מדרש רבה

פתח דבר
לספר מהפכה
הרב מאיה ליבוביץ’ והרב פרופ’ יהוידע עמיר

ישנם רגעים בהיסטוריה האנושית שבהם מה שעד אתמול היה מובן מאליו, מקובל וברור, מוצב לפתע תחת סימן שאלה עקרוני ואולי אף נדחה מכול וכול. הסדרים חברתיים ותרבותיים שלא עצרנו לתהות עליהם וקיבלנו אותם כראויים ונכונים, ניבטים לפתע כנוגדים את תודעת הצדק הטבעי, כתובעים תיקון. אלו הרגעים שבהם מתרחשות מהפכות. יש מהפכות המתחוללות כשההמונים עולים על הבסטיליה או מפרקים בחמת זעם ובנחישות את החומה שהפרידה בין חלקי עירם; יש מהפכות המתחוללות כשיהודיות ויהודים מגלים שהם עם ומתחילים ללכת לארצם; ויש מהפכה שראשיתה בקומץ נשים אמיצות התובעות את זכותן ללמוד תורה, ללמד תורה, לפרש תורה וליטול חלק בהנהגת הקהילה. זו מהפכה פמיניסטית ששורשיה ברוחות החדשות המנשבות בבית המדרש, בהכרה הצומחת בכך שמסורת בת אלפי שנים צריכה להתחדש, להירפא ולהצמיח מחדש את מצוות חיינו. זו המהפכה הגדולה שאנו מבקשות לספר את סיפורה.

מהפכת הרבנות הנשית שוזרת זה בזה שני ממדים. מצד אחד, ביקורת והתרסה, ניתוץ חומות ופירוק מחסומים, ומצד אחר, מהלך גדול של בנייה ונטיעה, של חפירת בארות ומעיינות חדשים, של פילוס דרכים חדשות. שני ממדים אלו עולים כבר במשנה (סוטה ג, ד), המעידה על ויכוח עמוק בין שניים מחשובי התנאים בנוגע לדין הקשה והמקומם של השקאת אישה החשודה כסוטה ב״מי המרים המאררים״ שעלולים לגרום למותה, ולאמונה בכך שלימוד תורה מגן על החשודה מפעולה ממיתה זו:

מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה, תדע שהזכות תולה לה.

רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות.

בן עזאי מתריס נגד דין הסוטה, הממצה הרבה מן הפטריארכליות הממאירה, ופותח בדבריו פתח רחב הן לתלמוד תורה בידי נשים והן למידה של חירות בחייהן. לעומתו, רבי אליעזר מבקש לאטום כל חריץ של חירות מעין זו. רבי אליעזר מבין שלימוד תורה בידי נשים יעניק להן מידה של חירות בחייהן ובהתנהלותן, המינית והאישית, ודווקא משום כך הוא הודף כל כמיהה לכניסתן לעולם בית המדרש ולימוד התורה.

למרבה הצער, לאורך דורות רבים הלכה המסורת הרבנית בעקבות רבי אליעזר ואטמה את אוזנה מלשמוע את קול החירות שהשמיע בן עזאי. כך נוהגים עד היום זרמים מרכזיים באורתודוקסיה, שמקצתם מתיימרים להנחיל את דרכם לחברה היהודית והישראלית, משל הייתה דרכם הדרך האחת והיחידה של התורה ושל היהדות. קשה להאמין, אך תרבות המבוססת על הספר, תרבות המעריכה את החינוך ומקדשת את דבר התורה ופרשנויותיה, הותירה את הנשים מחוץ למעגל המרכזי של לימוד והוראה, של פרשנות ומדרש, של פסיקה ושיפוט. לאורך דורות דאגו המלמדים להשכלת הבנים בלבד, וכל מוסדות החינוך היהודיים המפוארים יועדו רק לבנים.

ניצנים ראשונים של שינוי החלו להופיע בראשית המאה הקודמת, בעיקר בהשפעת הדמוקרטיזציה של החינוך בסביבות התרבותיות שבהן חיו יהודים ופתיחת החינוך לנשים, גם אם באופן חלקי ומהוסס. בפולין שבין שתי מלחמות העולם, פעילת החינוך והסופרת החרדית שרה שנירר הקימה בית ספר לבנות. מטרתו המוצהרת הייתה מניעת שליחת הבנות לבתי ספר של גויים. בית הספר שאף להנחיל דעת ודעה לבָנות בתוככי התרבות היהודית הדתית, ולמעשה, היה אבן היסוד לבניין רשת ״בית יעקב״ החרדית.

סדקים צרים אלו בחומה דינם להתרחב ולהפוך לפתחים רחבים. אמנם בחלקים גדולים של העולם הדתי היהודי עדיין מדברים בלשונו של הפירוש (המְעַוֵּת) שניתן לדְבר משורר תהלים ״כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״, שלפיו מקומן וכבודן של נשים בתפקידי הבית ולא בהנהגה הפוליטית, החברתית, החינוכית והרבנית (על פי תהלים מה, יד; ראו לדוגמה, רמב״ם, משנה תורה, הלכות אישות, יג, יא). אבל דומה שכל עצמו של דיבור זה הוא מלחמת מאסף ריאקציונרית נגד שינויי עומק המתחוללים במגזרים השונים של החברה היהודית, למורת רוחם של שמרנים ושל חסידי הסדר הישן והרע.

פריצתה של חומת ההדרה החלה בנקודות שונות. אחת החשובות והמכריעות שבהן היא הרבנות הנשית בעולם הלא־אורתודוקסי, ובראש ובראשונה ברפורמה. הרבות הראשונות — החל ברגינה יונס בגרמניה וסלי פריסנד בארה״ב, ואחריהן הרבות הישראליות הראשונות, שספר זה משמיע את קולן הצלול — סימנו את הדרך למאות רבות של ממשיכות דרכן בארץ ובתפוצות. הן פתחו את הבארות הסתומות שמנעו את נביעת המים החיים של תורה, הנהגה ויצירה, וסימנו את תחילת זרימתם של נחלים ונהרות חדשים שיזינו בדורות הבאים את ים התלמוד והמעשה היהודיים. מדרש חדש נולד — מדרש רבה, מדרשה ופעולתה של יהדות הנישאת על ידי מגוון המגדרים של הקיום האנושי, המקדמת שוויון וריבוי פנים, המבקשת לקיים במלואו את הרעיון שהאדם באשר הוא והיא אכן נברא.ה בצלם האלוהות, אכן מבטא.ת את נוכחות השכינה בעולמנו.

מדרש רבה, המספר את סיפורה של מהפכת הרבנות הרפורמית הנשית בישראל במלאות שלושים שנה להסמכה הראשונה בירושלים, נולד מהקשבה למציאות הישראלית מזה, ולקולות החיים הנשמעים מתפוצות ישראל מזה.

מאיה ליבוביץ’:

בשנת 2014 ראה אור הספר Voices in the Wilderness: Emerging Roles of Israeli Clergywomen בעריכת הרבה והחזנית מיקה סימרלי והרב יונתן פרידמן, בהוצאת גאון האמריקנית. בין הרבות הישראליות שקולן נשמע בספר הייתי אני, הצברית הראשונה שהוסמכה לרבנות בישראל. קריאת הספר עוררה אותי להבין שסיפור זה — דווקא בהיבט הישראלי השורשי — חייב להיות מסופר, חייב להישמע בלשוננו שלנו, והוא חייב להיות רחב ומקיף הרבה יותר. פניתי לרעי, הרב פרופ’ יהוידע עמיר, בבקשה שיצטרף אליי במהלך נועז זה.

יהוידע עמיר:

עשר שנים עמדתי בראש התוכנית הישראלית לרבנות. בשנים אלו התבססה מהפכת הרבנות הרפורמית הנשית. מארבע רבות וכמספר הזה תלמידות רבנות בראשית הדרך, צמחנו ל-28 מוסמכות ותלמידות רבנות רבות כשבחרתי לממש את אחריותי למשימת הקולג’ ולפרוש מראשות התוכנית. תנופה זו הצמיחה בשנים הבאות את הרוב הנשי בין מוסמכות ומוסמכי התוכנית. נעניתי בשמחה רבה להצעתה היפה של הרב מאיה ליבוביץ’, ויחד יצאנו לדרך.

שנתיים לאחר שיצאנו לדרך נוסף לארון הספרים הספר שערכו הרבות רבֶּקה שור, אליסה מנדלסון־גרף ורֶנה אדלמן The Sacred Calling: Four Decades of Women in the Rabbinate. ספר רחב יריעה זה, בהוצאת מועצת הרבנים הרפורמית בצפון אמריקה (CCAR), חוגג בהרחבה ובשיטתיות חמישים שנות הסמכת נשים לרבנות בארצות הברית. אנו חבות הרבה לספרים אלו ולעורכותיהם. עתה אנו מתברכות בהבאת הסיפור הישראלי שלנו אל הקוראות והקוראים. ספרנו פותח צוהר ישיר ורחב אל היצירה הרפורמית הנשית בישראל, הנתיבים שפילסה והדרכים שהיא עמלה לסלול ולהרחיב עבור החברה הישראלית והעולם היהודי. לא נפקד גם מקומם של אתגרים ומכשולים, כישלונות והתלבטויות.

מדרש רבה פותח במבוא היסטורי מקיף, פרי עטה של הרבה פרופ’ דליה מרקס, הממקם את הרבנות הרפורמית הנשית הן במרחב היהודי הכולל בעת החדשה הן במרחב הזרמים הישראליים בדור האחרון. הספר מחולק לחמישה ״חומשים״, כל אחד מהם מביא עדות על פן אחר במדרש החדש ובמעשה הרבני הנשי: חומש בראשית מביא את קולן של הראשונות — אנו אוהבות לקרוא להן ‘חלוצות’ — הרבות הראשונות שפעלו בישראל ורבות המסמלות את תחילתם של אפיקי פעילות חדשים; חומש שמות הוא ספר ההתגלות והאמונה ועוסק בתיאולוגיה חדשה ובלשונותיה; חומש ויקרא, שראינו בו את ספר הכוהנות, עוסק בטקסי חיים בהיבטיהם החדשים ובליווי הרוחני; חומש במדבר מביא את סיפורם של כמה מהמאבקים הגדולים של ההולכות וההולכים בארץ לא־זרועה; חומש דברים הוא ספרן של מקהילות הקהילות למיניהן, בארץ ובתפוצות. כתמיד בעולמה של תורה, חלוקת החומשים היא גמישה, וסוגיותיהם משתרגות זו בזו ומעשירות זו את זו.

מדרש רבה מביא בשמן ובלשונן של למעלה מארבעים רבות את נקודות המבט שלהן, את סיפוריהן ועדויותיהן כפי שהן חוו ועיצבו אותם, את אמונותיהן, תקוותיהן ומאבקיהן. כינסנו מקהלה רחבה של קולות אישיים, שממנה נובעים הניגונים והקולות הקוראים של ההווה והעתיד.

צאתו של מדרש רבה לאור מזמנת חובה נעימה להודות לרבות ולרבים. לעורכות הספר הצטרפה מערכת מסורה, חכמה וקפדנית, שתרמה תרומה מכרעת להיווצרותו. תודתנו לרבות טליה אבנון־בנבנישתי, נעמה דפני־קלן, עדה זבידוב, גילה קן ואפרת רותם על השותפות הגדולה הזאת. תודה לתלמידת הרבנות זיוה אופק, שהשתתפה בעריכת מקצת המאמרים. אנו מוקירות את המחברות הרבות, כמעט מחצית ממניינה ההולך ומתרחב של הרבנות הנשית בישראל.

עריכת הלשון הנדיבה והקפדנית של רונית רוזנטל העניקה לספר את שלמותו. אנשי הוצאת כרמל העניקו לו בית חם ומסור והביאו את עיצובו לידי גמר. יבואו כולם על הברכה.

מהרב אברהם יהושע השל למדנו שיסוד הקיום לפני אלוהים ואדם הוא הפליאה, ההשתאות הגדולה וההודאה לאל על הברכה הטמונה בקיום האנושי. מאבות ואימות הציונות למדנו שאור עשוי לזרוח כשחוצבות וחוצבים בסלע עד דם, שבאמונה ובנחישות, במצווה ובמאבק טמון השמן למאור. מה שלפני שני דורות היה עשוי להיראות כחלום רחוק ובלתי ניתן להשגה הוא היום מציאות קיימת ועומדת. שוב אין לחלוק על כך שמכאן ואילך, את יהדותנו ואנושיותנו יישאו ויפתחו יחדיו נשים וגברים, שהן והם יכשירו את הקרקע למהפכות הבאות, יסקלו מכשולים, יבנו וייטעו. אשרינו שזכינו בכוח אמונתן של רבות ורבים ליטול חלק במהלך מרפא ובונה זה, ולפלס עוד כברת דרך לקראת עתיד יהודי ואנושי מגוון, רב פנים, צודק ופורה.

ירושלים, פורים תשפ״ג

הוקרה
מימושו של החזון להוצאת הספר התאפשר בזכות תרומתם של שורת גופים וארגונים:

התנועה הרפורמית בישראל

מועצת הרבנות הרפורמית בישראל

קרן דיקנית היברו יוניון קולג’ בירושלים הרב נעמה קלמן

קרן האני לישראל: מנהיגות רוחנית קהילתית רב גונית

Women’s Rabbinic Network

חיונית עד מאוד הייתה הירתמותן של קהילות ושל רבות ורבנים בארץ ובחו״ל לתרומה לספר זה. קצרה היריעה מלמנות את כולן. נזכיר בשמחה ובהוקרה את אלו שהגדילו בתרומתן:

Patty Beck, Past President Temple Beth El of Boca Raton, FL.

Rabbi Jonathan Blake and the clergy of Westchester Reform Temple, Scarsdale, NY: Rabbis Leah Citrin, Sasha Baken; Cantors Amanda Kleinman, Danielle Rodnizki, Mia Fram-Davidson.

Austin and Nani Beutel, Toronto, Canada.

Rabbi Angela W. Buchdahl and the clergy of Central Synagogue, NYC, NY: Rabbis Maurice A. Salth, Ari S. Lorge, Daniel, S. Ross, Nicole Auerbach, Sarah Berman, Hilly Haber, Rebecca Rosenthal, Lisa Rubin; Cantors Daniel Mutlu, Jenna Pearsall.

Rabbi Joshua M. Davidson and the clergy of Congregation Emanu-El, NYC, NY: Rabbis Amy B. Ehrlich, Sara Y. Sapadin, Andrue J. Kahn, Sarah H. Reines; Cantors Mo Glazman, Sara Anderson.

Rabbi Ammiel Hirsch and the clergy of Stephen Wise Free Synagogue, NYC, NY: Rabbis Samantha Natov, Dalia Samansky, Rena Rifkin, Tracy Kaplowitz; Cantor Daniel Singer.

Rabbi Shira Milgrom and the clergy of Congregation Kol Ami, Westchester, NY: Rabbi Tom Weiner and Cantor Daniel Mendelson.

Rabbi Amy and Gary Perlin, McLean, Virginia and Encino, California.

Rabbi Sally Priesand (Emerita), Cantor Gabrielle Clissold and Monmouth Reform Temple, Tinton Falls, N.J.

Rabbis Gaylia Rooks and Joe Rooks Rapport (Emeriti).

Rabbi David Stern and the clergy of Temple Emanu-El Dallas, TX: Debra Robbins, Vicky Glikin, Amy Rossel, Kimberly Herzog Cohen, Michael Lewis, Lesley Niren.

Rabbi Susan Talve and the Community of Central Reform Congregation, St. Louis. MI, in memory of Adina Talve-Goodman, writer and feminist.

Rabbi Mary L. Zamore and Dr. Terje Z. Lande.

מבוא
נשים ברבנות — תיעוד ותעודה
הרבה פרופ’ דליה מרקס

כשעורכי הכרך הזה ביקשו ממני לפרסם סקירה היסטורית ורעיונית על נשים ברבנות, הסכמתי בשמחה. רק לפני פחות מעשור שנים פרסמתי מאמר מקיף בנושא זה, וסברתי שיקל לעדכנו בכמה נתונים חדשים, ולא היא. כששבתי אל המאמר גיליתי שיהיה עליי לכתוב מחדש חלקים שלמים משום שמאז פרסומו השתנתה המציאות בקצב מהיר. יתר על כן, דומה שעד מהרה ידרשו התמורות המהירות גם עדכון של מה שייכתב כאן. אשרינו, מה טוב חלקנו, שזכינו לחיות בתקופה שבה הולכת ומתבססת תרומתן של הנשים לשיח הרבני, הקהילתי והרוחני, וקולן נשמע באופן הצלול ביותר. האופק הנפתח בפנינו, לפחות בתחום זה, בהיר ומבטיח עוד רבות.

***

סמיכת נשים לרבנות וכהונתן של נשים ברבנות היא אחת המהפכות המשמעותיות ביהדות זמננו, מהפכה שראשיתה, כפי שנראה מיד, הייתה סמויה מן העין, אבל סופה מי ישורנו. היא משפיעה עמוקות ובדרכים מגוונות על היהדות לזרמיה, כולל גם על אלו המתנגדים לסמיכת נשים. במאמר זה אבחן הן את נושא תולדות סמיכת הנשים לרבנות והן את משמעות רבנותן של נשים כתופעה תרבותית ודתית. לאחר סקירה קצרה של תולדות סמיכת הנשים אדון בממדים ייחודיים ברבנותן של נשים ביהדות זמננו, באיכויות שהן מביאות לרבנות ובאתגרים שעימם הן מתמודדות בארץ ובתפוצות ובזרמים השונים. מובן שקשה להשוות בין רבנות של נשים ביהדות הליברלית בארצות הברית לבין זו שבמדינת ישראל, בין עולמן המקצועי של נשים בנות המאה התשע־עשרה בצפון אמריקה לבין עולמן של הנשים העומדות כיום בפני סמיכה, בין נשים המכהנות ברבנות בתנועה הרפורמית לבין סמיכתן של נשים אורתודוקסיות. למרות ההבדלים, דומה שישנם כמה קווי דמיון משותפים לכולם, ולפחות לרובם. פרק מיוחד יעסוק בנשים רבות במדינת ישראל. המגזר שבו התמורות הן הדרמטיות ביותר בשנים האחרונות הוא האורתודוקסיה המודרנית, מצב העניינים משתנה בו במהירות וגם הוא יידון כאן.

למותר לציין שבתור רבה ופרופ’ לליטורגיה (תפילה) בהיברו יוניון קולג’, בית המדרש לרבנות רפורמית בירושלים, אני כותבת מעורבת, וזאת ביותר מאשר דרך אחת. למרות זאת, וביתר שאת בגלל זאת, אני מקווה שהתמונה שתשורטט כאן תהיה מקפת ומהימנה. המאמר מבוסס על בחינת הנושא הן בכלי מחקר, הן דרך ראיונות והן דרך ניסיון אישי בעבודה בשטח ובהוראה במוסדות להכשרת רבנים רפורמים בישראל, בארצות הברית ובאירופה.

תולדות סמיכת הנשים לרבנות
ישנן כמה דוגמאות בולטות למנהיגות נשים בתולדות ישראל. במקרא — מרים, דבורה הנביאה וחולדה הנביאה; בימי הביניים — אסנת ברזני, שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן במאה השש־עשרה; בתנועת החסידות במזרח אירופה — אדל, בתו של מייסד החסידות, הבעל שם טוב ועוד. לאורך הדורות היו נשים יהודיות פעילות בחיי הקהילה שלהן. הן תרמו להם באירוח, בגיוס כספים, בגמילות חסדים ועוד. בדרך כלל בוצעו תפקידים אלו בהתנדבות וללא הכרה רשמית. כאן אעסוק בנשים שביקשו לכהן ברבנות ובכאלה שאכן זכו לקבל סמיכה פרטית או מוסדית לכך.

ככל הנראה, השאלה אם נשים יכולות לכהן ברבנות עלתה בפומבי לראשונה לפני כ-120 שנה. פמלה נדל, שכתבה ספר על תולדות המסע של נשים לרבנות, מצטטת בו סיפור קצר שכתבה מרי כהן בשנת 1899. כהן הייתה עיתונאית וחברה בבית הכנסת האורתודוקסי מקווה ישראל בפילדלפיה. הסיפור פורסם בעיתון היהודי The Jewish Exponent, וכותרתו: ״בעיה לפורים״ (״A Problem For Purim״). הוא עוסק בשאלה אם בכוחן של נשים יהודיות לסייע לפריחתה של יהדות אמריקה בכך שתישאנה בעול הרבנות: ימים אחדים לפני פורים, ליונל מרטינז, צעיר מבטיח המכין את עצמו לשירות ברבנות, מזמין לביתו חבורת צעירים יהודים משכילים כמותו כדי לדון בענייני השעה של היהדות. הנושא שנבחר לדיון הוא ״כוהני דת ועבודתם״, והשיחה עוסקת בדרשות תורניות ובדרכים לשפר את עבודת הרבנים. במהלך השיחה, אישה צעירה בשם דורה אולמן — המפקחת של בית הספר המקומי לתפירה — מבקשת את רשות הדיבור. היא מזהירה שדבריה עלולים לזעזע את השומעים. כך ממשיך הסיפור:

היא הסמיקה מעט, וצללה הישר אל הנושא שלה: האם הנשים שלנו אינן יכולות להיות כוהנות דת (ministers)? כולם מלבד ליונל נאלמו דום. אפילו שלוותו הרברבנית של ג’ק הופרה. הוא ישב בעינים פעורות לרווחה. מרטינז אמר במהירות: ״האם תוכלי להסביר את הרעיון או את התוכנית שלך מיס דורה?״. בינו לבין עצמו הוא נדהם מעט. הוא לא ציפה ממנה לדבָר, אולי ל״תובנות״ שלה על בתי ספר לתפירה. ״נראה לי״, אמרה דורה בתגובה לשאלתו, ״שיש נתיבים בחייהן של נשים שגברים אינם מבינים ואינם יכולים להבין. בעניינים אלו, בנות מיננו יוכלו בוודאי ללמד ולדרוש טוב יותר מגברים. בימינו, גברים עוסקים בתפקידי רבנות בעבור שני המינים, ומדוע נשים לא יוכלו לעשות כך? מובן שאיני מתכוונת לכך שנשים צריכות להחליף את הגברים על הבימה [...] אבל המקצוע צריך להיות פתוח גם לנשים״.

המשך הפרק בספר המלא