להתעורר בבוקר ולאהוב את עצמך

לחישה של נזיר 

מה שמְתרגלים, מתחזק.

- נזיר בריטי שפגשתי בתאילנד

לעולם לא מאוחר מדי לחווט מחדש את מוחך ולחולל שינוי יסודי בחייך. אני יודעת שזה אפשרי גם עבורך, כי חוויתי את זה בעצמי. התרגילים המופיעים בספר הזה מציעים מפת דרכים לחיזוק מעגלי המוח שמשרים שלווה עמוקה, סיפוק וצלילוּת. החלק הכי טוב הוא שאפשר להתחיל בדיוק איפה שאתם. כדברי המשורר ההודי בן המאה החמש־עשרה, כביר: "המקום שבו אתם נמצאים הוא נקודת הכניסה."

נקודת הכניסה שלי הגיעה ברגע השפל של חיי: הייתי בת שבע־עשרה, שכבתי במיטת בית חולים עם מוט מתכת בעמוד השדרה שלי וראיתי איך חיי, כפי שהכרתי אותם עד אז, מתפרקים לנגד עיני.

עד אז, חיי בעיר המקסימה לגונה בּיץ' שבקליפורניה היו חלומיים. הוכתרתי לנסיכת "נשף החזרה לבית הספר" בתיכון שלי, הובלתי את קבוצת הכדורעף שלנו לזכייה באליפות המדינה, וזה עתה התבשרתי כי התקבלתי בהרשמה מוקדמת לאוניברסיטת דְיוּק, כשחקנית כדורעף בנבחרת שלהם, המשתתפת בליגת המכללות הארצית.

כמה חודשים לפני סיום התיכון ישבתי על מיטת הבדיקות במשרדו של האורתופד שלי, בהמתנה שייכנס לערוך את הבדיקה השגרתית שכבר עברתי אינספור פעמים במסגרת המעקב אחר העקמת שלי. העקמומיות בעמוד השדרה ליוותה אותי מלידה, אך לא הפריעה למהלך חיי התקין. ביני לבין הרופא המנתח נוצר קשר קרוב, והייתי להוטה לספר לו על אליפות הכדורעף ועל אוניברסיטת דְיוק.

ירדתי מהמיטה בזינוק ברגע שהדלת נפתחה - אך למראה הבעת פניו של הרופא שלי קפאתי במקומי.

"שונה, צילומי הרנטגן מראים שהעקמת שלך החמירה. אם לא נעשה משהו, העצמות בעמוד השדרה שלך ינקבו את הריאות. נצטרך לעשות ניתוח."

הייתי המומה. דבריו הכו בי כצליפת שוט. ואז גאה בי נחשול של אימה.

השבועות שלפני הניתוח הזדחלו כמו נצח של המתנה בכור המצרף. רדף אותי החיזיון של מוט המתכת הגדול שעומד להינעץ בגבי. תודעתי נתקעה במחשבות על עתיד של אימה וייאוש.

כשהתעוררתי אחרי הניתוח התברר שעברתי מכור המצרף לגיהינום עצמו: סבלתי כאבי תופת ובקושי יכולתי לזוז. הבנתי שחיי כפי שהכרתי אותם - והעתיד כפי שחלמתי עליו - נגוזו ואינם.

במהלך חודשי השיקום הארוכים התייסרתי במאמץ לחיות בגוף שהיה לי זר, וחמור מכך: בתודעה שהיתה לי זרה. הנערה הספורטיבית והנמרצת נעלמה. במקומה הופיעה ילדה קטנה, חלושה ומפוחדת. כל תנועה היתה מגושמת ומכאיבה.

אך הייסורים הקשים ביותר התחוללו בתודעתי. שכבתי לי שם, בתחושה גוברת של חוסר אונים ופחד מצמית: האם ימשיך לכאוב לי תמיד? לעולם לא אשחק שוב כדורעף. אף אחד במכללה לא יאהב אותי. איזה סיכוי יש שמישהו יתאהב בי? אף אחד לא יימשך לגוף השבור הזה, עם הצלקות האדומות הענקיות.

ניסיתי לצאת מזה. הכרחתי את עצמי לחשוב מחשבות חיוביות, אך הן לא הצליחו לשכך את הכאב העז ואת הפחד העצום שחשתי. ניסיתי להסיח את דעתי בביקורים של חברים ובצפייה בסרטים, אך שום דבר לא השקיט את הדאגות שהשתוללו בראשי.

ואז צצה תקווה מהמקום הכי פחות צפוי מבחינתי. אמנם ביני לבין אבי שררה אהבה עמוקה, אך לעתים קרובות התגלעו בינינו חילוקי דעות ורבנו כמעט על כל דבר.

מערכת היחסים בינינו השתנתה אחרי הניתוח שלי. לעולם לא אשכח את היום שבו נכנס לחדרי, כשעיניו מלאות דאגה ואהבה אבהית, והושיט לי ספר. הספר נקרא "באשר תלכו, שם תהיו" מאת ג'ון קָבָּט־זִין, מחלוצי תחום המיינדפולנס.

נשנקתי כשקראתי את פסקת הפתיחה: "כל מה שקרה לכם כבר קרה. השאלה החשובה היא, מה בכוונתכם לעשות בקשר לכך?"¹

המשכתי בקריאה, לעתים קרובות מבעד לדמעות, כי הספר החכם הזה הציג אפשרות שלא עלתה בדעתי מזה חודשים ארוכים: אני יכולה להיות מאושרת שוב. החוסן הנפשי שלי, שנקבר במשך חודשים תחת משא של פחד וכאב, החל להתעורר. הרגשתי זיק של תקווה - תקווה שאוכל להחלים.

קראתי כל ספר, כל חיבור וכל מאמר על מיינדפולנס שהצלחתי למצוא. ככל שקראתי ותרגלתי יותר, התחלתי להבחין בשינויים קטנים שהלכו והתרבו. במקום להתבוסס בעבר או להתייסר במחשבות טורדניות על העתיד, התחלתי לגלות רגעים קטנים של שלווה בהווה.

הרגעים הקטנים האלה - הרגעים שבין לבין - התחילו לקבל משמעות: כשאמא שלי פתחה את החלון וריח אוויר האוקיינוס עטף אותי, כשקרן השמש האחרונה נעלמה, עם רדת הלילה. אפילו שמעתי צלילי קסם כשאבא שלי ניגן בחליל הכסוף שלו, שרק כמה חודשים לפני כן היה מביך אותי דרך קבע בפני חברַי.

כשמצאתי מרגוע לנפשי החל גם הכאב בגופי לשנות צורה. מערכת היחסים שלי עם התחושות השתנתה. זה כבר לא היה "הכאב שלי", אלא רק "הכאב". וכאשר הפחדים שלי לא החמירו את מצב העניינים, התחלתי להבחין ברגעי שלווה. אמנם הכאב נשאר, אך אני סבלתי פחות.

ההתקדמות שלי היתה הדרגתית, ולפעמים כמעט בלתי מורגשת, אך חשתי כל שיפור בעוצמה רבה. כל הישג פעוט הפיח בי מוטיבציה להמשיך הלאה.

עיניה של אמי עדיין מתלחלחות בדמעות כאשר היא נזכרת ברגע המדויק, ארבעה חודשים אחרי הניתוח שעברתי, שבו ידעה שאני אהיה בסדר. הייתי בבית, עדיין במיטת בית חולים, אך הצלקות שלי התרפאו היטב ויכולתי בשעה טובה ללכת בלי עזרה.

בגחמה של רגע הכרזתי שאני הולכת לחוף הים, לשחות. השלתי מעלי את חליפת הטרנינג האפורה והמסמורטטת ששימשה לי כמדים ולבשתי את בגד הים הכחול האהוב עלי. אמא צפתה בגופי הכחוש שתמרן בזהירות בין תלוליות החול כשעשיתי את דרכי אל המים. היא זוכרת שעצרה את נשימתה כשהצלקות שלי, האדומות כרכב כיבוי, שקעו בקצף הקופצני של הגלים.

רגע לאחר שהמים שטפו מעל לראשי, ממש לפני שהגחתי מתוכם ופקחתי את עינַי, חשתי ניצוץ חיים שהבזיק בכל גופי. תחושה של לידה מחדש ושל כוח להתחיל שוב. באותו רגע, איכשהו, גם אמי וגם אני ידענו שיהיה בסדר.

השחייה ההיא היתה ראשיתה של מטמורפוזה. אף שההתקדמות השוטפת שלי מיום ליום עדיין ניכרה רק בקושי, חזרו אלי האמונה, החדווה והתקווה. ידעתי שלמרות כל מה שקרה, וכל מה שעשוי לקרות, יש בתוכי משהו חסון שאי־אפשר להרוס. המסע שלי החל.

דילוג של ארבע שנים קדימה: אני רוכבת על אופנוע רעוע בחום טרופי דביק, ידַי לופתות בחוזקה את מותניה של חברתי רובין. אנחנו שועטות במורד דרך עפר מתפתלת עם ראות אפסית כמעט. זהו היום השלישי שלנו בתאילנד. אנחנו מחפשות מקדש שחבוי מתחת למפל.

פגשתי את רובין באוניברסיטת דיוק, כאשר שתינו נרשמנו לקורס פסיכופתולוגיה בהנחיית ד"ר קרֵייגהֶד, שנודע לשמצה בכך שהתקיים בשעה שמונה בבוקר. אני הייתי סטודנטית שקדנית בשנה א', והיא היתה "מגניבה" בשנה ב', אך היינו נשמות תאומות והחיבור שנוצר בינינו הוביל לחברות לכל החיים שהתגבשה מתוך שיחות על פסיכולוגיה, על בנים ועל משמעות החיים.

בשנה האחרונה שלי בדְיוּק טלפנה אלי רובין מלונדון, שאליה עברה בעקבות עבודה. היא תכננה טיול בנפאל ובתאילנד ורצתה שאצטרף.

להצטרף לחברה הכי טובה שלי להרפתקה שתאפשר לי להמשיך להתעמק במיינדפולנס, במקום שבו מתרגלים זאת כבר מאות שנים? צעקתי בהתלהבות "כן!"

למרות הזיעה שצרבה בעינינו במהלך הנסיעה המהירה, הצליחה רובין להבחין איכשהו בשלט העץ הזערורי שציין את השביל אל המנזר שמתחת למפל.

לא היה קל להדוף את החרקים ולפלס את דרכנו בג'ונגל העבות, כשאנו לבושות סרונג ונועלות כפכפי אצבע, אך לבסוף ראינו אותו: השמש הזדהרה על מימיו הנוצצים והשוצפים של מפל גועש. זה סימן שהמנזר שוכן ממש לפנינו.

דשדשנו במורד מדרגות אבן חלקלקות, מכוסות טחב. בתחתית המדרגות עמד נזיר בגלימה כתומה. הוא קידם את פנינו בברכה, בלי שמץ של פליאה על הופעתנו, והזמין אותנו לשבת איתו במדיטציה. כשנכנסנו על קצות האצבעות למבנה האבן הצנוע אפף אותנו ניחוח קטורת. קירות אימתניים, מכוסים צמחים מטפסים, הקיפו מזבח פשוט עם פסל בודהה קטן ונר יחיד דולק, וסביבו כריות מדיטציה בשלל גדלים.

הייתי משולהבת. שכה אחיה, זה הדבר האמיתי: נזיר אמיתי, מקדש אמיתי, כריות מדיטציה אמיתיות! ואז התחלנו למדוט.

גם היום אני עדיין יכולה לחוש כיצד גופי ונשימתי התרחבו ברגע שעצמתי את עיני. הזמן נמוג כששמיכה עבה של קלילות, צלילות ורוגע עטפה את תודעתי. לפתע קרה משהו מעורר השתאות. לראשונה מאז הניתוח שלי, כמעט ארבע שנים לפני כן, הרגשתי נינוחות מוחלטת בגופי. בלי כאב. בלי פחד. גבולות הגוף התמוססו. הרגשתי מחוברת להכול בתחושה מוחלטת של שלווה.

צלצול פעמון בישר על תום המדיטציה. הבטתי ברובין. היא החוותה לעבר השעון שלה ואמרה ללא קול, "עברה שעה!" הזמן חלף כהרף עין.

בדרכי החוצה מהמקדש, שרויה עדיין בחסד עילאי, הביט הנזיר בעיני ולחש שתי מילים, חזקות כשם שהיו פשוטות: "תמשיכי לתרגל."

כעבור שבוע, נישאת על גבי לחישת הנזיר, פסעתי בשעריו של מנזר תאילנדי והתחלתי את ריטריט המדיטציה הראשון שלי. הנזירים לא דיברו הרבה אנגלית ואני לא דיברתי תאית בכלל, אך ידעתי שתרגול מיינדפולנס משמעו להיות נוכחת, ואחרי החוויה שעברתי במנזר שמתחת למפל הייתי מלאת ביטחון ולהוטה להתחיל.

בבוקר הראשון התכנסנו באולם מדיטציה גדול שנשקפה ממנו ברכה מקסימה, מלאה פרחי לוטוס. לא יכולתי להעלות על דעתי מקום מושלם יותר לפתיחת הריטריט הראשון שלי.

ההנחיות הראשוניות, שנמסרו באנגלית בסיסית, היו פשוטות וישירות: להרגיש את הנשימה שלי כשהיא נכנסת ויוצאת דרך האף. התחלתי. נשימה אחת. שתי נשימות. מחשבותי החלו לנדוד. אספתי אותן בחזרה. נשימה אחת. אוף! הן שוב נודדות.

המחקר שערכתי עד אז בנושא המיינדפולנס היה תיאורטי ברובו. התברר שהתרגול עצמו שונה מאוד ממה שדמיינתי. ציפיתי שהמדיטציה תהיה דומה לחוויה השלווה והמרפאת שחוויתי במקדש שמתחת למפל, והנה אני מתקשה אפילו לשמור על תודעה נוכחת. התודעה שלי נשאבה אל העבר: לו רק הייתי ______. הלוואי שלא הייתי ______. או לחלופין דילגה אל העתיד: מה יהיה אם ______? האם אי־פעם אצליח _______? מה אעשה כאשר ______?

ככל שהתאמצתי יותר להשקיט את התודעה, כך גברה התזזית שבה קיפצה תשומת לבי ממחשבה אחת לרעותה. סוף־סוף הבנתי את משמעות המונח "תודעת קוף" שראיתי לעתים קרובות בכתבים שעסקו במיינדפולנס, לתיאור האופן שבו תודעתנו מדלגת ממחשבה למחשבה כמו קוף שמזנק מענף לענף. תקוותי לחוות ריטריט מדיטציה "מושלם" בתוך התפאורה ה"מושלמת" התנפצה לרסיסים.

עקב מחסום השפה וכיוון שהריטריט התקיים בשתיקה, לא יכולתי לדבר עם הנזירים על הקשיים שחוויתי. משנותרתי להתמודד בכוחות עצמי, צללתי לתוך תהום של ביקורת עצמית שיפוטית: מה הבעיה שלך? את ממש גרועה בזה. מה את בכלל עושה פה? את חושבת שאת כל כך רוחנית. כולך זיוף.

גרוע מכך, התחלתי לשפוט גם את כל הסובבים אותי, כולל הנזירים: למה הם סתם יושבים שם? הם לא אמורים לעשות משהו?

למזלי, למחרת הגיע נזיר דובר אנגלית מלונדון, ונקבעה לי פגישה איתו. כששיתפתי אותו במאמצים שאני עושה ובכישלון המוחץ של תרגול המיינדפולנס שלי, הוא הגיב בצחקוק מקרב לב: "אוי, יקירתי, את לא מתרגלת מיינדפולנס. את מתרגלת שיפוטיות, קוצר רוח ותסכול."

ואז הוא אמר משפט שלא אשכח לעולם: "מה שאת מתרגלת מתחזק."

הנזיר הזה קלט עובדה יסודית בנוגע למוח, שחוקרי מדעי המוח רק התחילו לגלות בזמנו: מה שאנחנו מְתרגלים, מרגע לרגע, מחולל שינוי פיזי במוחנו. מה שאנחנו מתרגלים, מתחזק.

לאחר מכן הסביר הנזיר שאם אנו מתרגלים מיינדפולנס בשיפוטיות, אנו מחזקים בכך את השיפוטיות. אם מתרגלים בתסכול, מחזקים את התסכול. הוא לימד אותי שהעניין במיינדפולנס אינו רק להקדיש תשומת לב. העניין הוא כיצד שמים לב.

◄ העניין במיינדפולנס אינו רק להקדיש תשומת לב. העניין הוא כיצד שמים לב.

מודעות קשובה, כהלכתה, כרוכה בגישה מיטיבה וסקרנית. הנזיר החכם הסביר שתרגול מיינדפולנס נועד להשרות תחושה של חיבוק אוהב מחבר יקר שמקבל בברכה את כל הווייתנו. אפילו את החלקים המבולגנים, אלה שאינם מושלמים.

התובנה שהבליחה חטופות בתודעתי אז - ובהמשך הפכה למוקד המחקר שלי ולמפעל חיי - היא שטיפוח גישה מיטיבה וחומלת הוא "המרכיב הסודי" של תרגול מיינדפולנס.

למען הסר ספק, הכוונה בגישה מיטיבה שכזאת אינה לוותר לעצמנו, או לטייח קשיים ובעיות. תחת זאת, הכוונה היא לקבל אחריות מלאה ואמיתית על כל הרגשות, המחשבות והפעולות שלנו. אנו לומדים להבין ולרפא במקום להתבוסס באשמה ובבושה.

בקיצור, הבנתי באותו רגע שהשאלה כיצד מקדישים תשומת לב - כלומר הגישה - חשובה לא פחות מתשומת הלב כשלעצמה.

אך מיינדפולנס כוללת גם מרכיב שלישי שלמדתי להכיר רק בהמשך. לקראת סוף השבוע ציין הנזיר שאנו מתרגלים דבר זה או אחר כל הזמן - לא רק במהלך המדיטציה, אלא בכל רגע ורגע. פירוש הדבר הוא שאנו מצמיחים משהו כל הזמן.

אי־לכך, השאלה החשובה ביותר היא: מה ברצונך להצמיח? זוהי הכוונה שלך: מה שהכי חשוב לך - השאיפות, היעדים והערכים האישיים שלך.

◄ אנו מתרגלים דבר זה או אחר כל הזמן - לא רק במהלך המדיטציה, אלא בכל רגע ורגע. פירוש הדבר הוא שאנו מצמיחים משהו כל הזמן. אי־לכך, השאלה החשובה ביותר היא: מה ברצונך להצמיח?

בהדרגה, בעזרתו של הנזיר הזה, השתנה אופי התרגול שלי. התחלתי להתבונן בקול השיפוטי שלי במקום להאמין לו. הפסקתי לנסות לשלוט בחוויות שלי והתחלתי לפגוש אותן בגישה סקרנית, מתעניינת ומיטיבה. התחלתי לקבל בנינוחות רבה יותר את מה שחוויתי במקום לנסות "לעשות את זה נכון." הבנתי שתרגול מיינדפולנס, כשמו כן הוא: העיקר הוא תרגול, לא שלמות.

כשנפרדתי מהמנזר והתחלתי במסעי הביתה, הייתי מאושרת עד עמקי נשמתי. לא אושר ארעי שמבוסס על אירועים חיצוניים, אלא תחושה עמוקה של סיפוק שמקורה בשינויים בנוף הנפשי הפנימי שלי. רק מאוחר יותר נודע לי שחוקרים הוכיחו במעבדה את מה שאני גיליתי במנזר: שינויים חיצוניים אינם מסבים לנו אושר לאורך זמן, אך שינויים פנימיים יכולים לעשות זאת.

בחיפוש אחר הסבר מדעי - ומודל חדש של מיינדפולנס
בשובי לארצות הברית הייתי נחושה להבין את מה שחוויתי ולחלוק את ההבנה הזאת עם אחרים. בתום לימודַי באוניברסיטת דְיוק הקדשתי שש שנים ללמידת העקרונות המדעיים שמאחורי המיינדפולנס, תוך התמקדות בחשיבות של תרגול המשלב כוונה וגישה.

במהלך עשרים שנה של עבודה טיפולית ושל מחקר מדעי חזיתי בהשפעותיהם החיוביות של תרגולי מיינדפולנס וחמלה על אלפי אנשים - ממנכ"לים שאפתנים ועד סטודנטים לחוצים, מאמהות טריות ומותשות ועד נשים עם סרטן השד, מילדים רכים הסובלים מחרדה דרך חיילים משוחררים הסובלים מפוסט־טראומה ועד חולים חשוכי מרפא המקבלים טיפול תומך.

אמנם התחום ממשיך להתפתח באמצעות מחקרים חדשים ותובנות חדשות, אך ישנם שני ממצאים מהותיים שמופיעים שוב ושוב:

1. תרגול מיינדפולנס מביא תועלת. זה עושה לנו טוב: מחזק את התפקוד החיסוני, מפחית לחץ, משפר את איכות השינה ומציע עוד אינספור יתרונות, גם לעצמנו וגם למשפחה, למקום העבודה ולקהילה שלנו.

2. יש חשיבות חיונית לגישה ולכוונה הנכונות. סקרנות וגישה מיטיבה הן אבני בניין בסיסיות לשינוי משמעותי המחזיק לאורך זמן.

הממצא השני לעיל אינו זוכה לתשומת רב רבה, אך הוא חיוני למיצוי מלוא התועלת מתרגול מיינדפולנס. בעבודתי עם אנשים מכל שכבות החברה גיליתי נתון מפתיע אחד שחזר אצל כולם: יהיו אשר יהיו נסיבות חיינו מבחינה כלכלית, השכלתית, חברתית או אישית, כולנו סובלים מביקורת עצמית ומתייחסים לעצמנו בשיפוטיות - תחושה יסודית שלפיה "אני לא מספיק טוב/ה".

גרוע מכך, כשאנחנו חוזים במגרעות שלנו, או מגלים שעשינו טעות, אנו נוטים להלקות את עצמנו במחשבה שזה יעזור לנו להשתפר. אך ברור בעליל שהלקאה עצמית מביאה יותר נזק מתועלת. מעבר לתחושה האיומה שהיא מעוררת, מחקרים מראים כי בושה אינה עוזרת לנו ללמוד התנהגויות חדשות ולהשתנות. בושה אינה יכולה להועיל, כי היא מכבה את המרכזים במוח שאחראים על למידה וגדילה.

◄ בושה אינה יכולה להועיל, כי היא מכבה את המרכזים במוח שאחראים על למידה וגדילה.

לעומת זאת, גישה מיטיבה וסקרנית משחררת שטף של כימיקלים שמפעילים את מרכזי הלמידה במוחנו ומעניקים לנו את המשאבים שאנחנו צריכים כדי לחולל שינוי יסודי ומתמשך.

בשנת 2000 פרסמתי, יחד עם פרופ' גרי שוורץ שהיה המנחה שלי בדוקטורט, פרדיגמה חדשה למיינדפולנס.² זה היה המודל המדעי הראשון שכלל באופן מפורש את מרכיבי הכוונה, תשומת הלב והגישה - מרכיבי המפתח של המיינדפולנס שגיליתי בתאילנד:

1. כוונה מכוונת את המצפן שבלבנו ומשקפת את תקוותינו וערכינו העמוקים ביותר.

2. תשומת לב מאמנת ומייצבת את תודעתנו ברגע הנוכחי.

3. גישה מתייחסת לאופן שבו אנו מקדישים תשומת לב - בגישה מיטיבה וסקרנית.

המשכתי לחקור את המודעות הקשובה כשמילותיו של הנזיר מהדהדות באוזני: מה שמתרגלים, מתחזק. כפי שנראה בפרק הבא, מדעי המוח מכירים יותר ויותר בחוכמה הגלומה במסורת הקדומה. תגליות בדבר היכולת המתמדת של המוח להשתנות ולגדול לאורך כל חיינו המחישו שאנו אכן יכולים לחזק את המוח ולחווט אותו מחדש באמצעות תרגול.

אנו יכולים אפילו לשנות את החיווט במוחנו כך שנהיה מאושרים יותר.

עד לאחרונה סברו פסיכולוגים וחוקרים שרמות האושר שלנו אינן משתנות במידה משמעותית לאורך חיינו וחוזרות תמיד לרמה בסיסית מסוימת, שאינה מושפעת ממה שקורה לנו. מחקר העלה, לדוגמה, כי אנשים שזוכים בלוטו חווים נסיקה ראשונית ברמת האושר אך חוזרים תוך שנה לרמה הבסיסית שלהם. ממצא מפתיע אף יותר הוא שאנשים שנהיים משותקים לכל החיים בתאונה איומה חווים צלילה ראשונית ברמת האושר, אך כעבור שנה גם הם חוזרים לרמה הבסיסית שלהם.³

לפי התיאוריה הזאת, המכונה "תיאוריית נקודת האיזון של האושר", רמת האושר הבסיסית שלנו נקבעת בעיקר כתוצאה מנטיות תורשתיות ומתכונות אופי שמוטמעות בנו בראשית חיינו, ואת רמת הבסיס הזאת לא ניתן לשנות.

אך המוחות שלנו גמישים הרבה יותר משתיארנו לעצמנו. אמנם לא כולנו נולדים מאושרים במידה שווה, אך כולנו יכולים להיעשות מאושרים יותר. ממצאים מרעישים בחקר המוח הדגימו כי ביכולתנו לשנות את נקודת האיזון של האושר שלנו. אך לא נוכל להשיג זאת בכך שנשנה את החיים החיצוניים שלנו, אלא באמצעות שינוי בנוף הפנימי שלנו.

אמנם בזמנו טרם הבנתי את העקרונות המדעיים שמאחורי התופעה הזאת, אך חוויתי אותה במנזר בתאילנד. האושר והשלווה שחשתי נבעו משינויים פנימיים באופן שבו התבוננתי בחיים, חוויתי אותם והתייחסתי אליהם, ולא משינויים חיצוניים כלשהם.

מוסר השכל: שינויים חיצוניים (כגון זכייה בלוטו) לא ישנו את רמת האושר הבסיסית שלנו, אך שינויים פנימיים יכולים לעשות זאת. "אפשר להתאמן באושר, מכיוון שניתן לשנות ממש את מבנה המוח שלנו," אומר חוקר המוח ריצ'רד דייווידסון.⁴

לאמן את המוח לאושר
מטרתו של הספר הזה היא לאמן את מוחכם לאושר.

בפרקים הבאים נשזור יחדיו חוכמה עתיקה וממצאים מדעיים ונגבש בעזרתם תרגילים מרוכזים שיעזרו לכם לחיות חיים מאושרים ובעלי משמעות. תלמדו איך להשתמש בקשיבות מהולה בחמלה, לא רק להשגת שלוות נפש בתקופות מאתגרות אלא גם להגברת העומק והחדווה בחיי היומיום.

הספר הזה יעניק לכם את המפתחות ללמידה ולצמיחה בדרכים שאולי לא העזתם להעלות על דעתכם. במקרה שלי, התרגילים האלה הובילו לנקודת מבט חדשה על החיים. הגעתי להבנה שהעקמת שלי והניתוח שעברתי, גם אם חשבתי בזמנו שניפצו את חלומותי, הובילו אותי בעצם לאושר מתמשך ועקבי יותר משהכרתי אי־פעם.

בכל פרק תלמדו תרגולים שיעזרו לכם בכל היבט של חייכם - במשפחה, במערכות יחסים, בעבודה, בבריאות ובחיפוש אחר האושר.

כפרטים, התרגילים האלה יעזרו לכם לסלול נתיבים עצביים צלולים ומיטיבים יותר. כקולקטיב, הם יעזרו לנו לחיות בעולם שיש בו יותר חיבור וחמלה.

והיופי הוא שאין צורך לחכות לפני שמתחילים. כפי שהזכיר לי ג'ון קבט־זין בשעתי האפלה ביותר, אנחנו יכולים להתחיל לתרגל ממש כאן, ממש עכשיו.

תרגול: תרגול כוונה

לספר הזה חיוני לגשת מתוך הבנה מדוע אתם קוראים אותו: לְמה אתם מקווים? כאן נכנס לפעולה כוחה של הכוונה. הכוונה שלנו מגדירה את תחום האפשר, ועוזרת לנו לשמור על קשר עם תוכנית המתאר האישית שלנו בנוגע לדברים החשובים ביותר בחיינו.

לְמה אתם מקווים? עמוק בתוככי נפשכם, התשובה לשאלה הזאת כבר ידועה לכם. התרגיל להלן יספק לכם מרחב שיאפשר לידע הזה לעלות אל פני השטח, כדי שתוכלו לשאת אותו איתכם במהלך קריאת הפרקים הבאים וליישם את התרגולים הלכה למעשה בשגרת חייכם.

התחילו בישיבה שקטה, והניחו לתשומת לבכם לנוח על הזרימה הטבעית של הנשימה העולה ויורדת בגופכם. הרגישו שאתם מקורקעים ונוכחים. הזמינו לתוככם כוונה למסע הזה.

שאלו את עצמכם: מה באמת מניע אותי כעת? מה חשוב לי? באיזה כיוון ברצוני להפנות את מצפן לבי?

לדוגמה: "מי ייתן ואמצא אושר רב יותר." "מי ייתן ואוכל להתייחס לילדַי ביותר חמלה ותבונה." "מי ייתן ואחוש יותר נינוחות בחיי."

טיפ: אל תהפכו את התרגיל לפעילות שכלתנית הכרוכה במאמץ לבחור את הכוונה ה"נכונה" או ה"מושלמת" ביותר. פשוט הקשיבו, הרגישו, ופתחו את עצמכם לכל מה שעולה. שמרו על גישה סקרנית ומיטיבה.

כשתרגישו מוכנים, הניחו לעיניכם להיפקח ורשמו את הכוונה שלכם. אם לא צצה בקרבכם שום כוונה ברורה, הציבו לעצמכם כוונה פשוטה להמשיך להקשיב בגישה סקרנית ומיטיבה.

אני מציעה לכם לנהל יומן (על נייר או במכשיר אלקטרוני) למסע המחקר הפנימי הזה ולתרגולים בפרקים הבאים.

פתית זהב במקום סיכום יבש בנוסח ספרי לימוד, נסיים כל פרק ב"פתית זהב" - המסר המרכזי שכדאי לקחת איתכם כצידה לדרך. לדברי הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן, "כלל שיא־סוף" מלמד אותנו שאנו נוטים לזכור את השיא ואת הסוף של כל חוויה. לפיכך, הצעתי היא להתבונן ב"שיאים" של כל פרק, לבחור את השיא שנחקק בזיכרונכם יותר מכול ולרשום אותו ב"סוף" הפרק, כדי לחזק את הדגשים ולחקוק אותם בזיכרון לטווח ארוך.

אי־לכך, אנא חִשבו רגע על עיקרי הדברים של הפרק הזה. הנה כמה פתיתי זהב אפשריים לדוגמה:

• מה שמתרגלים מתחזק

• תרגול, לא שלמות

• יש חשיבות לגישה מיטיבה

• אושר מבוסס על גורמים פנימיים, לא חיצוניים

לאחר שהקדשתם רגע למחשבה על עיקרי הדברים של הפרק הזה, בחרו פתית זהב אחד שנראה לכם משמעותי במיוחד וכתבו אותו ביומן שלכם. עד סוף הספר תאספו 11 פתיתי זהב שילוו אתכם בחייכם.