דום לב

הוא בחור יפה, אמר סבא שלי על עופר כשהבאתי אותו אליו בפעם הראשונה. סבא כבר היה עיוור. הוא היה לוקח את היד שלי ומלטף אותה בתנועות קצובות, הלוך וחזור, מהאצבעות ועד הפרק. נטרפתי מזה, כי זה היה מונוטוני ומעצבן, אבל לא העזתי להוציא את היד מהאחיזה שלו. היה משהו בריכוז שלו, בַּדיוק, בכך שכל תנועה היתה זהה בצורה מוחלטת לקודמת, שהפכה את הטקס הזה למשהו טיפולי, כמעט מדיטטיבי בשבילו. ברגעים האלה הוא שקע ולא ידעתי באמת איפה הוא. קיוויתי שמה שנגלה לנגד עיניו הוא לא החיילים הרוסים גוערים בו במחנה העבודה בסיביר, לא סבתא, אשתו, דועכת אל בור של חשכה לא מודעת, לא הילד ההוא שלהם, שמת ואף אחד לא מדבר עליו, חוץ מהעובדה שאחרי שמת שום דבר כבר לא חזר להיות כמו קודם. הוא היה כל כולו התנועה הזאת, מהאצבעות ועד הפרק. ואני, כי אהבתי אותו כל כך, שקעתי בקצב יחד איתו, כמו מטרונום.

*

בבית האבות של סבא היה בחור צעיר שבא לנגן פעמיים בשבוע. בשלישי בחמש אחר הצהריים ובשישי להדלקת נרות, לפני כניסת השבת. בשעות האלה רוב דיירי הבית כבר התעוררו משנת הצהריים שלהם, קיבלו תרופות, הורדו מהמיטות והובלו בכיסאות גלגלים או בהליכונים אל הלובי. את סבתא לא היה טעם להוריד ללובי כשהבחור בא לנגן. היא ממילא לא שומעת כלום. אבל סבא, סבא חיכה לביקורים האלה. הקפדתי לבוא אליו בשעות האלה כדי לראות אותו מתעורר לחיים לשמע הצלילים שמילאו את הלובי. הבחור שמנגן היה גבוה ורחב כתפיים, עם ידיים ארוכות ואצבעות דקות ועדינות, שיער ארוך אסוף לקוקו על העורף, זקן בן כמה ימים וחולצות בייסבול גדולות כאלה, רחבות, עם שרוול קצר מעל גופיית כותנה לבנה עם שרוול ארוך. הוא היה מתיישב על הכיסא בלובי, כיסא שאולגה, מנהלת הבית, הביאה לו מהמשרד שלה, כי הכורסאות בלובי היו כולן עם ידיות שהפריעו לו כשניגן באקורדיון. את האקורדיון, לבן עם עיטורים מוזהבים, היה שולף ממזוודה שחורה קשיחה וענקית, תולה את הכתפיות הרכות והרחבות על כתפיו, שולח מבט זריז אל הקהל הספק מנומנם ספק מורדם שמולו, נאנח, תמיד היה נאנח, לוקח נשימה ארוכה ואז אומר כאילו לעצמו, יאללה, נתחיל.

"כביש ישן, שביל בגן, עץ ובית. אבא כאן, אמא שם, כאן נשארתי, מה שהייתי, פעם, מזמן..." חלק מהזקנים אפילו לא הגיבו לצלילים. ברטה, הדיירת בחדר הצמוד לחדר של סבא, עם דמנציה עמוקה וכדורי טשטוש במשך רוב שעות היום, אפילו לא פקחה את העיניים. הזוג האוקראיני דווקא כן הסתובב אליו, הוא עם משקפיים עבים וזכוכיות מרובעות, והיא, בשיער צבוע כתום ואסוף לקוקו גבוה, סיננה באוקראינית משהו כמו הנה שוב הליצן ההיפי הזה עם כל השערות והמוזיקה של הפרימיטיבים. דיירים אחרים פקחו את העיניים הזקנות והעייפות לשבריר שנייה, ואז עצמו אותן חזרה. אבל לפעמים, לעיתים רחוקות אומנם, אבל אני ראיתי שזה קרה, חריצי העיניים נשארו פעורים, והשפתיים היבשות והסדוקות התחילו לזוז. הרגל, עם גרב משובצת או מפוספסת וכפכף פלסטיק כחול, התחילה לרקוע בעדינות על הרצפה לפי הקצב, וכף היד, מנוקדת כתמי זקנה בצבע בורדו וציפורניים קשות ואכולות, החלה לתופף על הברך. הכול עדין — החיוך, הרקיעות, התיפוף, עדין עדין, אבל עדיין, שם. והעדינות הזו הספיקה לו, כנראה, לבחור שמנגן. הספיקה כדי לבוא שוב ושוב, עם המזוודה השחורה והענקית שלו, ולנגן כל שלישי ושישי שלושת רבעי שעה כל פעם, לדיירי בית האבות "גבורות" בנתניה.

*

סבא היה צלול לחלוטין, אבל לא ראה כלום. אשתו, סבתא שלי, לא זכרה כלום. לא את הילדים, לא את הנכדים, לא אותו. זה לקח איזה עשר שנים, ההידרדרות הזאת, ועכשיו היא רק גוף שאוכל, ישן, מקבל תרופות, וחוץ ממערכות הפעלה מתפקדות, כבר אין שם כלום. אף אחד לא מדבר איתה. סבא לא מדבר איתה, אין עם מי. הם גם לא גרים באותו החדר. כשנכנסו לבית האבות, נכנסו כזוג לחדר זוגי. אבל עכשיו הוא בחדר שלו במחלקה של התפקודיים, והיא בחדר אחר במחלקה של הסיעודיים. סבא רצה להישאר איתה באותו החדר, אבל הצוות שכנע אותו ואותנו שעדיף ככה. הוא לא צריך שיטרידו אותו בלילה כשבודקים את הסיעודיים פעמיים, ולא צריך לשבת שעות בחדר שקט מבלי שיהיה לו עם מי לדבר. במחלקה של התפקודיים יוכל לדבר עם אנשים, להשתתף בחוגים, לחיות כמו בן אדם. הרי עוד מעט הוא מתעוור לגמרי. לא חבל על הזמן? סבא לא רצה להיפרד, אבל אנחנו לחצנו, ההורים ואני. תבוא אליה כמה שתרצה, אמרנו לו, אבל תגור בחדר שנראה כמו חדר, לא כמו בית חולים. סבא שהיה עצוב ועייף מכדי להתנגד לנו, הסכים. הוא היה בא אליה לחדר כל בוקר, מעיר את הגוף, מושיב אותו בכיסא הנדנדה, מסרק את הראש כשזוג עיניים חלולות מסתכלות עליו בתדהמה, לפעמים באימה. למה הוא עושה את זה לעצמו כל בוקר? יש פה צוות שיכול לחסוך לו את זה, רציתי לשאול אותו, אבל המילים לא יצאו לי מהפה.

*המשך הפרק בספר המלא*