נאמנות

הֶרנן דיאָז
נאמנות

לאַן, אלזה, מרינה ואנה

ביטחונות
רומן

 מאת
הרולד ואנֶר
 

חלק ראשון

מיום לידתו נהנה בנג'מין ראסְק מכל יתרון כמעט, ולפיכך, אחד המותרות המעטים שנשללו ממנו היה העפלה מפרכת ומלאת תעוזה: סיפורו לא התאפיין בחוסן ובהתמדה, או ברצון נחוש המחשל את עתידו המזהיר מסיגים פשוטים. על פי הכריכה האחורית בתנ"ך של משפחת ראסק, אבות אבותיו היגרו ב-1662 מקופנהגן לגלזגו, ושם החלו לסחור בטבק שהגיע מהמושבות בצפון אמריקה. במהלך המאה הבאה שגשגו עסקיהם והתרחבו עד כדי כך שכמה מבני המשפחה עברו ליבשת החדשה כדי שיוכלו לפקח טוב יותר על הסַפָּקים שלהם ולשלוט בכל היבטי הייצור. לאחר שלושה דורות קנה סולומון, אביו של בנג'מין, את כל חלקי החברה מקרובי משפחתו ומהמשקיעים החיצוניים. בניהולו הבלעדי המשיך העסק לשגשג, ועד מהרה נהפך סולומון לאחד מסוחרי הטבק הבולטים ביותר בחוף המזרחי. אולי אכן רכש את המלאי שלו מן הספקים המשובחים ביותר ביבשת, אבל עיקר הצלחתו לא נבע מטיב הסחורה אלא מיכולתו לנצל עובדה פשוטה: הטבק היה מוצר תענוגות, כמובן, אבל רוב הגברים עישנו כדי שיוכלו לשוחח עם גברים אחרים. לפיכך סיפק סולומון ראסק לא רק סיגרים, סיגָרֵלות ותערובות משובחות למקטרת, אלא גם (ובעיקר) שיחות מצוינות וקשרים פוליטיים מעולים. הוא טיפס לפסגת התחום העסקי שלו וביסס את מעמדו שם הודות לאופיו החברותי ולקשרי רעות שטיפח בחדר העישון, שבו נראה לא פעם חולק את סיגרי הפִיגוּראדוֹ שלו עם כמה מלקוחותיו הנכבדים ביותר, שעמם נמנו גְרובֶר קליבלנד, ויליאם זַכָּרי אירווינג, וג'ון פּירפּונט מורגן.

בשיא הצלחתו בנה סולומון בית מידות ברחוב 17 מערב, שנשלם בדיוק עם הולדתו של בנג'מין. אך סולומון כמעט לא נראה בבית המשפחה בניו יורק. עבודתו דרשה ממנו לנוע בין אחוזות המטעים, לפקח על אולמות הגלגול או לבקר שותפים עסקיים בווירג'יניה, קרוליינה הצפונית והאיים הקריביים. נוסף על כך היתה לו אפילו אַסְיֶינְדָה קטנה בקובה, שבה שהה רוב החורף מדי שנה. השמועות על חייו באי ביססו את המוניטין שלו כהרפתקן חובב אקזוטיוּת - יתרון ניכר בתחום העסקי שלו.

גברת וילהֶלמינה ראסק לא דרכה מעולם באחוזה הקובנית של בעלה. גם היא נעדרה לא פעם מניו יורק למשך פרקי זמן ארוכים, עזבה מיד עם שובו של סולומון, ובמשך עונות שלמות שהתה בבתי קיץ של חברותיה בגדה המזרחית של ההדסון או בבתיהן בניופורט. רק דבר אחד ברור חלקה עם סולומון, והוא תאווה עזה לסיגרים, שאותם עישנה בכפייתיות. מאחר שהיה זה מקור הנאה חריג מאוד לִגברת, עסקה בכך בפרטיות בלבד, בחברת ידידותיה. אך לא היה בכך כל מכשול, כי היתה מוקפת בהן תמיד. וילי, כפי שכינו אותה הסובבות אותה, היתה חלק מקבוצת נשים מגובשת מאוד, שהיוו מעין שבט נודד. מוצאן לא היה מניו יורק בלבד, אלא גם מוושינגטון, פילדלפיה, פרובידנס ובוסטון, ואפילו משיקגו הרחוקה. הן נדדו כלהקה, ביקרו זו את זו בבית שבעיר או בבית הקיץ, לפי העונה, ובמשך כמה חודשים מדי שנה נהפך גם הבית ברחוב 17 מערב למשכנה של הקבוצה, החל בסוף ספטמבר, כשסולומון נסע לאסיינדה שלו. אך בכל פלך ארץ שבו התגוררו הגברות, הסתגרה החבורה בתוך עצמה, כחוג בלתי חדיר.

בנג'מין, שרוב הזמן הוגבל לחדריו ולחדרי המטפלות שלו, כמעט לא הכיר את שאר הבית שבו גדל. בזמן שאמו וחברותיה שהו שם, הורחק מהחדרים שבהן עישנו, שיחקו קלפים ושתו יינות סוֹטֵרְן עד שעות הלילה המאוחרות; כשהסתלקו, נהפכו הקומות המרכזיות לרצף עמום של חלונות מוגפים, רהיטים מכוסים ונברשות בתכריכים נפוחים. כל המטפלות והאומנות אמרו תמיד שבנג'מין הוא ילד למופת, וכל מוריו אישרו זאת. נימוסים, תבונה וצייתנות מעולם לא השתלבו בהרמוניה כמו בילד החביב הזה. החיסרון היחיד שמחנכיו הראשונים הצליחו למצוא בו, לאחר חיפוש ארוך, היה סירובו של בנג'מין להתרועע עם ילדים אחרים. כשאחד המורים העלה את ההשערה שחוסר החברותיות של תלמידו נובע מפחד, פטר סולומון את חששותיו בהינף יד ואמר שהילד פשוט נהפך לגבר העומד ברשות עצמו.

ילדותו, שעברה עליו בבדידות, לא הכינה אותו כראוי לפנימייה. בסמסטר הראשון הוא היה יעד יומיומי לעלבונות ולמעשי אכזריות קטנים. אך במשך הזמן התברר לחבריו לכיתה שבגלל אדישותו הוא קורבן לא־מסַפּק, והם הניחו לו לנפשו. הוא התרחק מאחרים, והצטיין, בלי כל דבקות, בכל נושא. בסוף כל שנה, לאחר שהרעיפו עליו את כל אותות ההצטיינות והכבוד האפשריים, הזכירו לו מוריו, ללא יוצא מן הכלל, שהוא עתיד להביא תהילה רבה לעולם האקדמיה.

במהלך שנת הלימודים האחרונה, מת אביו מדום לב. בטקס האשכבה, שנערך בניו יורק, התרשמו קרובי משפחה ומכרים מקור רוחו של בנג'מין, אך למעשה היה זה רק האֵבֶל, שבגללו נראתה נטייתו הטבעית כצורת התנהגות מוכרת בחברה. בהפגנת בשלות מוקדמת שהדהימה את עורכי הדין והבנקאים של אביו, ביקש הנער לבדוק את הצוואה ואת כל הדוחות הכספיים הקשורים אליה. מר ראסק היה אדם מסודר וזהיר, ובנו לא מצא כל פגם במסמכים. לאחר שסיים את העניין וידע מה צפוי לו כאשר יגיע לבגרות ויקבל את הירושה, חזר בנג'מין לניו המפשייר, לסיים את לימודיו.

בתקופת אלמנותה הקצרה שהתה אמו עם חברותיה ברוד איילנד. היא נסעה לשם בחודש מאי, זמן קצר לפני סיום לימודיו של בנג'מין, ועד סוף הקיץ מתה מנַפַּחַת ריאות. בני המשפחה והחברים שהשתתפו בטקס האשכבה השני, המצומצם הרבה יותר, בקושי ידעו איך לפנות אל הגבר הצעיר, שהתייתם משני הוריו בתוך חודשים ספורים. למרבה המזל היה צורך לדון בסוגיות מעשיות רבות - קרנות נאמנות, יישום הצוואה ובעיות משפטיות בהסדרת הרכוש.

התנסותו של בנג'מין כתלמיד מכללה היתה הד מועצם של שנות לימודיו בבית הספר. כל הליקויים והכישורים נותרו בעינם, אבל עכשיו רחש חיבה צוננת לליקויים ובוז שתוק לכישורים. כמה ממאפייניה הבולטים של שושלתו באו אל סופם בו, כנראה. הוא היה שונה לחלוטין מאביו, שבכל חדר שאליו נכנס נהפך למוקד תשומת הלב ומשך אליו את כל הנוכחים, וגם לא היה לו שום דבר במשותף עם אמו, שלא היתה לבדה ולו יום אחד בחייה. ההבדלים בינו לבין הוריו נעשו מודגשים עוד יותר לאחר סיום לימודיו. הוא חזר מניו אינגלנד לניו יורק ונכשל בתחומים שרוב מכריו שגשגו בהם: הוא היה ספורטאי כושל, חבר מועדון אדיש, שתיין לא נלהב, מהמר שווה נפש ומאהב פושר. הוא חב את הונו לטבק, אך לא עישן. מי שהאשים אותו בחסכנות מוגזמת לא הבין שאין לו שום תאוות הדורשות ריסון.

♦

עסקי הטבק עניינו את בנג'מין כקליפת השום. הוא לא אהב את המוצר - תהליך פרימיטיבי של יניקה ונשיפה, התבוננות בעשן בעיני פרא מעריצות, סירחון מר־מתוק של עלים רקובים - וגם לא את ההתרועעות סביבו, שאביו נהנה ממנה והיטיב לנצל אותה. לא היה דבר שהגעיל אותו יותר מקנוניות מעורפלות של חדר עישון. למרות מאמציו הכנים ביותר, לא היה יכול לנמק, ולו בלהט מדומה כלשהו, במה עדיף סיגר לוֹנְסְדֵֵייל על פני דיאָדֵמָה, ולא היה מסוגל להלל, במרץ שנקנה מיֶדע אישי בלבד, את סיגרי הרוֹבּוּסְטוֹ מאחוזתו שבווּאֶלטָה אבּאחוֹ. אחוזות מטעים, אסמי ייבוש ומפעלי סיגרים היו חלק מעולם רחוק, שלא היה לו כל רצון להתוודע אליו. הוא לא היה מהסס להודות שהוא שגריר גרוע לחברה, ולפיכך האציל את פעולות היומיום למנהל שעבד בכפוף לאביו במשך עשרים שנה מסוּרות. בניגוד לעצתו של המנהל הזה, ובאמצעות סוכנים שלא פגש אישית, מכר בנג'מין במחיר נמוך מדי את האסיינדה הקובנית של אביו, על כל תכולתה, בלי לערוך רשימת מצאי אפילו. הבנקאי שלו השקיע את הכסף בשוק המניות, עם שאר חסכונותיו.

כמה שנים של קיפאון חלפו, שבמהלכן ניסה בלי כל חשק לאסוף דברים שונים (מטבעות, כלי חרסינה, חברים), טיפח היפוכונדריה קלה, השתדל להתלהב מכל הקשור לסוסים, ולא הצליח להיהפך לאושיית אופנה.

הזמן נהפך לעקצוץ בלתי פוסק.

בניגוד לנטיותיו האמיתיות, התחיל לתכנן נסיעה לאירופה. הספרים כבר סיפקו לו כל מידע שעניין אותו בקשר ל"יבשת הישנה"; לא היה חשוב לו לחוות את הדברים מקרוב. הוא גם לא שש להיכלא ימים ארוכים בספינה מלאה זרים. אך אמר לעצמו שאם בכל זאת הוא שוקל לעזוב, זה הרגע המתאים: האווירה הכללית בניו יורק היתה עגמומית למדי, כתוצאה מסִדרת משברים פיננסיים ומן השפל הכלכלי שבא בעקבותיהם ובלע את הארץ בשנתיים האחרונות. מאחר שהמיתון לא השפיע עליו ישירות, לא היה בנג'מין מודע לגמרי לסיבותיו. הכול התחיל, כך האמין, כאשר בועת הרכבות התפוצצה, והיא היתה קשורה באופן כלשהו למפולת מתכת הכסף שבאה אחריה, אשר הובילה לנהירה לזהב, שהסתיימה בסופו של דבר בהתמוטטות של בנקים רבים, במה שנודע בשם הבהלה הגדולה של 1893. בלי קשר לשרשרת האירועים בפועל, הוא לא היה מודאג. באופן כללי ידע שהשווקים מיטלטלים הלוך ושוב, והיה בטוח שההפסדים של היום יהיו הרווחים של מחר. במקום להניא אותו מהנסיעה לאירופה, המשבר הפיננסי - הגרוע ביותר מאז "השפל הארוך", עשרים שנה קודם לכן - היה אחד התמריצים הגדולים ביותר לעזיבתו.

אך כשעמד לקבוע מועד למסעו, קיבל בנג'מין הודעה מהבנקאי שלו, שבאמצעות "קשרים" כלשהם הצליח להירשם מראש לקניית אגרות חוב שהונפקו כדי לשקם את עתודות הזהב של האומה, אשר הידלדלותן הביאה בנקים רבים לחַדלוּת פירעון. ההנפקה כולה נמכרה בחצי שעה בלבד, ובתוך שבוע גרף ראסק רווח נאה. כך, מזל שהזדמן מאליו, בדמות שינויים פוליטיים ותנודות שוק ששיחקו לטובתו, הביא לגידול פתאומי וטבעי לכאורה בירושה המכובדת של בנג'מין, שעד אותה עת לא טרח להגדיל. אך ברגע שיד המקרה עשתה זאת למענו, הוא גילה בקרבו תאווה שלא ידע על קיומה עד שניתַן לה פיתיון גדול דיו שהעיר אותה לחיים. אירופה תצטרך לחכות.

נכסיו של ראסק היו נתונים לטיפולם השמרני של ג"ס וינְסְלוֹ ושות', בית ההשקעות שניהל את עסקי המשפחה מאז ומתמיד. החברה, שמייסדה היה אחד מחבריו של אביו, היתה עכשיו בידי ג'ון ס' וינסלו הבן, שניסה להתיידד עם בנג'מין אך לא הצליח. כתוצאה מכך היו היחסים בין שני הצעירים מעיקים קצת. ובכל זאת עבדו יחד בצמידות, גם אם באמצעות שליחים או בטלפון - שתי דרכים שכל אחת מהן היתה עדיפה בעיני בנג'מין על פני פגישות פנים אל פנים, שהתאפיינו בחביבות מאולצת והיו מיותרות.

עד מהרה נעשה בנג'מין מיומן בקריאת סרט הפסנוע של הבורסה, באיתור דפוסי פעולה, הַצלבָתם ומציאת קשרים מקריים סמויים בין מגמות בלתי קשורות לכאורה. וינסלו הבין שלקוחו הוא תלמיד מחונן, ולכן השתדל להציג את הדברים כך שייראו מסתוריים מכפי שהיו בפועל, ופטר בביטול את תחזיותיו. אך ראסק התחיל בכל זאת לקבל החלטות בעצמו, ובדרך כלל בניגוד לעצת החברה. הוא נמשך להשקעות קצרות טווח והורה לווינסלו לבצע עסקאות בסיכון גבוה באופציות, חוזים עתידיים וכלים ספקולטיביים אחרים. וינסלו יעץ תמיד לנהוג בזהירות, ומחה נגד התוכניות הפזיזות האלה: הוא סירב להעמיד את בנג'מין במצב שבו הוא עלול לאבד את הונו בפעולות מסוכנות. אבל יותר משדאג לנכסיו של הלקוח, נראה שהוא מודאג מהרושם שייווצר ולהוט להציג מתינות פיננסית מסוימת, כי אחרי הכול, כפי שאמר פעם וצחק קלות משנינותו שלו, הוא סוכן בורסה ולא סוכן הימורים, שמנהל בית השקעות ולא קזינו. אביו הוריש לו מוניטין של דבקות בהשקעות שקולות, ובכוונתו לכבד את המורשת הזאת. ובכל זאת, בסופו של דבר, פעל וינסלו על פי הנחיותיו של ראסק ונהנה מן העמלות.

בטרם חלפה שנה התעייף ראסק מן הקפדנות של יועצו ומהקצב המייגע שלו, החליט להתחיל לסחור בחשבון משלו ופיטר את וינסלו. ניתוק הקשרים עם המשפחה הזאת, שהיתה קרובה מאוד למשפחתו במשך שני דורות, הוסיף סיפוק לתחושת ההישג האמיתי שחווה ראסק, לראשונה בחייו, כשנטל לידיו את מושכות עסקיו.

 * המשך הפרק בספר המלא *