נמלטים

מבוא
אין הווה או עתיד — רק העבר קורה שוב ושוב.

ליאון יוּריס, "טְריניטי"

מפלת הרייך השלישי השאירה מיליוני גרמנים, שהורגלו לשרת את מכונת הכיבושים ורצח העם של היטלר, משוללי תעסוקה ונטולי תכלית רעיונית שתכוון את חייהם. מקצתם היו חיילים מקצועיים, עובדי מדינה ואנשי מודיעין שהַזיקה לנאציזם הכתימה את שמם. אחרים היו "מאמינים אדוקים" באידיאולוגיה הנאצית, חברים בארגוני ביטחון נאציים כגון הס"ס והס"ד, או אחראים ישירים לרצח עם ולפשעי מלחמה אחרים.

האחרונים, לכל הפחות, היו אמורים להישפט על פשעיהם, לאחר שבעלות הברית המנצחות נשבעו לרדוף אחריהם "מסוף העולם ועד סופו". למעשה, לא יותר מקומץ מנהיגים נאצים הועמדו לדין בפני הטריבונל הבינלאומי בנירנברג. תוכניות לדֵה־נאציפיקציה יסודית של החברה בגרמניה המערבית גוועו בקול ענות חלושה ככל שהתברר כי טיהורה של גרמניה המערבית מן החיילים המקצועיים ועובדי המדינה של היטלר, או אפילו מחברי המפלגה הנאצית, ייקר את ניהולה באופן שלא יהיה אפשר לעמוד בו.

מכיוון שכך, הרפובליקה הפדרלית שקמה מהריסות הרייך השלישי, אף כי חרתה על דגלה ניתוק גמור מן העבר הנאצי של גרמניה, נמלאה יחידים שהסתירו שלדים נאציים מביכים בארונות שלהם. הדבר היה נכון במיוחד בשירותי המודיעין של הרפובליקה הפדרלית, שראו בנאצים לשעבר סוכנים מהימנים במיוחד במאבק נגד הקומוניזם — וסוכני השפעה שימושיים במיוחד, שניתן בנקל להכחיש את הקשר עימם, בארצות העולם השלישי.

לא היה מחסור בסוכנים נאצים מהימנים לכאורה מעין אלה, שכן אלפי פושעי מלחמה כבר חמקו לכל קצווי תבל, ורבים אחרים הגיעו להסדרים משלהם עם בעלות הברית המערביות. מצד שני, ועל אף התפיסה הרואה בנאצים לשעבר אנטי־קומוניסטים מושבעים, רבים מהם הגיעו להסדרים דומים עם ברית המועצות וגרורותיה ואף פיתחו קשרים אידיאולוגיים עימן. אחרים היו לסוחרי נשק עצמאיים, למרגלים ולמפעילי סוכנים במסווה כזה או אחר, ועניינם היחיד היה קבלת תמורה כספית על הכישורים שפיתחו בשירות הרייך השלישי. לבסוף, היו גם מי שטיפחו פנטזיות בדבר תחייה של הנאציונל־סוציאליזם. לאמיתו של דבר, כפי שנראה, הגבול המפריד בין פרו־מערביים, פרו־סובייטיים, שכירי חרב עצמאיים ורֵוואנשיסטים נאצים היה על פי רוב מטושטש, ולעיתים קרובות היו בהם שפעלו בשירותו של יותר מגורם אחד באותו הזמן, החליפו צדדים ושימשו סוכנים כפולים ואפילו משולשים.

בסופו של דבר, מכל מקום, הנשכרת העיקרית מהפשרה המוסרית שעשתה גרמניה המערבית היתה ברית המועצות: גם משום שהפשרה הזאת פתחה פתח לסוכנים הכפולים שלה ואפשרה להם לחדור לתוככי המנגנונים הפנימיים של השלטון בגרמניה המערבית, וגם משום שקשרים עם פושעים נאצים היו נטל פוליטי של ממש על המערב־גרמנים, שנתפסו במידה רבה כיורשיו של הרייך השלישי. למעשה, החשיפה הבלתי נמנעת של הקשרים האלה שיבשה את היכולות המודיעיניות של גרמניה המערבית נגד גרמניה המזרחית והסובייטים למשך עשרות שנים — בדיוק על פי התוכנית של מוסקבה.

ההיבְּריס והאשליה העצמית, שהובילו את ההנהגה הפוליטית ואת הצמרת המודיעינית של גרמניה המערבית להסתמך על פושעים נאצים, הדהדו מבחינות רבות את האשליה העצמית נטולת היסוד של סוכני ההשפעה כביכול האלה, שחלמו למלא תפקיד עצמאי בין הגוש המערבי לגוש המזרחי. בין מסעדות יוקרה בגרמניה לנמלים שורצי מבריחים ביוגוסלביה, ובין בתי מסתור בדמשק למאחזים פשיסטיים בספרד של פרנקו, נאצים ותיקים וניאו־נאצים צעירים יותר יצרו רשת כאוטית של השפעה ושל מידע. אוטרק"ו (OTRACO), חֶברה לסחר בנשק שהקימו נאצים אחדים, אפילו פנטזה להיות הפטרון של מהפכנים ולאומנים ערבים, מימנה תנועות ניאו־נאציות בכל אירופה וכוננה בסיס לתחייה "לאומית" גרמנית.

פליטים נאצים, ופקידים בכירים ברפובליקה הפדרלית שהשליכו את יהבם עליהם, לא היו בעלי העניין היחידים שנפלו קורבן לאשליות. הערכות שגויות בדבר מידת המהימנות וההשפעה של סוכנים נאצים הובילה את הסי־איי־אֵי להפקיד בידיהם את הקמתן של רשתות עורפיות חשאיות של כוחות גרילה אנטי־קומוניסטיים במדינות הלוויין של ברית המועצות, שהיו אמורות לפעול עם פריצתה הבלתי נמנעת של מלחמת העולם השלישית. ובצורה שונה מאוד, הצללים הארוכים שהטילו הזיכרונות ממלחמת העולם השנייה ומן השואה, זיכרונות אשר לוּבּוּ על ידי משובותיהם המסוכנות של נאצים שלוחי רסן במזרח התיכון, הובילו את צרפת ואת ישראל לתגובת יתר מסיבית על מעורבותם של מבריחי נשק גרמנים באלג'יריה ושל מדעני טילים גרמנים במצרים. תגובות היתר האלה העמידו בסכנה אינטרסים חיוניים לאומיים, כמו גם את החזית המשותפת נגד האיום הסובייטי הממשי מאוד והנוכח מאוד.

מטרתי בספר הזה היא לספר את סיפורם של שכירי החרב הנאצים בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ולהסביר את משמעות התופעה ואת הדרכים שבהן התלכדה עם האירועים הגדולים יותר של המלחמה הקרה, ועם הדרמה של המאבק הפְּנים־גרמני, של הסכסוך הישראלי־ערבי ושל המלחמות הסודיות של השירותים החשאיים. בחלק הראשון, "מפלה ותחייה", נעקוב אחר התפתחותו של השירות החשאי המערב־גרמני למן ראשיתו בקבוצה של שכירי חרב בשירות ארצות הברית ועד תור הזהב שלו כסוכנות ביון החוץ היחידה של הרפובליקה הפדרלית. נתאר בקווים כלליים את האשליות של מייסדו, הגנרל ריינהרד גֶהלֶן, שהאמין כי מומחי ביטחון נאצים הם שיוכלו לשמש אותו בצורה הטובה ביותר במלחמה בקומוניזם ובקידומו האישי. ואולם כשהעסיק שכירי חרב נאצים וחלק עימם את הפנטזיות שלהם, גהלן חשף את עצמו לחדירה רוסית וטמן את הזרעים לחורבנו שלו.

בחלק השני, "נשורת ותוצאות", נרחיב את היריעה ונציג מבצעים חסויים ברחבי העולם. נראה איך סוחרי נשק ומרגלים עצמאיים נאצים הגו מזימה עולמית להברחת נשק, מתוך כוונה לנצל את רווחיהם לשם התעצמות פוליטית והתעשרות אישית. אפופי פנטזיות על כסף קל ועל תחייה נאציונל־סוציאליסטית ממשמשת ובאה, הם עוררו אשליות ופחדים בצרפת ובגרמניה המערבית, ודחפו את "שירות הביון הפדרלי של גרמניה" (BND) ואת מקבילו הצרפתי, "השירות לתיעוד חיצוני ולסיכול ריגול" (SDECE), לחתור תחת האסטרטגיות של ממשלותיהם במבצעים חשאיים פרועים. "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים" (או בשמו המקוצר והמוכר יותר "המוסד"), סוכנות הביון של ישראל, לא טמן את ידו בצלחת ורדף אחרי אי־אילו שכירי חרב נאצים בעודו עושה שימוש באחרים במסגרת הסכסוך הישראלי־ערבי. בחלק השלישי והאחרון, "רעשי משנה וצללים", נראה איך המוסד, שנדחף לפעולה מתוך חרדות קיומיות לא רציונליות, פתח במסע טרור והפחדה חשאי נגד מדעני טילים גרמנים במצרים, ובזאת הביא למשבר כמעט סופני בין מדינת היהודים לגרמניה המערבית. אף על פי כן, המוסד השתמש במבצעים חשאיים גם כדי לפתור את הסכסוך הזה, עם השלכות לא צפויות על המערכה שניהלה ישראל עצמה נגד פושעים נאצים נמלטים.

***

הספר שלפניכם מברר שלושה נושאים עיקריים. הראשון הוא אסטרטגיות ההתמודדות וההסתגלות שאימצו מי ששירתו את הרייך השלישי בעקבות מפלתו. לאור המציאות הממשית של המלחמה הקרה, לא התאפשר אלא לגרעין זעיר של קנאים חדורי אשליות לדבוק באידיאולוגיה ובפרקטיקה הנאציות בשלמותן. ובכל זאת, מעטים מהם היו מסוגלים להיפטר לחלוטין מערימת האשפה של היטלר, ועימה מתריסר או יותר שנים מחייהם. במקום זאת, הם דבקו ביסודות שהיטיבו יותר מאחרים לקדם את הרעיונות שלהם, וחיפשו הזדמנויות לשלב את אלו בעולם שלאחר המלחמה. היו שבחרו באנטי־קומוניזם וביקשו להתייצב לצד המערב, אחרים בחרו בסלידה מן הדמוקרטיה המערבית והתייצבו לצד המזרח, ועוד אחרים התמקדו באנטישמיות ונשבעו להמשיך במאבק ביהודים גם מארצות הנֵכר. בחירות מעין אלה כמעט תמיד דרשו פשרה. נאצים לשעבר שהמאבק בקומוניזם היה עבורם המטרה החשובה ביותר, למשל, נאלצו לאמץ לליבם את הדמוקרטיה המערבית. אלה שרצו להמשיך "להילחם ביהודים" מצאו את עצמם נוטים לכיוונה של ברית המועצות, האויב השנוא ביותר על היטלר. רבים נשבעו להיות "ניטרלים", וסכסכו בין שחקנים שונים שנטלו חלק במלחמה הקרה — אמריקאים, גרמנים, רוסים, ערבים, אפילו ישראלים — לבין עצמם, מתוך מטרה להתעשר ככל האפשר בלי להתחייב לאף אחד מהם. הגמישות האידיאולוגית הזאת מסבירה את הנוכחות של שכירי חרב נאצים בכל פינה בזירת המאבק העולמית בין מעצמות־העל בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20.

הנושא השני המבורר בספר הוא עוצמתן של האשליה ושל ההונאה העצמית. היו כמובן האשליות של נאצים ותיקים, של ניאו־נאצים ושל מעריצי הרייך השלישי, שהאמינו כי לאמיתו של דבר הם כוח עצמאי שמסוגל לתמרן מדינות ומעצמות־על במלחמה הקרה. אבל הספר עוסק גם בשדים מן העבר ובחרדות הקיומיות שהתעוררו בקרב מי שראו אפילו צל צילָם של נאצים בחצרות האחוריות שלהם. בעשורים שלאחר 1945 היתה למילה "נאצי" השפעה חזקה על הקהלים של המלחמה הקרה, בין אם עיתונאים ובין אם מנהיגים פוליטיים או אנשי מודיעין. בשל הטראומה של המלחמה ורצח העם, נטו קובעי מדיניות לייחס חשיבות מופרזת לשכירי חרב נאצים, וכך העניקו להם עוצמה רבה יותר מכפי שהיתה להם. התגובות שעוררו שכירי החרב הנאצים בקרב ממשלות ושירותי ביון, יותר משכירי החרב הנאצים עצמם, הן שהשפיעו בפועל על מהלכה של המלחמה הקרה, על ההיסטוריה של גרמניה ועל זו של הסכסוך בין ישראל לשכניה הערבים.

לבסוף, הספר מברר אופני פעולה של מנגנונים פנימיים בסוכנויות ביון, ואת חוסר ההתאמה התכוף בין מבצעים חשאיים למדיניות לאומית. במלחמה הקרה, פעולה חשאית תפסה לעיתים קרובות את מקומה של חשיבה פוליטית עקבית והובילה מדינות לקנוניות ומשברים בינלאומיים. נראה איך השירותים החשאיים בגרמניה, בצרפת ובישראל חתרו תחת המדיניות של ממשלותיהם על ידי טוויית קנוניות וטיפוח קשרים עם שכירי חרב נאצים, וגם על ידי לחימה בהם, וכך מנעו מקובעי מדיניות לשקול באורח רציונלי את האמצעים והמטרות שלהם. ביסודו של דבר, פעילויות חשאיות התבררו כמועילות רק כאשר הן היו קשורות קשר הדוק ליעדים פוליטיים מציאותיים וניתנים להשגה.

***

מי שכותב היסטוריה של מבצעים מודיעיניים מתמודד בהכרח עם קשיים מרפי ידיים. רוב הארכיונים של סוכנויות הביון מסווגים וסגורים בפני חוקרים, וחלק גדול מהחומר הנגיש אינו מהימן ומבוסס על הדלפות, על כתבות סנסציוניות ועל ספרי זיכרונות מגמתיים. עד לאחרונה, חוקרים יכלו לשחזר, במקרה הטוב ביותר, רק תמונה חלקית, ובמקרה הגרוע יותר תמונה לא מדויקת. למרבה השמחה, בשנים האחרונות שירותים חשאיים רבים פתחו חלקית את הארכיונים שלהם. כך, הספר שלפניכם מסתמך בראש ובראשונה על מסמכים של סוכנויות הביון האמריקאיות, הגרמניות והישראליות, אשר לאחרונה בוטל הסיווג הסודי של רבים מהם, נוסף על רשומות דיפלומטיות, פוליטיות, משפטיות, משטרתיות וצבאיות. בכמה מקרים, כמו מסמכים מסוימים של המוסד, החומרים מתפרסמים כאן לראשונה.

כתיבת הספר הזה היתה בוודאי קשה הרבה יותר מכפי שהיתה לולא הפתיחוּת הבלתי צפויה של מחלקת ההיסטוריה של המוסד, שאפשרה לי גישה לחומרים שהיו מסווגים עד כה. הפתעה נעימה היתה גם שיתוף הפעולה שזכיתי לו מצד סוכנויות המודיעין בגרמניה, כגון המשרד הפדרלי להגנת החוקה (BfV) ושירות הביון הפדרלי. לעומת זאת, הארכיונים של השירותים החשאיים הסובייטיים ושל מדינות ערביות נותרו סגורים, ואילו הארכיונים של סוכנות הביון הצרפתית, השירות לתיעוד חיצוני וסיכול ריגול, נותרו סגורים כמעט לחלוטין. במקרים כאלה היה עלי להסתמך על סודות שהודלפו, על עדויות לא ישירות, על תקשורת אישית, על זיכרונות ועל מחקרים קודמים המבוססים על מידע פנימי, שאותם בחנתי בזהירות מרבית. במקרה הצרפתי עמד לרשותי מספר קטן של מסמכים. למרבה המזל, ארכיון מיטְרוֹחין בקיימברידג' מציע בין היתר סקירות חשובות, גם אם חלקיות מאוד, של עולם הצללים של המודיעין הסובייטי. תמיד העדפתי מסמכים ראשוניים על פני תיאורים מכלי שני, וזאת כדי לנסות ולשמוע את הקולות של הנפשות הפועלות עצמן, ולנסות להבחין בין אמת, סילוף וכזב. כשהיה עלי לבחור בין תיאורים מתנגשים, העדפתי עדויות שתאמו יחסית לראיות זמינות אחרות, ונמנעתי מתיאורים סנסציוניים שאינם נתמכים ומאושרים על ידי עדות נוספת, גם אם אלה הופיעו ונפוצו בספרות ההיסטורית מזה עשרות שנים.

הסתמכתי גם על עבודות מצוינות מאת מחברים שונים, בהם ועדת ההיסטוריונים העצמאית של שירות הביון הפדרלי, אשר פרסמה בשנים האחרונות מספר רב של ספרים על ההיסטוריה של השירות הזה בשנים 1968-1945, וכן מומחים להיסטוריה של המוסד, של השירות לתיעוד חיצוני ולסיכול ריגול הצרפתית ושל הקג"ב. כמו כן עלה בידי לראיין קומץ של משתתפים, לרבות איש המוסד המהולל רפי איתן, שעימו שוחחתי חודשים מעטים לפני מותו. ואחרון אחרון חביב, התמזל מזלי והקשבתי לעצותיהם של מומחים רבים, היסטוריונים ועיתונאים חוקרים, לפעמים במהלך שיחות ארוכות שנמשכו עמוק אל תוך הלילה. הספר הזה לא היה נכתב בלעדיהם. האחריות לטעויות, מכל מקום, כולה שלי.

1
שדה המרעה של האומללות

אין לי מושג אם הוא מנוול. יש מעט צדיקים בעולם הריגול. הוא בצד שלנו, וזה מה שחשוב.

אלן וו' דאלס, ראש הסי־איי־אי בשנים 1961-1953

החודש הוא אפריל 1945, וההתנגשות הכלל־עולמית שגררה אחריה הפלישה של גרמניה הנאצית לפולין ב־1939 עומדת לקראת סיומה. בשלב מסוים נראה שהיטלר קרוב לשעבד את אירופה כולה לשלטונו הרצחני, ולממש את האובססיה הנאצית ל"מרחב מחיה" על ידי הפיכת פולין וברית המועצות למושבות ענקיות. "תוכנית כללית — מזרח" שלו כללה חיסול כלאחר יד של 80 אחוז מאוכלוסיית פולין לפני המלחמה ושל כשני שלישים מהאוכלוסייה הסלאבית של ברית המועצות, וכמובן גירוש או השמדה גמורה של כל היהודים. הסלאבים הנותרים המעטים היו אמורים לעבוד בפרך בפיקוח המתיישבים הגרמנים, והם והשטחים העצומים שנכבשו מהם היו אמורים לספק לגרמניה הגדולה את המשאבים, את כוח העבודה ואת העומק הגיאוגרפי הדרושים כדי להתחרות במעצמות האנגלוסקסיות. מזרח אירופה תהיה עבור גרמניה הראג' הבריטי והמערב הפרוע האמריקאי בכרטיס אחד.¹ במקום כל זאת, העימות הרה האסון שהשיק היטלר בספטמבר 1939 גרר לתוכו כמעט את כל אומות העולם, הרג יותר מ־50 מיליון בני אדם והפך חלק גדול מאירופה לעיי חורבות. אף שידוע שתוכניות קרב שורדות רק לעיתים נדירות לאחר המגע הראשון עם האויב, קשה להגזים בתיאור ממדי הסתירה בין האסטרטגיה הנאצית לבין התוצאה שהביאה בסופו של דבר.

במקום לשים קץ לאיום הקומוניסטי, מלחמת העולם השנייה הובילה בסיכומו של דבר להתרחבותו הנפיצה אל תוך הרִיק השלטוני שנוצר כתוצאה מעלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. בחמש השנים שלאחריה עלו ממשלות קומוניסטיות לשלטון מיָם סין הדרומי ועד הים האדריאטי, ובמהלך עשרים השנים שלאחריה חדר הקומוניזם לארצות אפריקה המשתחררות מעול הקולוניאליזם, לדרום־מזרח אסיה ואפילו לחצי הכדור המערבי. המאבק בין האידיאולוגיה המהפכנית המתעוררת, שנתמכה בידי ברית המועצות, לבין האידיאולוגיה של השוק החופשי והחברה החופשית, שקודמה בידי ארצות הברית, הגדיר את צורתו של העולם המתהווה למשך הדור וחצי הבאים, והפך את המעצמות הגדולות הקודמות של מערב אירופה ומרכזה למשקיפות מן הצד.

במקום להרחיב את גבולות אירופה עד הרי אוּרל ולגרש את הסלאבים ה"נחותים" לסיביר, מדיניות רצח העם של גרמניה הנאצית גרמה לסובייטים, כמו גם לפולנים, לצ'כים, לבַּלטים, ליוגוסלבים ולהונגרים לגרש יותר מ־12 מיליון גרמנים אתנים מחבלי ארץ שהם ישבו ושלטו בהם מאז המאה ה־13, וכך לדחוק לאחור את הגבולות האתניים של גרמניה עד לנהר האוֹדר. במקום להבטיח את "טוהר הגזע" הדמיוני של האומה הגרמנית, נשים גרמניות ממזרח לנהר האֶלבּה נפלו קורבן למעשי אונס קבוצתיים חוזרים ונשנים, שגררו בעקבותיהם התאבדויות המוניות, טראומה נפשית וגופנית, ומקרים רבים של הריונות לא רצויים.² במקום להבטיח את הבסיס הגיאוגרפי, שהיה הכרחי בעיני היטלר לשם קיומה של גרמניה כמעצמה עולמית, עצם ההישרדות של גרמניה נעשה תלוי עד מהרה בנדיבות ובמחויבות של המעצמות האנגלוסקסיות, ובייחוד של ארצות הברית.

למען האמת, ברית המועצות כבר נקטה את הצעדים הראשונים להכתרה של ממשלות בובות גם בפולין וגם בארצות הבלקן, והתכוננה לעשות זאת גם בגרמניה עצמה. ממשלת צללים של קומוניסטים גרמנים נערכה לתפוס את השלטון מטעמם של אדוניהם הסובייטים ביום נפילתה של ברלין בידי הצבא האדום.

באפריל 1945 היום הזה כבר היה קרוב. יותר משני מיליון חיילים סובייטים הקיפו את ברלין. בינם לבין קנצלריית הרייך ניצבו פחות מ־45,000 חיילים גרמנים סדירים, שלוקטו מיחידות מדולדלות ומרוסקות, בתוספת מספר שווה של אנשי פוֹלקסשטוּרם אפורי שיער וחסרי הכשרה צבאית, של נערים חברי הנוער ההיטלראי ושל יחידות ס"ס אשר הורכבו, למרבה האירוניה, ממתנדבים בַּלטים, קרואטים ורוסים, שציפה להם מוות בטוח אילו נפלו בידי הסובייטים.³ ובכל זאת, אפילו בין החורבות המנותצות של עיר הבירה שלו, המשיך היטלר לחלום על הקמת "מעוז אַלפּיני" בדרום גרמניה ובאוסטריה, שנאצים נאמנים ישרדו בו עד שיגאלו את גרמניה הנאציונל־סוציאליסטית וישיבו אותה לידיהם בבוא ההתנגשות הבלתי נמנעת בין ברית המועצות לבעלות הברית המערביות.⁴

לגנרל ריינהרד גֶהלֶן, מנתח מודיעין בכיר שהוטלה עליו המשימה להכין את "המעוז האלפיני" הזה, היו תוכניות אחרות. הקצין דק הגו בעל עיני הפלדה אמנם היה טרוד גם הוא בענייני הישרדות, אבל לאו דווקא זו של הנאציונל־סוציאליזם, כי אם שלו עצמו, של עוצמתו האישית ושל האומה, בסדר הזה. גהלן היה בנו של מוציא לאור, רחוק מן הסטריאוטיפ של הקצין הפּרוּסי עוטה המוֹנוֹקל, ולאחר גיוסו ב־1920 פילס את דרכו בשיניים ובציפורניים בשורות הצבא הגרמני המכוּוץ שלאחר הסכם ורסאי. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון וההתרחבות המהירה של הוורמאכט, הוא הצליח להשתבץ למינוי במטה הכללי, ושם נסקה הקריירה שלו במהירות.⁵ לגהלן לא היתה שום כוונה להוריד לטמיון את הישגיו, שעלו לו במאמצים רבים, רק משום שהמשטר ששירת והמדינה שלו עצמה ניצבו בפני השמדה.

לתכלית זו קיבץ גהלן קבוצה של קצינים שותפים לדעותיו במקום מסתור מבודד ליד הגבול בין בוואריה לאוסטריה, שתיהן חלק מן הרייך הגרמני הגדול. כביש הררי התפתל שם בין האלפים הבוואריים אל ליבו של כר דשא ירוק, זרוּע פרחי בר אלפיניים. באותו אחו חשאי, בבקתת עץ כפרית שנקראה "שדה המרעה של האומללות" (Elendalm) ואשר בדרך כלל ביקרו בה אך ורק פקחי ציד ונופשים, התכוננו גהלן ושותפיו לקראת המפלה ותוצאותיה המרות. גהלן זכר בחיבה את הבקתה הצנועה. "החיים בטבע ובאוויר הפתוח", כתב לימים, "היו מקסימים באמת ובתמים".⁶ אכן, שדה המרעה של האומללות היה מקום מקסים. מחלון הבקתה ניבט מפל מים משתפך אל תוך פלג צלול, ופסגות האלפים עטויות השלג הציעו נופים עוצרי נשימה בינות לעצים.

ביושבו בבקתת העץ הרהר גהלן בוודאי בעתיד הקודר של הארץ שהוא שירת בנאמנות בשנים שחלפו, ואולי גם בתפקידו שלו באסון המסתמן. הרייך הגרמני מטיל האימה לשעבר הלך והתפורר סביבו, חילותיו הובסו, עריו היו למאכולת אש ומנהיגיו חיפשו מקלט במחתרת. ובכל זאת, הסביבה האידילית הציעה אפשרות לסוג של גאולה, סיכוי לשכוח בנוחות את חטאי העבר ולחלום על חיים חדשים. ואין ספק שגהלן, המפקד לשעבר של "צבאות זרים מזרח" (Fremde Heere Ost), סוכנות שהופקדה על הניתוח המודיעיני של החזית המזרחית, רצה לשכוח דברים רבים, ורצה עוד יותר שאחרים, בייחוד בעלות הברית המערביות, יעלימו עין מהם.

הסוכנות של גהלן מילאה תפקיד מרכזי בניתוח נקודות התורפה האתניות, הפוליטיות והצבאיות של ברית המועצות קודם לתחילתו של מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ולפיכך בהכנת התנאים למותם של מיליוני אזרחים בהתנגשות הג'נוֹסיידית שאירעה כתוצאה מכך. אף על פי כן, הוא עצמו לא האמין באידיאולוגיה הנאצית. במהלך כהונתו כראש "צבאות זרים מזרח" הוא התעלם מתורות הגזע הנאציות ותמך בגיוסם של נכסים מודיעיניים ומשתפי פעולה מקרב האומות והלאומים הממורמרים הרבים בברית המועצות, נכסים שהיתה לו כל כוונה לנצל לשימושיו אפילו עכשיו, גם אם לא באותו האופן שהתכוונו לעשות זאת אדוניו הפוליטיים הנאצים. גהלן חזה את נפילת הרייך השלישי שנים לפני כן, ונערך לקראתה, ובכל זאת, הוא לא הסתכן באופן אישי בכדי לקדם את הנפילה ולחסוך את תוצאותיה מארצו. אמנם הוא העלים עין מקשר ה־20 ביולי 1944 וניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר, ועורר את חמתו של הפיהרר בדיווחים צבאיים מנבאי שחורות, אבל הוא נמנע מלסכן את צווארו במידה מספקת להיתלות למוות במיתר של פסנתר, כפי שאירע לקומץ הקושרים האמיצים.⁷ גהלן, אף כי ראה בעצמו פטריוט גרמני, היה מעל לכול שורד וקרייריסט, והוא התכוון להישאר בחיים, ואפילו לעשות חיל, חרף המפלה. במקום לנסות לשמור על פרופיל נמוך ולהסתתר מפני בעלות הברית המנצחות, גהלן ועוזריו הקרובים התכוונו לנצל את בעלות הברית המערביות כדי לבנות מחדש את אימפריית המודיעין הפרטית שלהם מתוך אפרו של הרייך השלישי. למזימה הזאת עמדו להיות השלכות מרחיקות לכת הרבה מעבר לכל מה שמישהו מן הזוממים היה יכול לחזות.

מזלו של גהלן שיחק לו בכל הנגוע לתזמון. היטלר ירה בעצמו יום לאחר שגהלן הגיע אל שדה המרעה של האומללות, ועם מות הפיהרר התפוגגה כמעט לחלוטין התוכנית הנאצית ל"קרב אחרון" באלפּים הבוואריים. לגהלן, שהיטלר עצמו ייעד לו עמדה בכירה במבנה הפיקוד של "המעוז האלפיני", היה אכפת רק מעט מן הפנטזיות על תחייה נאציונל־סוציאליסטית. הוא הביט קדימה, וזמם לחבור לאמריקאים ולצבור עוצמה פוליטית ב"גרמניה החדשה" אשר ללא ספק תצמח מאפרו של הרייך השלישי. כדי לעשות זאת, הוא הכין בקפידה קלף מיקוח. הארכיון הסודי ביותר שלו על הצבא האדום הועתק למיקרופילמים ואוחסן בקפידה בתיבות חסינות למים. אלה הוטמנו בסביבות שדה המרעה של האומללות ובעוד כמה מקומות. גהלן קיווה להציע עסקה לשוביו האמריקאים: מודיעין יקר לאין ערוך על ברית המועצות, ורשתות סוכנים שעדיין היו קיימות בחלקן, בתמורה לחופש לו עצמו ולשותפיו הקרובים, ולחידוש הקריירה שלו כמומחה מודיעין תחת פיקוח של וושינגטון.⁸

תוכנית הפעולה הנועזת של גהלן התבססה על הנחות שלא היו שונות בהרבה מן ההנחות של ההנהגה הנאציונל־סוציאליסטית ששלחה אותו אל המעוז האלפיני המדומיין. בעודם טווים חלומות באפלולית הבונקר של היטלר, בעצם אותם ימים שהצבא האדום נערך לכבוש בסערה את "מבצר ברלין" (Festung Berlin), הפיהרר ועימו שר התעמולה יוזף גבלס ואחרים נוספים עקבו בשמחה אחר הקרע המתרחב בין הסובייטים למעצמות המערב. הם קיוו, ממש עד ההתאבדות של היטלר ושל שותפיו הקרובים, שברגע האחרון האמריקאים יפנו את נשקם כלפי הסובייטים, והרייך יינצל.

פנטזיות כאלה חוזקו בידי גהלן עצמו בתפקידו כמנתח מודיעין. "להנהגה הפוליטית [במוסקבה] ברור כי רק הרייך השלישי יכול להציב התנגדות צבאית ופוליטית לטענה הסובייטית לבעלות על אירופה. [הרייך] יכול להיות בעל ערך צבאי לבריטים ולאמריקאים בהרחקת האימפריאליזם הבולשביקי מאירופה".⁹ במילים מעין אלה הזין גהלן באופיום משכך את החלומות באספמיה של הממונים עליו, בזמן שהסובייטים, הבריטים והאמריקאים נותרו מאוחדים במטרתם המקורית להדביר את גרמניה הנאצית. כמדינה, נחרץ גורלו של הרייך. וכך גם גורלם של מנהיגיו.

עם זאת, גהלן היטיב להבין את ההשלכות שיהיו לחוסר ההסכמה הגובר בין בעלות הברית על עתידם של קצינים גרמנים יחידים, ובמיוחד על עתידו שלו. איש לא היה יכול לערוב לכך שהחשדות בין הסובייטים והאמריקאים יובילו למלחמה חדשה, קרה או אחרת, אבל היה אפשר להעריך כמעט בוודאות (ובזאת חזה גהלן את העתיד בדייקנות מרשימה) שהאמריקאים יזדקקו למידע על הסובייטים. וכקצין מודיעין בכיר לשעבר בחזית המזרחית, זו בדיוק היתה הסחורה שהיה בכוחו לספק.

אבל בתוהו ובוהו של אביב 1945, התוכנית היתה במקרה הטוב ביותר בגדר הימור מסוכן. גהלן ידע בוודאי כי בעיניים נאציות, תוכנית הפעולה שלו לא היתה אלא בגידה במולדת, והדרך לשדה המרעה של האומללות היתה הרת סכנות. חוליות ס"ס פטרלו בכבישים, ואסרו והוציאו להורג עריקים גם במקרים של חשד קל ביותר. קנאים מעין אלה, בעלי אצבע קלה על ההדק, יכלו בקלות לדון אותו ואת קציניו למוות בטרם עת.¹⁰ יתרה מזו, לא היתה לו כל ערובה לכך שהאמריקאים ייחסו ערך ל"אוצר" שלו, או שייתנו לו דבר כלשהו בתמורה. למעשה, הוא ושותפיו בהחלט היו עלולים להישלח למחנה עלוּם שם לשבויי מלחמה, או גרוע מכך, להימסר לידי הסובייטים.

בימים שלאחר כניעת גרמניה ציפו גהלן ובני לווייתו לאנשי צבא אמריקאים שיופיעו בכל רגע על סף ביתם. במקום זאת הם הופתעו להיווכח שמתעלמים מהם. במבוכתם הם עזבו את המחבוא שלהם בהרים כדי לחגוג את הפֶּנטָקוֹסט אצל הוריו של חבר לנשק ליד אגם שְליירזה, ואחרי יומיים של חגיגות בסביבה הכפרית הסגירו את עצמם לעמדת הפיקוד האמריקאית הקרובה ביותר בפישהָאוּזֶן. גהלן, בתמימותו, היה בטוח שחשיבותו רבה כל כך, שהאמריקאים ינהגו בו בכבוד רב ואפילו ביראה. גרהרד וֵסֶל, סגנו מימי המלחמה שהתלווה אליו להרי בוואריה לאחר כניעת גרמניה, הבטיח לו שהצבא האמריקאי מתייחס היטב לגנרלים גרמנים. במקום זאת גהלן נאסר ונשלח מיד ל"מכלאה" לשבויי מלחמה במיסבּאך, בוואריה, מחנה שנדחסו בו קצינים גרמנים שנפלו בשבי. הוא ובני לווייתו לא דיברו אנגלית, והתקשו לתקשר עם שוביהם, אשר מצידם לא דיברו מילה בגרמנית. שני הצדדים היו מסוגלים לתקשר אך ורק באמצעות מתורגמנים.

מתפקע מחשיבות עצמית ומתסכול, גהלן הכריז באוזני החוקר הראשון שלו, קצין זוטר בסי־איי־סי (CIC; המודיעין המסכל של הצבא האמריקאי), כי "אני גנרל ומפקד אגף המודיעין בפיקוד העליון של צבא גרמניה. מצוי בידי מידע בעל חשיבות עילאית למפקד העליון שלך ולממשלת ארצות הברית, ויש לקחת אותי ללא דיחוי למפקד בכיר". תשובתו של הקצין הזוטר גרמה לו להתפכח. "אתה היית גנרל. היית, אדוני. ובבקשה, אל תגיד לי מה עלי לעשות".¹¹ לאמיתו של דבר, ידיהם של אנשי הסי־איי־סי היו מלאות קצינים גרמנים שבויים ששיקרו בנוגע לעברם כדי לנפח את חשיבותם, להסתיר את פשעיהם או להציל את עורם. מכיוון שכך, הקצין הצעיר חקר את גהלן אך ורק על התנאים בגרמניה הנאצית ולא גילה עניין רב בידיעותיו על ברית המועצות. אחרי שיחה קצרה הוא הורה להחזיר אותו למכלאה.

אחרי כן הועבר גהלן בין כמה מחנות לשבויי מלחמה. שלא בידיעתו, במהלך יולי 1945 חלחלו הדוחות על לכידתו במעלה שרשרת הפיקוד של המודיעין האמריקאי, ובסופו של דבר הוא הועבר לווילה בוויסבּאדן, שהוקצתה לחקירות של שבויים גרמנים שנמצאו ראויים לתשומת לב מיוחדת. שם התהפך מזלו של גהלן כשפגש את סרן ג'ון בּוֹקֶר מ־G-2, אגף המודיעין של צבא ארצות הברית. בניגוד לחוקרים קודמים, בּוֹקֶר הפגין יחס ידידותי כלפי גהלן והזמין אותו לשיחה לא פורמלית על ספסל בגן ליד הווילה.¹²

סרן בוקר דיבר גרמנית שוטפת והיה בעל ידע כלשהו על ברית המועצות, וכך הבין מיד שנפל לידיו דג שמן. הממונה עליו, גנרל אדווין ל' סַייבֶּרט, מפקד G-2 בקבוצת הארמיות ה־12, נבדל מרובם של הקצינים האמריקאים, שעדיין ראו בסובייטים בעלי ברית. בדומה לג'ורג' פטון המהולל, גם הוא ראה בסובייטים איום ברור ומיידי. בשנתיים שלאחר כניעת גרמניה החריפו העימותים בין האמריקאים והסובייטים, המנצחים הגדולים של מלחמת העולם השנייה. הצעדים הסובייטיים למינוי ממשלות בובות במדינות מזרח אירופה שנכבשו בידיהם במלחמה, כמו גם השאיפות של סטלין באיראן, בטורקיה וביוון, הרחיקו את שתי המעצמות זו מזו במהירות מבהילה. לאמריקאים היה מודיעין על הצבא האדום, אבל הם הרגישו שהם זקוקים ליותר, והארכיון הסודי של גהלן היה תוספת מבורכת.¹³

חרף כוונותיו המקוריות, גהלן לא היה יכול לכפות שום "עסקה" על האמריקאים. כשבוי מלחמה, הוא היה נתון לחסדיהם. מתוך מודעות מוחלטת למצבו השברירי, גהלן גילה לסייברט את מקום הימצאו של הארכיון הסודי בלי לבקש דבר בתמורה. סייברט, מצידו, הביא לוויסבאדן ממחנות שבויים שונים כמה מעמיתיו של גהלן מימי המלחמה, ואפשר להם לכתוב דוחות על ההיסטוריה של שירות המודיעין שלהם.¹⁴

ב־21 באוגוסט 1945 קיבל הפנטגון את הצעתם של בוקר וסייברט להעביר את הארכיון הסודי של גהלן לוושינגטון לשם הערכה וניתוח קפדניים. יתרה מזו, אחרי אי־אילו ניסיונות שכנוע, בוקר הצליח להשיג אישור לגהלן ולשישה מיועציו הקרובים ביותר לטוס עם המסמכים, כשהוא עצמו משמש להם שומר ומלווה. הגרמנים קיבלו שהות של שלושה ימים לקנות בגדים אזרחיים ולארוז את מיטלטליהם האישיים. אחד מהם, שלא הצליח להשיג מזוודה, נשא את כל חפציו בתיבת כינור, דבר שגרם לסובבים לקבל את הרושם שמדובר בצוות הווי ובידור. גנרל וולטר בידל סמית, יד ימינו של אייזנהאואר ולימים ראש הסי־איי־אֵי, הרשה להם להשתמש במטוס האישי שלו.

גהלן ועמיתיו, עדיין משוכנעים בחשיבותם, ציפו לקבלת פנים ידידותית, אם לא לשטיח אדום, בבירת ארצות הברית. ואולם עוד במהלך המסע דאגו השומרים האמריקאים שלהם להזכיר להם שהם עודם שבויי מלחמה. הם לא הורשו לצאת מן המטוס במהלך עצירות ביניים כדי שלא למשוך תשומת לב מיותרת. לבסוף, כשהגיעו לוושינגטון הבירה, שום קצין בכיר לא קידם את פניהם בשדה התעופה. במקום זאת היה עליהם לעבור בדיקה רפואית, והם נלקחו מן המקום ברכב חסר חלונות להסעת אסירים שחיכה בסמוך. סרן בוקר, לאכזבתו המרה, לא היה יכול לעזור להם או להקל את תנאי הכליאה שלהם. מבחינת פקידי הפנטגון בוושינגטון, בוקר לא היה יותר מקצין מודיעין אלמוני מאירופה.¹⁵

בחודשיים שלאחר מכן היו גהלן ויועציו חבושים בפוֹרט האנט, וירג'יניה. התנאים היו נוחים יחסית, אבל עדיין דמויי כלא. לדברי גהלן, מפקד הבסיס ה"לא ידידותי" עשה כל שביכולתו כדי למנוע מהם ליצור קשר עם הפנטגון, עד שבעל ברית לא צפוי נחלץ לעזרתם. סרן אֵריק ולדמן, יהודי־אמריקאי ממוצא וינאי, היה קצין המודיעין שהפנטגון הטיל עליו לעבוד עם גהלן וצוותו. אף כי איבד בני משפחה בשואה, ולדמן ראה בסובייטים אויבים לעתיד, והיה מוכן לשתף פעולה עם קציני הוורמאכט. גהלן, שמעולם לא היה אנטישמי, זכר את ולדמן כאדם "מהימן ולבבי", והבין אינסטינקטיבית שעליו לקנות את אמונו. בשל החשד, למשל, שמותקנים אמצעי האזנה בתאים שלהם, גהלן הזהיר את עמיתיו שאמירות אנטישמיות אסורות בתכלית. כשאחד מהם כינה את ולדמן "חזיר יהודי" בשיחה פרטית, גהלן סילק אותו מן הקבוצה. ולדמן, מצידו, דאג לסייע למשפחתו של גהלן בגרמניה, ואחר כך היה אחד התומכים האמריקאים הנלהבים ביותר בשיתוף הפעולה עם הגנרל לשעבר בוורמאכט ועם אנשי צוותו.¹⁶

גהלן ואנשיו עבדו בחריצות, ועד אמצע נובמבר 1945 הוציאו תחת ידם כרך בן 716 עמודים על המבצעים שלהם בחזית המזרחית ועל הצבא האדום. ולדמן, שהיה אסיר תודה על תרומתם, הצליח להבטיח להם תנאי מגורים משופרים בבקתות יער מבודדות, ואפילו ארגן לאסירים שלו יציאה לקניות וסיורים בוושינגטון.¹⁷

זמן־מה שקלו גהלן וכמה משותפיו להגיש בקשה לאזרחות אמריקאית ולהילחם בקומוניזם מוושינגטון, במידה רבה כמו מדענים גרמנים דוגמת ורנר פון בראון. רק לאחר שהאמריקאים החליטו כי משתפי הפעולה החדשים שלהם יהיו שימושיים יותר באירופה, התחיל להתגבש הרעיון של שירות חשאי גרמני עצמאי בחסות אמריקאית. ביוני 1946 חזרו גהלן ואנשיו לגרמניה עם ולדמן, והקימו בשמות מחתרתיים שונים את הקבוצה שנודעה בסופו של דבר בכינוי "ארגון גהלן"; תחילה במחנה קינג באוֹבֶּרוּרזֶל ליד פרנקפורט, אחר כך בטירת קרַנסבֶּרג בהרי הטָאוּנוּס, ולבסוף בכפר פּוּלאך ליד מינכן.¹⁸ אבל למורת רוחו הרבה של גהלן, הממונים האמריקאים עבדו גם עם מיזם ריגול מתחרה שהקים אחד מיריביו, הרמן בָּאוּן.

בָּאוּן היה איש צבא לשעבר ומומחה למודיעין שדה, שהאמריקאים הכירו ביכולותיו כאוסף מודיעין מבריק וכמומחה לצבא האדום. חייו, יש להודות, היו טראגיים. בימים האחרונים של המלחמה הוא איבד את כל משפחתו בהפצצה אווירית, וכעת התמכר לעבודה, עישן בשרשרת ונודע בהיותו אדם מהיר חימה ובעל אובססיה אנטי־קומוניסטית חריפה.¹⁹ ב־1946 וב־1947 האמריקאים חילקו את העבודה בין ריינהרד גהלן להרמן באון, שני בני החסות שלהם. גבוה בהרים, מתוך בקתה שנודעה בכינוי "הבית הכחול", טווה באון רשת ריגול באזור הכיבוש הסובייטי, ופיקח על הקמתם של מתקני סיגינְט (מודיעין אותות) שנועדו לצותת לצבא האדום. במקביל הוטל על גהלן לנתח את המודיעין הגולמי שהושג בידי באון.²⁰

ואולם יחסיהם של גהלן ובאון נעכרו עד מהרה כאשר כל אחד מן השניים ניסה להגביר את כוחו על חשבון האחר. קציני G-2 (המודיעין הצבאי האמריקאי) היססו בתחילה, אבל לבסוף הבינו שעליהם לבחור בין בני החסות שלהם. גהלן ויד ימינו גרהרד וֶסֶל עשו כל שביכולתם כדי לצייר את באון לאמריקאים בדמות תימהוני אנטישמי — האשמה שהם סברו כי תהיה הרסנית ואשר מקורה היה אולי בפנטזיות נאציות בדבר ההשפעה של "העוצמה היהודית" על אויביהם לשעבר. באון היה מקצוען רב כישרון, אבל "לא בטח ביהודים" והיה בעל השכלה מוגבלת. הם טענו נגדו שהוא נתון להשפעתה הלא בריאה של אשתו הצעירה החדשה, ושאינו יציב מבחינה נפשית, תמונה שההתנהגות של באון הלכה והתאימה לה בהדרגה.²¹

ואכן, באון הכה בתדהמה את האמריקאים בהתנהגותו התמוהה. בין היתר הוא החביא מזוודה מלאה דולרים מתחת למיטתו, ואיים על קצין אחר שהסתכסך איתו על רקע רומנטי. חמור עוד יותר, מתוך חוסר מודעות למגבלות כוחו, באון התווה תוכנית לרשת ריגול בינלאומית בכל רחבי מזרח אירופה הקומוניסטית, ארצות הבלקן והמזרח התיכון. G-2, בכל אופן, היה זקוק למידע מוגבל על הצבא האדום בגרמניה, ובשום פנים לא היה מעוניין לרומם את אויביו הגרמנים לשעבר לדרגת חשיבות כלל־עולמית, או לשמר את רשתות ההשפעה שלהם מן העידן הנאצי.²² בסופו של דבר, האמריקאים העדיפו את גהלן המציאותי והמעשי יותר על פני באון הבטוח בעצמו יתר על המידה, שנדחק הצידה לעמדות בעלות חשיבות משנית. בברכתו של ולדמן, גהלן לקח את הפיקוד על רשתות הריגול ותחנות הסיגינט של באון. עם זאת, באון היה עתיד למלא תפקיד חשוב כעבור זמן, כאשר הוביל את החדירה של ארגון גהלן אל תוך זירות זרות מסוכנות דוגמת המזרח התיכון.²³

בתשע השנים הבאות התחרה ארגון גהלן בארגוני מודיעין גרמניים אחרים והתפתח לאיטו עד שהיה לשירות הביון הפדרלי (BND) — השירות החשאי של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית). למרות החששות והספקות של קציני מודיעין אמריקאים רבים, גהלן היה לשותף ראשי של קהילת המודיעין האמריקאית במרכז אירופה. כך נטמנו הזרעים לכניסתם של סוכנים לשעבר של המודיעין הנאצי אל תוך המאבק בין מעצמות־העל. אבל כדי להבין איך שכבת הצללים הנוספת הזאת של הריגול במלחמה הקרה עיצבה את פניו של המאבק, מן ההכרח להציג עוד כמה שחקנים.