אני רעב אותך

שדים

כבר תקופה ששדים מפלחים את ראשי, עולים ובאים בדמות עשן מתפתל ומסתלסל, חסר כל צבע או ריח, וגלי חום עוטפים ולוחצים ומרקעים אותו כמו מתכת. אינספור חלומות מופיעים ושוטפים אותי. ממשיים, חייתיים, רומסים כמו סוסים ארוכי רעמה, ומבטם הרושף כמו מבקש לשרוף כל חלקת אדמה ירוקה שעוד נותרה בי. החלומות, שלא באו לבקר במשך חודשים ארוכים, מקלפים את שכבת הצבע שהתייבשה, מנסים לגלות, לחשוף, לפצוע. והינה, פיסת צבע יבש מפלחת את הבשר שמתחת לציפורן, גורמת לכאב חד, ואז לפּוּלְסים חוזרים ונשנים, ולקבס. וראשי הסחרחר כבר מסתחרר עוד יותר כמו רולטת מספרים וצבעים, והכדור הקטנטן מקפץ על תאי הגלגל הצבועים שחור ואדום, מאיים ליפול אל מחוץ לטבעת המרקדת לצליל הגורל, אך לבסוף מקרקשת את צעדיה ונעצרת. שתיקתה שתיקתךְ. ורק החלומות ממשיכים לרדוף.

כבר גמרתי בדעתי לחכות לךְ, אבל כמה בן־אדם יכול לחכות? בעצם ההמתנה, כל מה שקורה ביום־יום הוא רק נלווה להמתנה עצמה. ימים שלמים שמתפרקים לשעות שמצטמצמות לדקות, והדקות מלאות במחשבות על איך ומתי ניפגש. שרטוטים מדויקים, תסריטים, תרשימי זרימה, מיליוני התפוצצויות קטנות של שמחה. החיים שיהיו לי אחר־כך לא יידמו לחיים שהיו לי לפני. לחיים שלי עכשיו. ואני רוצה, כל־כך רוצה. צמא במדבר שכולו המתנה. לו רק הייתי מגיע כבר לנווה מדבר וגומע את מי המעיין בלגימות גדולות. כמעט הייתי נחנק מרוב רוויה. עיניי דומעות דמעות של מאמץ ואושר.

במדריך שקניתי לקראת הנסיעה כתוב שניתן למצוא בפּוּנְטָרֶנָס מסעדה שמגישה את הפריחולס הכי טעים בכל אמריקה הלטינית. כבר שנים אני לא מפספס אף הזדמנות לטעום אוכל מיוחד, כזה שייחרט בזיכרון הטעמים של הלשון והחך, גם אם מדובר בסטייה קטנה ממסלול המסע שאליו יצאתי, שראשיתו באיתור מקום מושבך, וסופו בהחזרתך לחיקי.

תוצאות החיפוש בגוגל אמרו לי שפונטרנס היא חור אמיתי. אפילו נהג האוטובוס שאל אותי באנגלית שבורה אם אני בטוח שאני רוצה לנסוע לשם, ואני הצבעתי על הספר העבה שלי ועניתי לו בספרדית שבורה עוד יותר שככה כתוב במדריך.

הדרך לפונטרנס יפה, ובסך הכול נעים לי אם אני מתעלם מהעז שעומדת צמודה לרגל ימין שלי מתחילת הנסיעה ומהתרנגול בכלוב הקש שאני זומם לשחרר לחופשי ברגע שבעליו יירדם. גבעות נישאות משני צידי הכביש המתפתל, עצים ירוקים ממלאים את קרחתן בצפיפות יתר, ולרגע אני מדמיין שאני בדרך ליוקנעם, כפי שנהגתי לנסוע אחת לשבועיים כשסבי עוד היה בחיים, ועוד רגע הגבעות יתחלפו במסעדות דרכים בכניסה לעיר המנומנמת. המהמורות בכביש הישן גורמות לכל הנוסעים לקפץ בצורה מגושמת ולא נותנות מנוח לראש של בעלי העוף. דומה ששפמו העבה והמסולסל לא מושפע מהתנודות וחרף הקפיצות נותר יציב במרכז פניו, תחת צילו של אפו הגדול. על ראשו כובע קש רחב שמשווה לו מראה כפרי.

אני שולף את ערמת הניירות שהדפסתי לטיול. מתחת לאישורי הטיסות אני מוצא את הדף של פונטרנס. יש שם חוף יפה וגם איזה מפל, אבל זה לא באמת מעניין אותי. אני בפרץ חשקים מתמשך לשעועית כהה וחריפה. חוץ מזה, קראתי במדריך שהמדינה הזאת מלאה במפלים, כך שלבטח אתקל באחד או שניים גם אם לא אתאמץ.

האוטובוס עוצר לפתע. בחלון שלצידי, רק קיר סלעים ענק שאי אפשר לראות איפה ואם הוא נגמר. אני חוצה את האוטובוס בזהירות לצד השני, מביט מהחלון ורואה תהום גדולה. היא פוערת את פיה הרחב — צבעו חום ושיניה חדות — ומאיימת לבלוע אותנו בלי ללעוס. הלב שלי נזכר בקיום של פחד גבהים ודופק בחוזקה. רגליי לוקחות אותי בחזרה לצד המרוחק מהתהום. הנהג מדבר ברמקול בספרדית מתגלגלת. הכפרי מתרגם לי שהוא מבקש מכל הנוסעים לרדת ולדחוף את האוטובוס. כולם יורדים במשמעת של חיילים. אני נשאר בתוך האוטובוס — לימדו אותי קודם כול להטיל ספק, אחר־כך לנתח, ללכת לטיפול, ורק אז ליישם. הנהג נועץ בי מבט מצמית ובלי רצון אני מצטרף אל היתר ויורד בזהירות אל אחורי האוטובוס הצהוב הגדול שיוצר שנה לפני שנולדתי. כך מולחם בספרוֹת ברזל מעל הפנס. אנחנו דוחפים לקריאות "ואמוס" של הנהג. בהתחלה האוטובוס לא זז, אבל אז הגלגלים מצליחים לנוע יותר מרבע תנועה ומפלצת הברזל הישנה, שפעם הסיעה תלמידי בית־ספר, מצליחה לעבור את המכשול.

אנחנו מגיעים אל יעדנו ואני נפרד לשלום מהכפרי. הוא מרים את הכובע שלו, ספק לפרידה, ספק לאוורר את ראשו, ולא שם לב שהתרנגול חומק בדממה מן הכלוב והינה הוא רץ החוצה מהאוטובוס ונעלם בין השיחים. אני לא מאשים את התרנגול המסכן. אני גם לא מגלה לכפרי שממשיך עם האוטובוס הלאה אל הדרך, וכשזה נעלם באופק, התרנגול מנצל את המצב ומתחיל לעקוב אחר צעדיי.

מסעדת גוגאס, חלל קטן ובו שלושה שולחנות ובר ללא מקומות ישיבה, ממוקמת באחת מסמטאות המזח של פונטרנס. רצפת הבטון שמובילה אל המסעדה סדוקה ורטובה מרסס הגלים וריח דגים דבק בכל פינה. בגוגאס מגישים פריחולס שבעה ימים בשבוע מהשעה שבע בבוקר ועד השעה עשר בלילה. אני טועם מהמחית האדומה־חומה ועוצם את עיניי. מכבה חוש אחד כדי להגביר חוש אחר. שיניי טוחנות בזמן שלשוני טועמת. לא התרגשתי ככה מאז שאכלתי במסעדת שף בפעם הראשונה וגיליתי טעמים שלא טעמתי מעולם. המחית נדבקת לשיניי, מוצאת מקום ברווחים, כאילו אומרת שזה היה מקומה מאז ומעולם. לשוני מחליקה וסופגת לתוכה שוב ושוב את הטעם המלוח. הבעלים מספר שהמרכיב הסודי הוא סודי אבל הוא יגלה לי אותו אם אתן לו את התרנגול שיושב לי על הברכיים. אני מסרב בנימוס ומשאיר על השולחן אלף קולון בשני מטבעות זהובים. מחוץ למסעדה אני מניח את התרנגול על האספלט. הוא מביט בי במבט חלול דרך עיניו הצהובות־שחורות, טועם את שרוך הנעל שלי, ויוצא במהירות לכיוון החוף. אני פונה לכיוון ההפוך, אל עבר מרכז העיר.

אפשר לחצות את פונטרנס מצד אחד אל הצד השני ברבע שעה בלבד, כולל עצירה בשתי חנויות. יש בה שני כבישים ראשיים. האחד מלווה את קו החוף ואילו השני חוצה את העיר הקטנה. אני מחליט ללכת דרך העיר. תמיד אהבתי לחוות מקומות דרך האנשים שחיים בהם. אני חולף על פני מגרש כדורסל שגדרותיו עשויות רשתות דייגים ונכנס אל השוק. מימיני, משמאלי וגם לפניי דוכני דגים מסוגים שונים. גדולים וקטנים, ארוכים ושמנים. עיניהם מנצנצות, סימן לטריותם. האנשים פה מביטים בי בעניין רב. אני חושש בהתחלה, מנסה לעמוד על טיבם, וככל שאני מתקדם אני נרגע, הם מנידים בראשם לעומתי, חלקם מרימים את הכובע ומניחים בחזרה על ראשם לשלום. "לא מגיעים לכאן הרבה תיירים", אמר לי בעל מסעדת הפריחולס, ובאמת, עוד לא נתקלתי בתיירים מלבדי מאז שנכנסתי אל העיר. ביציאה מהשוק דוכן קפה. המקומית שמזגה לי את המשקה לכוס קלקר לבנה טחנה יותר מדי פולים, המשקה חזק מדי, אבל טעים לי.

לשוני סופגת את הטעמים ומזרימה למוחי איתותים.

food for thought, אני מהרהר בנכונות התרגום לעברית ולוגם שוב מהמשקה. ואכן מחשבות עלייך עולות בראשי כמו אדי הקפה. "אתה בכלל מכיר אותי?" שאלת באחת הפעמים שהצעתי לך תה. "אני לא שותָה תה. אם כבר קפה, וגם זה בדרך כלל בבוקר". ואני לא יכולתי להסביר איך מרוב שאני מרוכז בך, אני צריך לפעמים לעשות זום־אאוט כדי להבחין ביותר פרטים.

מרכז העיר כעור למדי. הצבע שעל מבני החנויות מתקלף והחצרות שביניהם מוזנחות. ספה מתפוררת ניצבת במרכז חצר גדולה, וערמות זבל זרוקות לרגליה, כמו להדגיש את המראה הלא מטופח. ברחובות מכוניות חדשות לצד גרוטאות שלא עברו גריטה למרות שמזמן היו צריכות.

אני חוצה את הכביש לצד השני של הרחוב ונכנס למגרש מכוניות. המוכר במגרש דומה באופן מחשיד לבעלי התרנגול. הוא לובש חליפה כחולה על גבי חולצה לבנה מכופתרת, עורו שחום ואפו לא מתקרב להיות פחוס. הוא מעביר את ידו על מצחו המזיע ומברך אותי בספרדית ובחיוך שרחב כמעט כמו השפם שלו. במגרש רק חיפושיות פולקסווגן. לבנות וירוקות, שחורות ואדומות. הוא מנסה למכור לי חיפושית עם גג פתוח ובלי דלתות, אבל אני בוחר בחיפושית לבנה־שחורה שנראית כמו פנדה אבודה, ויוצא אל דרכי.

שוב את באה ומתערבלת. נכנסת לראשי מתוך הנחיריים ומתעופפת פנימה. עינייך הבהירות בולטות מבין אדי העשן הסמיך, ושפתייך המלאות מחייכות חיוך מר־מתוק. את ממלאת כל חלק בתוכי ואז נשטפת אל ראשי. הינה אנחנו מתחת לאותו העץ שישבנו לצילו בפגישה הראשונה שלנו, את נשענת על רגליי המקופלות ומשחקת בעלה שנשר, מפרקת אותו מהצדדים, מותירה עורק מרכזי שממנו יוצאים עורקים קטנים יותר. ראשי מסתחרר ואני חייב לעצור בצד הכביש, על גשר שתחתיו זורמים מי הים של מפרץ סקויה אל שפך הנהר המתהווה. אחרי שאני מתאושש, אני ממשיך בנסיעה, פנייך עדיין מולי.

בצומת שבו כביש מספר אחת הופך לכביש מספר שש־מאות ושש ממוקמת תחנת דלק. אני מביט במחוג הדלק שזולג לכיוון הרקע האדום ומחליט לעצור. אני יוצא מהרכב ומקליד את מספר הרישוי במסופון, מרים את הפיה המתאימה ומחדיר אותה לפתח מילוי הדלק. משב רוח קרה עובר בעורפי ולרגע אני שוב שם, בדרום הארץ, בין שממה לכלום, דרום־מערבית לדימונה, לבוש בגדי ב' שמוכתמים בכתמי בנזין וגריז. בין הדיונות הנסתרות, במורד הנקיק המתון. טנק הדלק של הנגמ"ש המשיך לשתות את הסולר הירקרק שנשפך לתוכו. הרוטינה היומית הזאת בישרה את סופו של עוד יום. בקרוב אכנס להתקלח ואזהר שלא לדרוך על עקרבּוּט — מפלצת המדבר. אחרי המקלחת אלבש מדי ג', הרי הם מכנס ירוק זית וחולצה של בית, ארד בחזרה במורד הנקיק ואכנס לחדר האוכל הקטן, שם קיפח חייל את גבותיו כשניסה לבדוק מה לא בסדר עם הגז. אומרים שכאן, דרום־מערבית לדימונה, יש את האוכל הכי טוב בצה"ל. חוץ מהאוכל הכי טוב בצה"ל יש פה גם זבובים בגודל של ציפורים קטנות, חום אימים במהלך היום ויציאות אחת לשלושה שבועות. בזמן הפנוי שיש לי אני מדמיין, אבל לא ממש מצליח לראות קדימה. הכול מעורפל ולא ברור, כמו חיזיון הדיונות ביום חם במיוחד. אפקט עשן דמיוני שממסמס את גרגירי החול ומאדה אותם השמיימה.

הדלק מגיע עד לסף העליון של המכל והידית קופצת בידי, מעירה אותי מהזיכרון. אני לוחץ לחיצה נוספת על ידית המשאבה וממלא את המכל עד מעל לצוואר.

כמה עשרות קילומטרים משם אני מוציא מהתיק שקית של פירות ושולף תפוח מובחר. הביס מעביר בי זיכרון חזק יותר מכל משב רוח על עורף חשוף. אותו זיכרון חזק של האוכל הטוב ביותר בצה"ל מהול בסולר. מרחוק אני מבחין בהר הגעש אַרֵנָל. חרוט מעשן. אם יתפרץ, נהרות הלבה ישטפו אותי כל הדרך בחזרה לפונטרנס.

השמש שוקעת מאחורי הרכב ומאירה באור בוהק את שלטי הדרכים שממול. אני דוהר בדרך ריקה ממכוניות, מביט במראה האחורית בכדור האש הענק ששוקע בשדה חיטה, נוזל אל תוך האופק. הרדיו מנגן רצף נדיר של פּוֹליס ודַיֵר סְטְרֵיְטְס שמרים לי את הלב לגובה שלושים מטרים לפחות. הוא נוחת בחזרה כשאני מגיע אל הרמזור. אני מניד ראש אל נהג הג'יפ האדום הישן שעומד לצידי ולוחץ בחוזקה על דוושת הגז, נעלם באופק שנצבע אדום ורדרד.

בפעם האחרונה שנפגשנו אמרת שאת נוסעת למונטה וֶרְדֶה להירגע, לחשוב על הכול ולנסות לקחת החלטה — נשארת או עוזבת. אמרת שזה שובר לך את הלב, ואני שתקתי וספרתי את מספר הפעמים שהלב שלי מתרסק. אמרת גם שאת לא יודעת מתי תחזרי. בדקתי במדריך, ויש במונטה ורדה חיבור לאינטרנט, אבל את ניתקת קשר לחלוטין. כשלא יכולתי למלא את הריק יותר, החלטתי להפתיע אותך ולגמוע את כל הדרך אלייך.

מונטה ורדה היא גן־עדן עלי אדמות. לאן שאני לא הולך אני מוקף בצמחייה פראית וצפופה. מטפסים המשתרגים על העצים הגבוהים ומיני צמחים שלא חשבתי שקיימים. מכל עבר נשמעים ציוצים ונהמות, זמזומים וצווחות. אני מעדיף את הסביבה הזאת על פני כל עיר. יום אחד אגור במקום כזה, אני מקווה. אם רק אוכל להתרגל לעובדה שאין לי סופרמרקט או פיצוצייה מתחת לבית. זה גם המקום המושלם ללכת לאיבוד, מה שמקשה עליי את החיפוש, אבל אין מצב שאני מוותר.

בכניסה לעיירה אני פוגש בחוליו שמנסה למכור לי חוויות. "אמיגו, היית כבר בגשר התלוי?" הוא שואל אותי בזמן שאני חוצה את הרחוב הראשי. הגשם לא הפסיק לרדת מאז שהגעתי לכאן, וכעת כביש העפר הוא ביצה טובענית בעומק של עשרים סנטימטרים. "יצא לך להאכיל קופים?" חוליו ממשיך, הגופייה שלו מפוספסת בצבעים הדומים לשקופית שפעם היו שמים בטלוויזיה במקרה של תקלה, זרועותיו שריריות וכשהוא מחייך עצמות הלחיים שלו מתרוממות בחן נשי. הוא רודף אחריי לאורך הרחוב במרחק שני צעדים בוציים.

"כמה יעלה לי לאתר מישהו?" אני עוצר.

"מישהו, סניור?" הוא מערבב את האנגלית שבפיו עם הספרדית המתגלגלת, "איזה מישהו?"

"למעשה, זו מישהי", אני עונה.

לקח לחוליו חצי יום למצוא אותך. הוא השאיר לי נייר עם הוראות הגעה ומפה קטנה ואני השארתי בידו כמה שטרות.

גופי טובל במים החמימים של הבריכה הטבעית עצומת הממדים, במקום שבו העיירה נעלמת אל תוך היער. רק ראשי בולט החוצה. אדים עולים אל עבר שמי הלילה הקרים. את ראשך ואת שיערך הרטוב ראיתי כבר מרחוק. כשהגעתי אל הבריכה. היית עם הגב אליי, ידייך שעונות על שולי הבריכה. כעת גם הראש שלי נבלע לאט בין הטיפות הדחוסות. רחשי המים העמומים אופפים אותי. אני נמצא בעומק מטר מתחת לפני המים. משתהה, ואז דוחף את עצמי כנגד הקיר שמאחוריי. אני מזנק קדימה, גופי מפלח דרכו בכובד המשקל הסגולי של המים. עובר נצח ואני מצרף תנועות ידיים ורגליים, דוחף את המים אל מאחוריי. אני לא עולה לנשום. לאחר מספר תנועות מתואמות, לא ספרתי כמה, אני מתקרב לגדה השנייה, אלייך. אני מבחין בכתמי צבע כחולים, לבנים וחומים בהירים שמגדירים לי את בגד הים שלך ואת גופך. הלב שלי דופק בחוזקה — דפיקות פטיש כבד או רעם עננים — התרגשות ופחד מהתגובה שלך. את רצית להיעלם ואני מצאתי אותך. לא התאפקתי. שברתי מחסום בלתי נראה של אמון בחסותה של האמונה שעל אהבה כזאת שווה להילחם. ולא שלא נלחמתי קודם, אבל תמיד שמרתי על גבולות ברורים — הגבולות שלך. לא פעם שאלתי את עצמי אם הגבולות האלה הוצבו שם כדי להישבר. האם זה מה שאת מצפה ממני שאעשה, האם זה בעצם מבחן?

את מבחינה בי. אני קרוב עכשיו ומסתובב סביב גופך בתנועות חיזור, יוצר גלים קטנים שמגיעים עד אלייך. לבסוף אני עולה בחזרה אל מעל פני המים, כמו בסצנה מ״אפוקליפסה עכשיו״. פניי מול פנייך. את אומרת לי את ה"שלום" המפורסם שלך ואני מתפוגג כמו בועה שמתפוקקת על פני המים השקטים. פנייך יפים גם באור הכוכבים החלש. שערך רטוב וצבעו חום־אדמדם. עינייך הבהירות מאירות עוד יותר בשמי הלילה הכהים. הירוק שלהן הופך לכחול וחוזר לירוק בשתי תנועות מצמוץ. את מחייכת אליי.

"פעם הייתי שוחָה אליך, בתוכךָ", את אומרת, "ועכשיו, עכשיו זו תנועה בכיוון אחד".

"וזה ישתנה? יחזור להיות דו־כיווני?" אני שואל.

את לא עונה, רק שוקעת אנכית, טובלת את ראשך במים עכורים. אני מצליח לראות עוד כמה תנועות, ידיים מבקיעות דרך, ואז — כלום. ראשי תר אחרייך בתוך המים. את יכולה להיות בכל מקום, גם פה לידי, ולא אדע. את ביקשת לראות ולא להיראות ואני הסכמתי. חשבתי שגם קשר בכיוון אחד הוא קשר.

לבסוף אני מוצא אותך. את יושבת בצד הבריכה, הר הגעש ארנל מתפוצץ ברקע. ראשי מסתחרר פעם נוספת, אולי בהשפעת אדי הגופרית שעולים מהמים החמימים. אני מבין שאני הוא זה שמזמן אותך, הכמיהה גורמת לי לשכוח את הכאב. דומה שכל כולי בנוי כדי לשאת את החיים האלה איתך ובלעדייך — שרירי חיבוק, גידים שמתמתחים עד קצה היכולת לחכות. ובינתיים הראש ממשיך לגעוש, לאיים כמו סערה עתידית, כמו הזיה. זה הסרט ״ארמגדון״ אוֹל אוֹבֶר אֶגֶן, אני חושב לעצמי תוך כדי ריחוף מעל כוכב הלכת לב. התפוצצויות קטנות עולות מכיוון הכוכב במופע אור־קולי של צבעי אדום וכתום וצהוב־חרדל דיז'ון. גלי ההדף של ההתפוצצויות מטלטל את החללית לכמה שניות ואחר־כך היא ממשיכה לרחף במעגל הקבוע מסביב לכוכב. סיבובים שנמשכים כבר, על־פי ספירה משוערת, קרוב לשלוש שנים — עת נפגשנו בפעם הראשונה. אני אוחז בהגה הספינה ומשחרר את הטייס האוטומטי לנוח, מנווט את החללית בין שני אסטרואידים ודרך הלהבות. אני נזכר במשפט שאמרת לי פעם: "היאחזות היא לא הדרך, אני רק מהדהדת", ולכן אני מהדהד את החללית הלאה. שעה קלה לאחר מכן הגשושית שלי עושה את דרכה אל בטן כוכב הלב. יש לי בה כל מה שאני צריך לשהייה של מספר שבועות, למרות שבבדיקות שעשו בסוכנות החלל גילו שניתן לשרוד בה שנה שלמה נוספת בתנאי חירום. "חוץ מהאפשרות להשתגע, אתה יכול להיות רגוע ובטוח", נאמר לי בהדרכה. אני יורד למעמקי הלב, עובר בין חללי ענק, כל אחד מיוחד ואחר. והכול כל־כך שקט. ויפה. לפתע נחיל מים אדיר שוטף את הגשושית והופך אותה מספר פעמים עד שהיא מתייצבת. כאשר לוח המכוונים מפסיק להשתולל, השדר שמתקבל מדווח על התפוצצות בחלל הסמוך. אני משתחרר מחגורות הבטיחות, מתעלם מצפצופי האזהרה, חובש את הקסדה ואוטם אותה. כמה שניות לאחר מכן אני כבר מחוץ לגשושית. המים מקיפים אותי, אבל אני מרגיש בטוח ומתחיל לשחות בין חדרי הלב, יורד למצולות לפגוש באורות הקסומים שמגיעים משום מקום והולכים ישר לתוכי. וכאשר התפוצצות מתרחשת וגלים מטלטלים אותי מצד אל צד, אני לא נאחז. רק מהדהד.

אני מתיישב לצידך, לצד הבריכה. ראשי הפסיק לסעור ואני מנסה ליהנות מהשקט, מהרוח הקרירה שמנערת את האבק מעלי העצים שמקיפים אותנו. האם עכשיו אפשר להירגע מהכאוס שהכה כאן, שהניס את השלווה ושיפד את הירוק על חרב מושחזת? אולי היה זה רק זיכרון בתנועה, סרט סטודנטים, מחווה ליוצר אינדי ישראלי, כפות של אש ושיניים קורעות בבשר החום, הלמות אגרופים משטחת הרים, מרסקת אבנים, שוברת את הרוח, ציפורני ענק המותירות חריצי־עד, חריש עמוק, עדות רועשת לצבא צהוב בלתי נגמר.

אני לא זוכר אם אמרת שאת שונאת שקיעות או שאת שונאת תמונות של שקיעות.

"אתה המצאת אותי", את אומרת, "תנסה להיזכר".

אני מאמץ את הראש, עוצם את העיניים ומכווץ את הרקות מבפנים. זה בכלל חשוב? זה בכלל משנה? כמה זה אמיתי אם זה מתקיים רק בראש?

אני נזכר. משחזר אחורה, מחטט בזיכרונות מומצאים. הינה — עוד שקיעה. הן לא נגמרות. זה כמו לעשן סיגריות בשרשרת, רק שבמקום טבק, כאן שורפים את השמש.

"תעביר שאכטה", את אומרת. שואפת את כל החומר האדום, שאיפה ארוכה, כזאת שמכלה גם את הכתומים. לא משאירה לי אפילו בדל. אני לוחץ על כפתור המצלמה, לוכד את הרגע.

את מבקשת ממני עוד זמן. אני מפשפש עמוק פנימה בתוכי ומוצא אחד כזה, אחרי שחשבתי שאזל המלאי. אני מסכים אבל מעז לבקש שלא תיעלמי. כשאת נעלמת ההמתנה הרבה יותר קשה. אנחנו מתחבקים דקות ארוכות אבל לא ארוכות מספיק. אני מרגיש אותך סוערת מבפנים, הלב שלך רוקד והבטן שלך רוטטת, כמו מעלה בועות דיבור בסרט מצויר, ללא מילים. את אוחזת בפניי ומנשקת אותי בשפתיים חתומות.

אני יושב שוב במסעדת גוגאס, מכלה ערמת פריחולס סגולה־חומה בעזרת מזלג וטורטייה, עליה אני עורם את גרגירי השעועית הכתושים גס. עיניי דומעות מחריפות המנה אבל לא רק. לצידי, על כיסא קש ללא משענת, עומד לואי התרנגול ומנקר ערמה משל עצמו, ראשו מכופף והכרבולת האדומה שלו מכסה את עיניו. לו יכולתי הייתי מכסה גם אני את עיניי. הייתי מוחק את הזיכרון, מטמין אותו במקום שאליו לא אגיע, לפחות לא בזמן הקרוב.

חפרתי ונברתי, אני אפילו לא בטוח במה. זה היה מציצני, בקטע שלא מזיק לך או למישהו אחר, חוץ מאשר לעצמי. חיפשתי רמז, קצה חוט, ומצאתי צבע מוכר, שטנץ, העתק־הדבק שעבר עריכה מספר פעמים. אלו לא העדשים שהשארתי כסימני דרך, אלא סימני עקבות שטשטשת. אולי זו הדרך שלי להרפות בלי להרפות, אולי הלקאה עצמית. זה כמו קשר שנפרם על־ידי יצירת קשר. אחר־כך אתה מסתכל על החוט הפרום ומשתומם.

"האם את זוכרת? אחרי כל מה ששכחתי — לא שכחתי", אני שר שיר של ירמי קפלן ללא קול בזמן שאני מגלח את הזקן שאת כל־כך אוהבת בחדר המלון. כאילו עושה לך דווקא. אני מוריד שכבות, גם קצת מהעור. תאים מתים שנדחפו מעלה על־ידי חדשים יותר.

הכול רק חלומות בהקיץ, חום גוף עולה ויורד. חזיונות שווא. הזיות. שדים.