פרולוג
יום שני, 22 באוקטובר 2018
הדפיקה בדלת הכניסה הייתה רכה ורפה, כמעט מבוישת, כך שהיא שחררה את שרשרת הביטחון בלי לחשוב. היא פתחה את הדלת, והגבר נעמד קרוב מאוד אליה ונראה מלא בזעם אצור. לפני שהספיקה להגיב, הוא שלח קדימה מבעד לפתח את ידיו עטויות הכפפות ובתנועה אחת מהירה כברק תפס בראשה, חסם ביד אחת את פיה ולפת את עורפה בידו השנייה. הוא הרים אותה באוויר ונדחק פנימה.
הכפפות היו שחורות ועשויות מעור רך וגמיש, אבל הוא הרגיש בתוכן כאילו ידיו יצוקות מברזל. הוא היטה את ראשה לאחור וגרר אותה לאורך החדר. היא הצליחה לראות רק את התקרה. גופו היטלטל כשסגר את הדלת בבעיטה.
היד שבעורפה אחזה בסבך שערה, והאחרת מחצה את אפה וכיסתה את פיה. ההלם החליש את גופה, היא הפכה לבובת סמרטוטים והוא השליך אותה על הספה הקטנה.
היא שכבה שם מטושטשת, ראשה סחרחר עליה, ובהתה בו. הכול נמשך לא יותר משלוש שניות.
“אם תצרחי אני אהרוג אותך. מבינה?” הוא אמר. לא היה לה זמן להבין. הוא היתמר מעליה, מדיף ריח זיעה ואפטרשייב זול, ואז הוא תקע לה אגרוף בפנים. ראשה הושלך לאחור, והיא הרגישה שכל החלק השמאלי של הראש משותק, חם וקר. המיטה חרקה והוא עלה עליה, זחל על גופה, והריח שלו התגבר ונעשה בלתי נסבל. האגרוף שלו הלם בה שוב, והפעם היא ראתה כוכבים והכול נעשה שחור בוהק. כשחזרה לעצמה, לא ידעה כמה זמן עבר. היא שכבה על בטנה. ידיה היו קשורות בחוזקה מאחורי גבה והיא הרגישה שכתפיה יצאו ממקומן. סרט נייר דביק ועבה חסם את פיה ואת אחד מנחיריה. פיה היה מלא בחתיכת בד שנתחבה עמוק פנימה, אל החלק האחורי של גרונה. היא הרגישה חנוקה וניסתה לבלוע רוק.
הווילונות היו מוסטים והסלון היה חשוך. הדלת שחיברה בין הסלון וחדר השינה הייתה פתוחה למחצה, והיא ראתה אותו מבעד לסדק שנפער, מעמיס תיק גב בערימה של מחברות. תיק הספורט הקטן והכחול הזה היה על גבו כשפתחה לו את הדלת. זה נראה מוזר, הרצועות הכחולות מעל חליפת הפסים האלגנטית. היא ניסתה שוב לבלוע רוק, אבל מחסום הפה לחץ על החלק האחורי של גרונה. הוא יגרום לה להקיא ואז היא תיחנק. היא נעה במיטה וחשה אופוריה רגעית כשגילתה שהוא לא קשר את רגליה.
עיניה סרקו את הסלון והמטבח. סכין. היא מוכרחה להשיג סכין. היא הביטה שוב דרך הדלת הפתוחה למחצה. הוא ניסה למצוא משהו – הוריד ספרים מהמדפים, סרק את תכולתן של מגירות. הוא מצא את החסני ה־USB הניידים שלה והכניס אותם לתיק הגב. היא הייתה זו שקשורה, אבל הוא נראה מבוהל. היא חייבת לפעול במהירות בזמן שדעתו מוסחת ממנה.
היא הניעה את ראשה, ומחסום הפה שלה זז ממקומו ולחץ על השקדים שלה והיא כמעט נחנקה. הדם הלם בכל גופה והחבורה שעל פניה בערה. היא התקדמה לעבר קצה המיטה, ואז המזרן הדק נטה קדימה והיא איבדה איזון, התגלגלה מהמיטה, נחתה על הצד הנפוח של ראשה ונחבטה ברצפה.
הקול הדהד ברצפת העץ, אבל הוא לא הבחין בו. הוא נראה אחוז דיבוק, והמשיך להתרכז במחשב שעל השולחן ולהקליד משהו.
נדרש ממנה מאמץ עצום כדי להתרומם, והיא מיהרה אל הקיר, נשענה עליו והצליחה לכרוע על ברכיה, והכול בעודה נאבקת לשלוט בדחף המתגבר להקיא בגלל מחסום הפה שמילא את גרונה. היה קשה לנשום, ופעמיים נאלצה לעצור.
לבסוף, כשעמדה על רגליה והתנודדה במרכז החדר, היא התמלאה בתחושת ניצחון. היא הלכה מסביב לספה. בקצה השולחן הנמוך שנשען על הקיר הייתה קופסה של משחק שבץ־נא והיא הרגישה שרגלה התנגשה בה.
הוא ישב עדיין ליד השולחן והקליד משהו. המטבח היה במרחק מטרים ספורים בלבד. היא ראתה את קופסת הסכינים שליד התנור. היו שם שמונה סכינים, אבל הדלפק היה גבוה מעל מותניה, והיא לא יכלה להגיע אליו עם ידיים קשורות מאחורי הגב. היא הייתה צריכה לרכון איכשהו מעל הדלפק וללכוד את קופסת הסכינים מתחת לבית השחי, כמו פלצור. היא פיתלה את גופה אל הצד והתרוממה כדי לרכון מעל הדלפק. זרועותיה זעקו מכאב כשהרימה אותן מאחורי הגב. הייתה לה אפשרות תנועה מצומצמת עם הזרועות הקשורות. היא הזיזה אותן שמאלה והשתמשה בפער שבין הצד השמאלי של גופה והזרוע שלה כדי לנסות לתפוס את קופסת הסכינים, אבל לא הצליחה לאחוז בקופסה.
היא ניסתה שוב, מזיעה ממאמץ. הכאב החריף עד כדי כך שהיא ראתה כוכבים. בניסיון הרביעי היא הצליחה לגרוף את הקופסה מתחת לזרועה, אבל אז הקופסה נפלה אל קצה הדלפק ברעש גדול.
הסכינים בצבצו אופקית מהקופסה וכמעט הגיעו לקו אחד עם מפלס השיש. היא הפנתה אליהם את גבה בפרץ תקווה מחודש ושלחה יד קשורה מאחור כדי לתפוס באחד הסכינים.
ידה אחזה בידית של סכין החיתוך הארוכה...
“לא, לא, לא,” אמר קול. הוא עמד ליד הדלפק במטבח והתבונן בה. היא צעדה צעד אחד קדימה, עדיין אוחזת בסכין, ושמעה את קול הלהב החד שמחליק החוצה מתוך הקופסה. היא חיזקה את אחיזתה בידית, הסתובבה ופנתה לקראתו עם הסכין השלופה. אבל היא לא הייתה מהירה דיה והוא זז הצידה. היא מעדה ונפלה לאחור, ונחתה נחיתה כואבת על ידיה הקשורות וידית הסכין.
“את לא תניחי לי בשקט, אה?”, הוא אמר והתקדם לעברה. קולו היה נמוך ויציב. היא צעקה ובעטה אבל הוא תפס את רגליה, גרר אותה מהרצפה והשליך אותה שוב על מיטת הספה.
הוא לקח את הסכין והיא ראתה שהוא מביט סביבו וחושב מה לעשות. הוא תפס את החלק התחתון של המזרן המתקפל ופתח אותו כלפי מעלה. הוא הרים את רגליה. גופה התעקם לשניים ואז היא הרגישה את משקל גופו מעליה בזמן שקיפל אותה לתוך המזרן, ומסגרת הברזל של המיטה מחצה אותה. הוא קיפל שוב את המזרן ונעזר בכל כובד משקלו מעליה. היא הרגישה גל כאב מחריד כשכתפיה יצאו ממקומן וברכיה נכרכו סביב ראשה. מחסום הפה נע במורד גרונה ומעך את קנה הנשימה.
ואז הסכין חדרה לגבה ושיסעה את צד הלחי שלה, ואחר כך ננעצה בירכה ובריפוד הבשרני של שריר השוק. הוא דקר עם הסכין לכל אורך המזרן.
היא לא הצליחה לנשום. הדקירות הקדחתניות המשיכו והסכין פצעה את גופה בעת שהיא נמחצה תחת המשקל של המזרן המקופל.
היא ייחלה למותה המהיר, אבל שלוש הדקות שחלפו עד שמשאלתה התגשמה היו נצח שלם.
| 1 |
מפקחת הבילוש הבכירה אריקה פוסטר עמדה בסלון הריק של בית ויקטוריאני מתפורר. ערב קודר ואפור של אוקטובר נצמד אל שמשת החלון. רצפת העץ הרקיבה במקומות מסוימים, וכתם צהוב ולח לבלב על התקרה שמעליה, נפגש עם הקיר והמשיך במסעו כלפי מטה, מכסה בבועות את הטפט הפרחוני הדהוי. נורה חשופה הטילה על החדר אור מדכדך של ארבעים ואט. הטלפון שלה צלצל בין קפלי המעיל והיא הוציאה אותו וראתה שהמתקשרת היא אחותה לנקה.
“אריקה. ניסיתי לעשות שיחת וידיאו,” אמרה לנקה בשפת אמן, סלובקית.
“עוד לא סידרתי הכול בטלפון החדש שלי,” התנצלה אריקה. היא העבירה את הטלפון אל אוזנה השנייה ומשכה את צווארון המעיל כלפי מעלה, להגן על עצמה מפני הקור.
“אז איך בבית החדש?”
“הכול טוב. המובילים הביאו את כל הארגזים שלי, ו...” קולה של אריקה דעך בעת שהביטה סביבה וניסתה לדמיין איך היא תהפוך את המקום הזה לבית. קול קרקוש צווחני נשמע מבעד לקירות.
אריקה יצאה אל המסדרון, ונקישות נעליה הדהדו לאורך הרצפה העירומה. היא העבירה את וסת החום לשלושים מעלות לפני כחצי שעה, וההסקה המרכזית נראתה מיוסרת אבל לא הצליחה לחמם באמת את החלל. הייתה דממה, ואז נקישת הצינורות התחדשה, והתפשטה כלפי מטה ממישורת המדרגות החשוכה שלמעלה.
“מה זה הרעש הזה? את יכולה להתקשר אליי בסקייפ?”
אריקה הביטה בערימות הארגזים הגבוהות שבמסדרון. התג המשטרתי שלה ומכשיר הקשר המשטרתי היו מונחים על אחד הארגזים בקצה. מה עלה בדעתה כשעברה לכאן בחיפזון? אין לה מיטה וכמעט שאין רהיטים. היא ידעה שהייתה צריכה לבקש חודש נוסף בדירתה השכורה, ולנצל את הזמן כדי להכשיר את הבית החדש למגורי אדם. זאת הייתה הסיבה המרכזית לכך שלא רצתה להראות את הבית לאחותה במצבו הנוכחי העגום.
“לנקה, אין לי גם סקייפ. והמחשב שלי קבור באיזו קופסת קרטון איפשהו.”
“חשבתי שסיכמנו שתראי לי את הבית החדש שלך? שילמת עליו כל כך הרבה כסף... אני לא יודעת איך אנשים חיים בלונדון עם המחירים האלה. ועכשיו הברקזיט קורה. זה באמת זמן טוב לקנות את הבית הראשון שלך?” עוד נקישה צווחנית נשמעה ברקע ואז הבוילר השתתק. “ואני רואה בחדשות שהם מתחילים לגרש אנשים ממזרח אירופה.”
“לא יגרשו אותי, לנקה. אני שוטרת, ויש לי אזרחות כפולה,” אמרה אריקה. לנקה השמיעה קול, משהו בין נהמה ונחירה.
“את יכולה לפחות לסמס לי את הכתובת שלך, כדי שאשלח לך מתנה לחנוכת הבית?”
“כן. אני אשמח לתנור חימום.”
אריקה ידעה שלנקה לא מתכוונת לשלוח שום מתנה. היא רוצה את הכתובת רק כדי שתוכל לחפש אותה באינטרנט.
“איך האזור נקרא?”
“בלקהית’.” אריקה חזרה לסלון והניחה את ידה על הרדיאטור העתיק שמתחת לחלון. היא הרגישה חמימות קלה מבעד למתכת הקרה. לא היו וילונות בבית, והיא ראתה את השתקפותה בזכוכית.אריקה התנשאה לגובה 1.82 מטר והייתה רזה מאז ומתמיד, אבל לפתע הבחינה עד כמה היא נראית כחושה ועייפה עכשיו. שערה הבלונדיני הקצר הזדקר באשכולות פרועים. היא עברה אל הקיר, כיבתה את האור והביטה במרחבי הקרקע האפלים שנשקפו מן החלון. שורה של פנסי רחוב האירה את הרחוב בשלוליות כתומות לאורך סבך העשבים.
“יש איזו משמעות לשם בלקהית’?” שאלה לנקה.
אריקה נאנחה.
“כן. הית’ זאת רצועת קרקע פראית למחצה, ו...” היא היססה. “והשחור זה כנראה מפני שהשתמשו בחלקת האדמה הזאת כדי לקבור קורבנות של המגיפה השחורה.”
“אז קבורים שם אנשים?”
“כנראה.”
“אין לך מספיק גוויות בעבודה שלך במחלק הרצח?”
“זה לא ככה בכלל. זה אזור מקסים. עם חנויות עצמאיות, וברים.”
“וקבר של מגיפה שחורה על מפתן הדלת שלך!” חרחרה לנקה.
“אף פעם לא יבנו שם, אז תמיד יהיה לי נוף ללא הפרעה,” אמרה אריקה, מדקלמת את מה שמתווך הדירות הצעיר אמר לה בלי למצמץ. “זה קרוב לעבודה, ואייזק, הקולגה שלי, שהוא גם חבר, גר ממש מעבר לפינה. את זוכרת את אייזק?”
“הקברן הגיי?”
“הוא לא קברן. הוא פתולוג משפטי.”
“אריקה, איך תמצאי בן זוג אם את מקיפה את עצמך באנשים מתים והומואים?”
“לנקה, אני לא רוצה בן זוג. ואני לא מקיפה את עצמי בהומואים. הוא חבר אחד. ומה שלא יהיה, זאת התחלה חדשה בשבילי. מכרתי את הבית במנצ’סטר אחרי יותר מדי שנים של מגורים בשכירות בלונדון, וקניתי בית משלי. סוף־סוף אני מרגישה שאני מתקדמת הלאה מאז...” קולה גווע. היא עמדה לומר “מאז שמארק מת”. מארק, בעלה של אריקה, היה שוטר גם הוא. הוא מת במסגרת תפקידו לפני יותר מארבע שנים, במהלך פשיטת סמים שהשתבשה. כמה חודשים אחרי מותו אריקה עברה ממנצ’סטר והתחילה לעבוד בלונדון. אלה היו ארבע שנים קשוחות, מבחינה אישית ומקצועית, אבל עם רכישת הבית החדש, למרות כל מגרעותיו, היא באמת הרגישה שזאת התחלה חדשה בשבילה.
“את מאושרת?” שאלה לנקה, וקולה התרכך.
אריקה הייתה צריכה לחשוב רגע על השאלה.
“לא לגמרי, אבל זה הכי קרוב לאושר שהרגשתי כבר הרבה זמן. בקרוב אסדר את הטלפון ונוכל לעשות שיחות וידיאו, לנקה, אבל יש עוד הרבה עבודה בבית, וגם הגינה לא במצב טוב.”
“אני לא אשפוט אותך. אני רק סקרנית לראות.”
“אני אזכיר לך שהבטחת לא לשפוט. תמסרי את אהבתי לילדים, ולמירצ’ק.”
אריקה ניתקה ואז מצאה כובע צמר בכיס המעיל וחבשה אותו. נורה יחידה ללא אהיל הייתה תלויה למרגלות המדרגות, אבל האור לא הרחיק כלפי מעלה. היא המשיכה ללכת במסדרון, חלפה על פני הארגזים והדלת הסגורה של חדר השירותים הקטן. כשאייזק התלווה אליה לצפייה שנייה בבית, הוא העיר שהשירותים מזכירים לו את הסרט “טריינספוטינג”, והוא כמעט ציפה לראות את יואן מקגרגור הצעיר מגיח מתוך האסלה.
המטבח נראה כאילו שופץ בפעם האחרונה בשנות השבעים. היה שם משטח עבודה קטן מעץ עם כיור רחב מתחת לחלון, והמקרר החדש של אריקה זמזם בפינה ונראה לא שייך אל מול הקירות המצהיבים. עד כה פרקה אריקה מהארגזים רק קומקום חשמלי, מיקרוגל ושני ספלי קפה. המחשבה על פשפוש בארגזים בחיפוש אחר צלחות, ועל חימום ארוחה כלשהי במטבח המלוכלך, הייתה מעבר לכוחותיה. היא ידעה שיש מזנון פיש אנד צ’יפס במרחק שני רחובות, והשעה הייתה כמעט שמונה בערב, אז היא החליטה לצאת לאכול משהו.
היא יצאה מהבית אל רחובות ריקים. דוק של ערפל היה תלוי באוויר. אריקה הרכינה את ראשה והרימה את צווארון המעיל בזמן שהלכה אל מזנון הפיש אנד צ’יפס. חמימות נעימה וריח מפתה של דגים מטוגנים עטף אותה בעת שנכנסה פנימה. זה היה מזנון בריטי מהסוג הישן והטוב, עם מתקן טיגון כסוף וענק. דלפק הפורמייקה הארוך היה מנוקד בגרגירי מלח וטיפות חומץ, וליד הקופה היו שתי צנצנות עצומות של ביצים כבושות ובקבוקי קטשופ וחומץ. אריקה הזמינה מנה גדולה של בקלה וצ’יפס ופחית משקה. היא התיישבה באחד התאים ליד החלון ואכלה את הדג והצ’יפס מהנייר שבו הוגשו לה. הרחוב בחוץ היה שקט, ונראה שהערפל נעשה סמיך יותר. הלקוחות האחרים העדיפו לקחת את האוכל הביתה, והיא הייתה הסועדת היחידה בפנים.
אריקה הביטה בפחית של המשקה המוגז המבוסס על צמחים ושורש שן הארי. משקה שאין דומה לו. מארק הכיר לה אותו כשהגיעה לאנגליה, והוא הכיר לה גם את המצאת הפיש אנד צ’יפס. היא בהתה בפחית. ארבע שנים מאז מותו, ונראה שהכול מוביל אליו. עוד זיכרון מאותו יום הרה גורל הלם בה. מארק שוכב לצידה, ופצע הירי שלו מדמם. אריקה עצמה את עיניה. מי שלחץ על ההדק מעולם לא נתפס. ולא רק מארק מת באותו יום נורא. חמישה מהקולגות שלה נהרגו בסך הכול. הצוות שלה. היא שלחה יד אל צווארה ונגעה בצלקת שנותרה מהירייה שירו לעברה. שאלתה של לנקה ניקרה בה שוב.
את מאושרת?
אריקה הסתכלה על מנת הדג הטעימה וחשבה על הבית המתפורר שהיה שלה. היא הרגישה שביעות רצון. אולי אפשר להניח את האושר על אש קטנה לפי שעה ולהסתפק בשביעות רצון.
קצת אחרי שמונה וחצי יצאה ממזנון הפיש אנד צ’יפס אל המדרכה. הערפל קפא בינתיים, וכיסה את משטח הזפת במעטה לבן דמוי אבקה. בדרכה הביתה פנתה אריקה, החדשה בשכונה, בפנייה לא נכונה, ומצאה עצמה ברחוב מגורים צר שכמה מפנסי הרחוב בו היו כבויים. היא הבחינה בכך שהבתים ברחוב נאים למראה, ובהתה בעצב בלבנים המצוחצחות ובחלונות בעלי הזיגוג הכפול.
באמצע הרחוב נקטעה שורת הבתים האלגנטיים לטובת בניין דירות מבטון, שבחזיתו הייתה גינה מטופחת. האורות בכל החלונות היו כבויים, אבל אז הבחינה אריקה באור מהבהב בחלון של דירת הקרקע. צרחה עזה ומקפיאת דם גרמה לאריקה להיעצר במקום.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
