תרדמה עמוקה

פרק 1

הלן גריי עצמה את עיניה בעדינות ונשמה נשימות עמוקות, ארוכות. תרגיל המדיטציה הקצר היה בעיקר סמלי. כמה רגעי העמדת פנים של שלווה לא ישפיעו כלל על החרדה שלה. ההימור היה גבוה מדי. עשרים שנה של הקרבה עצמית הרסנית הביאו אותה למקום הזה. די בצעד שגוי אחד כדי להפוך את כל המסע המכאיב הזה לחסר משמעות.

ייתכן שהיא משליכה את הקריירה שלה, הורסת את נישואיה והדבר המכאיב מכול – מרחיקה את ילדיה מעליה. והכול לחינם. להלן לא הייתה ברירה מלבד ללכת עם זה עד הסוף, גם אם לא תמצא גאולה בשום שלב. היא כבר גרמה כל כך הרבה כאב לאוהביה שכישלון או נסיגה לא היו בגדר אפשרות. היא פקחה את עיניה וידיה עדיין רעדו מעט על ברכיה.

הלן החנתה את המכונית והניחה באחד ממחזיקי הכוסות את השלט־רחוק חסר המפתח שנועד להתנעה. הדבר האחרון שרצתה שידאיג אותה בדרכה החוצה היה מיקום המפתח. תוכניתה לחטוף את דונלד וילסון הייתה פשוטה למדי, והיא ערכה עליה חזרות במחשבותיה, מתחילתה ועד סופה, לפחות אלף פעם בשנה האחרונה. היא אפילו הכינה רשימת מכשולים אפשריים, מהפשוטים ועד המורכבים – מעבדת את כל המהלכים עד שהייתה בטוחה שתוכל לפתור כמעט כל דבר ולהשלים את המשימה.

התוכנית הייתה תמיד זהה, כי השגרה של וילסון בעונה החמימה לא השתנתה מאז שעבר לגור במוסד לפני שלוש שנים. המצלמה שאותה הטמינה בקצהו המערבי של הנכס רחב הידיים אישרה את החשד שקינן בה אחרי עשור של מעקבים לא רציפים. וילסון אהב לשתות משקה אלכוהולי או שלושה בפטיו האחורי לעת שקיעה.

למעשה, כל עוד השמיים היו בהירים, הוא לא החמיץ אפילו שקיעה אחת כשהטמפרטורה עלתה לעשרים מעלות צלסיוס או יותר. לפי המדחום במכונית של הלן, הטמפרטורה עכשיו הייתה עשרים וארבע מעלות בחוץ. השמש תשקע בעוד עשר דקות, כך שעד שהיא תגיע, הוא כבר יהיה אחרי כמה כוסיות בורבון. אם לא יהיו סיבוכים בלתי צפויים, היא אמורה לחזור עם וילסון למכוניתה תוך פחות מחצי שעה.

היא יצאה מהמכונית ולקחה מהמושב האחורי סל קניות עשוי בד. הלן מילאה אותו בחטיפים תוצרת בית ובפירות והוסיפה זר פרחים קטן, מבחר שנועד לשדר נורמליות לכל מי שיטרח לבחון אותה ביתר קפידה. כמעט כל מי שבא לבקר כאן הביא איתו משהו שיוכל להשאיר אצל יקיריו.

בתא צדדי שנתפר בתוך התיק היו שלושה מזרקים מסומנים בסרט כחול דביק, כל אחד מלא במספיק קטמין כדי לסמם את וילסון עד חוסר תנועה תוך דקות אחדות. היו שם גם שני מזרקים מסומנים בסרט צהוב, כל אחד מהם מלא ב"מנת דחף" של קטמין 100 מ"ג למקרה שהמנה של 300 המיליגרם במזרקים הכחולים לא תעשה את העבודה, גליל קצר של סרט דביק בצבע בז' שימנע מווילסון לצרוח, וחצי תריסר אזיקונים עבים שחורים שיקשרו אותו לכיסא הגלגלים. ערכת חטיפה נוסח הסוכנות שלה, רק מדוללת.

ההליכה לכניסה לקחה דקה מזמנה. היא החנתה את המכונית בקצה מגרש החנייה, קרוב לקצהו הדרומי של הבניין הראשי, מסיבות אסטרטגיות. קל היה במידה מפתיעה להיכנס למוסד ולחצות אותו. במהלך השנה האחרונה היא ערכה ארבע חזרות הליכה, עם אותו תיק בד, ואף פעם איש לא דיבר איתה או שאל אותה, לא בדלפק הקבלה ולא כשעברה במסדרונות. היציאה משם עם וילסון תהיה החלק הקשה. היא לא תוכל להסיע אותו דרך המוסד ומול דלפק הקבלה בלי למשוך תשומת לב מהסוג הלא נכון. בעיקר כשהוא ייראה מעולף למחצה. המדרכה בחזית מגרש החנייה הקיפה את הבניין, ולבסוף התחברה לפטיו מאחור. היא תכננה להשתמש במדרכה כדי לסלק אותו בחשאי מהמתחם, הרחק מעיניהם הבוחנות של אנשי הצוות.

כשהגיעה לכניסה היא עצרה מול הדלתות האוטומטיות והמתינה שייפתחו, ואז סרקה בזריזות את המבואה. הלן זיהתה את האישה בדלפק מביקורה הקודם. שני גברים היו מרוכזים בשיחה, יושבים בכיסאות גבוהי־משענת ליד פסנתר הכנף. כשהלן נכנסה פנימה, הגיחה מעבר לפינת הדלפק אישה אפורת שיער בכיסא גלגלים ממונע וקראה לאישה בקבלה. תזמון מושלם.

הלן עברה את המבואה בלי למשוך יותר ממבט אגבי משני הגברים. היא ניווטה בסדרת מסדרונות עם שטיחים מקיר לקיר לחלל מוצף שמש שהשקיף דרך חלונות גבוהים החוצה אל הפטיו. בר צנוע מעץ מהגוני, עם מבחר דל של משקאות שהתאים יפה לשלושת כיסאות הבר הריקים ולברמן העצוב למראה היה צמוד לקיר בצד הנגדי של החלל הקטן. שלט "הפּי האוור" דהוי הודבק לקיר ליד הבר והשלים את אווירת הנכאים. הברמן אפילו לא הרים מבט כשחצתה את החדר ופתחה את דלת הפטיו.

הפטיו היה מלא הערב. ארבעה דיירים ומבקרת אחת – אישה בגיל העמידה שהייתה עסוקה בהכנת צלחת גבינות וקרקרים בשביל אבא שלה. או סבא שלה. הלן קיוותה ללכת לעולמה הרבה לפני שתגיע לגיל הזהב של העמימות, ובהתחשב בתגובה המתקבלת על הדעת לחטיפתו של וילסון, היה לה סיכוי טוב לדלג לגמרי על שלב הדיור המוגן. אם יתפסו אותה לפני שתשכנע את הסוכנות להגן עליה, היא תסיים את חייה בחבית ובה תמיסת כימיקלים, שתהפוך אותה לעיסת די־אן־איי במהלך כמה ימים ואז ירוקנו אותה בלי שום טקס אל הביוב. ועדיין זה נראה לה טוב יותר מלהתמוסס לתוך מיטה כאן במשך כמה וכמה שנים.

שאר הדיירים היו פזורים בפטיו רחב הידיים, אחרי שהחנו את עצמם בכיסאות כשפניהם מערבה. איש מהם לא היה בזווית נוחה במיוחד כדי לצפות במה שעומד לקרות לאחד מחבריהם הזקנים למוסד.

וילסון ישב בכיסא הגלגלים שלו בקצה השמאלי הרחוק של הפטיו, כוס משקה מתנדנדת כשיכורה על מסעד היד הימני. הלן נאלצה למצמץ בעיניה כדי לראות אותו, כיוון שהשמש הכתומה־כהה עדיין האירה בעוז כשנגעה בצמרות העצים הרחוקים. היא הכניסה יד לתיק הבד והכינה את אחד המזרקים הכחולים, מחזיקה אותו חבוי בפנים עד שהייתה בדיוק מאחוריו.

היא דקרה קלות במזרק את כתפו השמאלית של וילסון בחלקה העליון, הזריקה את תוכנו ואז זזה ימינה. הוא הפטיר קללה וסובב את ראשו כדי להביט במקום הזריקה, לא מבחין בהלן כלל. היא לקחה את המשקה מידו הימנית, לגמה אותו בלגימה אחת והשליכה את כוס הפלסטיק אל חיקו. ג'ק דניאלס מהבר, אם היא צריכה לנחש, קצת מדולל במים ועדיין עושה את העבודה. הוא העיף מבט בכוס, אחר כך בה, הבעה מבולבלת לגמרי על פניו. לרגע קצרצר היו לה ספקות בנוגע לחטיפה. דונלד וילסון סנילי יהיה חסר תועלת.

"מה לעזאזל?" הוא אמר, עיניו חוזרות במהירות אל הכוס.

"שפכת את המשקה שלך," היא אמרה.

"אני חושב שעקץ אותי משהו," הוא אמר ונגע בכתפו השמאלית.

נראה כי וילסון התאושש מהבלבול הראשוני שלו.

"יש לי בקבוק בתיק," היא אמרה והכניסה יד לתיק הבד התלוי על כתפה. "ג'ק דניאלס. אמרו לי שאבא שלי כאן בחוץ. חשבתי לרגע שאתה הוא. תרצה תוספת?"

"בטח," הוא אמר והרים מעט את כוסו.

היא הכינה רצועת סרט דביק באורך עשרים סנטימטרים ואחזה בה משני קצותיה.

"אבא שלי שותה את זה נקי. לפעמים ישר מהבקבוק," היא אמרה. "אין לי במה לערבב לך."

"אבא שלך נשמע בחור כלבבי," אמר וילסון. "מה שמו? אולי אני מכיר אותו."

"איזה יופי פה," היא אמרה, מסמנת בראשה לעבר העיגול בצבע תפוז־דם השוקע מאחורי העצים.

"יפה מאוד," הוא אמר והפנה את תשומת ליבו אל השקיעה.

היא הצמידה את הסרט הדביק אל פיו והחליקה את הקצוות חזק על שתי לחייו. גופו של וילסון נלחץ ועיניו נפערו. הלן תפסה את ידו השמאלית ומשכה אותה לצד השני של גופו, מחליקה עליה לולאה של אזיקון ומהדקת אותה חזק סביב מפרק ידו. היא דחקה את היד השנייה דרך לולאה נוספת ומשכה חזק. אולי בגלל השפעה מוקדמת של הקטמין ואולי בגלל ההלם, וילסון בקושי מחה כשהיא הידקה בחבל קצר את אזיקי הפלסטיק למסעד היד הימני של הכיסא.

הלן העיפה מבט מעבר לכתפה כדי לוודא שכולם עדיין מרותקים לשקיעה – ולא לאיש שהכינה זה עתה לחטיפה מול עיניהם. מדהים איך פועל המוח האנושי. היא שחררה את הבלם בכיסא הגלגלים של וילסון וסובבה אותו תשעים מעלות ימינה, מוכנה לתמרן אותו בשביל שבמרכז הפטיו. הוא התקשח וזקף את פלג גופו העליון בניסיון להחליק מהכיסא. היא שלחה יד מעבר לגב הכיסא ותפסה באיבריו המוצנעים מבעד לבד מכנסיו.

"אני אתלוש לך אותן," לחשה באוזנו. "הבנת?"

אין תגובה. היא לחצה חזק יותר. "הבנת? כן או לא?"

הוא הנהן, עיניו עצומות בחוזקה – והיא גלגלה אותו אל מחוץ לפטיו. כעבור דקות אחדות הגיעו למכוניתה. איש לא הבחין בהם, לפי מה שראתה כשסרקה את מגרש החנייה וחלונות הבניין. הלן הציבה את כיסא הגלגלים מרחק קצר מול תא המטען, מוכנה להפוך אותו פנימה אחרי שתזריק לו את אחד המזרקים הצהובים. חיכתה לה נסיעה ארוכה שכללה נתיב מעקב וגילוי ארוך, רק למקרה שמישהו הוצב לשמור על וילסון. היא פתחה את תא המטען ופנתה לאחוז בו, עוצרת נוכח המראה האומלל. ידיו רעדו, הבעה מבולבלת ומעט לא ממוקדת בעיניו. ככל הנראה החלו הסמים לפעול את פעולתם.

הלן בהתה בו כמה רגעים, לא בטוחה אם היא נהנית מהרגע הזה או מתחרטת עליו. כנראה קצת מזה וקצת מזה. העובדה שניצבה מולו, סוף כל סוף, פנים אל פנים, גילמה חוויה סוריאליסטית. בעשרים השנים האחרונות היא חשבה רבות על כל פן כמעט בקיומו של האיש הזה, אבל מעולם לא פגשה בו קודם – מתוך כוונה תחילה. היא לא הייתה יכולה להסתכן באפשרות שהוא יזהה אותה במקרה. שאיכשהו יקבל אזהרה כלשהי.

היא הכירה אותו רק באמצעות עדשת מצלמת המעקב, דרך משקפת, או דרך התיק המקיף שהרכיבה עליו, מה שאומר שבעצם היא לא הכירה אותו כלל וכלל.

דונלד וילסון. איש אפוף מסתורין. לעיתים קרובות תהתה מה היה שמו האמיתי קודם לכן. לא שהייתה לכך חשיבות. השם הזה נכחד לפני יותר מחצי מאה, וכנראה היה חסר משמעות עבורו בשלב הזה. אין ספק שהיה חסר משמעות עבורה, פרט לסקרנות. הלן התעניינה הרבה יותר בקשר שלו לקנוניה רחבת היריעה שהיא חשפה.