הרוב טוב, תודה

פתח דבר — מעורב אישי

לפני עידן ועידנים נחשפתי לאמירה אותה כתב המשורר והסופר האירי אוסקר ויילד:

"היה אתה עצמך. כל השאר כבר תפוסים."

מאז היא תלויה על לוח השעם בחדר העבודה שלי.

* * *

באביב 2022, עם יציאתו לאור של "פתאום הייתה מלחמה", ספרי החמישי במספר אותו כתבתי בהקשרה של מלחמת יום הכיפורים, הרגשתי שדי לה. ודי לי. הגיע הזמן להרפות ממנה.

הספר הזה הוא תוצר ההחלטה.

והאמירה של ויילד הייתה שם כל הזמן ברקע.

* * *

"הרוב טוב. תודה" הוא תמהיל סיפורים קצרים על אהבות. שמחות. השתטויות. טבע. המון טבע. ובעיקר מִדבר.

לא רק.

כשקשיש כמוני נושא על גבו את מלוא מטען שנות קיומו הוא מתקשה להיות גיבור הכובש את יצרו ולכן, בין דפי הספר שובצו גם דברים אחרים: רסיסי געגועים. סימני שאלה. תובנות. מאוויים. משאלות.

וגם נגיעה אחת מהמלחמה "ההיא". למרות ההחלטה.

ועד כמה טושטשו גבולות המציאות והדמיון?

תלוי מתי שואלים אותי...

זהו. הגיע הזמן להתחיל.

פוליאמוריה

אחד מפסקי הזמן האהובים עליי הוא "מחוץ לבית".

לא "הדשא של השכנה", אלא הנסים והנפלאות אותם אני חווה כל אימת שאני עוזב את רצועת האספלט ושם פעמיי — עם ג'יפ, אופנוע, או ברגל — לטעום את קסמי הטבע.

שמונה ספרי טיולים כתבתי בעקבות אהבתי ל"חבילת הקסמים" שממתינה לי במכתשים, שדרת ההר המרכזית, השפלה, עמקי הצפון, הגולן, אפילו השרון. והכי־הכי המדבר.

בכל פעם שאני שם, "בשטח", מתעורר לו ניצוץ האהבה בינינו, מתודלק במיליון החוויות אותן צברנו, יחד, ב"מלאן" שנות היכרותנו.

לפעמים אני מחבר אליי, ואליו, עוד אהבה.

"וואוווווו," סח לי אדון טבע, "מי זאת עלמת החן?"

"זאת אהבה אחרת," אני נזהר בכבודו, מהלך על קצות אצבעותיי.

"עד כמה אתה אוהב אותה?" הוא בודק אצלי.

"היא האהבה הכי גדולה שלי מחוץ לטבע," אני מתוודה. מקווה שלא הגזמתי איתו.

להפתעתי הוא מסוקרן. "וממתי זאתי?"

"עוד מעט 33 יחד."

"ימים?״

"לא, חביבי. שנים."

"לא רואים עליכם," הוא אומר, בוחן את שפת הגוף שלי. ושלה.

"מתאים לך?" אני שואל.

"בטח מתאים," הוא נשמע מהוסס, "אלא שחשבתי שאהבה ארוכת שנים היא משהו שייחודי רק לנו."

"הסר דאגה מליבך," אני משתדל אצלו.

"יהיה מה שיהיה," הוא נאנח, משתהה לרגע ומוסיף, "רק אל תשכח שאני הייתי קודם."

"תירגע," אני מיישיר אליו את מבטי. "אתה ראשון, יא־טבע."

געגוע

בלילה ההוא, בפסגת הר צניפים, בעיקר נשבה הרוח.

עד אותו לילה לא ידעתי עד כמה יריעות אוהל — שנרתם בקפידה בצדו האחד אל מיני זיזים שנמצאו לנו בדיפנדר;¹ ואל ברזלי זווית רחבי גרם בצדו השני — יודעות לייצר סימפוניה של חבטות, שריקות, יללות וצווחות.

משהאיר היום ושמש מצוחצחת עלתה מעל פסגות עבר הירדן, והאוהל נותר על עומדו, ונשכחו תלאות הלילה, סיכמנו בינינו, אני וההוא שהעביר איתי את מסע הגיבוש בפסגת ההר, שאולי בכל זאת יש אלוהים והוא לא עזב אותנו למרות ששנינו, חילוניים במוצהר, לא החנפנו לו מעולם.

אחר כך קיפלנו וארזנו, ושוב אחזנו במקל הנדודים, והרחקנו בתוך נפלאות "שמורת הנחלים הגדולים" וראינו ישר אל תוך הלב הנדיב שלה. ואמרתי שאני מתגעגע. והוא אמר, "אני מבין למה."

ובין צבי מקפץ לעץ שיטה מלבלב ושמש שהתיזה את האור על אלה גם אלה וגם על הערוצים והגבעות ומה שבתוכם וביניהם, דיברנו על החיים. ועל החלטות. ועל פרשות דרכים. ועל צרכים ארוכי טווח. וקצרי טווח. ולפתע, בתוך כל הדיבור הזה, ניתק צבוע מבין צללי העצים ורץ אל הגבעות. הסתכלתי עליו ואמרתי שהחיים מיטיבים עם מי שחי את הייעוד שלו. והוא שאל אותי — ומה הוא הייעוד שלך? אמרתי שהאמת המביכה היא שהדרך אליו היא עדיין תעלומה בשבילי. ודווקא כאן, ואולי רק כאן, בתוך המרחבים הפתוחים, האינסופיים, אני נטול סימני שאלה.

אחר כך המשכנו להגג, ובעיקר לחלום, והחלטנו שהטבע הוא יופי. ובעיקר שמחה. ושאלנו את עצמנו אם ללכת אחר החלומות שלנו ולטייל, כל כך הרבה לטייל, בעיקר לטייל, זה להעביר את החיים בתעתוע. וכשלרגע היה נדמה לנו שאנחנו מתפלספים יותר מדי ומקהלת עידוד של עורבים חומי עורף זינבה בנו במעלה הערוץ, הוא הודיע שמספיק להתפלש במחשבות ובוא נעצור כאן מתחת לעץ השיטה המושלם הזה.

אחרי שפרשנו מחצלת לא התאפקנו, והמשכנו להציץ בחסות הטבע אל תוך עצמנו, והתה המתוק ואחריו הקפה המר וגם הפתיתים להכנה מהירה שהלכו והשחימו על המחבת, עזרו בהצצה הממוקדת.

אחר כך הוא אמר עת לאכול ועת ללכת הלאה. קיפלנו את המחצלת, קמנו פזורי רוח וחולמניים, ולא "חפרנו" ולא נברנו, ובעצם לא דיברנו, רק התבוננו, והקשבנו, לכל מה שהיה שם סביבנו, בנחלים הגדולים, עד שנגענו באספלט ופנינו שמאלה. הביתה.

עד הפעם הבאה.

1 דיפנדר — רכב שטח מתוצרת לנדרובר אנגליה. נחשב לאגדה בין חובבי הז'אנר.