פדגוגיה של מדוכאים

פרק 1

ההצדקה לפדגוגיה של מדוכאים; הסתירה בין מדכאים למדוכאים, ואיך מתגברים עליה; הדיכוי והמדכאים; הדיכוי והמדוכאים; השחרור כתהליך הדדי

בעיית ההומניזציה הייתה מאז־ומעולם, מנקודת־מבט אקסיולוגית,⁵ בעייתו המרכזית של האדם. כיום היא לובשת אופי של בעיה, שאין עוד לחמוק ממנה.⁶ הדאגה להומניזציה מביאה בעקבותיה את ההכרה בדה־הומניזציה, לא רק כאפשרות במציאות, אלא כהוויה היסטורית. כאשר אדם תופס את מידת הדה־הומניזציה שהוא נתון בה, הוא שואל את עצמו האם חיים הומניים ייתכנו מבחינתו. לאמיתו־של־דבר, בהיסטוריה, בהקשרים אובייקטיביים, ההומניזציה והדה־הומניזציה גם־יחד הן אופציות הפתוחות בפני האדם, שהוא יצור בלתי־מושלם, המודע להיותו כזה.
אולם, בעוד שההומניזציה והדה־הומניזציה הן שתיהן אפשרויות קיימות, רק בראשונה מתממש הייעוד האנושי. ייעוד זה נתקל כל־העת בשלילתו, אך השלילה רק נותנת לו תוקף. הוא סופג מהלומות בדמות אי־צדק, ניצול, דיכוי ואלימות מצד המדכאים; אך בד־בבד זוכה לאישור מחדש בשאיפתם של המדוכאים לחירות ולצדק, ובמאבקם להשיב לעצמם את צלם־האנוש, שאבד להם.
הדה־הומניזציה, המאפיינת לא רק את מי שאנושיותם נגזלה מהם, אלא גם (אף כי בצורה אחרת) את אלה אשר גזלוה, היא עיוות של הייעוד להפוך את האדם לאנושי יותר. העיוות מתרחש בתוך ההיסטוריה, אך הוא איננו ייעוד היסטורי. קבלתה של הדה־הומניזציה בתור תכלית היסטורית עלולה להביא לציניות או לייאוש מוחלט. המערכה למען ההומניזציה, לשחרור העבודה, להתגברות על הניכור, למען זכויותיו של האדם כיצור אנושי — מערכה זאת תהיה, במקרה כזה, חסרת־משמעות. היא אפשרית אך ורק משום שהדה־הומניזציה, על־אף שהיא עובדה קיימת, אינה בבחינת גורל נחרץ, אלא תוצאה של משטר בלתי־צודק, המוליד אלימות בקרב המדכאים, שגורמת בתורה לדה־הומניזציה של המדוכאים.
כיוון שיש בכך פגיעה בפוטנציאל של האדם להיות אנושי יותר, דוחף מצב זה במוקדם או במאוחר את המדוכאים לקרוא תיגר על אלו המביאים אותם לידי כך. כדי שלמאבק תהיה משמעות, אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם (מאמץ שהוא בעצמו אחת הדרכים ליצור אנושיות זו), יהפכו המדוכאים למדכאיהם של המדכאים. עליהם לשקם את אנושיותם שלהם ושל זולתם בה־בשעה.
זוהי, אפוא, משימתם ההומניסטית וההיסטורית של המדוכאים: לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם בעת ובעונה אחת. המדכאים, אשר רומסים, מנצלים ואונסים מתוקף כוחם, אינם יכולים למצוא בתוכם את העוצמה הדרושה לקרוא דרור למדוכאים, או לעצמם. רק כוח, שמקורו בחולשתו של המדוכא, יהיה איתן דיו לשחרור שני הצדדים. כל ניסיון "להחליש" את כוח המדכא ביחס לחולשתו של המדוכא מתגלה כמעט תמיד בתור נדיבות מזויפת; ואכן, הניסיון מוכיח תמיד, שכך הם פני הדברים. הלוא כדי שהמדכאים ימשיכו לקיים בידיהם את הכוח להפגין את "נדיבותם", עליהם להנציח גם את אי־הצדק. סדר חברתי קלוקל הוא המעיין הבלתי־נדלה ל"רוחב־לב" כוזב זה, הניזון ממוות, מייאוש ומעוני. וזו הסיבה לכך, שמי שנוקטים בו, נתקפים חרדה נוכח כל איום על מקור "נדיבותם".
נדיבות אמיתית נסמכת על מאבק, המכוון לביטול הסיבות המטפחות צדקה מזויפת. כזו המאלצת את הנפחד והנכנע, את "עלובי החיים", להושיט ידיים רועדות לנדבה. נדיבות אמיתית כרוכה בכוונה להניא את הידיים האלו — בין שהן ידי יחידים או ידי עמים שלמים — מלהיות פרושות בתחנונים ולהפכן לידיים אנושיות יותר, ידיים עובדות המשנות את העולם בעבודתן.
ברם, לקח זה וחינוך כזה חייבים לבוא מצד המדוכאים עצמם, ומצד אלה הפועלים בשורה אחת עימם בלב שלם. בפעולה למען קימום אנושיותם, כפרטים או כעמים, הם חותרים לנדיבות אמיתית. מי מבין טוב יותר מן המדוכאים את המשמעות האיומה של החברה המדכאת? מי סובל מתוצאות הדיכוי יותר מהם? מי מיטיב לתפוס את ההכרח שבשחרור? התשובה לא תצוף באקראי ובלי־משים, אלא אגב חיפוש והכרה בהכרח להיאבק למען השחרור. ומאבק זה, הודות למובן שמעניקים לו המדוכאים, מכיל בתוכו את מעשה האהבה כנגד חוסר־האהבה, המונח ביסוד אלימותם של המדכאים. זהו חוסר־אהבה, גם כאשר הוא עטוף במחלצות של רוחב־לב מזויף.
עם זאת, כמעט תמיד בשלב המאבק הראשון, נוטים המדוכאים עצמם להפוך למדכאים או "מדכאים למחצה", תחת שישאפו לשחרור. עצם מבנה המחשבה שלהם מותנה בסתירות, הטמונות במצב הקיומי שעיצב אותם. האידיאל שלהם הוא להיות "גבריים", ו"גבר" מצטיין בעיניהם הוא בן־דמותו של המדכא. זהו דגם האנושיות שלהם. תופעה זו מקורה, בעובדה שהמדוכאים מאמצים לעצמם ברגע מסוים של התנסותם הקיומית יחס של "דבקות" במדכא. בנסיבות אלו, אין הם יכולים לבחון יחס זה בבהירות כדי להתנגד לו — לגלותו "מחוץ" לעצמם. אין פירושו־של־דבר בהכרח, שהמדוכאים אינם מבחינים בעובדת היותם נרמסים, אולם הזהות העצמית שלהם כמדוכאים נפגמת בשל שקיעתם במציאות־הדיכוי. במישור זה, ראייתם את עצמם אל מול המדכא אינה מבשרת עדיין התגברות על הסתירה הזאת.⁷ הקוטב האחד של המשוואה אינו שואף עדיין לשחרור, אלא להידמות מתוך הזדהות לקוטב האחר; במצב כזה אין המדוכא מסוגל לראות את "האדם החדש", שעשוי להיוולד מפתרון הסתירה הזאת, בתהליך שבו דיכוי מפנה את מקומו לשחרור. לדידו, האדם החדש הזה הוא בבואה של המדכא, עתה בצלמו שלו.
השקפת המדוכאים על האדם החדש היא אינדיבידואליסטית; בשל הזדהותם עם המדכא, אין להם מודעות כלפי עצמם כבני־אדם או כבני מעמד מדוכא. רצונם ברפורמה אגררית אינו נובע מרצונם להיות בני־חורין, אלא ממאווייהם לרכוש אדמה ולהפוך לבעלי־אדמה, או ליתר דיוק, מנהלים המופקדים על פועלים אחרים. נדירים האיכרים, אשר בשעה שהם זוכים ל"קידום" ונעשים משגיחים, עריצותם כלפי חבריהם משכבר אינה עולה על זו של הבעלים עצמם. הדבר נובע, מכך שהסביבה שבה נתון האיכר, דהיינו הדיכוי, נותרה כשהייתה. בשביל להבטיח את מעמדו, על המשגיח להיות קשוח כמו הבעלים — ואולי אף למעלה מכך. הדבר ממחיש את הנחתנו הקודמת, כי בשלב הראשון של מאבקם, מוצאים המדוכאים במדכאים השראה ל"גבריות".
המהפכה, אשר משנה מצב קיים של דיכוי תוך יצירת תהליך של שחרור, חייבת להתמודד עם התופעה הזאת. רבים מן המדוכאים, הנוטלים חלק ישיר או עקיף במהפכה, נוטים — בהיותם מותנים על־ידי המיתוסים של הסדר הישן — לאמץ את אלה בעצמם.
"פחד החירות", שבו לוקים המדוכאים,⁸ אשר עלול להביאם לכמיהה להיות בעצמם למדכאים או לכבלם ביתר־שאת לתפקיד המדוכא, מוכרח לעבור בדיקה ובחינה. אחד הגורמים הבסיסיים ביחסי המדכא־המדוכא הוא הציווי. כל ציווי מבטא כפייה של בחירתו של אדם אחד על אדם אחר, הפיכת הכרתו של האדם הנתון לכפייה להכרה התואמת את זו של הכופה, ולכן התנהגותו של המדוכא היא התנהגות הכפופה למַרות על־פי הנחיות המדכא.
המדוכא, אשר הפנים את דמות המדכא והפנים את עקרונותיו, חושש מפני החירות. החירות תאלצו להיפטר מדמות זו ולהציב במקומה את האוטונומיה והאחריות. היא מושגת באמצעות פעולה, ואינה מוענקת במתנה. יש לשקוד עליה בלי הרף ומתוך אחריות. היא איננה אידיאל השוכן מחוץ לתחומי האדם. היא גם אינה אידיאל, ההופך למיתוס. זהו תנאי בל־יעבור לשלמותו של האדם.
לשם התגברות על מצב הדיכוי, על האדם להכיר ולהתבונן תחילה בביקורתיות במטרותיו, כדי שבאמצעות פעולת השינוי יוכל להשיג אנושיות מלאה יותר. לפיכך, המאבק למען אנושיות מלאה יותר נפתח במאבק אותנטי לשינוי המצב. אף־על־פי ששורש הדיכוי בדה־הומניזציה, והוא מוליך לדה־הומניזציה של המדכאים ושל המדוכאים כאחד, הרי שהמדוכאים הם אלה אשר עליהם מוטל לנקוט ראשונים, מתוך אנושיותם המודחקת, בדרך המאבק למען אנושיות מלאה יותר לשני הצדדים. כיוון שהמדכא שרוי בדה־הומניזציה של עצמו, ומשום שהוא גורם לדה־הומניזציה, אין הוא מסוגל להוביל את המערכה הזאת.
המדוכאים, אשר הסתגלו למבנה השררה שבו שקעו ונכנעו לו, מנועים מלצאת למערכה למען החופש שלהם, כל עוד אינם מסוגלים ליטול על עצמם את הסיכונים הכרוכים בה. יתרה־מכך, מאבקם לחופש מאיים לא רק על המדכא לבדו, אלא גם על אחיהם המדוכאים. המדוכאים חוששים מפני דיכוי חמור יותר, כאשר הם מגלים בתוך נפשם את השאיפה לחירות, ותופסים שניתן להפוך את השאיפה הזו למציאות, אך ורק כאשר יתעורר אותו רצון עצמו גם בלב עמיתיהם. אולם כל עוד שולט בהם הפחד מפני החירות, הם מסרבים לקרוא לאחרים, או להקשיב לקריאתם, ואפילו להיענות לצו מצפונם שלהם. הם מעדיפים את ההתגודדות על פני רעות אמיתית; הם מבכרים את הביטחון ואת הנוחות שבהיעדר־החירות על שיתוף יוצר, הנוצר בידי החירות, ואפילו בידי עצם הכמיהה לחירות.
המדוכאים סובלים מאמביוולנטיות, שמקורה בישותם הפנימית ביותר. הם מבינים שבלעדי החירות, הם אינם מסוגלים להתקיים באופן אמיתי. ובכל־זאת, אף כי הם שואפים לקיום אמיתי, הם חוששים מפניו. באותה עת, הם המדוכאים, אך גם המדכאים של עצמם, שכן סיגלו להם את הכרת המדכאים. הסתירה טמונה בבחירה בין לחיות בשלמות, או באופן חלקי; בין סילוק המדכא שבתוכם לבין אי־סילוקו; בין סולידריות אנושית לניכור; בין ציות לבחירה; בין היות צופים לבין היות שחקנים: בין פעילות לבין אשליה של פעילות באמצעות פעולותיו של המדכא; בין דיבור לשתיקה, בין סירוס יכולתם ליצור ולברוא מחדש, לבין כוחם לשנות את העולם. זו הדילמה הטרגית של המדוכאים, שיש להתחשב בה בעת חינוכם.
בספר זה מובאים היבטים אחדים, שהמחבר הגדיר "פדגוגיה של המדוכאים", פדגוגיה שחייבת להתעצב על־ידי המדוכאים בעצמם, לא רק למענם (בין שהם יחידים או עמים שלמים), במאבק בלתי־פוסק להחזיר את אנושיותם. הפדגוגיה הזאת מציבה את הדיכוי ואת הסיבות לו כמושאים למחשבה ולבחינה מצד המדוכאים, שמהם נחוץ שיצמח מעשה השחרור. הפדגוגיה הזאת נוצרת ונוצרת מחדש תוך־כדי המאבק, וחוזר חלילה.
הבעיה המרכזית היא, כיצד מסוגלים המדוכאים, המפולגים בינם לבין עצמם ואינם פועלים באותנטיות, ליטול חלק בפיתוח הפדגוגיה העוסקת בשחרורם? רק כאשר הם לומדים על בשרם, שהוויית המדכא דבקה גם בהם, הם מסוגלים לתרום ללידת פדגוגיית השחרור שלהם. כל עוד הם חיים בכפילות, שבה "להיות" משמע "להיות כמו", ו"להיות כמו" משמע "להיות כמו המדכא", התרומה הזאת היא מן־הנמנע. הפדגוגיה של המדוכאים היא כלי לגילוי ולגילוי עצמי, שעליהם להגיע אליהם, ההבנה כי כולם יחדיו, הם ומדכאיהם, אינם אלא ביטויים של דה־הומניזציה.
החירות היא לידה. לידה שמלווה בכאב. האדם שנולד הוא אדם חדש, שיוכל להמשיך ולהתקיים רק אם הסתירה שבין מדכא למדוכא תיושב בהומניזציה של בני־האדם כולם. לשון אחר, פתרון הסתירה הזאת יגיח מהצירים של לידת האדם החדש: לא עוד מדכאים או מדוכאים, אלא בני־אדם בתהליך השגת חירותם.
הפתרון לא יושג בהגדרות אידיאליסטיות. כדי שהמדוכאים יוכלו להתייצב בחזית לשחרורם, עליהם להכיר במציאות־הדיכוי לא כעולם סגור־ומסוגר שאין מוצא ממנו, אלא כמצב מגביל, שבידיהם לשנותו. הסתכלות זו מחויבת־המציאות, אך אין בה די לשחרור. היא חייבת להפוך לכוח מניע לפעולה. גם כשיגלו המדוכאים, כי יש להם יחסים דיאלקטיים עם המדכא, בניגוד למדכא, אשר בפשטות אין לו קיום בלעדיהם (ראה הגל, הפנומנולוגיה של הרוח), אין בגילוי זה כשלעצמו משום התרה מוחלטת של הכבלים. המדוכאים מסוגלים לגבור על הסתירה שבה הם לכודים, אך ורק כאשר ההבנה המתגבשת מניעה אותם להיאבק הלכה למעשה למען שחרורם.
הוא הדין גם באשר למדכא כאדם. אם הוא מגלה שהוא מדכא, הדבר עלול להסב לו סבל מסוים, אך ההכרה אינה מביאה אותו בהכרח לסולידריות עם המדוכא. הסברים הגיוניים לרגשי האשם שלו, יחס פטרנליסטי כלפי המדוכא, ובו־בזמן החזקתו במעמד של תלות, אינם מספיקים. סולידריות מחייבת את האדם לחדור לתוך מצבם של אלה, שעימם הוא מזדהה — זוהי עמדה רדיקלית. אם הדבר המאפיין את המדוכא הוא הכפיפות להכרתו של האדון, כניסוחו של הגל,⁹ הרי שאחווה אמיתית עם המדוכא פירושה עמידה לצדו למען שינוי המציאות האובייקטיבית, זו שהפכה אותו ליצור "החי למען אחרים".
המדכא נוהג באחווה כלפי המדוכא, רק כאשר הוא מפסיק לראותו בתור קטגוריה ערטילאית, ומתחיל לראות בו אדם שזכה ליחס בלתי־הוגן, שקולו נשלל ממנו, שנעשק כאשר מכר את פרי־עמלו; כאשר הוא חדל ממחוות צדקניות, רגשניות ואינדיבידואליסטיות, ומסתכן במעשה של אהבה. סולידריות אמיתית מתגלה בשפע של מעשים של אהבה שכאלה בלבד, בממד הקיומי שלהם ובפרקסיס. להצהיר שבני־אדם הם יצורי אנוש, ולכן דינם להיות חופשיים, בלי לעשות דבר להגשמת המציאות הזאת — הרי זה מגוחך.
מכיוון שהסתירה שביחסי מדכא־מדוכא נוצרת במצב נתון, פתרונה חייב לבוא כתוצאה מעימות במישור האובייקטיבי. בעבור הרדיקלים — זה שגילה שהוא מדכא וזה המדוכא — המצב הנתון, המצמיח את הדיכוי הוא שמוכרח להשתנות. מהצגת הדרישה הרדיקלית לשינוי אובייקטיבי והתמודדות עם הקיפאון הסובייקטיביסטי, העלול להסיח את תודעת הדיכוי לכיוון של המתנה סבילה עד שהוא יתפוגג מעצמו, אין להסיק ויתור על תפקידה של הסובייקטיביות במאבק לשינוי מבני. לא־כל־שכן, אדם אינו מסוגל לתפוס את האובייקטיביות בלי סובייקטיביות. זו אף זו אינה יכולה להתקיים בלי רעותה, ואי־אפשר להפריד ביניהן. ההפרדה בין האובייקטיביות לסובייקטיביות, שלילת הסובייקטיביות בניתוח המציאות, או בפעולה על־פיה — זהו אובייקטיביזם. לעומת זאת, שלילת האובייקטיביות בניתוח או בפעולה, המביאה לסובייקטיביזם, אשר מוביל לנקיטת עמדות סוליפסיסטיות, מבטלת את עצם הפעולה, בכך שהיא מבטלת את קיומה של המציאות האובייקטיבית. אין אנו מציעים כאן אובייקטיביזם או סובייקטיביזם, ודאי לא פסיכולוגיזם, אלא סובייקטיביות ואובייקטיביות ביחסים דיאלקטיים קבועים.
התעלמות מחשיבותה של הסובייקטיביות בתהליך שינוי העולם וההיסטוריה היא תמימה ופשטנית. כמוה כהודאה בבלתי־אפשרי: עולם בלי בני־אדם. עמדה אובייקטיביסטית זו היא מניפולטיבית בדיוק כמו זו הסובייקטיביסטית, המניחה קיום של בני־אדם בלי עולם. העולם ובני־האדם אינם קיימים זה בלעדי זה, הם קיימים ביחסי־גומלין מתמידים. מרקס אינו מתמסר לדיכוטומיה מעין זו, וכמוהו כל אדם בעל מחשבה ביקורתית וריאליסטית. לא את הסובייקטיביות כשלעצמה ביקר מרקס, אלא את הסובייקטיביזם ואת הפסיכולוגיזם. כשם שהמציאות החברתית האובייקטיבית לא הפציעה באקראי, והיא תוצר של פעולה אנושית, כך אין היא משתנה במקרה. אם בני־אדם יוצרים מציאות חברתית (אשר ב"היפוך הפרקסיס", שבה אליהם ומשנה אותם בחזרה), שינוי המציאות הזאת גם הוא משימה בתוך ההיסטוריה, משימה שנועדה לבני־אדם.
מציאות ההופכת למדכאת מביאה לניגוד בין בני־האדם, כמדכאים וכמדוכאים. המדוכאים, שתפקידם להילחם למען שחרורם יחד עם אלה המגלים סולידריות אמיתית עימם, צריכים להגיע להכרה ביקורתית בדיכוי באמצעות הפרקסיס של המאבק הזה. אחד המכשולים החמורים ביותר בדרך לשחרור הוא העובדה, שהמציאות המדכאת מטמיעה לתוכה את מי שחיים בתוכה, ובכך מטשטשת את הכרתם.¹⁰ אחת מתכליות הדיכוי הוא היותו כוח מאלף. כדי שאדם לא יהיה עוד קרבן לכוחו של הדיכוי, עליו להיחלץ מהמצב הזה ולפנות לו עורף. זאת ניתן לעשות באמצעות הפרקסיס, שאין בלתו: מחשבה ופעולה בעולם על־מנת לשנותו.¹¹
הפיכתו של הדיכוי הקיים למדכא עוד יותר על־ידי יצירת הכרה בדיכוי הולמת את היחסים הדיאלקטיים שבין סובייקטיבי לאובייקטיבי. אך ורק בתוך יחסי־גומלין אלה הפרקסיס הוא בר־ביצוע, ובלעדי הפרקסיס, כאמור, אי־אפשר לפתור את הסתירה בין מדכא למדוכא. לשם כך, על המדוכא לעמוד מול המציאות בביקורתיות, להפוך את המציאות הזאת לאובייקטיבית, ובו־בזמן לפעול לשנותה. השגת המצב לבדה, כאשר אין באה בצדה התערבות ביקורתית, לא תביא לשינוי המציאות האובייקטיבית — משום שאינה השגה אמיתית. זוהי תפיסה סובייקטיביסטית לחלוטין של אדם, הנוטש את ההוויה האובייקטיבית, ובורא לה תחליף מסולף.
סוג אחר של סילוף מתרחש, כאשר שינוי המציאות האובייקטיבית עלול לאיים על האינטרסים הפרטיים או המעמדיים של האדם. במצב כזה, לא תיתכן התערבות ביקורתית שלו במציאות, שכן המציאות שהוא רואה לנגד עיניו היא מדומה; ובכל מקרה, התערבות כזאת נוגדת את האינטרסים שלו, וכשהם מאוימים, הוא נוטה להתנהג באורח "נוירוטי". המציאות העובדתית נותרת בעינה, אבל הן המציאות והן מה שעשוי לנבוע ממנה מסבים לו נזק. לכן נוצר צורך שלא להתכחש לעובדות מכול וכול, אלא לראותן באור אחר — רציונליזציה. הרציונליזציה כמנגנון הגנה מתיישבת בסופו־של־דבר היטב עם הסובייקטיביזם. עובדה, שאמיתותה עוברת תהליך של רציונליזציה, אף שאינה מוכחשת, מאבדת את בסיסה האובייקטיבי, ושוב אינה ממשית. היא הופכת למיתוס, שנרקם לשם הגנה על מעמדו של האדם.
בכך נעוצה אחת הסיבות לעיכובים ולקשיים (אשר יידונו בהרחבה בפרק 4), שנועדו להסיט את העם מהתערבות ביקורתית במציאות חייו. המדכא יודע אל־נכון, שהתערבות כזו לא תהיה לטובתו. האינטרס שלו הוא, שהעם יוסיף להיות במצב של שקיעה וחוסר־אונים אל מול הדיכוי. לעניין זה נוגעת אזהרתו של גיאורג לוקאץ' למפלגה המהפכנית:
אם להשתמש בלשונו של מרקס, יש להסביר להמוני־העם את מעשיהם שלהם, לא רק על־מנת להבין שההתנסויות המהפכניות של הפרולטריון הן חלק מרצף מתמשך, אלא גם כדי להפעיל במודע את ההתפתחות הנובעת מהתנסויותיהם אלו.

*המשך הפרק בספר המלא*

הערות:

1. המונח "תידוע",Conscientization, נוגע ללימוד ההבחנה בסתירות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, שתוביל לנקיטת צעדים כנגד הגורמים המדכאים במציאות. ראה פרק 3 (הערת המתרגם)
2.  המונח "סובייקטים" מציין את מי שפועלים בעולם בניגוד ל"אובייקטים", החפצים המופעלים.
3.  פרנסיסקו וופרט, בהקדמה לספרי "החינוך כמעשה של שחרור".
4.  "כל עוד הידע התיאורטי נשאר נחלתו הבלעדית של קומץ 'אקדמאים' במפלגה, תעמוד למול האחרים הסכנה שיסורו מדרך הישר", כתבה רוזה לוקסמבורג ב"רפורמה או מהפכה", כפי שצוטטה בספרו של רייט, מילס: המרקסיסטים, ניו־יורק 1963.
5.  ההשקפה האקסיולוגית היא זו הכורכת יחדיו את המוסרי, האסתטי והדתי.
6.  תנועות־ההתנגדות הפועלות היום, בפרט אלו שמובילים צעירים, אמנם משקפות בהכרח את אופי המסגרות המיוחדות להם, אבל מבטאות בעצם־מהותן את העיסוק בבני־אדם כפרטים וככלל כיצירי־אנוש בעולם, וכן את העיסוק בעולם — במה וכיצד אנשים "קיימים". כשהם מאתגרים את חברת הצריכה, שוללים את הביורוקרטיה על כל גווניה, תובעים שינוי באופי האוניברסיטאות (שינוי אופיים הקפוא של יחסי מורה־תלמיד והצבת היחסים הללו בתוך הקשר של המציאות, מציעים את שינוי המציאות עצמה, כמו למשל חידוש האוניברסיטאות, תוקפים סדרים ישנים ומוסדות קיימים, ומתבססים על הטענה שהאדם הוא מקבל־ההחלטות — כל התנועות הללו משקפות את סגנון־תקופתנו, שהוא אנתרופולוגי יותר מאשר אנתרופוצנטרי.
7.  המונח "סתירות", בשימושו בספר זה, כוונתו הניגוד הדיאלקטי שבין כוחות חברתיים מנוגדים (הערת המתרגם).
8.  את החשש מפני החירות ניתן למצוא גם במדכאים, אף כי כמובן באופן אחר. המדוכאים חוששים לאמץ את החירות אל לבם. המדכאים חוששים מאבדן "חירותם" לדכא.
9.  בנתחו את היחסים הדיאלקטיים שבין כוחו של האדון לזה של המדוכא, ציין הגל באותו ספר: "האחד עצמאי, וטבעו העיקרי הוא לחיות למען עצמו; האחר תלוי, ועצם־קיומו הוא למען האחר. הראשון הוא האדון, השני — העבד".
10.  "פעולה משחררת כרוכה בהכרח ברגע של תפיסה ושל בחירה. פעולה זו באה לפני הרגע הזה ואחריו. תחילה היא משמשת כפרולוג, ולאחר־מכן משרתת אותו כדי שיוכל להשפיע בהמשך בתוך ההיסטוריה. אולם פעולת־השליטה אינה כוללת בהכרח את הממד הזה; שכן מבנה השליטה מושג על־ידי הפונקציונליות המכאנית והבלתי־מודעת שלה עצמה" — מתוך ספרו של ז'וזה לואיס פיורי.
11.  כדי להביא את הדיכוי לתודעת הציבור, עלינו להפכו למוחשי יותר על־ידי הוספת הכרה בתועבת הדיכוי, ובו־בזמן הפיכתו למתועב יותר.