המשולש החדש

פתח דבר

הילדים בסדר
בשנת 2010 יצא לאקרנים סרטה עתיר הכוכבים של הבמאית והתסריטאית האמריקאית ליסה צ'ולודנקו, "הילדים בסדר", והביא עימו את בשורת התקבלותה של המשפחה החד־מינית לשורות הזרם המרכזי.¹ סרט זה — שהיה הראשון בתולדות הקולנוע ההוליוודי שהעמיד במרכז עלילתו זוג לסביות המגדלות יחד את ילדיהן שנולדו בסיוע תרומת זרע — זכה להצלחה מסחרית ולשני פרסי גלובוס הזהב, והיה מועמד לפרסים נוספים, ובהם ארבעה פרסי אוסקר.

המסר היה ברור: לא רק הילדים בסדר; היחידה המשפחתית כולה לא שונה מאוד מכל משפחה בורגנית אחרת עם הקונפליקטים והמשברים האופייניים לה. זה לא סרט על לסביות, טענו הביקורות ויוצרי הסרט כאחד, אלא על חשיבותם של מוסד הנישואין ומוסד המשפחה (Heffernan & Wilgus, 2018; Ebert, 2010; Austerlitz, 2010; Sharkey, 2010).

"הילדים בסדר" הפך למטבע לשון המזוהה יותר מכול עם ממצאיהם המצטברים של מחקרים על משפחות חד־מיניות, ששבו והוכיחו כי ילדים של נשים לסביות ושל גברים הומואים מתפתחים היטב, לפחות כמו ילדים שגדלים במשפחות הטרוסקסואליות: הם אינם סובלים מקשיים התפתחותיים או רגשיים יותר מאחרים, הם משתלבים היטב מבחינה לימודית וחברתית, ואינם מפגינים חריגוּת מינית או מגדרית.

למסר הגורף הזה — "הילדים בסדר" — נודעה חשיבות מכרעת בכל הנוגע להסדרת מעמדן של משפחות חד־מיניות בחוק וליצירת אקלים של קבלה חברתית בעולם המערבי. אך אליה וקוץ בה, שכן המסר גם תרם ללחץ המופנה ממילא כלפי הורים חד־מיניים לגדל "ילדי פוסטר", ועוד יותר מכך תרם לקישור הדכאני של הורוּת מיטיבה עם גידול ילדים המצייתים לציפיות ההטרונורמטיביות המיניות והמגדריות (לוי־חזן, 2020; פלג, 2020). טענה ביקורתית זו הביאה, משלהי העשור הראשון של המאה העשרים ואחת ואילך, למפנה בשדה המחקר: מַעבר לחקר הקונפליקטים והחוויות הייחודיים של הורים חד־מיניים וילדיהם, מתוך מפגש קרוב שאינו מבקש למדוד את הישגי הילדים או להשוותם לאלה של ילדים הגדלים במשפחות הטרוסקסואליות. טענות ביקורתיות דומות הושמעו לא אחת גם בנוגע לייצוג המשפחה בסרטה של צ'ולודנקו (ראו למשל Eaklor, 2012; Brooks, 2014; Walters, 2012). נשוב אליו באחרית הדבר של ספר זה.

הילדים בסדר, אך מה באשר לתיאוריה האדיפלית?
המורשת שהנחיל זיגמונד פרויד לפסיכואנליזה היא כפולת פנים: מצד אחד הפסיכואנליזה מתייחדת בחשיבה גמישה, המתחדשת ללא הרף. כשם שמלאכת הפרשנות עוסקת בתהליכים אין־סופיים של פירוק ובנייה מחדש, כך גם הרעיונות הפסיכואנליטיים עצמם נתונים להתבוננות מחודשת במסגרת כל אסכולה ואסכולה, כל דור ודור. מצד שני כוחות שמרניים הנובעים מאופיו ההיררכי של הממסד הפסיכואנליטי ומסמכותם של האבות הקדומים, מאיטים את תהליכי השתנותה של התיאוריה, וכך על פי רוב התיאוריה נוטה להטמיע בתוכה, בעיכוב מה, רעיונות ביקורתיים והשפעות הקשורות ברוח הזמן, אך היא אינה ממהרת לטפח אותם.

כמו רבות מהבניות הליבה המרכיבות את הקָנון הפסיכואנליטי, המודל האדיפלי מוסיף לתת קדימות למשפחה הגרעינית שהייתה נפוצה בקרב מעמד הביניים בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים באירופה, ערש הולדתה של הפסיכואנליזה (ריץ', 1989). מודל משפחתי מסורתי זה — של גבר ואישה נשואים המגדלים יחד את צאצאיהם הביולוגיים — מוסיף לשמש אידיאל תרבותי, אף ששכיחותו הולכת ומצטמצמת משנה לשנה עד כי אי־אפשר עוד לראות בו מודל נורמטיבי (Corbett, 2009). בישראל משקף מודל זה, לפי דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2011), את המבנה של פחות ממחצית המערכות המשפחתיות.

בעשורים האחרונים צמחו תצורות משפחתיות חלופיות רבות: הורות יחידנית, משפחות משולבות, הורות משותפת של אנשים שחברו יחד לצורך מימוש רצונם בילד, כמו גם הורות של זוגות חד־מיניים שמתאפשרת בסיוע תרומת זרע או ביצית. בתצורה האחרונה יתמקד הספר.

כל אחת מן החלופות הללו מפירה בדרכה את התנאים שנחשבו בעבר רצויים ונחוצים לצורך התפתחותו התקינה של הילד. זוגות הבוחרים בתצורה חלופית נקלעים אפוא לחלקת ארץ לא נודעת, ללא יכולת להסתמך על הידע התרבותי הקיים, ואף נאלצים להתמודד עם יחס חשדני מצד ההגמוניה (שנקמן, 2013). "משפחות חדשות" אלה מעוררות שאלות יסודיות: מהי משפחה? מהי הורות? האם יש הבדל בין אבהוּת לאימהוּת? ומה חלקם של היחסים המשפחתיים בהתפתחות הילד? (Corbett, 2009). תהליכי ההמשׂגה מתקשים להדביק את קצב השינויים החברתיים והטכנולוגיים המגדירים מחדש את מושגי ההורות והמשפחה. עדות לכך ניתן למצוא בחֶסר באוצר מילים הולם לתיאור מגוון היחסים והתפקידים המשפחתיים החדשים.

לנוכח התערערות מעמדה ההגמוני של המשפחה הגרעינית ההטרונורמטיבית, תיקון המודל האדיפלי נחשב בעת כתיבת שורות אלה לאחת המשימות החשובות שעל סדר היום בעולם הפסיכואנליטי. מאז שנות התשעים של המאה העשרים החלו להפציע, בהשפעת רעיונות פוסט־מודרניים והחשיבה הפמיניסטית,² הצעות לתיקון הקנון הפסיכואנליטי ואף מודלים פסיכואנליטיים חלופיים (ארון, 2013), אולם התקדמות מועטה בלבד הושגה בהבנת הסוגיות המכריעות הנוגעות להתפתחותו של הילד בסביבות משפחתיות חלופיות בכלל, ובמשפחה החד־מינית בפרט. זאת, בין השאר משום שמרבית ההצעות משוללות בסיס אמפירי, או לחלופין נשענות על מקרים קליניים אחדים שמעצם ההגדרה מציגים פתולוגיה כלשהי, ומערבים לא אחת גירושין, מריבות סוערות בין ההורים או סימפטומים בולטים אצל הילד. המציאות המשתנה מחייבת בחינה מחדש ותיקון יסודי של התיאוריה, ולא זו בלבד אלא שהיא גם מספקת הזדמנות לבחון סוגיות בעלות חשיבות מכרעת בנוגע להורות, למגדר, למיניות ולתהליכי ההתפתחות האנושיים — סוגיות שעד לאחרונה היה אפשר להתייחס אליהן באופן היפותטי בלבד (Patterson, 2006).

האתגרים שהמשפחה החד־מינית מציבה למודל האדיפלי
הואיל והממצאים האמפיריים המצטברים, המעידים כי ילדים הגדלים במשפחות חד־מיניות מתפתחים בצורה תקינה, אינם עולים בקנה אחד עם התחזיות הנגזרות מן התיאוריה האדיפלית, אציע לראות במשפחה החד־מינית מקרה מבחן המספק הזדמנות לשקול מחדש את הנחות היסוד של המודל האדיפלי. דרך יעילה לעשות זאת תהיה לאתר את מאפייני המשפחה החד־מינית המפירים את ההנחות ההטרונורמטיביות המובלעות במודל האדיפלי, ולחקור אותם בשיטתיות. כך כל אחד מחלקיו של ספר זה יידרש לאחד האתגרים שהמשפחה החד־מינית מציבה למודל האדיפלי, ויבחן את השפעותיו באופן אמפירי ואנליטי, מתוך עדויות שנאספו במפגשים עם הורים וילדים ממשפחות חד־מיניות.

אילו מאפיינים של המשפחה החד־מינית מאתגרים את ההנחות ההטרונורמטיביות המובלעות במודל האדיפלי? תחילה יש להגדיר בבהירות את התצורה המשפחתית החד־מינית: הורים מאותו מין המקיימים ביניהם קשר זוגי ומגדלים במשק בית משותף את ילדיהם, שאותם הם הביאו לעולם בסיוע תרומת זרע או תרומת ביצית ופונדקאות, וכך כל ילד קשור ביולוגית רק לאחד מהוריו.

הגדרה זו מדגישה את הדמיון בין התצורה המשפחתית החד־מינית למודל המסורתי, שבמסגרתו הורים המקיימים קשר זוגי מגדלים יחד צאצאים במשק בית משותף, ובתוך כך חושפת שלושה מאפיינים המפירים את ההנחות ההטרונורמטיביות המובלעות במודל האדיפלי.

המאפיין הראשון הוא עובדת השתייכותם של שני ההורים לאותו מין. כידוע, התיאוריה האדיפלית מניחה שהתפתחות תקינה מחייבת דמויות הוריות משני המינים, וזאת משום שההכרה בהבדל בין המינים עומדת בבסיס ארגון מערכי התשוקה וההזדהות של הילד עם הוריו (לפלאנש ופונטאליס, 2011). יתר על כן, לפי התיאוריה האמורה, הכרה זו היא שמתניעה מלכתחילה, באמצעות חרדת הסירוס, את המהלך האדיפלי. נשאלת אפוא השאלה אם התפתחותם של ילדים במשפחות חד־מיניות כוללת שלב אדיפלי; ואם כן, כיצד הילדים מארגנים את מערכי התשוקה וההזדהות שלהם עם הוריהם כאשר אלה אינם נגזרים מהבדל במינם של ההורים. שאלות אלו יעמדו במוקד השער הראשון, "מה להתפתחות האדיפלית ולמין ההורים?"

המאפיין השני הוא אסימטריה ביולוגית המובנית ביחסים המשפחתיים החד־מיניים, כלומר העובדה שבמשפחה החד־מינית הילד קשור ביולוגית רק לאחד מהוריו. מאפיין זה מערער על הנחת היסוד המובלעת ברעיון הסצנה הראשונית (primal scene), שלפיה הילד הוא לעולם תוצר של משגל בין שני הוריו. באקסיומה פסיכואנליטית זו מובלעות תפיסות הטרונורמטיביות הקושרות בין זיקה ביולוגית ליחסי שארוּת (kinship). מהו אפוא חלקה של הביולוגיה ביצירת יחסי שארות? האם הזיקה הביולוגית, או היעדרה, ממלאים תפקיד בתהליכי ההתקשרות (attachment) ובבחירות האובייקט של הילד, או בתהליכי הנִקשרוּת (bonding) של ההורים? כיצד המבנה האסימטרי משפיע על חלוקת התפקידים ההורית, על היחסים הזוגיים ועל היחסים עם המשפחה המורחבת? שאלות אלו יעמדו במוקד השער השני, "מה לביולוגיה וליחסי שארות?"

המאפיין השלישי נוגע למעורבותם ההכרחית של "אחֵרים מולידים" (birth-others) — תורם זרע או תורמת ביצית ופונדקאית — בהבאת הילד לעולם. מאפיין זה מפר גם הוא את הנחות היסוד המובלעות ברעיון הסצנה הראשונית. על פי רעיון זה, המשגל ההורי, כסמל, קושר יחד את הפנטזיה של הילד על האופן שבו הגיע לעולם, את האיום ביצירת אחים־יריבים, ואת הדרתו מן הקשר הזוגי ההורי. אך בשלהי העשור השני של המאה העשרים ואחת, פחות ופחות ילדים נולדים בעקבות משגל ספונטני בין הוריהם, ולכן תוקפו של הקישור ההרמטי בין המיניות ההורית להולדה הולך ומתערער. במשפחות שנעזרו בתרומה גנטית, סוגיה זו מעלה שאלות רבות: מה המשמעויות שהילד מייחס, ושהוריו מייחסים, לעובדה שהמיניות ההורית איננה מיניות רבייתית (procreative sexuality)? מהו מעמדם של האחֵרים המולידים, השותפים ליצירת הילד, בחיי הנפש של הילד ושל הוריו? מה חלקם של התיווך ההורי ושל השיח המשפחתי על האחרים המולידים בעיצוב חווייתם הפנימית של הילדים? והאם מבנה העומק האדיפלי של הילד יתייחס לשני השותפים ביצירתו — ההורה הביולוגי והאחר המוליד — או אולי לשני הוריו? שאלות אלו יעמדו במוקד השער השלישי, "מה להולדה ולמשגל ההורי?"

מבנה הספר נגזר אפוא משאיפתו להתמודד בשיטתיות עם האתגרים המרכזיים שהמשפחה החד־מינית מציבה למודל האדיפלי. התמודדות זאת מיוסדת על האמונה שמוטלת עלינו חובה לבחון מחדש את הנחות היסוד התיאורטיות, ועל התקווה שחקירה כזו תשפוך אור על הקונפליקטים הייחודיים האופייניים למשפחות חד־מיניות ועל הדרכים שבהן בני המשפחות הללו מיישבים את הסתירות בין התנסותם המשפחתית הפרטית לאידיאל התרבותי.

ההקשר המקומי: התא המשפחתי החד־מיני בישראל
תופעת ה"גייבי־בום" (gayby boom) — עלייה חדה בשיעור הילודה המתוכננת בקרב זוגות חד־מיניים — הפציעה בישראל תחילה בקהילה הלסבית באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. מהעשור השני של המאה העשרים ואחת ואילך היקפה הולך וגדל גם בקרב קהילת ההומואים. אין בנמצא נתונים רשמיים, אך לפי ההערכות הקיימות, שיעורן של המשפחות החד־מיניות בישראל עומד כיום על כמה אלפים, ונמצא בעלייה מתמדת (גלזר, 2019; Shechner et al., 2010) בעיקר בקרב אוכלוסייה יהודית, חילונית ועירונית מן המעמד הבינוני־גבוה (סלמן־שגיא, 2019; Shechner et al., 2010).

הבחירה בתצורה משפחתית מסוימת איננה בחירה חופשית במלוא מובן המילה. קווי המִתאר שלה מתעצבים על ידי מערך של אפשרויות ואילוצים: ביולוגיים, טכנולוגיים, חוקיים, חברתיים וכלכליים. כך למשל מעצם יכולתן הביולוגית להרות, לנשים לסביות קל יותר להפוך להורות, לעומת גברים הומואים. שנים רבות הועצם היתרון הביולוגי הזה בשל מדיניות שסיפקה לנשים לסביות גישה לטיפולי פוריות במימון ציבורי, אך שללה את זכותם של הומואים להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאות בארץ. העלות הגבוהה של פונדקאות בחו"ל הפכה הקמת משפחה בדרך זו לאפשרית רק לבעלי אמצעים (ע' זיו, 2020). מצב דברים זה, שמשקף נכונה את האפשרויות והמגבלות שעמדו לפני משתתפי המחקר, שונָה בהחלטת בג"ץ מיולי 2021 שהרחיבה את חוק הפונדקאות בישראל באופן שיחול גם על זוגות הומואים וגברים יחידניים. השלכותיה של החלטה זו על מציאות חייהם של זוגות הומואים המבקשים להיעזר בפונקאות, עדיין אינן ידועות במלואן.

החוק בישראל אינו מכיר, בעת כתיבת שורות אלה, ביותר משני הורים. משמעות הדבר היא שאישה לסבית או גבר הומו, הבוחרים להביא ילדים לעולם במסגרת הורות משותפת, יודעים שבני זוגם, גם אם ישמשו הורים בפועל, לא יוכלו לזכות בהכרה חוקית בהורותם. מי שבוחרים ליצור משפחות של שלושה וארבעה הורים בישראל, עושים זאת בידיעה שלא תהיה אפשרות להסדיר את מעמדם המשפטי של כל ההורים.

באשר להקמת משפחה באמצעות אימוץ, במועד כתיבת שורות אלה החוק אינו מאפשר אימוץ ילדים בארץ על ידי זוגות חד־מיניים (כשאין מדובר באימוץ צולב של ילדים ביולוגיים של אחד מבני הזוג או אחת מבנות הזוג), אלא במקרים חריגים. אימוץ ילדים בחו"ל מותר על פי החוק במדינות החתומות עם ישראל על אמנת אימוץ, אך אלו אינן מאפשרות אימוץ על ידי זוגות חד־מיניים, ורק מדינות אחדות מתוכן מאפשרות אימוץ על ידי רווקים. האפיק של הורות חד־מינית באמצעות אימוץ כמעט אינו בר ביצוע אפוא.

משפחתיות ואידיאולוגיה הדוגלת בילודה בישראל
אומנם תופעת הגייבי־בום בישראל היא חלק ממגמה כללית שמאפיינת את צפון אמריקה ורוב ארצות צפון אירופה ומערבהּ, אך היא גם מתייחדת במאפייניה וחריגה בממדיה, בהיותה תוצר של התנגשות תרבותית בין קִדמה טכנולוגית וערכים נאו־ליברליים ובין ערכי משפחה שמרניים דומיננטיים ומקומה המרכזי של הדת במדינה. המשפחה החד־מינית בישראל הופכת כך למקרה מבחן מרתק.

החברה הישראלית מאופיינת ב"משפחתיוּת" (familism): למשפחה מקום מרכזי בחיי הפרט והקולקטיב (פוגל־ביז'אוי, 1999). מרכזיותם של ערכי משפחה שמרניים בתרבות הישראלית משתקפת, בין השאר, בשיעורי נישואין גבוהים, שיעורי גירושין נמוכים ושיעור נמוך ביותר של צאצאים הנולדים מחוץ למסגרת הנישואין. על פי הערכות, בשנת 2007 רק 3.5% מהילדים בישראל נולדו מחוץ למסגרת הנישואין, בהשוואה ל-37% בארה"ב בשנת 2005 ול-55% בשוודיה בשנת 2000 (ראו Shechner et al., 2010).

האקלים התרבותי המשפחתי מלוּוה באתוס פרו־נטליסטי — מערך של אמונות, עמדות ופרקטיקות המעודדות ילודה, מאדירות את תפקיד ההורות ומדגישות את היתרונות שבהולדת ילדים וגידולם. אתוס זה משקף בישראל את התפיסות החברתיות הרוֹוחות ואת המדיניות הממסדית גם יחד. העדות הטובה ביותר לאידיאולוגיה הפרו־נטליסטית באה לידי ביטוי בשיעור הילודה עצמו, שהוא הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות (ע' זיו, 2020).

מרכזיותם של מוסד המשפחה ושל האתוס הפרו־נטליסטי בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל היא תוצר משולב של כמה גורמים: מרכזיותו של מוסד המשפחה ביהדות, הטראומה הקולקטיבית של השואה, כמו גם "המרוץ הדמוגרפי" של הפרויקט הציוני, שכן בחברה היהודית־ישראלית נקשרה אידיאולוגיה פרו־נטליסטית מראשית דרכה בקשר הדוק עם האידיאולוגיה הציונית. לאימהוּת של נשים יהודיות בישראל נודעת משמעות לאומית, ולכן היא מכוּננת בידי השיח ככרטיס הכניסה להשתתפות בקולקטיב, בדומה לשירות צבאי אצל גברים (ברקוביץ, 1999; השילוני־דולב, 2013). לפיכך סובייקטים הומו־לסביים הוגדרו כמי שמשתמטים מחובתם כלפי הקולקטיב ואינם משתתפים במאמץ הלאומי (Ziv, 2020). הומוסקסואליות נתפסה, לפי היגיון זה, כאיום — לא רק על הסדר המשפחתי, אלא בראש ובראשונה על המשכיות הלאום היהודי.³

לא מפליא אפוא שהצלחת מאבקה של הקהילה הגאה בישראל נשען, במידה רבה, על חתירתם של הומואים ולסביות להשתתף בתפקידים שייעדה הציונות לגברים ולנשים, קרי: הזכות לשרת בצבא והזכות להעמיד צאצאים ולקיים חיי משפחה (Kadish, 2005). רעיון זה מעלה על הדעת מושגים כמו הומונורמטיביות והומולאומיות, הנשמעים תדיר בשיח העולמי העכשווי על זכויות הקהילה הגאה, ועל הפוליטיקה שלה.

הומונורמטיביות, הומולאומיות והזכות להורות
את המושג "הומונורמטיביות" טבעה התיאורטיקנית הקווירית וחוקרת התרבות ליסה דאגן, בהתייחס לפוליטיקה מינית נאו־ליברלית שאינה מאתגרת את ההנחות והמוסדות ההטרונורמטיביים הדומיננטיים, אלא דוגלת בתרבות הומו־לסבית מופרטת, שעברה דה־פוליטיזציה ומעוגנת בביות ובצרכנות. ג'סביר פואר, תיאורטיקנית קווירית עכשווית נוספת, צעדה צעד נוסף וטבעה, בהתבסס על המשגה זו של דאגן, את המושג "הומולאומיות" — שאותו היא הגדירה "הומונורמטיביות לאומית", שבמסגרתה גופים הומואיים מבויתים מספקים תחמושת לחיזוק הפרויקט הלאומי (Duggan, 2004 ו-Puar, 2007 אצל גרוס, 2013).

הומולאומיות היא תהליך שבו ההומוסקסואל נהפך ממי שנתפס כמאיים על המדינה, למי שנחשב למשולב בתוכה, ואף למי שמבחין אותה ממדינות יריבות במידת הליברליות שלה. הומונורמטיביות והומולאומיות משמשות תנאים מקדימים לפעילות המכונה "פינקוושינג" (pinkwashing), קרי: שימוש בזכויות של הקהילה הגאה בכלל, ושל הומואים בפרט, ככלי תעמולה בידי המדינה, ולחתירה המשלימה של הומואים ולסביות להכרה ולשילוב, תוך ניתוקה של פוליטיקת הזכויות הלהט"בית מסדר יום רחב יותר של זכויות אדם (גרוס, 2013; ע' זיו, 2020). מגמות אלו הביאו לצמיחתו של שיח "הזכות להורוּת" בקרב הקהילה הלהט"בית בישראל, ובמסגרתו הובנתה ההורות כאחת מזכויות האדם הבסיסיות, ואף כחלק מזכויות האזרח, שכל אזרח הממלא את חובותיו, זכאי להן (ע' זיו, 2020).

באקלים החברתי המתואר, חשיבות מכרעת מיוחסת לקשרי שארוּת גנטיים (genetic kinship). היא באה לידי ביטוי בשיעור הצריכה הגבוה בעולם של טכנולוגיות עזר לפריון, ובמדיניות מתירנית במיוחד בכל הנוגע לזמינותן ולמימונן הציבורי: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמממנת מספר בלתי מוגבל של טיפולי הפריה חוץ־גופית ((IVF לכל אישה עד גיל 45, גם כאשר מדדים רפואיים מעידים כי הסיכויים להשגת היריון קלושים (Gooldin, 2013). המדיניות הרפואית בישראל כוללת נכונוּת ליטול סיכונים לבריאות האישה והוולד, הגבוהה מן המקובל על פי המלצות ארגון הפריון העולמי (IFFS). מדיניות זו, המבכרת טיפולי הפריה חוץ־גופית על פני נתיבים חלופיים להורות, כמו תרומת ביצית או אימוץ, לא רק משקפת את מקומן הנבדל של הורות גנטית והורות חברתית בהיררכיה החברתית, אלא גם מנציחה אותה (השילוני־דולב, 2013; Birenbaum-Carmeli, 2020).

הקשר הגנטי נתפס כחלק אינטגרלי מן השאיפה לחיזוק הקולקטיב היהודי, ובהמשך לכך כהצדקה לתביעות הפוליטיות והטריטוריאליות של המדינה הציונית. קשר דם נתפס, בהתאם, כחזק דיו לקיים כל מבנה משפחתי, לרבות מבנים חלופיים, ואילו הורות לא־גנטית מסומנת כאיום, או כנחותה (השילוני־דולב, 2013).

תופעת הגייבי־בום הישראלית מושפעת אפוא מהאקלים המשפחתי והפרו־נטליסטי המקומי בכמה דרכים: אקלים זה מגביר את הרצון של זוגות חד־מיניים לגדל ילדים, שכן חיי משפחה מייצגים את ה"טוב" האולטימטיבי, וכל צורת חיים אחרת נתפסת כפחותת ערך; הוא מנרמל את השימוש בטכנולוגיות פריון ומגביר את הקבלה הציבורית של משפחות חד־מיניות ואת ההכרה בהן (Ziv, 2020). לפיכך בישראל הן אימהות לסביות הן אבות הומואים מדווחים על חוויה של השתייכות חברתית גוברת משהפכו להורים (Ben-Ari & Livni, 2006; סלמן־שגיא, 2019). אולם שאלת מעמדם של הורים מגדלים (לא־ביולוגיים) מוסיפה להיות מקור למצוקה.

הואיל וצמיחת התא המשפחתי החד־מיני בישראל קשורה בקשר הדוק למגמות הומונורמטיביות והומולאומיות, מרבית ההורים שראיינתי הפגינו שאיפות אסימילטיביות ברורות: אימוץ פרקטיקות מגוונות של נרמול ושאיפה לגדל ילדים הטרונורמטיביים מבחינה מינית ומגדרית, הפנמת שיח השארות ההטרונורמטיבי, המייחס להורה הביולוגי קדימות או בעלות על הילד, הגנה על גבולות היחידה המשפחתית הגרעינית, ולצידה ייחוס משקל רב ליחסים עם המשפחה המורחבת.

כמה מילים על המחקר
ספר זה הוא פרי מחקר פסיכואנליטי־איכותני. החומרים שיובאו לפניכם לוקטו מתוך מפגשים עם משפחותיהם של שלושים ושלושה ילדים בטווח הגילים שבין ארבע לשש — טווח המזוהה מבחינה התפתחותית עם השלב האדיפלי.

המפגשים נערכו בסביבתן הטבעית של המשפחות, מנהריה בצפון ועד באר שבע בדרום. שהותי בבית המשפחה לאורך שעות אחדות סיפקה לי הזדמנות ללקט מידע תצפיתי על דפוסי האינטראקציה בין בני המשפחה: באילו כינויים פונה הילד לכל אחד מן ההורים? באילו נסיבות, או מתוך אילו צרכים, יפנה לכל אחד מהם? מהי חלוקת התפקידים בין ההורים, וכיצד מתמקם כל אחד מההורים מול הילד? איך מתמודדים בני המשפחה עם אינטראקציה משולשת, ועם רגעים אינטימיים בין שניים שכוללים הדרה של השלישי? עד כמה מתקיים מגע פיזי בין ההורים, ובין כל אחד מן ההורים לילד?

את המידע התצפיתי עימַּתִּי עם חומרים שנאספו בראיונות שקיימתי עם ההורים ועם הילדים. עם ההורים — שנים עשר זוגות של אימהות לסביות ואחד עשר זוגות של אבות הומואים — ערכתי ראיונות עומק זוגיים, ללא נוכחות הילד, ובהם נשאלו על בחירתם להביא לעולם ילד באמצעות תרומה גנטית, ועל ההשפעות של בחירה זו על חלוקת התפקידים ההורית, כמו גם על דפוסי ההעדפה של הילד מינקותו, הרגלי המשחק שלו והפנטזיות שהוא מבטא. לצד המידע שהופק במישרין מדיווחיהם של ההורים, חולצו גם תכנים ודפוסי פעולה לא־מודעים באמצעות קשב לבחירת המילים (לרבות השמטות, חזרות, סתירות וכשלים לוגיים), לדימויים ולסמלים, כמו גם לרבדים לא־מילוליים בתקשורת. קשב מיוחד הופנה לפליטות פה, חלומות ומהלכים אסוציאטיביים, אשר על פי החשיבה הפסיכואנליטית מספקים צוהר ללא־מודע.

הראיונות עם הילדים עסקו במושג המשפחה בכללותו ובחוויות המשפחתיות האישיות של כל ילד וילדה, בדפוסי ההעדפה ובדפוסי ההתאהבות שלהם ובשאלה כיצד הגיעו לעולם. כדי להתחקות אחר ייצוגיהם המופנמים ואחר הפנטזיות הלא־מודעות שלהם, ומתוך הנחה שתקשורת מילולית בגילים אלה אינה מפותחת דיה לשם ביטוי המורכבות הרגשית שעשויה להתלוות לנושאים הנדונים — שולבו בריאיון עם כל ילד שתי מטלות השלכתיות.

המטלה הראשונה הייתה מבחן התפסה ייחודי שגובש לצורך המחקר, בהתבסס על מבחן ההתפסה המקובל באבחון ילדים (Children Apperception Test-A). מבחן CAT-A מורכב מעשרה כרטיסים ועליהם איורים של בעלי חיים מואנשים. הילד מתבקש לחבר עליהם סיפור כדרך ביטוי של חיי הפנטזיה שלו: ייצוג של הדמויות המשמעותיות ויחסיו עימן, תחושותיו, משאלותיו, הקונפליקטים שלו ודרכי התמודדותו איתם (Bellak & Bellak, 1949; Byrd & Witherspoon, 1954). הואיל והכרטיסים המקוריים מגרים סוגיות התפתחותיות מגוונות, שחלקן אינן רלוונטיות לנושא המחקר, נבחרו שני כרטיסים שעוסקים בקומפלקס אדיפוס ובסצנה הראשונית, ויתר הכרטיסים הוחלפו בתמונות שנמצאו מתאימות לצורך העלאת התכנים הלא־מודעים שעל הפרק. כיוון שהמחקר ממילא לא ביקש להעריך את תשובות הילדים בהתאם למדדים התפתחותיים, או להשוות את התשובות באופן אמפירי לתשובות האופייניות לילדים שגדלים במשפחות הטרונורמטיביות, לא הייתה מניעה לוותר על הכרטיסים המקוריים, שעליהם הצטבר מידע מחקרי רב. על בסיס התמונות שהוצגו לילדים במחקר, יצרה המאיירת ענבר הלר אלגזי סדרת כרטיסים חדשה, ואלו יוצגו בספר לשם המחשה, לצד שני כרטיסי CAT-A מקוריים. (רשימת הכרטיסים השלמה, לרבות התכנים שנועדו להפיק, מופיעה בסוף הספר.)

המטלה השנייה הייתה ציור משפחה בפעילוּת (Kinetic Family Drawing) — טכניקה השלכתית המשקפת את ייצוגי המשפחה המופנמים, לרבות השפעות של התרבות ותת־התרבות שאליהן משתייכת המשפחה (Handler, 1996; Burns & Kaufman, 1972). ההנחיה המקורית במטלה זו מכַוונת את הילד לצייר את המשפחה שלו; אך כדי להתקרב לשאלת הייצוג של מושג ה"משפחה" בעיניו של הילד, ולמשקל המוענק בתוך ייצוג זה לחוויה המשפחתית, לסכמות התרבותיות ולמשא ומתן המתקיים ביניהן, העדפתי להתבסס על אחד הנוסחים החלופיים המוצעים בספרות, ולבקש מהילדים לצייר כל משפחה העולה על רוחם, כל עוד בני המשפחה עוסקים בפעילות כלשהי (Handler, 1996). כמקובל, הפניתי אל הילדים שאלות הבהרה בנוגע לפרטים שהופיעו בציוריהם, וביקשתי מהם לספר סיפור על המשפחה שציירו.

בגילי ארבע עד שש תכנים אדיפליים צפויים להופיע בקדמת הבמה; ילדים בשלב זה מבקשים לשמוע שוב ושוב את סיפור הלידה שלהם, ונוטים ליהנות ממשחקי פנטזיה וציור, המספקים להם מרחב לעיבּוד רגשי (פרויד, 2002ו; קליין, 2002ג; פרויד, 2002ו; Corbett, 2009; Aron, 2014). המטלות תוכננו מתוך שאיפה לספק לילדים הזדמנות לעיבוד משמעותי של תכנים המעסיקים אותם ממילא, בשפה שהם מורגלים בה, ומתוך אמונה שהמשפחה תצא נשכרת מעיסוק משותף בתכנים אלה. אכן, במרבית המקרים הפגינו הילדים הנאה רבה מן הפעילות. במקרים אחדים עלו במטלת ההתפסה סימני מצוקה בילד כמו צחוק פרוע, ביטויי תוקפנות או קושי להתרכז במטלה. במקרים אלו ניסיתי להציג לילד תמונה המציגה תכנים ניטרליים או חיוביים יותר, כדי לסיים את המטלה בתחושה טובה, ואז הצעתי לו לשוב לחיק ההורים. לאחר הרגעה מצידם הזמנתי את הילד לשחק באחד המשחקים החביבים עליו, תוך ויתור על המשך המטלות. כדי להגן על זהות הילדים, כל המשתתפים בספר זה — בגירים וקטינים כאחד — מוצגים בשמות בדויים. כמו כן הקפדתי להסוות מאפיינים העלולים לחשוף את זהות המשפחות.

הצלבת המידע שהופק מהתצפיות, מהראיונות ומהכלים ההשלכתיים, והצבתו בהקשרים תיאורטיים ואמפיריים מגוּונים, הניבו חומרים עשירים ומרתקים שיובאו לפניכם בספר זה. בתחילת הדרך שבתי מהמפגשים עם המשפחות בתחושה ש"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה", ולפיכך לא אוכל לומר על המשפחות האלה, אלא שהן משפחות ככל המשפחות שאני מכירה. אולם ככל שהעמקתי בחומרים ועיבדתי אותם, כך הלכו והפציעו מתוכם תמות בעלות משמעות, ולבסוף, מתוך תהליכי פירוק ובנייה מחדש חוזרים ונשנים, נרקמה גם מערכת הסבר שיטתית.

תודות
ברצוני להודות לחברי ועדת פרס בהט על בחירתם להעניק לכתב היד את פרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת תשפ"א; לפרופ' דפנה ארדינסט־וולקן, לשרון חנוכה בן־שימול ולשושי לבר, מהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, ולדוד גוטסמן והוצאת פרדס — על הליווי החם והמסור בשלבי הפקת הספר; לדפנה שוופי על עריכת הלשון המוקפדת והמקצועית; ליואב רוזן על עריכת הדוקטורט הארכני לכתב יד קולח; לקרין אדמס על ההרשאה להציג בספר שני כרטיסים ממבחן ה-CAT-A ולענבר הלר אלגזי (ינפוש) על סדרת האיורים שיצרה לספר ברגישות השמורה למי שמכיר את שפת הנפש הילדית, את מעמקי הלא־מודע.

תודה לפרופ' דנה אמיר על הקריאה הנדיבה והעידוד הפעיל; למרגנית עופר, שהציעה את עצמה כסכין להתחדד בה וכבת לוויה להתנחם בה; לד"ר אסתר רפפורט על ההערות המועילות והתמיכה האוהדת בהוצאת הספר לאור.

תודה לעו"ד דפנה כהן־סטאו על הייעוץ בסוגיות משפטיות; לאבי שרוף על הייעוץ בסוגיות דיאגנוסטיות ולד"ר מיה לביא־אג'אי על בסיס הידע במתודולוגיות איכותניות; לפרופ' גבע שינקמן, לד"ר עופר מאורר, לד"ר רון נסים, לד"ר עופר סלמן־שגיא, לשרון זק ושוב למרגנית עופר — על השיתוף בחומרים שטרם פורסמו, ועל תובנותיכם יקרות הערך; לעומר רתם, ד"ר נוגה אריאל, ד"ר גלית אטלס, "חבורת הבנות חוזרת" ו"בנות הסהרו", ובייחוד לחברתי הקרובה ד"ר שיר בר־אמת — על הקו החם להתייעצויות אובססיביות.

תודה עמוקה שמורה בליבי לפרופ' ניצה ינאי ולד"ר עמל זיו, מנחי עבודת הדוקטור שעליה מבוסס ספר זה, על תרומתם האדירה לניסוח הרעיונות — זו בורקת ברקי יצירתיות וזה חוצב בדייקנות שירה — על שהרעיפו עליי בנדיבות מאוצרות הידע שלהם, וקיבלו את אלה שלי בנדיבות לא פחותה; לפרופ' עמנואל ברמן, בור סוד לתיאוריה הפסיכואנליטית, על יכולתו הנדירה לזהות את העסיס הצפון בפירות בוסר ולהביאם, מתוך סקרנות ומסירות ענווה, לידי הבשלה; לד"ר ענת פלגי־הקר, עמוד האש ורוח חג המולד של העתיד, שספר זה ממשיך את הדרך שסללה עבודתה החלוצית; ללו ארון ז"ל, שמורשתו כתיאורטיקן התייחסותי, אשף החשיבה ההשוואתית ומספר סיפורים, נוכחת בין השורות; ליעל חנין, על הערותיה הנבונות, על היותה חוף וחלון לרוח; לאבנר ברגשטיין, על תרומתו המתמשכת להתפתחות חשיבתי — תודה לכולכם על ההשראה ועל ההרשאה. זו זכות גדולה לראות בכם בית גידול מקצועי.

תודה למשתתפי המחקר, שפתחו לפניי את ביתם וצפונות נפשם.

לבני משפחתי האהובים שגורלותינו נקשרו אלו באלו מתוקף דם או חוק, ולאלו ששָם מתוך בחירה בלבד.

לאורן מחמל נפשי והאני המסייע שלי,

לעמל בבת עיני.