צפונה - המסע של קרליה

השרשרת

קרליה בכתה. היא הסתובבה בחצר הקטנה שלה ובכתה בכי תמרורים. שעות ארוכות בכתה בלי להפסיק כמעט. היא רצתה לצאת מהחצר הזאת ולרוץ, לרוץ למרחבים שחיכו לה בחוץ, לרוץ עוד ועוד, הלאה והלאה, לשתות את האוויר ואת המרחב ולרוץ. אבל היא הייתה קשורה. השרשרת שלה הייתה די ארוכה אבל היא בכל זאת הייתה קשורה. אוי, איך שקרליה שנאה את השרשרת הזאת. השרשרת הייתה הדבר הכי קרוב אליה ודווקא אותה היא שנאה יותר מכל. השרשרת לימדה אותה לכעוס.

היא הפסיקה לבכות לרגע, שתתה קצת מים מהקערה שלה ונשכבה על הקרקע החולית עם הדשא הדליל. היא לא אהבה את המגע של האדמה הזאת. היא לא הייתה בטוחה שהיא יודעת מה היא כן אוהבת, אבל ידעה שאת זה היא לא אוהבת. ממש לא. היא עצמה את העיניים. מראות משונים רצו לה מתחת לעפעפיים, קטעי חלומות שהיא לא הבינה. היא ראתה משהו לבן, עצום, שאין לו סוף, ודמיינה קרירות נעימה מתחת לבטן ולכפות הרגליים. היא פקחה את עיניה הכחולות, היפות, וראתה שוב את החול עם הדשא הדליל. היה לה חם. חם מאוד. למה כל כך חם לה? משהו היה ממש לא בסדר. היא ידעה שזה לא צריך להיות ככה. היא בכתה. אף אחד לא התייחס לבכי שלה אבל היא המשיכה לבכות וליילל בשפה המיוחדת שלה שאפילו הכלבים האחרים בקושי הבינו. הם דיברו באיזו עגה מקומית, חצצית. היללות שלה נשמעו אחרת לגמרי. כשהם דיברו איתה הם השתמשו בחיווית. חיווית היא השפה שמשמשת את כל החיות כשהן רוצות לדבר זו עם זו. זה מה שהכְּלַּבְהוֹ הסביר לקרליה כשהוא לימד אותה חיווית. אמא שלה לא הספיקה ללמד אותה כי היא נלקחה ממנה בגיל צעיר. הכלבהו הסביר שככה, בחיווית, סנוניות יכולות להזהיר ארנבות מפני עופות דורסים — אם במקרה נח עליהן מצב רוח נדיב — ודורבנים יכולים ללחוש משהו באוזני עכברי שדה. ככה אווזי בר יכולים לגעגע ברכה באוזני חסידות, ונוטריות יכולות לרטון משהו כשהן מחליקות למים ליד סופית מזדמנת. ברור שחיווית של גמלים לא נשמעת בדיוק כמו חיווית של נחשים, הוסיף הכלבהו בכובד ראש, וחיווית של כלבים בדואים מרהט לא נשמעת כמו חיווית של כלבים שהגיעו מרמת השרון (כמו כלבת הגרייהאונד המיוחסת של משפחת גולדבלום, למשל), אבל כולם מבינים איכשהו את כולם.

הכלבהו ידע הרבה דברים על העולם. הוא הסתובב בהרבה מקומות וצבר הרבה ניסיון. קרליה לא ידעה בן כמה הוא בדיוק אבל טריירית אחת אמרה לה שהוא כנראה כבר די זקן. אני, הוא אמר, התפקיד שלי זה לדעת דברים. זה נשמע מאוד חשוב וקרליה באמת התרשמה.

מה את בוכה? שאלו הכלבים המקומיים את קרליה בחיווית החולית שלהם, מוציאים אותך פעם ביום לטייל, יש לך מספיק אוכל ואף אחד לא מרביץ לך. מה עוד את רוצה? שם, מעבר לגדר, המצב של הכלבים הרבה יותר גרוע ואנחנו לא שומעים אותם בוכים ככה.

כשהם אמרו "שם, מעבר לגדר" הם התכוונו לכלבים בעזה. קרליה גרה בקיבוץ מגדים, ממש מול רצועת עזה. ליברמן הביא אותה לכאן כשהיא הייתה גורה ממש קטנה. ליברמן גר באחת השכונות החדשות של הקיבוץ, בבית גדול ודי ריק. קרליה אפילו לא יודעת בדיוק מה הוא עושה כל היום, אבל הטריירית סיפרה לה שהוא מסתובב כל היום בג'יפ השטח שלו ומדבר בטלפון. הג'יפ שלו שחור ומתנוצץ. כשקרני השמש פוגעות בו הן מנתרות ממנו בבהלה, ניתזות אל עיניה של קרליה ומכאיבות להן. לפעמים חברים של ליברמן מגיעים לבקר אותו. גם להם יש מכוניות גדולות ונוצצות. כשהם באים הבית מוקף בהרבה מתכת. הם יושבים ביחד מחוץ לבית, שותים משהו שנקרא בירה. כמה ימים אחרי שקרליה הגיעה, כשהיא עוד הייתה גורה ממש קטנה, הם ישבו שם ככה ופתאום נשמע קול מתכתי של אישה לא נראית שאולי יושבת בשמיים. הקול הגיע מהשמיים אבל גם מהארץ ובעצם מכל מקום. הקול אמר "צבע אדום, צבע אדום". ליברמן ניסה להיראות אמיץ אבל לא כל כך הצליח לו. כולם נכנסו בהליכה מהירה לחדר שקוראים לו ממ"ד ורק קרליה נשארה קשורה בחוץ. קרליה חשבה שאולי גם היא צריכה לפחד אבל לא הבינה ממה. רק כשנשמע בום רחוק היא נרעדה קלות, אבל פתאום עלה בה זיכרון מוזר של משהו שהיא לא שמעה או ראתה מעולם, רעמים מתגלגלים ביערות רחוקים, עטופי חושך וערפל. ואולי זה לא היה סתם זיכרון? אולי זה משהו שגאלה סיפרה לה?

קרליה ראתה אנשים שלוקחים את הכלבים שלהם לטייל במכוניות, אבל ליברמן אף פעם לא לקח את קרליה ברכב השטח שלו כי הוא פחד שהיא תברח לו. הוא צדק. קרליה באמת הייתה בורחת. היא לא רצתה להישאר קשורה בחצר שלו. רק אחרי שהוא היה חוזר מיום שלם של הסתובבות הוא היה מוציא את קרליה לטייל, ומוליך אותה קשורה ברצועה בשבילי הקיבוץ כאילו היא קישוט. אבל קרליה לא רצתה להיות קישוט. כל מה שהיא רצתה זה לרוץ ולגמוע את האוויר ושיהיה נעים וקר ורחב ושלא ייגמר. פעם היא אמרה את זה לכלבהו והוא התחיל פתאום לשיר ביללות מתנגנות. הכלבהו ידע לחקות שירים של בני אדם שהוא שמע בכל מיני הזדמנויות. השיר שהוא שר לה הלך ככה:

אלי אלי, שלא ייגמר לעולם,

החול והים,

עצם דשנה,

חלב ומלונה,

כרבול ושינה...

קרליה שקעה במחשבות. את רוב השיר היא הבינה אבל היא לא הבינה מה זה אלי אלי. "אה," הכלבהו אמר, "זה מסובך. יש בני אדם, כמו אלה שאצלם גדלתי בהתחלה, שחושבים שיש מישהו גדול למעלה שאפשר לבקש ממנו דברים." קרליה הסתכלה למעלה וראתה רק שמש חזקה. היא שאלה איפה הוא. הכלבהו אמר שאי אפשר לראות אותו.

"אז איך יודעים שהוא שם," קרליה שאלה, "מריחים אותו?"

"כן," הכלבהו אמר, "כנראה שהבני אדם מריחים אותו."

"אה, בסדר," עכשיו קרליה הבינה. "ומה זה ים?" הכלבהו אמר שֶׁיָּם זה כמו שלולית, אבל הרבה יותר גדול. קרליה שאלה כמה גדול. "ממש גדול," התעקש הכלבהו. בסדר, היא חשבה על שלולית ממש גדולה. עכשיו היא ניסתה לחבר את הההתחלה של השיר ככה שהיא תישמע יותר מובנת:

אלי אלי, שלא ייגמר העולם,

המים בשלולית, הגשם גם,

וגם אני, שם.

הכלבהו חרק בשיניו ואמר שהוא לא יודע, הוא צריך להרהר בזה, אבל בינתיים דעתו הוסחה כי הוא ראה שני תוכים ירוקים עושים כל מיני תעלולים באוויר.

קרליה הביטה סביבה בעגמומיות. היא עגמומית כמעט מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא מרגישה שעמוק בפנים מסתתרת בה שמחה, אבל השמחה הזאת יְשֵׁנָה, ישנה חזק מאוד, ובחוץ יש עגמומיות. נדמה לה שכשהיא הייתה גורה ממש קטנה, כשהיא עוד הייתה צמודה לאמא שלה, מחופרת בתוכה, היא לא הייתה עגמומית, אבל זה נראה לה עכשיו כמו משהו שקרה לכלבה אחרת בעולם אחר. בעצם גם בחלומות שלה היא לא תמיד עגמומית. בחלומות שלה היא בעיקר רצה. היא רצה ורצה ולא חם לה. לא חם לה בכלל. בעצם היא מרגישה משהו רחוק מאוד מחום. היא מרגישה איך מין עליזות מעקצצת עוטפת את הפרווה שלה שפתאום מתנוצצת, והיא מרגישה כוח, היא מרגישה שהיא יכולה לרוץ בלי סוף, כמעט לרחף, והכל מסביב לבן ומנצנץ. קרליה אוהבת לחלום ולא רוצה שהחלומות ייגמרו, אבל הם תמיד נגמרים והיא מתעוררת אל החצר הקטנה והשרשרת והחול עם הדשא הקלוש; ואז היא בוכה, בוכה מרות, מייללת, מייבבת, מתייפחת. ואחר כך בוכה עוד קצת. אבל אף אחד לא שומע, ואפילו אם מישהו ישמע, מה הוא כבר יכול לעשות? אף אחד לא יכול לעשות כלום וקרליה בוכה ובוכה.