מארז האליטה של ריידוויל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז האליטה של ריידוויל

מארז האליטה של ריידוויל

4.2 כוכבים (239 דירוגים)

תקציר

*6 ספרים במארז*

*האליטה של ריידוויל 1 - כוונות אכזריות*

במאבק הכוחות בין שתי אליטות, בחורה אמיצה אחת תפיל את כולם על הברכיים...
החיים הם משחק אכזרי, ורק מי שיותר מרושע שורד. זאת אמיתה שאימא שלי מרדה בה ושילמה על כך בחייה. עכשיו אני משחקת במשחק שלהם. משלימה בפומבי עם הגורל שמחכה עבורי כשימלאו לי שמונה־עשרה.

אבל מאחורי דלתיים סגורות אני מתכננת את הבריחה.

טרנט, צ'ארלי ואחי התאום דרו שולטים במסדרונות תיכון ריידוויל בשחצנות וביד ברזל. אני ממלאת את תפקידי בצורה מושלמת. אני שונאת כל רגע, אבל הם לא נותנים לשכוח את תפקידי בעולם הזה.

כולם מצייתים לכללים. הם עושים זאת במשך דורות, כי המשפחות שלנו תמיד שלטו ביד רמה.

עד שקם, סוייר וג'קסון מופיעים. הם מפזרים כסף חדש לכל עבר, מערערים את הסטטוס קוו, מציתים לבבות בזכות הפנים הנאות, הגוף החטוב והגישה הפרועה.

גבולות המערכה נקבעים. אנשים בוחרים צד, ואני לכודה באמצע, כי טעיתי בלילה אחד גורלי שבו נתתי את בתוליי לזר כדי להעביר מסר לארוס שלי שיילך להזדיין.

חשבתי שזה הדבר היחיד שיש לי. זיכרון יקר שאשא איתי כדי לשרוד את הימים האפלים.

כל כך טעיתי.

כי הזר היה קמדן מרשל, מנהיג האליטה החדשה והמענה הסדרתי שלי. הוא שונא אותי בתיעוב חסר תקדים, והוא לא היחיד. אם האמת תתגלה, תפרוץ שריפה שתפרק בריתות ותחולל מאבק כוחות עקוב מדם.

חיי יהיו בסכנה.

אבל אהיה מוכנה ולא אפול בלי להילחם עד הסוף.

*האליטה של ריידוויל 2 - בגידה מעוותת*

הוא חושב ששבר אותי. שאני סופית נתונה לשליטתו המוחלטת, אבל אני מרוויחה זמן, אוספת מידע, רוקמת תוכניות ומחכה להזדמנות המושלמת להנחית עליו את המכה. לכן כשהמושיע הבלתי צפוי מופיע – ומציע לי דרך מילוט – אני קופצת על המציאה בשתי ידיים.
אבל הגבר שאני אוהבת מסרב להרפות ממני, והוא נחוש להגן עליי בכל מחיר. 
אלא שהוא כבר איחר את המועד. 
בגידתו של קיידן מלבה את הכעס הזורם בעורקיי, ועכשיו התפקידים התחלפו – אני הציידת, והוא הטרף. אני נהנית לייסר אותו, לשקר לו ולגרום לו להאמין בדברים רחוקים מהמציאות.
עד שחיי מונחים שוב על הכף, ואני נאלצת לשחק שוב את המשחק שלהם. אלא שהפעם לא רק חיי בסכנה.
חשבתי שהוא עשה את הגרוע מכול. שאין לו יותר אפשרות לפגוע בי.
אבל טעיתי.
לשחיתות שלו אין גבול, ועכשיו הוא לקח ממני הכול.
הפעם אני יוצאת למלחמה בכל הכוח, ואני לא רואה בעיניים. 

*האליטה של ריידוויל 3 - נקמה מתוקה*

הדבר החיובי בכך שמגיעים לשפל תחתית הוא שאין כבר מה להפסיד. מכאן אפשר רק לעלות.
הוא חושב שהוא הרס אותי. פירק אותי בצורה חסרת תקנה.
אבל הוא תמיד זלזל בנשים.
מעשיו רק חיזקו את הנחישות שלי. לא אעצור עד שהצדק ינצח והוא יקבל את המגיע לו.
קיידן הוא האור היחיד באפלת חיי. הוא נותן לי את הכוח להמשיך להילחם למען העתיד שאליו אנחנו שואפים – עולם שבו אנחנו חופשיים לאהוב זה את זה ולהחליט על חיינו.
עד אז, ההצגה חייבת להימשך.
בואו נתחיל. 

*האליטה של ריידוויל 4 - צ'רלי*

דמי
נשירה מהלימודים בקולג' בשנה האחרונה, מעולם לא היה חלק מהתוכנית שלי, אבל אבא צריך אותי, ואני מוכנה להזיז הרים וגבעות למען ההורה היחיד שהכרתי מעולם, גם אם פירוש הדבר הוא לעבוד בחברה שפיטרה אותו.
הבוס שלי, צ'רלי, נחוש בדעתו להפוך את חיי לגיהינום, והוא מנצל כל הזדמנות לערער את הביטחון שלי, להשפיל אותי ולאיים עליי. יכול להיות שהעובדה ששכבתי איתו בליל החתונה שלו קשורה לזה.
או, אולי העובדה שאני דומה שתי טיפות מים לאישה שהוא באמת רוצה.
אם המצב הכלכלי שלנו לא היה קשה כל כך, הייתי אומרת לצ'רלי לדחוף את העבודה שלו לתחת היפה שלו, אבל אני לכודה, והמצב רק מחמיר. כי ככל שאני חושפת רבדים עמוקים יותר, כך אני מבינה שהוא בכלל לא מה שציפיתי, והוא בדיוק מה שתמיד חיפשתי.

צ'רלי
אם היה מדריך שמלמד את כל הדרכים - בהן אדם יכול לסבך את החיים שלו, הוא היה נושא את השם שלי.
אני לא יכול למחוק את הדברים שעשיתי, עד כמה שאני רוצה בכך, וכל יום הוא תזכורת מתמדת לכישלון החרוץ שלי. 
במיוחד היא.
נדמה כאילו דמי נמצאת פה רק כדי להעניש אותי. לגרום לי לעוד עינוי וכאב. בכל רגע שאני לידה, היא גורמת לי להרגיש דברים שאני לא רוצה להרגיש, אז אני תוקף. עושה כמיטב יכולתי להרחיק אותה ממני.
עד שאני מבין שהיא כל מה שהייתי צריך ולא ידעתי, והקרב משתנה – והופך לקרב לכבוש את ליבה.

ביקורות
"צ'רלי הוא עוד תוספת מדהימה לסדרת האליטה של ריידוויל. אני כבר מחכה בכיליון עיניים לעוד. שיבון תמיד מצליחה לרתק אותי כבר מהעמוד הראשון. בלעתי בשקיקה כל מילה בספר, מההתחלה ועד הסוף". - Cr8zySockBookBlock

"שיבון ממשיכה להרשים אותי בכל סיפור שהיא כותבת. היא לוקחת דמויות ומפיחה בהן חיים, כך שכולן ייחודיות כל כך. הסיפור הזה היה מושלם!" - Saucy Southern Readers Blog

"שיבון במיטבה ב'צ'רלי'. היא העלתה את רמת החרדה והלהט למקסימום. זהו אחד הרומנים מסוג גיבור-הבריון האהובים עליי ביותר. משנאה לאהבה. סערה רגשית. להט. פשוט מושלם. - PP's Bookshelf

"זהו אחד מהסיפורים הרגשניים האלה שמשאירים אותך קצת שבור, אבל בצורה יפה. אני שרופה על צ'רלי... רואים בו צד חדש לגמרי... צד מרושע ואפל שגורם לך לאהוב אותו יותר." - Native Hippies Book Obsession

"חמישה כוכבים! מדהים. לא חשבתי שאתאהב בצ'רלי בטירוף כל כך. אני מאמינה בלב שלם ששיבון יכולה להפוך כל דמות למישהו שתתאהבו בו עמוקות." - The Beauty and the Bookies

"בכל סיפור, שיבון מרשימה אותי ביכולות שלה להפתיע את הקורא בעלילה לא צפויה ובגיבורים מורכבים. הספור הזה מאוד רגשני, לוהט, מהנה ומתגמל." - Sinful Soul Read

"צ'רלי ריתק אותי. שנאתי אותו בספרים האחרים, אבל שיבון הפכה אותו לגיבור שהייתי צריכה שהוא יהיה, ועכשיו אני אוהבת אותו מאוד. ספר מרגש באופן מפתיע. - Queen of the Books 18

"עוד יצירת מופת נהדרת. בספר הזה יש הכול – חוש ההומור המרושע של שיבון, פיתולים בעלילה, בריונות וחרדה, וסיפור אהבה בין שתי נפשות תאומות!" – Books4LifefromLiverpool

"שיבון הכניסה פיתולים בעלילה בסיפורים האלה, שישאירו אותך דבוק לספר כי את חייבת לדעת מה יקרה אחר כך! אם אהבת את ספרי האליטה של ריידוויל – צ'רלי הוא ספר חובה!" - BooksIFLove

שימו לב: הספרים מיועדים לקוראים מגיל שמונה־עשרה ומעלה. אף שהספרים מתרחשים בבית ספר תיכון, מדובר ברומן בריונות אפל.

*האליטה של ריידוויל 5 - ג'קסון*

השטן בא אליי במסווה. חבל שלא שמתי לב לכך, עד שהיה מאוחר מדי.

ונסה:
השטן לא תמיד לובש מסכות מרושעות.
לעיתים, הוא מופיע בצורה היפה ביותר.
כמו הילד הרע והחתיך בטירוף עם השיער הבלונד-מלוכלך והברק מרושע בעיניו הכחולות, שהגיע משום מקום וגזל את החמצן מריאותיי.
חשבתי שהוא המושיע שלי, אבל הוא זה שיהרוס אותי.
והוא פשוט לקח סכין ותקע אותה בלב שלי.

ג'קסון
במשך שנים, הזעם שלי רתח מתחת לפני השטח; הוסתר מתחת לערפל הרעל, שבו בחרתי.
אבל עכשיו, הערפל הזה התפזר.
ואני צמא לדם, לנקמה.
אני אחסל את זה שלקח את אחותי ממני.
אבל הוא לא נמצא, אז אני ממשיך ליעד הבא הטוב ביותר - האישה שהוא נטש.
עד שהוא החליט למשוך אותה לעולם הדפוק של האליטה.
באסה להיות היא.
כי כשאסיים עם ונסה, היא תצטער שהיא לא מתה.

רומנטיקה אפלה המתרחשת בעולם האליטה בריידוויל
לא חובה לקרוא את הספרים הקודמים בסדרה זו כדי ליהנות מהספר, כי מדובר בזוג חדש, והוא נגמר בסוף סגור. 
בשל תוכנו והנושאים המתאימים למבוגרים, ספר זה מומלץ לקוראים מגיל שמונה-עשרה ומעלה. חלק מהסצנות עשויות לעורר טריגרים.

ביקורות:
"עוד להיט מרשים של דייוויס; לא פחות ממה שאני מצפה ואוהבת בעבודתה, ומעל לציפיות שלי מג'קסון! - ס.א. הוול. סופרת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.

"בספר הזה יש כל מה שאת מצפה מרומן של דייוויס: כתיבה מדהימה. דמויות רב-ממדיות. עלילה שגורמת לך לבלוע את הדפים. הספר ערמומי ואפל. נפיץ. סקסי. מלא תשוקה." -קורלי יוני. סופרת רבי מכר בינלאומית.

"הספר הזה והסדרה הזו הם חובת קריאה! ג'קסון הוא סיפור יפהפה שיהרוס אותך ויבנה אותך מחדש בו זמנית." -קלסי קלייטון, סופרת.

"האם הספר הזה הוא בלי צל של ספק הספר האהוב עליי של שיבון דייוויס? בהחלט כן! הספר הזה שבה אותי. אהבתי אותו. מתי עליו. ערגתי אליו לפני שידעתי באיזו התמכרות מדובר!" -אובססיה לספרים של היפים ילידים.

"שיבון עשתה זאת שוב. היא יצרה סיפור אפל וקודר שישאיר אותך חסרת נשימה. ג'קסון בכלל לא היה מה שציפיתי – הוא היה הרבה יותר מזה. מסע אפי." -אונדי – הרהוריה של יפהפייה מודרנית.

"ממש מרהיב – סיפור שהמשכתי לחשוב עליו, שהותיר אותי בתחושות בלב ובנשמה, ימים לאחר שסיימתי לקרוא אותו. אני לעולם לא אעשה איתו צדק, אז פשוט קחו אותו ותגלו בעצמכן." הריגוש הרומנטי.

"הסיפור של ונסה וג'קסון הוא סיפור שיבחן אותך, שינסה אותך, ובשיאו, ישנה אותך לגמרי! מהמילה הראשונה ועד למילה האחרונה, הייתי מרותקת!" -מילים שאנחנו אוהבות.

"ונסה וג'קסון יבלבלו אותך שוב ושוב. לסיפור שלהם יש רבדים, וכל רובד יוסיף רגש חדש לקו העלילה ההולך וגדל... הוא טוב כל כך... אהבתי כל רגע." -הרומנים של קיי דניאלס.

"ג'קסון הורס! התגעגעתי לעולם האליטה. כשתקראי את הספר הזה, ודאי שאת מבטלת את כל התוכניות שלך. לא יכולתי להניח אותו מהידיים!" -כריסטינה. פינת הספר.

"הספר הזה הוא מהאסכולה העתיקה, ספר קלאסי של שיבון דייוטיס, שמוכיח למה היא ידועה כמלכת האופל! תחגרו חזק לקראת המסע המדהים הזה!" -שרה. מבקרת Goodreads.

"ג'קסון יגרום לך לאהוב אותו, לשנוא אותו, ושוב לאהוב אותו כל פעם מחדש! בספר הזה מתרחשים כל הזמן דברים, והוא גרם לי לתחושות רבות. היי מוכנה לחטוף הנגאובר מהספר הגדול ביותר שהרגשת אי פעם! מומלץ ביותר." -שינייד. מבקרת Goodreads.

"כל הספרים של שיבון נפלאים, אבל נראה שזה הספר הטוב ביותר עד כה. לא יכולתי לעזוב אותו! אהבתי כל רגע." -דניאל. מבקרת Goodreads.

"הספר הזה הוא הפתעה אחת אחרי השנייה, עם טוויסטים בלתי צפויים ואינספור גילויים מזעזעים. קל להתאהב בג'קסון כמו שקל לשנוא אותו, אבל אין גבול למה שהוא יעשה כדי להגן על האישה שהוא אוהב." -קרוליין. מבקרת Goodreads.

"שיבון עושה זאת שוב! עוד קריאה מהנה ומעולה בעולם ריידוויל, עם רומנטיקה מלאת תשוקה ולוהטת, ומפלצות אליטה מרושעות." -דנה. מבקרת Goodreads.

"ספר מרתק. ספר שאי אפשר לעזוב. בסופו של דבר הוא מספק, אך לאחריו, רצתי לקרוא את הספרים של סויר ודרו." -ג'ניפר. מבקרת Goodreads.

"וואו. וואו. אחרי שסיימתי את הספר תוך כמה שעות בלבד, אני יכולה להגיד בוודאות מוחלטת ששיבון דייוויס עשתה זאת שוב!" -לורה. מבקרת Goodreads.

"אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לספר הזה עשרה כוכבים. יוצא מן הכלל. מושלם." -ליז. מבקרת Goodreads.

"אימא'לה! הכינו את עצמכן למסע מדהים. לדעתי, הספר הזה מתחרה בסיפור של אבּי... כל כך הרבה אדרנלין." -קארין. מבקרת Goodreads.

"וואו. אני נשבעת שכל ספר של שיבון רק הולך ומשתפר, ואני בהחלט רוצה עוד. הסיפור של ונסה וג'קסון כבש אותי לגמרי, מההתחלה ועד הסוף." -סטייסי ר. מבקרת Goodreads.

"ג'קסון הוא כל מה שכולנו רצינו מאז פגשנו אותו לראשונה. הסיפור הזה ירתק אותך, כי יש בו הכול. ממש אהבתי אותו!" -מייגן. מבקרת Goodreads.

"ונסה וג'קסון, אלוהים, כמה שהם היו שבורים. שיבון יצרה עולם מדהים ששאב אותי אליו, ואני לא יכולה לחכות לשאר הספרים." -ס. וי. מבקרת Goodreads.

 

*האליטה של ריידוויל 6 - סויר*

קרוע בין חובה לתשוקה...

סויר האנט היה תמיד בטוח במקומו בעולם. הוא יודע מה הוא רוצה, והוא מסתיר את האמת הכואבת שלו מתחת למסכה של אדישות קרה, כשהוא שומר על מעגל קטן של חברים. האדם היחיד שהתקרב אי פעם לנפץ את החומות שהקים סביבו, הוא האדם שהוריו לעולם לא יקבלו.

לזאוויר דניאלס נמאס להיות הסוד הקטן והמלוכלך של האנט. לאחר שברח מעברו הקשה, הוא נשבע שלעולם לא יסתיר את זהותו, ולעולם לא ייתן למישהו לפגוע בו או לגרום לו להרגיש בושה.  אז כשגילה שהגבר שהוא מאוהב בו מאורס לאישה מסתורית, ליבו נשבר. זאוויר נאלץ לקבל את ההחלטה היחידה שנותרה לו. הוא נחוש להרחיק את האנט מליבו, וסוגר אותו בפניו.

סידני שאו היא אסון קיומו של אביה, אבל הוא מצא סוף־סוף דרך לחסל את הנטייה המרדנית שלה – היא תינשא לזר מוחלט, או שהוא ינשל אותה לנצח. האנט יכול היה להיות בעל נהדר לולא היה אידיוט קר וקודר כל כך, ואלמלא היא הייתה עדיין דלוקה על הבחור ששבר את ליבה בגיל חמש־עשרה.

הנישואים לסידני במטרה להציל את החברה של אביו הן הקרבה שהאנט מוכן לעשות, משום שהוא חושב שהאליטה מעורבת, והוא וחבריו הם היחידים שיכולים לעצור אותם. כשגם ליבו נתון בסכנה, האנט נחוש לחסל את האיום מהר או להסתכן באובדן האדם היחיד, שהוא מבין עכשיו, שאינו יכול לחיות בלעדיו. ולעזאזל ההשלכות.

 

סויר הוא הספר השישי בעולם האליטה של ריידוויל, ומומלץ לקרוא קודם את הספרים הקודמים בסדרה. רומן זה מכיל סצנות מין בין גברים, ובין גברים ונשים, בנוסף לכמה נושאים ואזכורים אפלים. מומלץ לקוראים מגיל 18 ומעלה.

ביקורות על הספר:

"שיבון תמיד עושה את זה בגדול, והספר הזה אינו שונה. העולם הזה שהיא יצרה יתפוס אותך בבטן ולא ישחרר לעולם." - Aundie Living That Book Life.

"סויר הוא ספר מלא במתח, תככים ונושאים אפלים, אבל חשוב מכך, הוא סיפור, שבו אהבה וקבלה עצמית הן למעשה הנושא האמיתי." - הרומנטיקה של קיי דניאלס.

"הספר הנהדר הזה יגרום לך לחרוק שיניים, לעודד ולהזיל דמעות בבת אחת. מספיק להגיד שתרגישו את כל התחושות, והאמינו לי, הוא שווה את זה! – TXBRITGAL.

"וואו! הסיפור של סויר הוא סיפור מאוד סוחף רגשית. הסדרה והדמויות האלה הן משהו מיוחד!" – מילים שאנחנו אוהבות.

"סויר הוא מסע נפיץ, שבו את חשה תשוקה, שברון לב, התלהבות ומתח. עוד סיפור אפי מפיה של מספרת סיפורים אפית." -מדף הספרים של PP.

"אלוהים, הספר הזה היה כל מה שקיוויתי שהוא יהיה, ויותר." -מבקרת Goodreads סטייסי ר.

"שיבון דייוויס היא סופרת פנומנלית! היא כל הזמן מכניסה טוויסטים לעלילה וגם אחרי שישה ספרים. הסדרה הזו חדשה ורעננה." - אמבר. מבקרת Goodreads.

"את תצחקי, תבכי, תצעקי, וככל הנראה תרצי גם לזרוק דברים. מלבד זאת, תהיי מרותקת מהעמוד הראשון, ואת עלולה לשכוח מהעולם האמיתי למשך השעות בהן תשקעי בעולם האליטה של ריידוויל." -סמנתה. מבקרת Goodreads.

"הספר הזה היה מדהים וקורע לב. בכיתי, צחקתי, צרחתי ואני בהחלט אקרא אותו שוב! אני לא יכולה לחכות לספר של דרו!" -רות. מבקרת Goodreads.

פרק ראשון

פרולוג

גלים מתנפצים על החוף הריק, מזמנים אותי בזרועות בלתי נראות, וכפות רגליי נעות אל המים הקפואים כאילו חוט מושך אותי. אני קהת חושים מבפנים. חלולה. רק רוצה לשים לזה סוף... להעמדת הפנים שהיא כביכול חיי.

אני לא זוכרת רגע אחד לאורך שבע־עשרה שנותיי על האדמה הזאת שהיה לי רצון חופשי. רגע שבו כל היבט של חיי לא נשלט ותוכנן בפרטי פרטים.

ונמאס לי.

נמאס לי מהמסכה שאין לי ברירה אלא לעטות.

נמאס לי מהחרא האליטיסטי הזה שאני חייבת להשתתף בו.

נמאס לי מהמפלצת הזאת שנקראת אבא שלי.

אני רוצה לצאת, והים הסוער מציע לי גאולה. אני בקושי מרגישה את המים הקרים עד מוות, כשהם מסתחררים סביב קרסוליי כמו ליטוף מפתה של מאהב הרסני. חלוק המשי מציע הגנה מעטה מהרוח העזה שמצליפה בשערי הארוך והכהה סביב פניי, וצמרמורת מתפשטת בעורי בכל מקום חשוף.

אני נכנסת עמוק יותר לתוך המים, גופי רועד ורוטט, כשהגלים הפראיים מלחכים את שוקיי. קול מוזר מהדהד במחשבותיי, דוחק בי לעצור.

מפציר בי לחזור.

מתחנן אליי שלא איכנע.

אומר שעולמי עומד להשתנות.

אני מתעלמת מהקול הטורדני, מרימה את ראשי, מביטה בירח השט בשמי הלילה החשוכים, מטיל צללים בצורות מוזרות על האדמה תחתיו. אוזניי מעקצצות לשמע התזה מאחוריי, וליבי פועם במרץ כשאדרנלין זורם בעורקיי, אבל אני לא מסתובבת.

"היי, את בסדר?" קול גברי עמוק שואל מקרוב.

אני עומדת במים קפואים שמגיעים לי עד הברכיים באמצע הלילה בביגוד מינימלי. נראה לך שאני בסדר? האלטר־אגו התוקפני שלי מגיב בראשי לשאלתו, אבל אני נשארת אילמת. אני לא מצליחה לאזור את הכוחות לדבר או להתעניין בדעתו של הזר עליי.

אני רק רוצה שילך. שיניח לי. שייתן לי לפחות את זה.

אבל אין לי מזל.

הוא משתכשך במים, ודמותו החשוכה מתחככת בזרועי כשהוא נע סביבי, מתמקם בתוך שדה הראייה שלי, כך שאין לי ברירה אלא להביט בו.

זיק של חמימות חודר לחזי, כשאני מביטה אל העיניים החומות שמרוב עומק הן כמעט שחורות. הזוהר מהירח מטיל צל סביב דמותו, מדגיש את יופיו הגברי במלוא הדרו. הוא לבוש רק במכנסי כותנה קצרים בגזרה נמוכה. חזהו החשוף הוא יצירת אומנות מרשימה שמעידה על השקעה יוצאת דופן בחדר הכושר. שרירי הבטן החטובים שלו נראים כאילו צוירו על גופו, אבל הקעקועים על חזהו ועל שיפולי זרועותיו הם שתופסים את תשומת ליבי. אף אחד מהבחורים בתיכון ריידוויל לא היה מעז לקעקע את העור שלו. זה לא מתאים למוניטין שהם מטפחים בקפידה או לתוכניות של ההורים הדוחים שלהם לעתידם. האליטה לא הייתה מעלה בדעתה להשפיל את עצמה למשהו כל כך פרובינציאלי.

הבחור הזה הוא חידה, וניצוצות ראשונים של סקרנות ניצתים בתוכי.

עיניי נעות על גופו מעורר התאווה ומתמקדות שוב בפניו. הוא צופה בתשומת לב. מתבונן בעיניי, כאילו הוא רוצה להיקבר עמוק בתוכי ולפענח אותי. אצבעותיי מעקצצות לגעת בשכבה הדקה של הזיפים שמעטרת את סנטרו ואת קו הלסת שלו. לפרוע את שערו העבות שהולך ומתקצר בצדדים. תשוקה ללטף את עצמות לחייו המסותתות ולטעום את שפתיו המלאות הולמת בי בפתאומיות ומזכירה לי שאני עדיין חיה.

אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תגובה גופנית כל כך עזה לבחור שראיתי. אף אחד מהבחורים בבית לא השפיע עליי בעוצמה כזאת, למעט טרנט — הוא מעביר בי צמרמורת רק ממבט חטוף — אבל זה ההפך הגמור.

מבט אחר מהזר הזה מלהיט את דמי ומעיר תשוקה עמוק בקרבי. אני מטה את ראשי הצידה, מסוקרנת ומגורה, המשימה הקודמת שלי להרוס את עצמי נשכחה כליל.

אנחנו לא מדברים. אנחנו רק מביטים זה בזה, וזרם חשמלי טוען את המרחב הקטן בינינו. גופי מתעורר ממצב התרדמת שלו, וחם לי וקר לי בו זמנית. רעד עובר בי, ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי הצנום, מנסה בכל הכוח לסלק את הקור המצמית שצורב את עורי החיוור.

"את צריכה להתחמם," הזר מושיט את ידו, "בואי איתי."

אני עוטפת את ידי בידו ללא היסוס, ואנחנו פוסעים במים בחזרה אל החוף. כף ידו המיובלת קשה על עורי ומשלחת רטט של עקצוצים לוהטים על פני זרועי. אנחנו לא מדברים כשאנחנו מגיחים מהים, פוסעים על פני החול הדביק אל עבר בקתת עץ קטנה באופק הקרוב. לא שמתי לב אליה כשהגעתי לראשונה, כי התמקדתי במשהו מסוים.

זרם דקיק של עשן יוצא מתוך ארובה צרה, ואני מרותקת לספירלות המעוננות, כשאנחנו פוסעים יד ביד לעבר מבנה העץ הנאה. באופק, אחוזה רחבת ידיים חולשת על שטח נדל"ן יוקרתי. המקום אפוף חשכה בשעה כל כך מאוחרת.

הוא פותח את הדלת, זז הצידה כדי לאפשר לי להיכנס ראשונה. פרץ חום הולם בפניי מהאש הבוערת באח, וגופי מתרפה לראשונה מזה כמה ימים. הבקתה קטנה אבל נעימה ומזמינה. החדר המרכזי כולל מטבח קטן עם כיריים, כיור ודלפק ארוך עם שלושה כיסאות. מצד ימין יש ספה תלת־מושבית שניצבת בחזית שולחן קפה וטלוויזיה שתלויה על קיר מעל תנור האח. חדר צדדי מעיד על חדר שינה עם אמבטיה צמודה, וזה היקף המקום.

חדר השינה שלי גדול יותר מכל הבקתה, אבל הוא לא מזמין כמוה.

שטיח בהיר מונח על פני רצפת העץ המבריקה, שמיכה צבעונית על הספה ושפע כריות בצבעים תוססים — כל אלה משווים למקום תחושה נינוחה של מגורים. כוננית הספרים הישנה תחובה בפינה בין הקיר והדלת ועמוסה בספרים, בדי־וי־די ובמזכרות. היא יוצרת אווירה ביתית. האור היחיד בבקתה בוקע מהלהבות המרצדות של האש באח וממנורה עתיקה מעל שולחן הקפה.

הוא סוגר את הדלת ומוביל אותי אל האח. אני מרימה את כפות ידיי, כמו על טייס אוטומטי, ומתענגת מהחום האופף את עורי הקריר. הוא נע מאחוריי, אבל אני לא מסתובבת להביט. אני עומדת מול האש ומאפשרת לה להפשיר את איבריי הקפואים ולסדוק את שכבת הקרח העוטפת את ליבי.

"שבי," הוא פוקד בקולו הצרוד ועוטף את פלג גופי העליון בשמיכה.

אני שוקעת ארצה ללא מילים, מצמידה את ברכיי אל חזי ומביטה בו. הוא צונח מולי, מושך בעדינות את רגליי ומניח אחת בחיקו בעודו מייבש את עורי הרטוב במגבת כחולה רכה. אנחנו מחליפים מבטים בשעה שהוא מנגב את רגליי, ואותה משיכה שחשתי קודם פועמת בינינו, יוצרת חיבור בלתי נראה.

"נדמה לי שאני מכירה אותך מאיזשהו מקום, אבל מעולם לא ראיתי אותך קודם," אני מודה כשמוצאת סוף־סוף את קולי.

הוא עוצר עם ידיו על כפות רגליי, ומבטו מפלח את מבטי בעיני השוקולד שלו. "אני יודע," הוא אומר לאחר כמה רגעים.

כשהוא משליך את המגבת הצידה, אני מתקרבת אליו, מתיישבת על ברכיי כשגופי נשען על קרסוליי. עיניי נעוצות בעיניו, כשאני מושיטה יד ונוגעת בצד המגולח של ראשו, אצבעותיי מלטפות את השיער הרך והקטיפתי, מלטפות את קצה קעקוע הגולגולת שלו. היה חשוך מדי בחוץ ולא הבחנתי, אבל עכשיו אני סקרנית עוד יותר מהזר הלוהט והחמקמק שהופיע משום מקום כדי להציל אותי.

הקעקוע הזה בצורת צלב, ואני תוהה אם הפירוש שלו מסמל משהו אישי עבורו. אני יודעת רק שזה סקסי בטירוף, וגופי מגיב אליו בטבעיות ומתקמר כדי להתקרב.

הוא מרחיק את ידי מראשו ומנשק בעדינות את העור הרגיש שעל מפרק ידי, ואני מרגישה את מגעו הרך עד לקצות בהונותיי. מגעו העדין עומד בסתירה מוחלטת למראהו המחוספס. השרירים החטובים, הזרועות העבות, העור השזוף והמקועקע — הכול משווה לו מראה של ילד רע שכל בחורה מוזהרת מפניו. "למה היית שם?" הוא שואל, ומבטו נעוץ במבטי.

יכולתי לשקר, אבל נמאס לי מהשקרים.

נמאס לי להגיד מה שמצפים ממני ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת.

"לא רציתי יותר להרגיש."

יש שתיקה כבדה כשהוא מביט בי, וללא ספק תוהה אם התכוונתי לכך בכנות. "מה היית עושה, אם לא הייתי רואה אותך?" הוא שואל ועדיין מנסה לפתור את חידתי.

אני מושכת בכתפיי. "כנראה הייתי ממשיכה ללכת." מרשה לים לסחוף אותי כמו שתכננתי מראש כשברחתי לאוסקר, שומר הראש שלי, ונסעתי לכאן.

"מי את? איך קוראים לך?"

אני עוטפת בידיי את פניו ומחליטה שוב לומר את האמת. "אני אף אחת. אני בלתי נראית. אני לא קיימת מלבד כדי למלא את הפקודות שלהם."

זעף קל חורש קמטים במצחו. "אם את בצרות. אם..."

"לא," אני קוטעת אותו. "אני לא רוצה לדבר על זה."

שתיקה עוטפת אותנו למשך כמה רגעים. "מה את רוצה?" הוא שואל, וקולו צונח מעט ונשמע מפתה מאוד, אף שאני לא יודעת אם זה בכוונה או לא.

"אני רוצה להרגיש משהו אמיתי," אני עונה ללא היסוס. "אני רוצה להרפות את השלשלאות שכובלות לי את הגוף. להרגיש כאילו אני בשליטה, גם אם זו רק אשליה." עיניי נעוצות בעיניו, וחשמל שוב רוחש באוויר.

הוא סוקר במבטו את גופי לכל האורך, עיניו הלהוטות מתעכבות על חזי כשפטמותיי מתקשחות. עיניו מתרוממות אל פי, לפני שהוא מלקק את שפתיו ומרים את המבט. עיניו ננעצות בעיניי, ופרפרים מתפשטים בחזי, ליבי פועם במרץ גובר כשגופי מתלהט בצורה חדשה לחלוטין. "אני יכול לעזור לך בזה."

הפעם אי אפשר להטיל ספק בכוונותיו, וליבת גופי כואבת מרוב הזדקקות. מבטי ננעץ בעיניו, משקף את אישורי ורשותי.

הוא מהנהן לאיטו ומושך אותי אל חיקו. זרועותיו עוטפות את מותניי. "את בטוחה?"

אני מהנהנת בראשי. "בבקשה תגרום לי להרגיש חיה. תגרום לי להרגיש מחוברת לעצמי. תזכיר לי למה אני אמורה לחיות."

זה מטורף.

אני לא מכירה אותו.

הוא לא מכיר אותי.

אבל אני מרגישה ברגע זה יותר תקווה משהרגשתי כבר שנים.

אט־אט הוא מקרב את פניו אל פניי, שפתיו מתחככות בפי. אני עוצמת את עיניי, וגופי שוקע בהקלה. אני עוטפת בזרועותיי את צווארו ומטה את ראשי בעוד הוא מלטף את פי בשפתיו החושניות. נשיקתו אינה חפוזה או מזלזלת. פיו נע לאט ובפתיינות על פי, והנשיקה הזאת לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם לכן.

טרנט מנשק עם שנים של זעם וכעס אצורים מאחורי שפתיו המענישות, ואני מרגישה מתה מבפנים. נשיקותיו של הזר עדינות ופורמות את הקשרים שמתפתלים בדרך כלל בקרבי, שוברות את החומות שכולאות את ליבי, מאפשרות לחמימות ולעונג לפלוש לכל איבר ואיבר שבי.

אני מתיכה את שפתיי ואת גופי לאלו שלו, עוטפת בידיי את מותניו ומשתנקת, בשעה שאיברו הקשה מתחכך באיבר הרך ביותר בגופי. הוא מנענע את אגנו בעדינות בתנועות מיומנות ומדודות, ופרץ תשוקה מציף אותי, משתלט על ההיגיון והאזהרה והשכל הישר.

אסור לי לעשות את זה כאן עם בחור שאני לא מכירה.

זה ירתיח את אבא שלי, את אחי התאום, דרו, ואת ארוסי, טרנט, אם יראו אותי, אבל המחשבה הזאת רק מדרבנת אותי עוד ועוד, מחזקת את נחישותי.

הוא עומד ומצמיד אותי אליו, ואני מהדקת את רגליי סביב מותניו כשהוא הולך לעבר חדר השינה. הפיות שלנו לא נפרדים כשהוא משכיב אותי על המיטה, ואנחנו משילים בהדרגה את השכבות החיצוניות.

מעולם לא הייתי עירומה מול בחור בעבר. טרנט כל הזמן מנסה להפשיט אותי, אבל אני נהנית לסרב לו. עכשיו אני מפשקת את רגליי לזר היפהפה והמחוספס הזה ללא שמץ של לחץ או פגיעות, מתפעלת מגופו המהמם, כשהוא מוציא קונדום מהשידה שליד המיטה ומלביש אותו על איברו המרשים.

אנחנו לא מדברים, אבל המילים מיותרות. הוא מתמקם בין ירכיי, מקרב את פיו הלוהט לכוס שלי, ואני כמעט מרחפת מעל המיטה, כשהוא טורף אותי בלשונו ובאצבעותיו, מקרב אותי במהירות אל הקצה.

אף גבר לא עשה לי את זה בעבר, והתחושות המענגות שמציפות את גופי חדשות לחלוטין. כשאני מתאוששת מהאורגזמה הטובה ביותר שחוויתי בחיי, הוא עולה עליי, מנשק אותי בלהט בשעה שידיו מלטפות את שדיי הקטנים. אצבעותיו המחוספסות צובטות את פטמותיי, כאילו הוא פורט על מיתרי גיטרה, ומסובבות אותן במיומנות עד שהן כפסגות מתוחות, ותוך זמן קצר אני שוב מתפתלת מרוב תשוקה.

הוא מתמקם בפתח שלי ומתעכב כדי להביט בי. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שואל, וחלק נוסף מהקרחון שסביב ליבי נמס.

איש לא טרח לשאול אותי מעולם מה אני צריכה או רוצה, ודמעות צורבות את עיניי נוכח הדאגה הכנה בעיניו.

"כן. אני רוצה לעשות את זה איתך."

עיניו נעוצות בעיניי, כשהוא נכנס לאיטו לתוכי. הוא עוצר באמצע הדרך פנימה ומלטף את לחיי באצבעותיו. "את כל כך יפה." הוא נדחק עוד קצת. "והדוקה." הוא מזיז את הלסת, ואני רואה שהוא נזהר. כשהוא נכנס פנימה עוד קצת, צריבה חדה של כאב מפלחת אותי, ואני מתכווצת.

עיניו נפערות, כשהוא מתאמץ לא לזוז. הלם מתפשט על פניו. "את בתולה?" הוא ממלמל.

חיוך שובב נפרש על פי. "הייתי."

"פאק." הוא רוכן ומנשק אותי במתיקות שמעוררת בי חשק לבכות. "היית צריכה לומר."

ולגרום לך לשנות את דעתך? לא סביר.

מחשבות על אובדן בתוליי לפסיכופת הזה טרנט היו חלק מהסיבות לכך שנמשכתי אל הים הערב. אני דוחה אותו כבר שנים, אבל עם החתונה המתקרבת, אני יודעת שלא אצליח לעכב אותו לאורך זמן.

למנוע ממנו את ההישג הזה רק מוסיף לאושר שמביא איתו הרגע הזה.

אבל יש כאן הרבה מעבר לאחת־אפס על טרנט.

אני רוצה לתת את גופי לזר המהמם הזה.

ליהנות מהלילה היחיד שבו אני יכולה לקחת משהו לעצמי לפני שאשוב אל כלוב הזהב שבו אני חיה.

"זה לא משנה," אני אומרת ומרימה את האגן שלי בעידוד. "אני רוצה את זה איתך. כאן. עכשיו. כבר זמן רב ששום דבר בחיי לא היה כל כך הגיוני."

הוא מתבונן בי שעה ארוכה, עד שאני חוששת שהוא יצא וישנה את דעתו, אבל הוא נכנס עד הסוף לתוכי, ואני כובשת את זעקת הכאב שלי. הוא ממטיר נשיקות קטנות על צווארי ועל עצם הבריח שלי, לש בעדינות את השדיים שלי בעודו מתנועע קדימה ואחורה בתוכי. "אנוע לאט, עד שכבר לא יכאב לך," הוא לוחש על עורי הרותח. "ואם תרצי שאפסיק, אפסיק."

"אני לא רוצה שתפסיק," אני אומרת ושוזרת את אצבעותיי בשערו הכהה והארוך שגולש עכשיו על מצחו החזק. "תמשיך."

הוא מתעלס איתי ומגביר את הקצב רק כשאני מאשרת שכבר לא כואב, אבל הוא אף פעם לא כוחני ותמיד קשוב לצרכיי. הוא מביא אותי לאורגזמה שנייה, בדיוק כשפורקנו מגיע.

כעבור כמה שעות אני שרועה על גופו החמים ומאזינה להלמות ליבו המנחמת, צופה בחזהו עולה ויורד כשהוא ישן ומצטערת שאיני יכולה להישאר כאן בבקתת החוף הקטנה עם הזר היפהפה הזה לנצח.

אבל אני יודעת שזו רק משאלת לב. פנטזיה חסרת תכלית. אם אכניס מישהו לחיי, אסכן את חייו, וזו תהיה דרך עגומה לגמול לאיש הזה שנתן לי לילה שאוקיר עד יומי האחרון.

אף שאני שונאת להשאיר אותו ככה, זה לטובה.

הוא לא יודע מי אני או מבין את השלכות מעשיו.

אני יוצאת מהמיטה החמימה ומחייו בעל כורחי ומרגישה דקירת עצב עזה כשאני מתלבשת, מתכוננת להשאיר אותו מאחור. הוא נראה שלו בשנתו, כמו מלאך שומר מקועקע, שהגיע ברגע הנכון לעזור לי להכניס דברים לפרספקטיבה.

אם אממש את תוכניתי הלילה, הם ינצחו, ואני יודעת שאימי המתה לא תרצה בכך עבורי.

אני חזקה יותר.

אני אולי כלי במשחק שאני לא רוצה לשחק, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לנצח.

אני צריכה לפעול בצורה אסטרטגית.

לתכנן את ניצחוני, כך שאוכל להימלט מהעתיד המיוסר שמצפה לי.

נחישות מציפה את עורקיי, ואני מחייכת בהתפעלות אל האיש היפהפה שנתן לי הרבה מעבר לגופו. "תודה," אני לוחשת ומפריחה אליו נשיקה. הלוואי שיכולתי לטעום את שפתיו בפעם האחרונה, אבל אני לא רוצה להעירו. עדיף שאעזוב אותו כך.

ידי עוטפת את ידית הדלת, כשאני מבחינה בעיפרון ובפנקס על שולחן הקפה. אני תולשת רצועה מקצה דף ריק, ובלי לעצור ולהתחרט, אני כותבת פתק קצר.

אתה בטח לא יודע את זה, אבל הצלת את חיי ביותר מדרך אחת הלילה. הזכרת לי למה חשוב לשרוד. נתת לי את הכוח להילחם על מה שאני רוצה, ונתת לי זיכרון יקר שאנצור בליבי עד יום מותי. תודה. א'.

כשאני סוגרת את הדלת והולכת בכיוון הרכב שלי, חוזרת לחיים שאני מתעבת, אני יודעת שאשחזר את הלילה המיוחד הזה כל יום עד סוף חיי.

אבל לא ידעתי שסקס עם הזר הזה יגרום לדברים מסוימים לקרות. דברים שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור. ובהחלט לא היה לי מושג שאלמד לשנוא אותו ולנטור לו טינה על כך שנתתי לו את בתוליי.

 

 

פרק 1

 

"תוריד את הידיים שלך ממני!" אני הודפת את כתפיו הרחבות של טרנט ומרחיקה אותו כמה צעדים. הוא מייד משתלט על המרחב ודוחף את פניו אל פניי. "ההצגה הקרירה שלך נמאסה עליי, יקירתי," הוא לועג ומדגיש את המילה האחרונה כדי שלא יהיה לי ספק שהוא לועג לי.

מבחינה חיצונית, טרנט בחור מהמם — שיער בלונדיני זהוב, עיניים כחולות אפורות מרשימות, לסת גברית נחושה, עצמות לחיים גבוהות וגוף מרשים וחטוב בכל המקומות הנכונים — אבל האדם שמאחורי החזות הזאת דוחה וחסר תקנה לחלוטין.

תאמינו לי שניסיתי. ברגע שהבנתי שאני תקועה עם הדושבג הזה, עשיתי כמיטב יכולתי להוציא ממנו את המרב.

אבל אי אפשר להוציא משהו שלא קיים.

טרנט לא בחור נחמד.

טרנט לא בחור הגון.

טרנט מגלם את כל מה שרע בחברה שאנחנו חיים בה וכל דבר שאני רוצה לברוח ממנו בצרחות.

אבל אין לי שליטה על החיים האלה, ואני על הרכבת הדוהרת הזאת, אף שאני רוצה לקפוץ ממנה בכל הכוח.

ידיו ננעצות עמוק במותניי, והוא דוחף את העוררות הגלויה שלו אל בטני. אני מתאמצת מאוד לכבוש את הגועל שאני מרגישה. אף שמפתה אותי ללחוץ לו עוד על הכפתורים, הוא שתה, ואני זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שרבנו בזמן שיכרות. רעד עולה בגווי, כשאני נזכרת בו דוחף את הזין שלו לפי בזמן שהוא מרתק אותי למיטה וישבנו לוחץ על חזי בשעה שהוא מזיין לי את הפה בלי רחמים.

איך בחור יכול להיראות כמו מלאך ולהתנהג כמו שטן? טרנט מתחכך בי, שורט את חזי ומזיל ריר על צווארי.

במבט ראשון פיו דורש נשיקה, עד שהוא פותח אותו ומנפץ את האשליה בארס הקבוע שניתז מפיו.

טרנט הוא בחור עשיר סטריאוטיפי. מפונק, שחצן וחלקלק. החיים שלו דבש, והוא קיבל הכול על מגש של כסף. נדמה לו שהחרא שלו לא מסריח. כמעט כולם מכרכרים סביבו כדי לתת לו את כל מבוקשו, בעיקר גדודי הנשים שנלחמות על מקום זמני במיטתו, והאגו שלו מרחף אי שם בחלל.

לכן הוא לא מבין למה אני לא מגלה בו עניין, למה אני מתעבת אותו. בעיקר מאז שהתארסנו ונקבע שנצעד יחד לכנסייה בשנה הבאה.

"מספיק!" אני הודפת את חזהו ומרחיקה את פיו הדוחה ממני. "אבא שלי בבית, ובצרחה אחת הכול יסתיים," אני מאיימת.

הוא מצמצם את עיניו, ופיו מתעקל בחיוך זדוני. "שכחת שאבא'לה היקר שלך ארגן את עסקת הנישואים הזאת? או את הסיבה שהוא יעשה הכול כדי לוודא שהיא מתקיימת?" הוא צועד קדימה ושוב משתלט על המרחב בינינו.

אני תוקעת אצבע בחזהו הנוקשה. "שכחת שאבא שלך היה זה שהתעקש שאישאר בתולה עד ליל הכלולות?" אני מביטה בחיוכו המרושע ושולחת אליו חיוך זחוח. "או אולי הוא שינה את הכלל עתיק היומין, כי אתה לא יכול לשמור את הידיים הפולשניות שלך לעצמך?" אני מרימה את הסנטר. "תתקשר לאחת היזיזות שלך. אני בטוחה שהן ישמחו מאוד למצוץ לך."

טרנט מחייך ומוציא את הטלפון שלו. הוא מצמיד אותו לאוזנו. אני משלבת את זרועותיי על חזי ומחכה להעמדת הפנים.

מה שמצחיק הוא שבאמת נדמה לו שאכפת לי.

יש לי חדשות בשבילו — לא מזיז לי בכלל.

"אני צריך את התחת שלך," הוא נובח לתוך הטלפון ולא מנסה להסוות שמדובר בהזמנה לזיון ולא יותר. "לא, רושל, אני ממש מתכוון שאני צריך את התחת שלך. הערב אני ממלא לך את כל החורים, בייבי. תתכונני."

מניאק. הוא יודע בדיוק מה אני חושבת על הכלבה הזאת.

אני חושקת שיניים ומשתדלת מאוד לכבוש את הרוגז.

אני יודעת שטרנט מזיין מהצד. והרבה. והאמת היא שלא אכפת לי. מצמרר אותי לחשוב מה היה קורה אם לא היו לו יזיזות. אף שכריסטיאן מונטגומרי התנה בהסכם הנישואים שלנו, שנוהל עליו משא ומתן כשהייתי בת עשר — כן, עשר — שאישאר בתולה עד ליל הכלולות, טרנט לא מפסיק להציק לי לגבי סקס כבר שנתיים. אני מעדיפה לפשוט לעצמי את העור מאשר להתמסר לו, לכן אני הודפת אותו כבר שנתיים.

מדי פעם אני מרגישה נדיבות ומוצצת לו.

בדרך כלל הוא פשוט לוקח את מה שהוא רוצה.

הוא בן זונה אנוכי שאינו מתחשב בצרכיי, לכן זה אומר שהוא מזיין לי את הפה, מכריח אותי לבלוע, בזמן שהוא מושך לי בשדיים כמעט עד זוב דם.

זה הרבה יותר גרוע כשהוא משתכר, לכן יש לי מושג מה יחכה לרושל כשהוא יגיע אליה.

אבל אין בתוכי שמץ של רחמים. רושל היא הדבר הכי קרוב לאויבת מושבעת שיש לי בתיכון ריידוויל, וטרנט יודע עד כמה אנחנו מתעבות זו את זו. זאת הסיבה שהוא התקשר אליה במכוון בנוכחותי.

שמירה על מראית עין היא חובה אם אתה צאצא לאחת המשפחות הנחשבות האלה. זה מוטבע אצל טרנט, דרו, צ'ארלי ואצלי מגיל קטן. ואבא שלי הוא הדוגמה המושלמת לאדם שמתנהג כמו זונה ממין זכר מאחורי דלתיים סגורות בעודו מציג חזות של אזרח מושלם ושומר חוק.

כולם יודעים שטרנט מזיין מהצד, אבל כל עוד הוא דיסקרטי, הכול בסדר.

גם דרו מאורס, אבל הוא מתייחס לארוסתו בכבוד, ואילו צ'ארלי לא משפיל את עצמו לסקס עם תיכוניסטיות. אבל אם הם רוצים לזיין בחוץ כשבא להם, הם מקבלים טפיחות על השכם.

ג'יין ואני בקושי מצליחות לנשום בלי שמישהו ינשוף בעורפנו.

ג'יין פורד היא החברה הכי טובה שלי — החברה היחידה שלי — והיא גם ארוסתו של דרו.

התאום שלי ואני מיועדים לנישואי שידוך לאחר שנסיים את הלימודים, כמה שבועות לאחר יום הולדתנו השמונה־עשרה, בזכות ה"עסקאות" שאבא שלנו סגר עם שאר האבות באליטה.

טרנט מנופף בכך בפניי, וזו לא התנהגות ג'נטלמנית.

בדרך כלל לא אכפת לי.

אבל רושל מורטת לי את העצבים. מותחת גבולות ובודקת אותי. היא שולחת אליי מבטי שנאה כשהבחורים לא מסתכלים. מעוללת תרגילים ילדותיים, כמו לדחוף דברים מוזרים לתא שלי. היא חושבת שהיא שווה משהו רק כי טרנט מזיין אותה לפעמים. אבל לפעמים היא שימושית.

כמו עכשיו.

אם טרנט חושב שאשנה את דעתי כי הוא מתכוון לזיין את האויבת שלי, מחכה לו הפתעה. "תבלה, חתיך," אני אומרת ומחייכת אליו בנועם. "ותוודא שאתה מכוסה. לא כדאי שתידבק באיזו מחלת מין."

טרנט מניף את ראשו לאחור וצוחק. "מקנאה, מה?"

לא. ממש לא.

הוא תופס את זרועי ומושך אותי אל גופו הנוקשה. "אני אזרוק את הכלבה. פשוט תפתחי את הרגליים היפות שלך בשבילי ותני לי למלא אותך." הוא נושך את שפתי התחתונה וגורר אותה בין שיניו עד זוב דם.

"בחיים לא אעשה איתך סקס מרצוני." אני מנסה להיחלץ מזרועותיו, אבל אין טעם כי הוא חזק מדי. הוא יכול לגבור עליי בקלות, וזה קרה יותר מדי פעמים. "אתה דוחה אותי," אני מביטה בו בזעם וצופה בנחיריו רושפים, כשהוא תופס בכוח במעלה זרועותיי. "תצטרך לכפות את עצמך עליי אם תרצה, כי אני לא מתכוונת לעשות לך חיים קלים."

אצבעותיו ננעצות בעורי ופוצעות אותי, אבל אני מסרבת להזדעק, להפגין סימני חולשה. "את אומרת את זה כאילו זה ידחה אותי." הוא דוקר את בטני עם הזקפה שלו, בזמן שאחת מידיו גולשת כדי לחפון את ישבני. "כאילו שזה יעצור בעדי." אצבעותיו דוקרות את חריץ ישבני מבעד לבגדים, ואני מתכווצת. "אין כמו סקס שנאה." פיו מסתער על פי, ואני מצמידה את שפתיי ומונעת ממנו גישה, מסרבת להשיב לו נשיקה. נשיקתו הופכת אלימה, פיו מכאיב, והוא נושך את שפתיי, מקיז עוד דם, אבל אני לא נסוגה.

אני רגילה למשחק שלו.

כשהוא מתנתק, עיניו כמעט שחורות מרוב זעם. הוא תופס את מפשעתי ולוחץ בכוח, עד שכאב מפלח את ליבת גופי. "זה שלי. ואני אזיין אותך. אני אקרע לך את הצורה לגזרים, עד שההתנגדות שלך לא תהיה שווה כלום." הוא הודף אותי בעוצמה שגורמת לי לאבד שיווי משקל וליפול ארצה.

ייתכן שהוא יממש את האיום כשיגלה שאני לא טהורה, אבל כשאגיע לגשר הזה אעבור אותו.

"מה נסגר, אחי?" דרו מתפרץ לחדר שלי והודף את טרנט. פניו הנאות מאדימות מרוב כעס. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך?!" הוא צורח ומושיט את זרועו כדי לעזור לי לקום על רגליי. התאום שלי עוטף אותי בתנוחה מגוננת ומזדעף נוכח הדם שעל שפתיי. "תפסיק עם השטויות האלה או שגמרנו, טרנט. אני רציני הפעם."

טרנט שולח חיוך משועשע אל דרו. "אתה מדבר כאילו יש לך זכות החלטה בנושא. אנחנו בסיפור הזה לתמיד. אתה תקוע איתי, לא משנה אם אתה או אחותך הכלבה אוהבים את זה."

"אסור לך לדבר ככה אל אַבּי. ולא ארשה לך להתייחס אליה ככה."

טרנט מביט בדרו. "היא שלי, ואני יכול לעשות איתה מה שבא לי. אל תתערב. אני לא אומר לך מה לעשות עם ג'יין."

"כי אני מתייחס לג'יין בכבוד," משיב דרו ומעביר יד בשערו החום כהה.

טרנט מגחך. "אתה כזה כוסית. לא ברור לי למה אתה רוצה לכבול את עצמך לכוס אחד לכל החיים." טרנט טופח על שכמו ומנענע את הראש. "אתה צריך לזיין כמה שיותר בחורות לפני שתתמסד."

"איכס," אני צועדת אל שני הבחורים המתקוטטים. "אתה דוחה. הם אוהבים זה את זה, זו הסיבה." אני יודעת שהרעיון זר לו, אבל קשה לי שהוא מתנשא על אחי. כאילו מגיעה לו מדליה על כך שהוא רב זיין. "לך, טרנט." אני דוחפת אותו אל הדלת. "לך אל הבהמה הזאת ותזיין לה את התחת. תראה אם אכפת לי."

"אתה הולך לרושל?" שואל דרו בהרמת גבה.

"אחותך לא פותחת בשבילי את הרגליים כרגיל, ואני כולי אש," הוא קורץ אליי. "למזלה של רושל."

"היה בינינו הסכם," מוחה דרו, וזו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה. "ואתה כבר מפר אותו."

"אתה החלטת שאני צריך להיפטר מרושל. אני לא הבעתי שום דעה בעניין." הוא ניגש אל הדלת, ומתח מתפוגג מעל כתפיי. "שכנע את אחותך היקרה להירגע, ואשקול את זה," הוא אומר מבעד לכתפו לפני שהוא יוצא. קול נעליו מהדהד במסדרון הרחב כשהוא מסתלק.

דרו מסתובב לאיטו ובוחן אותי בזריזות. "הוא פגע בך באיזה מקום?" הוא שואל ומוציא ממחטה ממכנסיו המחויטים כדי לנגב בעדינות את שפתי.

הבחורים היו באיזה אירוע במועדון ג'נטלמנים במרכז העיר עם האבות שלהם. לכן דרו לבוש כמו ללוויה וטרנט שיכור. אני שונאת את היחס לנשים בחוגי האליטות, אבל לפעמים אני שמחה שלא כוללים אותנו בדברים האלה.

אני מזדעפת. "אתה מוכרח לשאול?" אני מרימה את שרוולי השמלה שלי אל כתפיי ומלטפת באצבעי חבורה שכבר מתפשטת במעלה זרועותיי.

טרנט אף פעם לא משאיר סימן במקום בולט.

מראית עין והכול.

זה עוד מכנה משותף לו ולאבא שלי. זה והגן הפסיכי. למרבה המזל, התכונה הזאת פסחה על דרו, אף שהוא שחצן ואובססיבי לכוח כמו אבינו היקר, לכן ברור שהוא ירש חלק מהדי־אן־איי.

אני רוצה לחשוב שיש בי יותר מאימא.

דרו משפשף את מצחו המתוח. "הוא עצבני בגלל הנסיעה הקרובה."

הבחורים נוסעים בסוף השבוע לפרקהרסט, מחנה אימונים מחורבן של האליטות שהם משתתפים בו כמה פעמים בשנה. אומנם הבחורים ילמדו באוניברסיטה לאחר סיום התיכון במאי הבא, אבל הם יקבלו תפקידים רשמיים בעסקי המשפחה ויצטרכו לעמוד במחויבויות פומביות, ומחנה האימונים הזה שאורך חודש הוא חלק מההכנה שלהם.

"אל תמציא בשבילו תירוצים," אני אומרת, מסתובבת ומרימה את השיער.

דרו פותח את רוכסן השמלה שלי ומשפיל את עיניו החומות והחמימות ארצה כשאני פושטת אותה ולובשת כותונת לילה עשויה משי. "אני לא. את לא מבינה איזה לחץ מוטל עלינו."

אני מסתובבת אליו, ועיניי בוערות. "אל תדבר איתי על לחץ! לך לפחות יהיו קריירה וחיים! אילו בחירות יש לי?" אני מנופפת בידי.

"את תלמדי באוניברסיטה, וכריסטיאן מונטגומרי הסכים לחכות עד שתקבלי את התואר לפני שתצטרכי להוליד יורש."

"אני אמורה להרגיש אסירת תודה?" אני צועקת, אף שאני מוציאה עצבים על האדם הלא נכון.

"שום דבר לא יחסר לך, אבי." הוא עוטף בעדינות את פניי. "ואת וטרנט תולידו ילדים יפהפיים."

אני הודפת אותו ונגעלת מהמפנה בשיחה. "לך מפה, דרו. אני לא יכולה לשמוע את זה הערב."

פניו נדרכות. "תפסיקי להיות כלבה יללנית," הוא מתעצבן. "את יודעת כמה חשובה הברית עם בני מונטגומרי. שנינו צריכים למלא תפקיד."

אני מרימה את שמיכות המשי במיטתי הענקית, נכנסת פנימה ורוצה שהיום הזה כבר ייגמר. "אני יודעת, דרו. אני שומעת את זה כל החיים שלי. אני לא צריכה שכל הזמן תזכיר לי."

"בטח שכן," הוא אומר ומתיישב על צד מיטתי ומאבד את מעט הכעס שנשאר בו. "כי יש בך יותר מדי מאימא, ואני מבין כמה את רוצה למרוד." הוא מכסה אותי כמו שעשה לאחר שאימא מתה והיו לי סיוטים באופן קבוע. אבל אז הוא היה נכנס למיטה ונשכב לידי. "אבל את לא יכולה, אבי. תפסיקי להתנגד לטרנט. תני לו את מה שהוא רוצה, והוא ישתנה. הוא רק רוצה שתאהבי אותו."

"הוא רק רוצה לזיין אותי," אני עונה.

"זה כזה דבר נורא?"

"הזין שלו רקוב עד היסוד, והמגע שלו מעורר בי צמרמורת, אז התשובה היא כן." דרו נאנח. "אולי אם הוא לא היה תוקפני איתי כל הזמן. אולי אם הוא היה מכבד אותי כמו שאתה מכבד את ג'יין, המצב היה משתנה, אבל זה לא קורה."

אף שמשפחת פורד אינה מהמשפחות המייסדות, הם זוכים לכבוד במעגלים הנחשבים באליטה, בחוג הפנימי, לכן אבא היה להוט לכרות ברית רשמית איתם.

נישואים בין שתי המשפחות יבטיחו זאת.

אבא של ג'יין גם התעקש על סעיף הבתולים, אבל דרו וג'יין דלוקים זה על זה ולא הצליחו לחכות. בניגוד אליי, ג'יין מעריצה את אבא שלה, והיא לא רוצה לאכזב אותו, לכן אפילו שהיא כבר שוכבת עם אחי, אבא שלה לא יודע.

בכל פעם שג'יין ישנה אצלנו, ההורים שלה מניחים שהיא איתי, אבל היא בדרך כלל ישנה במיטה של דרו. אבא שלי מעודד את זה, כי הוא אוהב להשיג יתרון על מר פורד, והוא סוטה מין. חדר הסקס הפרטי במרתף שלנו מעיד על כך.

כשאני רואה את אחי וג'יין יחד, מאוהבים ומאושרים כאילו אף אחד אחר לא קיים בעולם מלבדם, אני מרגישה דקירת קנאה מוזרה. אם טרנט ואני היינו מאוהבים, הייתי שמחה להכניס אותו למיטה שלי. אבל אני מתעבת את טרנט במלוא מובן המילה ובחיים לא אסכים לשכב איתו מרצוני.

"פשוט אל תעשי משהו מטופש, אחותי," דרו נושק למצחי. "כבר איבדנו את אימא, ואני לא מוכן לאבד גם אותך."

"לא תאבד," אני משקרת, מתיישבת ומחבקת אותו. "אבל אני גם לא אהיה שק החבטות של טרנט."

"תקבלי אותו, אבי," מפציר בי דרו. "זה יקל על החיים של כולם."

וכשאחי סוגר את הדלת מאחוריו, אני תוהה אם יש היגיון בדבריו, ואולי עליי לשנות מעט את תוכניתי.

 

 

מארז האליטה של ריידוויל שיבון דיוויס

פרולוג

גלים מתנפצים על החוף הריק, מזמנים אותי בזרועות בלתי נראות, וכפות רגליי נעות אל המים הקפואים כאילו חוט מושך אותי. אני קהת חושים מבפנים. חלולה. רק רוצה לשים לזה סוף... להעמדת הפנים שהיא כביכול חיי.

אני לא זוכרת רגע אחד לאורך שבע־עשרה שנותיי על האדמה הזאת שהיה לי רצון חופשי. רגע שבו כל היבט של חיי לא נשלט ותוכנן בפרטי פרטים.

ונמאס לי.

נמאס לי מהמסכה שאין לי ברירה אלא לעטות.

נמאס לי מהחרא האליטיסטי הזה שאני חייבת להשתתף בו.

נמאס לי מהמפלצת הזאת שנקראת אבא שלי.

אני רוצה לצאת, והים הסוער מציע לי גאולה. אני בקושי מרגישה את המים הקרים עד מוות, כשהם מסתחררים סביב קרסוליי כמו ליטוף מפתה של מאהב הרסני. חלוק המשי מציע הגנה מעטה מהרוח העזה שמצליפה בשערי הארוך והכהה סביב פניי, וצמרמורת מתפשטת בעורי בכל מקום חשוף.

אני נכנסת עמוק יותר לתוך המים, גופי רועד ורוטט, כשהגלים הפראיים מלחכים את שוקיי. קול מוזר מהדהד במחשבותיי, דוחק בי לעצור.

מפציר בי לחזור.

מתחנן אליי שלא איכנע.

אומר שעולמי עומד להשתנות.

אני מתעלמת מהקול הטורדני, מרימה את ראשי, מביטה בירח השט בשמי הלילה החשוכים, מטיל צללים בצורות מוזרות על האדמה תחתיו. אוזניי מעקצצות לשמע התזה מאחוריי, וליבי פועם במרץ כשאדרנלין זורם בעורקיי, אבל אני לא מסתובבת.

"היי, את בסדר?" קול גברי עמוק שואל מקרוב.

אני עומדת במים קפואים שמגיעים לי עד הברכיים באמצע הלילה בביגוד מינימלי. נראה לך שאני בסדר? האלטר־אגו התוקפני שלי מגיב בראשי לשאלתו, אבל אני נשארת אילמת. אני לא מצליחה לאזור את הכוחות לדבר או להתעניין בדעתו של הזר עליי.

אני רק רוצה שילך. שיניח לי. שייתן לי לפחות את זה.

אבל אין לי מזל.

הוא משתכשך במים, ודמותו החשוכה מתחככת בזרועי כשהוא נע סביבי, מתמקם בתוך שדה הראייה שלי, כך שאין לי ברירה אלא להביט בו.

זיק של חמימות חודר לחזי, כשאני מביטה אל העיניים החומות שמרוב עומק הן כמעט שחורות. הזוהר מהירח מטיל צל סביב דמותו, מדגיש את יופיו הגברי במלוא הדרו. הוא לבוש רק במכנסי כותנה קצרים בגזרה נמוכה. חזהו החשוף הוא יצירת אומנות מרשימה שמעידה על השקעה יוצאת דופן בחדר הכושר. שרירי הבטן החטובים שלו נראים כאילו צוירו על גופו, אבל הקעקועים על חזהו ועל שיפולי זרועותיו הם שתופסים את תשומת ליבי. אף אחד מהבחורים בתיכון ריידוויל לא היה מעז לקעקע את העור שלו. זה לא מתאים למוניטין שהם מטפחים בקפידה או לתוכניות של ההורים הדוחים שלהם לעתידם. האליטה לא הייתה מעלה בדעתה להשפיל את עצמה למשהו כל כך פרובינציאלי.

הבחור הזה הוא חידה, וניצוצות ראשונים של סקרנות ניצתים בתוכי.

עיניי נעות על גופו מעורר התאווה ומתמקדות שוב בפניו. הוא צופה בתשומת לב. מתבונן בעיניי, כאילו הוא רוצה להיקבר עמוק בתוכי ולפענח אותי. אצבעותיי מעקצצות לגעת בשכבה הדקה של הזיפים שמעטרת את סנטרו ואת קו הלסת שלו. לפרוע את שערו העבות שהולך ומתקצר בצדדים. תשוקה ללטף את עצמות לחייו המסותתות ולטעום את שפתיו המלאות הולמת בי בפתאומיות ומזכירה לי שאני עדיין חיה.

אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תגובה גופנית כל כך עזה לבחור שראיתי. אף אחד מהבחורים בבית לא השפיע עליי בעוצמה כזאת, למעט טרנט — הוא מעביר בי צמרמורת רק ממבט חטוף — אבל זה ההפך הגמור.

מבט אחר מהזר הזה מלהיט את דמי ומעיר תשוקה עמוק בקרבי. אני מטה את ראשי הצידה, מסוקרנת ומגורה, המשימה הקודמת שלי להרוס את עצמי נשכחה כליל.

אנחנו לא מדברים. אנחנו רק מביטים זה בזה, וזרם חשמלי טוען את המרחב הקטן בינינו. גופי מתעורר ממצב התרדמת שלו, וחם לי וקר לי בו זמנית. רעד עובר בי, ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי הצנום, מנסה בכל הכוח לסלק את הקור המצמית שצורב את עורי החיוור.

"את צריכה להתחמם," הזר מושיט את ידו, "בואי איתי."

אני עוטפת את ידי בידו ללא היסוס, ואנחנו פוסעים במים בחזרה אל החוף. כף ידו המיובלת קשה על עורי ומשלחת רטט של עקצוצים לוהטים על פני זרועי. אנחנו לא מדברים כשאנחנו מגיחים מהים, פוסעים על פני החול הדביק אל עבר בקתת עץ קטנה באופק הקרוב. לא שמתי לב אליה כשהגעתי לראשונה, כי התמקדתי במשהו מסוים.

זרם דקיק של עשן יוצא מתוך ארובה צרה, ואני מרותקת לספירלות המעוננות, כשאנחנו פוסעים יד ביד לעבר מבנה העץ הנאה. באופק, אחוזה רחבת ידיים חולשת על שטח נדל"ן יוקרתי. המקום אפוף חשכה בשעה כל כך מאוחרת.

הוא פותח את הדלת, זז הצידה כדי לאפשר לי להיכנס ראשונה. פרץ חום הולם בפניי מהאש הבוערת באח, וגופי מתרפה לראשונה מזה כמה ימים. הבקתה קטנה אבל נעימה ומזמינה. החדר המרכזי כולל מטבח קטן עם כיריים, כיור ודלפק ארוך עם שלושה כיסאות. מצד ימין יש ספה תלת־מושבית שניצבת בחזית שולחן קפה וטלוויזיה שתלויה על קיר מעל תנור האח. חדר צדדי מעיד על חדר שינה עם אמבטיה צמודה, וזה היקף המקום.

חדר השינה שלי גדול יותר מכל הבקתה, אבל הוא לא מזמין כמוה.

שטיח בהיר מונח על פני רצפת העץ המבריקה, שמיכה צבעונית על הספה ושפע כריות בצבעים תוססים — כל אלה משווים למקום תחושה נינוחה של מגורים. כוננית הספרים הישנה תחובה בפינה בין הקיר והדלת ועמוסה בספרים, בדי־וי־די ובמזכרות. היא יוצרת אווירה ביתית. האור היחיד בבקתה בוקע מהלהבות המרצדות של האש באח וממנורה עתיקה מעל שולחן הקפה.

הוא סוגר את הדלת ומוביל אותי אל האח. אני מרימה את כפות ידיי, כמו על טייס אוטומטי, ומתענגת מהחום האופף את עורי הקריר. הוא נע מאחוריי, אבל אני לא מסתובבת להביט. אני עומדת מול האש ומאפשרת לה להפשיר את איבריי הקפואים ולסדוק את שכבת הקרח העוטפת את ליבי.

"שבי," הוא פוקד בקולו הצרוד ועוטף את פלג גופי העליון בשמיכה.

אני שוקעת ארצה ללא מילים, מצמידה את ברכיי אל חזי ומביטה בו. הוא צונח מולי, מושך בעדינות את רגליי ומניח אחת בחיקו בעודו מייבש את עורי הרטוב במגבת כחולה רכה. אנחנו מחליפים מבטים בשעה שהוא מנגב את רגליי, ואותה משיכה שחשתי קודם פועמת בינינו, יוצרת חיבור בלתי נראה.

"נדמה לי שאני מכירה אותך מאיזשהו מקום, אבל מעולם לא ראיתי אותך קודם," אני מודה כשמוצאת סוף־סוף את קולי.

הוא עוצר עם ידיו על כפות רגליי, ומבטו מפלח את מבטי בעיני השוקולד שלו. "אני יודע," הוא אומר לאחר כמה רגעים.

כשהוא משליך את המגבת הצידה, אני מתקרבת אליו, מתיישבת על ברכיי כשגופי נשען על קרסוליי. עיניי נעוצות בעיניו, כשאני מושיטה יד ונוגעת בצד המגולח של ראשו, אצבעותיי מלטפות את השיער הרך והקטיפתי, מלטפות את קצה קעקוע הגולגולת שלו. היה חשוך מדי בחוץ ולא הבחנתי, אבל עכשיו אני סקרנית עוד יותר מהזר הלוהט והחמקמק שהופיע משום מקום כדי להציל אותי.

הקעקוע הזה בצורת צלב, ואני תוהה אם הפירוש שלו מסמל משהו אישי עבורו. אני יודעת רק שזה סקסי בטירוף, וגופי מגיב אליו בטבעיות ומתקמר כדי להתקרב.

הוא מרחיק את ידי מראשו ומנשק בעדינות את העור הרגיש שעל מפרק ידי, ואני מרגישה את מגעו הרך עד לקצות בהונותיי. מגעו העדין עומד בסתירה מוחלטת למראהו המחוספס. השרירים החטובים, הזרועות העבות, העור השזוף והמקועקע — הכול משווה לו מראה של ילד רע שכל בחורה מוזהרת מפניו. "למה היית שם?" הוא שואל, ומבטו נעוץ במבטי.

יכולתי לשקר, אבל נמאס לי מהשקרים.

נמאס לי להגיד מה שמצפים ממני ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת.

"לא רציתי יותר להרגיש."

יש שתיקה כבדה כשהוא מביט בי, וללא ספק תוהה אם התכוונתי לכך בכנות. "מה היית עושה, אם לא הייתי רואה אותך?" הוא שואל ועדיין מנסה לפתור את חידתי.

אני מושכת בכתפיי. "כנראה הייתי ממשיכה ללכת." מרשה לים לסחוף אותי כמו שתכננתי מראש כשברחתי לאוסקר, שומר הראש שלי, ונסעתי לכאן.

"מי את? איך קוראים לך?"

אני עוטפת בידיי את פניו ומחליטה שוב לומר את האמת. "אני אף אחת. אני בלתי נראית. אני לא קיימת מלבד כדי למלא את הפקודות שלהם."

זעף קל חורש קמטים במצחו. "אם את בצרות. אם..."

"לא," אני קוטעת אותו. "אני לא רוצה לדבר על זה."

שתיקה עוטפת אותנו למשך כמה רגעים. "מה את רוצה?" הוא שואל, וקולו צונח מעט ונשמע מפתה מאוד, אף שאני לא יודעת אם זה בכוונה או לא.

"אני רוצה להרגיש משהו אמיתי," אני עונה ללא היסוס. "אני רוצה להרפות את השלשלאות שכובלות לי את הגוף. להרגיש כאילו אני בשליטה, גם אם זו רק אשליה." עיניי נעוצות בעיניו, וחשמל שוב רוחש באוויר.

הוא סוקר במבטו את גופי לכל האורך, עיניו הלהוטות מתעכבות על חזי כשפטמותיי מתקשחות. עיניו מתרוממות אל פי, לפני שהוא מלקק את שפתיו ומרים את המבט. עיניו ננעצות בעיניי, ופרפרים מתפשטים בחזי, ליבי פועם במרץ גובר כשגופי מתלהט בצורה חדשה לחלוטין. "אני יכול לעזור לך בזה."

הפעם אי אפשר להטיל ספק בכוונותיו, וליבת גופי כואבת מרוב הזדקקות. מבטי ננעץ בעיניו, משקף את אישורי ורשותי.

הוא מהנהן לאיטו ומושך אותי אל חיקו. זרועותיו עוטפות את מותניי. "את בטוחה?"

אני מהנהנת בראשי. "בבקשה תגרום לי להרגיש חיה. תגרום לי להרגיש מחוברת לעצמי. תזכיר לי למה אני אמורה לחיות."

זה מטורף.

אני לא מכירה אותו.

הוא לא מכיר אותי.

אבל אני מרגישה ברגע זה יותר תקווה משהרגשתי כבר שנים.

אט־אט הוא מקרב את פניו אל פניי, שפתיו מתחככות בפי. אני עוצמת את עיניי, וגופי שוקע בהקלה. אני עוטפת בזרועותיי את צווארו ומטה את ראשי בעוד הוא מלטף את פי בשפתיו החושניות. נשיקתו אינה חפוזה או מזלזלת. פיו נע לאט ובפתיינות על פי, והנשיקה הזאת לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם לכן.

טרנט מנשק עם שנים של זעם וכעס אצורים מאחורי שפתיו המענישות, ואני מרגישה מתה מבפנים. נשיקותיו של הזר עדינות ופורמות את הקשרים שמתפתלים בדרך כלל בקרבי, שוברות את החומות שכולאות את ליבי, מאפשרות לחמימות ולעונג לפלוש לכל איבר ואיבר שבי.

אני מתיכה את שפתיי ואת גופי לאלו שלו, עוטפת בידיי את מותניו ומשתנקת, בשעה שאיברו הקשה מתחכך באיבר הרך ביותר בגופי. הוא מנענע את אגנו בעדינות בתנועות מיומנות ומדודות, ופרץ תשוקה מציף אותי, משתלט על ההיגיון והאזהרה והשכל הישר.

אסור לי לעשות את זה כאן עם בחור שאני לא מכירה.

זה ירתיח את אבא שלי, את אחי התאום, דרו, ואת ארוסי, טרנט, אם יראו אותי, אבל המחשבה הזאת רק מדרבנת אותי עוד ועוד, מחזקת את נחישותי.

הוא עומד ומצמיד אותי אליו, ואני מהדקת את רגליי סביב מותניו כשהוא הולך לעבר חדר השינה. הפיות שלנו לא נפרדים כשהוא משכיב אותי על המיטה, ואנחנו משילים בהדרגה את השכבות החיצוניות.

מעולם לא הייתי עירומה מול בחור בעבר. טרנט כל הזמן מנסה להפשיט אותי, אבל אני נהנית לסרב לו. עכשיו אני מפשקת את רגליי לזר היפהפה והמחוספס הזה ללא שמץ של לחץ או פגיעות, מתפעלת מגופו המהמם, כשהוא מוציא קונדום מהשידה שליד המיטה ומלביש אותו על איברו המרשים.

אנחנו לא מדברים, אבל המילים מיותרות. הוא מתמקם בין ירכיי, מקרב את פיו הלוהט לכוס שלי, ואני כמעט מרחפת מעל המיטה, כשהוא טורף אותי בלשונו ובאצבעותיו, מקרב אותי במהירות אל הקצה.

אף גבר לא עשה לי את זה בעבר, והתחושות המענגות שמציפות את גופי חדשות לחלוטין. כשאני מתאוששת מהאורגזמה הטובה ביותר שחוויתי בחיי, הוא עולה עליי, מנשק אותי בלהט בשעה שידיו מלטפות את שדיי הקטנים. אצבעותיו המחוספסות צובטות את פטמותיי, כאילו הוא פורט על מיתרי גיטרה, ומסובבות אותן במיומנות עד שהן כפסגות מתוחות, ותוך זמן קצר אני שוב מתפתלת מרוב תשוקה.

הוא מתמקם בפתח שלי ומתעכב כדי להביט בי. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שואל, וחלק נוסף מהקרחון שסביב ליבי נמס.

איש לא טרח לשאול אותי מעולם מה אני צריכה או רוצה, ודמעות צורבות את עיניי נוכח הדאגה הכנה בעיניו.

"כן. אני רוצה לעשות את זה איתך."

עיניו נעוצות בעיניי, כשהוא נכנס לאיטו לתוכי. הוא עוצר באמצע הדרך פנימה ומלטף את לחיי באצבעותיו. "את כל כך יפה." הוא נדחק עוד קצת. "והדוקה." הוא מזיז את הלסת, ואני רואה שהוא נזהר. כשהוא נכנס פנימה עוד קצת, צריבה חדה של כאב מפלחת אותי, ואני מתכווצת.

עיניו נפערות, כשהוא מתאמץ לא לזוז. הלם מתפשט על פניו. "את בתולה?" הוא ממלמל.

חיוך שובב נפרש על פי. "הייתי."

"פאק." הוא רוכן ומנשק אותי במתיקות שמעוררת בי חשק לבכות. "היית צריכה לומר."

ולגרום לך לשנות את דעתך? לא סביר.

מחשבות על אובדן בתוליי לפסיכופת הזה טרנט היו חלק מהסיבות לכך שנמשכתי אל הים הערב. אני דוחה אותו כבר שנים, אבל עם החתונה המתקרבת, אני יודעת שלא אצליח לעכב אותו לאורך זמן.

למנוע ממנו את ההישג הזה רק מוסיף לאושר שמביא איתו הרגע הזה.

אבל יש כאן הרבה מעבר לאחת־אפס על טרנט.

אני רוצה לתת את גופי לזר המהמם הזה.

ליהנות מהלילה היחיד שבו אני יכולה לקחת משהו לעצמי לפני שאשוב אל כלוב הזהב שבו אני חיה.

"זה לא משנה," אני אומרת ומרימה את האגן שלי בעידוד. "אני רוצה את זה איתך. כאן. עכשיו. כבר זמן רב ששום דבר בחיי לא היה כל כך הגיוני."

הוא מתבונן בי שעה ארוכה, עד שאני חוששת שהוא יצא וישנה את דעתו, אבל הוא נכנס עד הסוף לתוכי, ואני כובשת את זעקת הכאב שלי. הוא ממטיר נשיקות קטנות על צווארי ועל עצם הבריח שלי, לש בעדינות את השדיים שלי בעודו מתנועע קדימה ואחורה בתוכי. "אנוע לאט, עד שכבר לא יכאב לך," הוא לוחש על עורי הרותח. "ואם תרצי שאפסיק, אפסיק."

"אני לא רוצה שתפסיק," אני אומרת ושוזרת את אצבעותיי בשערו הכהה והארוך שגולש עכשיו על מצחו החזק. "תמשיך."

הוא מתעלס איתי ומגביר את הקצב רק כשאני מאשרת שכבר לא כואב, אבל הוא אף פעם לא כוחני ותמיד קשוב לצרכיי. הוא מביא אותי לאורגזמה שנייה, בדיוק כשפורקנו מגיע.

כעבור כמה שעות אני שרועה על גופו החמים ומאזינה להלמות ליבו המנחמת, צופה בחזהו עולה ויורד כשהוא ישן ומצטערת שאיני יכולה להישאר כאן בבקתת החוף הקטנה עם הזר היפהפה הזה לנצח.

אבל אני יודעת שזו רק משאלת לב. פנטזיה חסרת תכלית. אם אכניס מישהו לחיי, אסכן את חייו, וזו תהיה דרך עגומה לגמול לאיש הזה שנתן לי לילה שאוקיר עד יומי האחרון.

אף שאני שונאת להשאיר אותו ככה, זה לטובה.

הוא לא יודע מי אני או מבין את השלכות מעשיו.

אני יוצאת מהמיטה החמימה ומחייו בעל כורחי ומרגישה דקירת עצב עזה כשאני מתלבשת, מתכוננת להשאיר אותו מאחור. הוא נראה שלו בשנתו, כמו מלאך שומר מקועקע, שהגיע ברגע הנכון לעזור לי להכניס דברים לפרספקטיבה.

אם אממש את תוכניתי הלילה, הם ינצחו, ואני יודעת שאימי המתה לא תרצה בכך עבורי.

אני חזקה יותר.

אני אולי כלי במשחק שאני לא רוצה לשחק, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לנצח.

אני צריכה לפעול בצורה אסטרטגית.

לתכנן את ניצחוני, כך שאוכל להימלט מהעתיד המיוסר שמצפה לי.

נחישות מציפה את עורקיי, ואני מחייכת בהתפעלות אל האיש היפהפה שנתן לי הרבה מעבר לגופו. "תודה," אני לוחשת ומפריחה אליו נשיקה. הלוואי שיכולתי לטעום את שפתיו בפעם האחרונה, אבל אני לא רוצה להעירו. עדיף שאעזוב אותו כך.

ידי עוטפת את ידית הדלת, כשאני מבחינה בעיפרון ובפנקס על שולחן הקפה. אני תולשת רצועה מקצה דף ריק, ובלי לעצור ולהתחרט, אני כותבת פתק קצר.

אתה בטח לא יודע את זה, אבל הצלת את חיי ביותר מדרך אחת הלילה. הזכרת לי למה חשוב לשרוד. נתת לי את הכוח להילחם על מה שאני רוצה, ונתת לי זיכרון יקר שאנצור בליבי עד יום מותי. תודה. א'.

כשאני סוגרת את הדלת והולכת בכיוון הרכב שלי, חוזרת לחיים שאני מתעבת, אני יודעת שאשחזר את הלילה המיוחד הזה כל יום עד סוף חיי.

אבל לא ידעתי שסקס עם הזר הזה יגרום לדברים מסוימים לקרות. דברים שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור. ובהחלט לא היה לי מושג שאלמד לשנוא אותו ולנטור לו טינה על כך שנתתי לו את בתוליי.

 

 

פרק 1

 

"תוריד את הידיים שלך ממני!" אני הודפת את כתפיו הרחבות של טרנט ומרחיקה אותו כמה צעדים. הוא מייד משתלט על המרחב ודוחף את פניו אל פניי. "ההצגה הקרירה שלך נמאסה עליי, יקירתי," הוא לועג ומדגיש את המילה האחרונה כדי שלא יהיה לי ספק שהוא לועג לי.

מבחינה חיצונית, טרנט בחור מהמם — שיער בלונדיני זהוב, עיניים כחולות אפורות מרשימות, לסת גברית נחושה, עצמות לחיים גבוהות וגוף מרשים וחטוב בכל המקומות הנכונים — אבל האדם שמאחורי החזות הזאת דוחה וחסר תקנה לחלוטין.

תאמינו לי שניסיתי. ברגע שהבנתי שאני תקועה עם הדושבג הזה, עשיתי כמיטב יכולתי להוציא ממנו את המרב.

אבל אי אפשר להוציא משהו שלא קיים.

טרנט לא בחור נחמד.

טרנט לא בחור הגון.

טרנט מגלם את כל מה שרע בחברה שאנחנו חיים בה וכל דבר שאני רוצה לברוח ממנו בצרחות.

אבל אין לי שליטה על החיים האלה, ואני על הרכבת הדוהרת הזאת, אף שאני רוצה לקפוץ ממנה בכל הכוח.

ידיו ננעצות עמוק במותניי, והוא דוחף את העוררות הגלויה שלו אל בטני. אני מתאמצת מאוד לכבוש את הגועל שאני מרגישה. אף שמפתה אותי ללחוץ לו עוד על הכפתורים, הוא שתה, ואני זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שרבנו בזמן שיכרות. רעד עולה בגווי, כשאני נזכרת בו דוחף את הזין שלו לפי בזמן שהוא מרתק אותי למיטה וישבנו לוחץ על חזי בשעה שהוא מזיין לי את הפה בלי רחמים.

איך בחור יכול להיראות כמו מלאך ולהתנהג כמו שטן? טרנט מתחכך בי, שורט את חזי ומזיל ריר על צווארי.

במבט ראשון פיו דורש נשיקה, עד שהוא פותח אותו ומנפץ את האשליה בארס הקבוע שניתז מפיו.

טרנט הוא בחור עשיר סטריאוטיפי. מפונק, שחצן וחלקלק. החיים שלו דבש, והוא קיבל הכול על מגש של כסף. נדמה לו שהחרא שלו לא מסריח. כמעט כולם מכרכרים סביבו כדי לתת לו את כל מבוקשו, בעיקר גדודי הנשים שנלחמות על מקום זמני במיטתו, והאגו שלו מרחף אי שם בחלל.

לכן הוא לא מבין למה אני לא מגלה בו עניין, למה אני מתעבת אותו. בעיקר מאז שהתארסנו ונקבע שנצעד יחד לכנסייה בשנה הבאה.

"מספיק!" אני הודפת את חזהו ומרחיקה את פיו הדוחה ממני. "אבא שלי בבית, ובצרחה אחת הכול יסתיים," אני מאיימת.

הוא מצמצם את עיניו, ופיו מתעקל בחיוך זדוני. "שכחת שאבא'לה היקר שלך ארגן את עסקת הנישואים הזאת? או את הסיבה שהוא יעשה הכול כדי לוודא שהיא מתקיימת?" הוא צועד קדימה ושוב משתלט על המרחב בינינו.

אני תוקעת אצבע בחזהו הנוקשה. "שכחת שאבא שלך היה זה שהתעקש שאישאר בתולה עד ליל הכלולות?" אני מביטה בחיוכו המרושע ושולחת אליו חיוך זחוח. "או אולי הוא שינה את הכלל עתיק היומין, כי אתה לא יכול לשמור את הידיים הפולשניות שלך לעצמך?" אני מרימה את הסנטר. "תתקשר לאחת היזיזות שלך. אני בטוחה שהן ישמחו מאוד למצוץ לך."

טרנט מחייך ומוציא את הטלפון שלו. הוא מצמיד אותו לאוזנו. אני משלבת את זרועותיי על חזי ומחכה להעמדת הפנים.

מה שמצחיק הוא שבאמת נדמה לו שאכפת לי.

יש לי חדשות בשבילו — לא מזיז לי בכלל.

"אני צריך את התחת שלך," הוא נובח לתוך הטלפון ולא מנסה להסוות שמדובר בהזמנה לזיון ולא יותר. "לא, רושל, אני ממש מתכוון שאני צריך את התחת שלך. הערב אני ממלא לך את כל החורים, בייבי. תתכונני."

מניאק. הוא יודע בדיוק מה אני חושבת על הכלבה הזאת.

אני חושקת שיניים ומשתדלת מאוד לכבוש את הרוגז.

אני יודעת שטרנט מזיין מהצד. והרבה. והאמת היא שלא אכפת לי. מצמרר אותי לחשוב מה היה קורה אם לא היו לו יזיזות. אף שכריסטיאן מונטגומרי התנה בהסכם הנישואים שלנו, שנוהל עליו משא ומתן כשהייתי בת עשר — כן, עשר — שאישאר בתולה עד ליל הכלולות, טרנט לא מפסיק להציק לי לגבי סקס כבר שנתיים. אני מעדיפה לפשוט לעצמי את העור מאשר להתמסר לו, לכן אני הודפת אותו כבר שנתיים.

מדי פעם אני מרגישה נדיבות ומוצצת לו.

בדרך כלל הוא פשוט לוקח את מה שהוא רוצה.

הוא בן זונה אנוכי שאינו מתחשב בצרכיי, לכן זה אומר שהוא מזיין לי את הפה, מכריח אותי לבלוע, בזמן שהוא מושך לי בשדיים כמעט עד זוב דם.

זה הרבה יותר גרוע כשהוא משתכר, לכן יש לי מושג מה יחכה לרושל כשהוא יגיע אליה.

אבל אין בתוכי שמץ של רחמים. רושל היא הדבר הכי קרוב לאויבת מושבעת שיש לי בתיכון ריידוויל, וטרנט יודע עד כמה אנחנו מתעבות זו את זו. זאת הסיבה שהוא התקשר אליה במכוון בנוכחותי.

שמירה על מראית עין היא חובה אם אתה צאצא לאחת המשפחות הנחשבות האלה. זה מוטבע אצל טרנט, דרו, צ'ארלי ואצלי מגיל קטן. ואבא שלי הוא הדוגמה המושלמת לאדם שמתנהג כמו זונה ממין זכר מאחורי דלתיים סגורות בעודו מציג חזות של אזרח מושלם ושומר חוק.

כולם יודעים שטרנט מזיין מהצד, אבל כל עוד הוא דיסקרטי, הכול בסדר.

גם דרו מאורס, אבל הוא מתייחס לארוסתו בכבוד, ואילו צ'ארלי לא משפיל את עצמו לסקס עם תיכוניסטיות. אבל אם הם רוצים לזיין בחוץ כשבא להם, הם מקבלים טפיחות על השכם.

ג'יין ואני בקושי מצליחות לנשום בלי שמישהו ינשוף בעורפנו.

ג'יין פורד היא החברה הכי טובה שלי — החברה היחידה שלי — והיא גם ארוסתו של דרו.

התאום שלי ואני מיועדים לנישואי שידוך לאחר שנסיים את הלימודים, כמה שבועות לאחר יום הולדתנו השמונה־עשרה, בזכות ה"עסקאות" שאבא שלנו סגר עם שאר האבות באליטה.

טרנט מנופף בכך בפניי, וזו לא התנהגות ג'נטלמנית.

בדרך כלל לא אכפת לי.

אבל רושל מורטת לי את העצבים. מותחת גבולות ובודקת אותי. היא שולחת אליי מבטי שנאה כשהבחורים לא מסתכלים. מעוללת תרגילים ילדותיים, כמו לדחוף דברים מוזרים לתא שלי. היא חושבת שהיא שווה משהו רק כי טרנט מזיין אותה לפעמים. אבל לפעמים היא שימושית.

כמו עכשיו.

אם טרנט חושב שאשנה את דעתי כי הוא מתכוון לזיין את האויבת שלי, מחכה לו הפתעה. "תבלה, חתיך," אני אומרת ומחייכת אליו בנועם. "ותוודא שאתה מכוסה. לא כדאי שתידבק באיזו מחלת מין."

טרנט מניף את ראשו לאחור וצוחק. "מקנאה, מה?"

לא. ממש לא.

הוא תופס את זרועי ומושך אותי אל גופו הנוקשה. "אני אזרוק את הכלבה. פשוט תפתחי את הרגליים היפות שלך בשבילי ותני לי למלא אותך." הוא נושך את שפתי התחתונה וגורר אותה בין שיניו עד זוב דם.

"בחיים לא אעשה איתך סקס מרצוני." אני מנסה להיחלץ מזרועותיו, אבל אין טעם כי הוא חזק מדי. הוא יכול לגבור עליי בקלות, וזה קרה יותר מדי פעמים. "אתה דוחה אותי," אני מביטה בו בזעם וצופה בנחיריו רושפים, כשהוא תופס בכוח במעלה זרועותיי. "תצטרך לכפות את עצמך עליי אם תרצה, כי אני לא מתכוונת לעשות לך חיים קלים."

אצבעותיו ננעצות בעורי ופוצעות אותי, אבל אני מסרבת להזדעק, להפגין סימני חולשה. "את אומרת את זה כאילו זה ידחה אותי." הוא דוקר את בטני עם הזקפה שלו, בזמן שאחת מידיו גולשת כדי לחפון את ישבני. "כאילו שזה יעצור בעדי." אצבעותיו דוקרות את חריץ ישבני מבעד לבגדים, ואני מתכווצת. "אין כמו סקס שנאה." פיו מסתער על פי, ואני מצמידה את שפתיי ומונעת ממנו גישה, מסרבת להשיב לו נשיקה. נשיקתו הופכת אלימה, פיו מכאיב, והוא נושך את שפתיי, מקיז עוד דם, אבל אני לא נסוגה.

אני רגילה למשחק שלו.

כשהוא מתנתק, עיניו כמעט שחורות מרוב זעם. הוא תופס את מפשעתי ולוחץ בכוח, עד שכאב מפלח את ליבת גופי. "זה שלי. ואני אזיין אותך. אני אקרע לך את הצורה לגזרים, עד שההתנגדות שלך לא תהיה שווה כלום." הוא הודף אותי בעוצמה שגורמת לי לאבד שיווי משקל וליפול ארצה.

ייתכן שהוא יממש את האיום כשיגלה שאני לא טהורה, אבל כשאגיע לגשר הזה אעבור אותו.

"מה נסגר, אחי?" דרו מתפרץ לחדר שלי והודף את טרנט. פניו הנאות מאדימות מרוב כעס. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך?!" הוא צורח ומושיט את זרועו כדי לעזור לי לקום על רגליי. התאום שלי עוטף אותי בתנוחה מגוננת ומזדעף נוכח הדם שעל שפתיי. "תפסיק עם השטויות האלה או שגמרנו, טרנט. אני רציני הפעם."

טרנט שולח חיוך משועשע אל דרו. "אתה מדבר כאילו יש לך זכות החלטה בנושא. אנחנו בסיפור הזה לתמיד. אתה תקוע איתי, לא משנה אם אתה או אחותך הכלבה אוהבים את זה."

"אסור לך לדבר ככה אל אַבּי. ולא ארשה לך להתייחס אליה ככה."

טרנט מביט בדרו. "היא שלי, ואני יכול לעשות איתה מה שבא לי. אל תתערב. אני לא אומר לך מה לעשות עם ג'יין."

"כי אני מתייחס לג'יין בכבוד," משיב דרו ומעביר יד בשערו החום כהה.

טרנט מגחך. "אתה כזה כוסית. לא ברור לי למה אתה רוצה לכבול את עצמך לכוס אחד לכל החיים." טרנט טופח על שכמו ומנענע את הראש. "אתה צריך לזיין כמה שיותר בחורות לפני שתתמסד."

"איכס," אני צועדת אל שני הבחורים המתקוטטים. "אתה דוחה. הם אוהבים זה את זה, זו הסיבה." אני יודעת שהרעיון זר לו, אבל קשה לי שהוא מתנשא על אחי. כאילו מגיעה לו מדליה על כך שהוא רב זיין. "לך, טרנט." אני דוחפת אותו אל הדלת. "לך אל הבהמה הזאת ותזיין לה את התחת. תראה אם אכפת לי."

"אתה הולך לרושל?" שואל דרו בהרמת גבה.

"אחותך לא פותחת בשבילי את הרגליים כרגיל, ואני כולי אש," הוא קורץ אליי. "למזלה של רושל."

"היה בינינו הסכם," מוחה דרו, וזו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה. "ואתה כבר מפר אותו."

"אתה החלטת שאני צריך להיפטר מרושל. אני לא הבעתי שום דעה בעניין." הוא ניגש אל הדלת, ומתח מתפוגג מעל כתפיי. "שכנע את אחותך היקרה להירגע, ואשקול את זה," הוא אומר מבעד לכתפו לפני שהוא יוצא. קול נעליו מהדהד במסדרון הרחב כשהוא מסתלק.

דרו מסתובב לאיטו ובוחן אותי בזריזות. "הוא פגע בך באיזה מקום?" הוא שואל ומוציא ממחטה ממכנסיו המחויטים כדי לנגב בעדינות את שפתי.

הבחורים היו באיזה אירוע במועדון ג'נטלמנים במרכז העיר עם האבות שלהם. לכן דרו לבוש כמו ללוויה וטרנט שיכור. אני שונאת את היחס לנשים בחוגי האליטות, אבל לפעמים אני שמחה שלא כוללים אותנו בדברים האלה.

אני מזדעפת. "אתה מוכרח לשאול?" אני מרימה את שרוולי השמלה שלי אל כתפיי ומלטפת באצבעי חבורה שכבר מתפשטת במעלה זרועותיי.

טרנט אף פעם לא משאיר סימן במקום בולט.

מראית עין והכול.

זה עוד מכנה משותף לו ולאבא שלי. זה והגן הפסיכי. למרבה המזל, התכונה הזאת פסחה על דרו, אף שהוא שחצן ואובססיבי לכוח כמו אבינו היקר, לכן ברור שהוא ירש חלק מהדי־אן־איי.

אני רוצה לחשוב שיש בי יותר מאימא.

דרו משפשף את מצחו המתוח. "הוא עצבני בגלל הנסיעה הקרובה."

הבחורים נוסעים בסוף השבוע לפרקהרסט, מחנה אימונים מחורבן של האליטות שהם משתתפים בו כמה פעמים בשנה. אומנם הבחורים ילמדו באוניברסיטה לאחר סיום התיכון במאי הבא, אבל הם יקבלו תפקידים רשמיים בעסקי המשפחה ויצטרכו לעמוד במחויבויות פומביות, ומחנה האימונים הזה שאורך חודש הוא חלק מההכנה שלהם.

"אל תמציא בשבילו תירוצים," אני אומרת, מסתובבת ומרימה את השיער.

דרו פותח את רוכסן השמלה שלי ומשפיל את עיניו החומות והחמימות ארצה כשאני פושטת אותה ולובשת כותונת לילה עשויה משי. "אני לא. את לא מבינה איזה לחץ מוטל עלינו."

אני מסתובבת אליו, ועיניי בוערות. "אל תדבר איתי על לחץ! לך לפחות יהיו קריירה וחיים! אילו בחירות יש לי?" אני מנופפת בידי.

"את תלמדי באוניברסיטה, וכריסטיאן מונטגומרי הסכים לחכות עד שתקבלי את התואר לפני שתצטרכי להוליד יורש."

"אני אמורה להרגיש אסירת תודה?" אני צועקת, אף שאני מוציאה עצבים על האדם הלא נכון.

"שום דבר לא יחסר לך, אבי." הוא עוטף בעדינות את פניי. "ואת וטרנט תולידו ילדים יפהפיים."

אני הודפת אותו ונגעלת מהמפנה בשיחה. "לך מפה, דרו. אני לא יכולה לשמוע את זה הערב."

פניו נדרכות. "תפסיקי להיות כלבה יללנית," הוא מתעצבן. "את יודעת כמה חשובה הברית עם בני מונטגומרי. שנינו צריכים למלא תפקיד."

אני מרימה את שמיכות המשי במיטתי הענקית, נכנסת פנימה ורוצה שהיום הזה כבר ייגמר. "אני יודעת, דרו. אני שומעת את זה כל החיים שלי. אני לא צריכה שכל הזמן תזכיר לי."

"בטח שכן," הוא אומר ומתיישב על צד מיטתי ומאבד את מעט הכעס שנשאר בו. "כי יש בך יותר מדי מאימא, ואני מבין כמה את רוצה למרוד." הוא מכסה אותי כמו שעשה לאחר שאימא מתה והיו לי סיוטים באופן קבוע. אבל אז הוא היה נכנס למיטה ונשכב לידי. "אבל את לא יכולה, אבי. תפסיקי להתנגד לטרנט. תני לו את מה שהוא רוצה, והוא ישתנה. הוא רק רוצה שתאהבי אותו."

"הוא רק רוצה לזיין אותי," אני עונה.

"זה כזה דבר נורא?"

"הזין שלו רקוב עד היסוד, והמגע שלו מעורר בי צמרמורת, אז התשובה היא כן." דרו נאנח. "אולי אם הוא לא היה תוקפני איתי כל הזמן. אולי אם הוא היה מכבד אותי כמו שאתה מכבד את ג'יין, המצב היה משתנה, אבל זה לא קורה."

אף שמשפחת פורד אינה מהמשפחות המייסדות, הם זוכים לכבוד במעגלים הנחשבים באליטה, בחוג הפנימי, לכן אבא היה להוט לכרות ברית רשמית איתם.

נישואים בין שתי המשפחות יבטיחו זאת.

אבא של ג'יין גם התעקש על סעיף הבתולים, אבל דרו וג'יין דלוקים זה על זה ולא הצליחו לחכות. בניגוד אליי, ג'יין מעריצה את אבא שלה, והיא לא רוצה לאכזב אותו, לכן אפילו שהיא כבר שוכבת עם אחי, אבא שלה לא יודע.

בכל פעם שג'יין ישנה אצלנו, ההורים שלה מניחים שהיא איתי, אבל היא בדרך כלל ישנה במיטה של דרו. אבא שלי מעודד את זה, כי הוא אוהב להשיג יתרון על מר פורד, והוא סוטה מין. חדר הסקס הפרטי במרתף שלנו מעיד על כך.

כשאני רואה את אחי וג'יין יחד, מאוהבים ומאושרים כאילו אף אחד אחר לא קיים בעולם מלבדם, אני מרגישה דקירת קנאה מוזרה. אם טרנט ואני היינו מאוהבים, הייתי שמחה להכניס אותו למיטה שלי. אבל אני מתעבת את טרנט במלוא מובן המילה ובחיים לא אסכים לשכב איתו מרצוני.

"פשוט אל תעשי משהו מטופש, אחותי," דרו נושק למצחי. "כבר איבדנו את אימא, ואני לא מוכן לאבד גם אותך."

"לא תאבד," אני משקרת, מתיישבת ומחבקת אותו. "אבל אני גם לא אהיה שק החבטות של טרנט."

"תקבלי אותו, אבי," מפציר בי דרו. "זה יקל על החיים של כולם."

וכשאחי סוגר את הדלת מאחוריו, אני תוהה אם יש היגיון בדבריו, ואולי עליי לשנות מעט את תוכניתי.