו לי בחיוך ובידיים פתוחות לרווחה. קפצתי עליהם, חיבקתי אותם חזק כל כך והם מעכו אותי אליהם בידיים השריריות שלהם, מתעלמים מהעובדה שאני מזיעה ומלוכלכת.
ליאו ועמנואל הם תאומים, שניהם גבוהים ממני, חזקים ובטוחים מאוד בעצמם. אני יודעת שהם קצרו כבר מיליון מחמאות בכל מקום שהגיעו אליו, ואולי הקסם האישי שלהם הוא חלק ממה שבנה אותם. סביר להניח שגם הביטחון העצמי שלהם עשה אותם ציידים מעולים.
״מה אתם עושים כאן?״ שאלתי בהתרגשות, אבל כששמעתי את התשובה שלהם צמרמורת קטנה עברה בעמוד השדרה שלי.
״באנו לחגוג את תחילת האימונים שלך בתור ציידת״, עמנואל אמר בגאווה, הוא תמיד היה השחצן יותר.
ניסיתי לא לגמגם, לא להראות להם שאני לחוצה, שאני על סף קריסת מערכות, ״עמנואל, עוד לא התחלתי את האימונים, ומבחני הקבלה רק מחר״.
אבא, ליאו ועמנואל חייכו כולם בגאווה כאילו הם בטוחים שאעבור ולא משנה מה, כי אני חייבת להצדיק את שם המשפחה שלי, אני בת לשושלת של ציידים בעלת שם עולמי ולא אעז לאכזב אותם.
״אנחנו בטוחים שתעברי. בכל אופן אנחנו כאן לשבוע הקרוב, ויש לנו הפתעה מיוחדת בשבילך, אחות קטנה״, אמר ליאו בחיוך מלא שיניים.
״הפתעה?״ ניסיתי, עד כמה שיכולתי, לא לגמגם, אבל זה נשמע לא טוב כשהוא הציג את זה כך. אם האחים שלי נותנים לי מתנה, לא אתפלא אם זה ראש של איש זאב שהם צדו.
״לא עכשיו, בואו נלך לאכול״, אבא אמר, ופנינו אל חדר האוכל בלי לומר מילה. אם היה משהו אחד שאבא שלי דרש מאיתנו, זה כבוד, ותמיד עשינו כדבריו מבלי להתווכח. כך הוא חינך אותנו, כמו חיילים.
ישבנו ארבעתנו סביב שולחן שעליו מונחות כמויות אדירות של אוכל שברור שאבא שלי לא בישל. עם כל הכבוד שלי אליו, אפילו הבישולים של הקפטריה במפקדה עדיפים מהאוכל שלו, ודאי ביקש את עזרתה של השומרת שאותה הוא מחבב.
אני לא זוכרת מתי זה קרה לאחרונה שישבנו כך יחד. בדרך כלל אבא שלי עסוק במשך כל היום בעבודה, ואני אוכלת לבד. אם ליאו או עמנואל קופצים לביקור, הם מגיעים בנפרד, ועכשיו זה רק הלחיץ אותי יותר ששניהם כאן בשבילי.
״רצנו אחריה ברגל משהו כמו ארבעה קילומטרים עד שהגענו אל חוף הים, וכידוע, הזאבים הטיפשים האלה לא יודעים לשחות למרחקים, אז היא שינתה צורתה לאדם, חשבה שכך נחוס על חייה, אבל כך היה רק קל יותר להרוג אותה״, סיפר עמנואל בגאווה כשהחזה שלו מנופח ועיניו נוצצות.
לא הוצאתי מילה, רק חייכתי והנהנתי. סיפורי הציד האלה תמיד צמררו אותי, אבל לא יכולתי להגיד דבר, לא רציתי להיראות חלשה או רחמנית מול אבא שלי.
״עשית עבודה טובה, בן, הזאבה הזאת חיסלה קרוב לחמישה ציידים שלנו, אבל אתה תפסת אותה בעצמך״. אבא היה מלא בגאווה וחיוכו קרן. לא ראיתי אותו מחייך כך המון זמן.
בדבר אחד אני בטוחה, אם אימא הייתה בחיים עכשיו, היא הייתה מתביישת בכולנו. היא הייתה מאותם אנשים שהפגינו נגד הציד, ולראות את בעלה מנהל בכיר במפקדה ואת ילדיה ציידים היה שובר את ליבה. זה הנושא היחיד שהיא ואבא מעולם לא הסכימו לגביו. הוא תמיד היה צועק שהיא לא מבינה את משמעות החומה ועד כמה אכזרים הם אנשי הזאב, לפחות כך שמעתי מהאחים שלי, הם היו בני שמונה כשאימא נפטרה. אני הייתי רק בת שנה.
הרמתי מבטי, ולפתע כולם השתתקו. הם הסתכלו עליי כאילו חיכו לתשובות ממני, על מה אני חושבת ובמה אני שקועה.
״מה?״ שאלתי מופתעת, והם צחקו יחד.
״את באמת מעופפת, אחות קטנה, נראה לי שאת צריכה לנוח״, ליאו חייך לעברי. היה במבט שלו משהו שתמיד הזכיר לי את אבא, למרות שמעולם לא היה קשוח כמוהו. היו להם את אותן עיניים בהירות ואותו מבט מהורהר.
״לכי לנוח, ילדה שלי, כבר מאוחר ומחר יש לך יום ארוך״, אבא שלי אמר מבלי להביט בי. הוא החליק אצבעותיו על השפם הלבן שלו והמשיך לאכול, עסוק בצלחתו.
״כן אבא, לילה טוב״.
ספר מהמם, יכול להיות שטיפה קצר מדי ורץ אבל מעבר לזה הוא ממש טוב, אני נורא נהנתי מהכתיבה מהעלילה יש לנו רומיאו ויוליה בספר שזה מדהים בעיניי, דמויות טובות עלילה טובה, הדבר היחידי שהייתי ממליצה זה להאריך טיפונת את הספר. אבל חוץ מזה שלמות אמיתית ורק מחכה לספר הבא❤️
ספר מרתק! מתח, עלילה סוחפת ומפתיעה, עם תחילת הקריאה מגיע התאבון להמשיך עווד ואי אפשר לעצור!
נגמר באמצע. סך הכל לא רע הרעיון נחמד והסיפור מעניין אבל יכל להיות טוב יותר מבחינת כתיבה.
על הצד החיובי, הרעיון והעלילה של הספר מקסימים אבל יש הרגשה שהסיפור עצמו לא מפותח מספיק. הסםר מרגיש מקוטע, כאילו מישהו הסיר חתיכות מתוכו, הדמויות לא מפותחות מספיק ויש מעט חוסר אמינות. למרות הכל ספר חביב, מקווה שהסופר ישתפר בספריו הבאים.
1
״את צריכה להיות הכי טובה! אין זמן לתירוצים, ריי. את לא מבינה? רק כך תשרדי!״
אלכס תפס בשולי חולצתי, מהדק את אגרופיו ומרים אותי מהרצפה כאילו משקלי שווה למשקל נוצה. הוא העיף אותי באוויר, גבי התנגש בקיר בחוזקה. הרגשתי כאילו העצמות בגופי נשברות כשנפלתי, פניי לכיוון הרצפה.
נשארתי לשכב כך. אלכס המשוגע הזה עוד יהרוג אותי אם לא ניקח הפסקה, זה היה לי ברור.
״אלכס, אני צריכה הפסקה בבקשה״, התחננתי, מתנשפת בכבדות בין מילה למילה. טעם הדם עלה על לשוני וזיעה התאספה במצחי לטיפה שירדה לאורך פניי.
כבר שעתיים שלמות ברצף שאנחנו רק מתאמנים, או יותר נכון אלכס מתאמן על דרכים חדשות להפיל אותי, ואני בכל פעם נופלת, שוב ושוב.
הייתי עייפה כל כך, כבר לא טרחתי להרים את עצמי מהרצפה או להישיר מבט אל אלכס.
״קדימה, קומי״, הוא דרש בקשיחות שהפגין בכל פעם כשהיינו מתאמנים יחד. לא יכולתי לקום, לא היו בי הכוחות.
״רק תשאיר אותי למות כאן על הרצפה הקרה והנעימה״, ביקשתי, והוא פרץ בצחוק שלא שמעתי ממנו בשעתיים האחרונות. הרמתי מבטי אליו, וחיוך החליף את המבט הקשוח ששנאתי. הסתובבתי ונשכבתי על גבי.
הוא תפס בשתי כפות ידיי ומשך אותי. לא הפסקתי להתנשף בכבדות בזמן שידיו השריריות מייצבות אותי כדי שלא אפול שוב, ״בסדר, בסדר, לכי הביתה ותנוחי טוב. מחר המבחנים״.
אלכס הניח לי וניגש אל המגבת שלו. הוא הרים אותה מתיק הספורט שלו וניגב את הזיעה מפניו ומגופו, אבל אני נותרתי לעמוד במקום כאילו מישהו מִסמר את רגליי לרצפה במאה מסמרים. לרגע אחד לא חשבתי על המבחנים שעתידים להתקיים מחר, לרגע אחד, בחרתי להימנע מהמחשבה מה יקרה אם לא אעבור, ובייחוד לא רציתי לחשוב מה יקרה אם אצליח — אלכס עלול לדחוק אותי לקצה עד שבאמת אשבור כל עצם בגופי, והוא ייהנה מכל רגע.
״היי ריי, את חולמת. מה קרה? מה המבט הזה?״ אלכס בחן את פניי במבט מודאג. הוא הכיר אותי היטב, הוא אימן אותי מהיום הראשון שבו הגיע הנה, למפקדה, לפני כשנתיים.
״מה יקרה אם לא אעבור מחר את המבחנים? אני אבייש את האחים שלי, ובייחוד את אבא שלי. אלוהים אדירים... אני בטוחה שהם יזרקו אותי מעבר לחומה להיהרג על ידי הזאבים״. המילים הפתיעו אפילו אותי — אמרתי בקול את מה שחשבתי ללא הפסקה בחודשים האחרונים.
לא נראה שהחששות שלי הפתיעו במיוחד את אלכס. הוא ידע טוב מאוד מה המעמד של המשפחה שלי ומה מונח על כף המאזניים, ובכל זאת, עיניו הכחולות שלחו אליי מבט רגוע, וחיוך קטן עלה על שפתיו החיוורות.
״תראי ריי, לא רציתי להגיד את זה כדי לא לגרום לך להקל ראש באימונים האחרונים שלנו, אבל אני בטוח במאת האחוזים שתעברי את המבחנים בקלות מחר. בכל זאת, אני זה שאימן אותך״. מבט זחוח מלא גאווה עלה על פניו, ״קדימה, לכי לנוח, אפגוש אותך מחר״.
הרמתי את התיק שלי מהרצפה וירדתי במעלית אל עבר הלובי של המפקדה. אני חושבת שהבניין של המפקדה הוא הבניין הכי גבוה וגדול שראיתי אי פעם בחיי. מהגג שלו אפשר לראות את מה שיש מעבר לחומה שמגינה עלינו — לעלות לגג היה בין הדברים האהובים עליי במפקדה. עברנו הנה אחרי שאימא שלי נפטרה, כשאבא שלי קיבל עבודה כאן והאחים שלי החלו באימוני הציידים שלהם. היום הם ציידים מצטיינים שצדים אנשי זאב במסעות שלהם בעולם. לעזאזל, לא ראיתי אותם כבר חצי שנה, והגעגועים אליהם רק גוברים. אסור לי לאכזב אותם מחר, אם לא אעבור הם יתביישו בי, אני יודעת את זה. כל החיים הם התגאו בתארים שאספו, באנשי הזאב שהרגו, ונראה שהם מביאים רגעים של נחת לאבא הזקן שלנו.
בדרך הביתה עברתי במגרש החניה, ובאופן מפתיע הג'יפ של אבא שלי לא היה במקום השמור לו. הוא תמיד עובד בשעות האלה...
הידקתי את תיק הספורט לגופי ורצתי ריצה קלה עד לבית שלנו. אפילו הריצה הקצרה הזאת דרשה ממני מאמץ עכשיו. אלכס באמת התיש אותי היום.
אבא שלי היה בבית, מרחוק יכולתי לראות את הג'יפ שלו בחניה, וככל שהתקדמתי יותר ויותר כך יכולתי להבחין שלא רק הג'יפ של אבא שלי חנה מול הבית הקטן שלנו. יש לנו אורחים בשעה כזאת? אבא שלי מעולם לא הביא את העבודה שלו הביתה. הוא אפילו סירב לדבר איתי עליה בזמן שהיינו בבית.
ירדה לי אבן מהלב כשראיתי את האחים הגדולים שלי כשנכנסתי הביתה. הם חיכו לי בחיוך ובידיים פתוחות לרווחה. קפצתי עליהם, חיבקתי אותם חזק כל כך והם מעכו אותי אליהם בידיים השריריות שלהם, מתעלמים מהעובדה שאני מזיעה ומלוכלכת.
ליאו ועמנואל הם תאומים, שניהם גבוהים ממני, חזקים ובטוחים מאוד בעצמם. אני יודעת שהם קצרו כבר מיליון מחמאות בכל מקום שהגיעו אליו, ואולי הקסם האישי שלהם הוא חלק ממה שבנה אותם. סביר להניח שגם הביטחון העצמי שלהם עשה אותם ציידים מעולים.
״מה אתם עושים כאן?״ שאלתי בהתרגשות, אבל כששמעתי את התשובה שלהם צמרמורת קטנה עברה בעמוד השדרה שלי.
״באנו לחגוג את תחילת האימונים שלך בתור ציידת״, עמנואל אמר בגאווה, הוא תמיד היה השחצן יותר.
ניסיתי לא לגמגם, לא להראות להם שאני לחוצה, שאני על סף קריסת מערכות, ״עמנואל, עוד לא התחלתי את האימונים, ומבחני הקבלה רק מחר״.
אבא, ליאו ועמנואל חייכו כולם בגאווה כאילו הם בטוחים שאעבור ולא משנה מה, כי אני חייבת להצדיק את שם המשפחה שלי, אני בת לשושלת של ציידים בעלת שם עולמי ולא אעז לאכזב אותם.
״אנחנו בטוחים שתעברי. בכל אופן אנחנו כאן לשבוע הקרוב, ויש לנו הפתעה מיוחדת בשבילך, אחות קטנה״, אמר ליאו בחיוך מלא שיניים.
״הפתעה?״ ניסיתי, עד כמה שיכולתי, לא לגמגם, אבל זה נשמע לא טוב כשהוא הציג את זה כך. אם האחים שלי נותנים לי מתנה, לא אתפלא אם זה ראש של איש זאב שהם צדו.
״לא עכשיו, בואו נלך לאכול״, אבא אמר, ופנינו אל חדר האוכל בלי לומר מילה. אם היה משהו אחד שאבא שלי דרש מאיתנו, זה כבוד, ותמיד עשינו כדבריו מבלי להתווכח. כך הוא חינך אותנו, כמו חיילים.
ישבנו ארבעתנו סביב שולחן שעליו מונחות כמויות אדירות של אוכל שברור שאבא שלי לא בישל. עם כל הכבוד שלי אליו, אפילו הבישולים של הקפטריה במפקדה עדיפים מהאוכל שלו, ודאי ביקש את עזרתה של השומרת שאותה הוא מחבב.
אני לא זוכרת מתי זה קרה לאחרונה שישבנו כך יחד. בדרך כלל אבא שלי עסוק במשך כל היום בעבודה, ואני אוכלת לבד. אם ליאו או עמנואל קופצים לביקור, הם מגיעים בנפרד, ועכשיו זה רק הלחיץ אותי יותר ששניהם כאן בשבילי.
״רצנו אחריה ברגל משהו כמו ארבעה קילומטרים עד שהגענו אל חוף הים, וכידוע, הזאבים הטיפשים האלה לא יודעים לשחות למרחקים, אז היא שינתה צורתה לאדם, חשבה שכך נחוס על חייה, אבל כך היה רק קל יותר להרוג אותה״, סיפר עמנואל בגאווה כשהחזה שלו מנופח ועיניו נוצצות.
לא הוצאתי מילה, רק חייכתי והנהנתי. סיפורי הציד האלה תמיד צמררו אותי, אבל לא יכולתי להגיד דבר, לא רציתי להיראות חלשה או רחמנית מול אבא שלי.
״עשית עבודה טובה, בן, הזאבה הזאת חיסלה קרוב לחמישה ציידים שלנו, אבל אתה תפסת אותה בעצמך״. אבא היה מלא בגאווה וחיוכו קרן. לא ראיתי אותו מחייך כך המון זמן.
בדבר אחד אני בטוחה, אם אימא הייתה בחיים עכשיו, היא הייתה מתביישת בכולנו. היא הייתה מאותם אנשים שהפגינו נגד הציד, ולראות את בעלה מנהל בכיר במפקדה ואת ילדיה ציידים היה שובר את ליבה. זה הנושא היחיד שהיא ואבא מעולם לא הסכימו לגביו. הוא תמיד היה צועק שהיא לא מבינה את משמעות החומה ועד כמה אכזרים הם אנשי הזאב, לפחות כך שמעתי מהאחים שלי, הם היו בני שמונה כשאימא נפטרה. אני הייתי רק בת שנה.
הרמתי מבטי, ולפתע כולם השתתקו. הם הסתכלו עליי כאילו חיכו לתשובות ממני, על מה אני חושבת ובמה אני שקועה.
״מה?״ שאלתי מופתעת, והם צחקו יחד.
״את באמת מעופפת, אחות קטנה, נראה לי שאת צריכה לנוח״, ליאו חייך לעברי. היה במבט שלו משהו שתמיד הזכיר לי את אבא, למרות שמעולם לא היה קשוח כמוהו. היו להם את אותן עיניים בהירות ואותו מבט מהורהר.
״לכי לנוח, ילדה שלי, כבר מאוחר ומחר יש לך יום ארוך״, אבא שלי אמר מבלי להביט בי. הוא החליק אצבעותיו על השפם הלבן שלו והמשיך לאכול, עסוק בצלחתו.
״כן אבא, לילה טוב״.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
