אני שלך

פרולוג

ריד — גיל שמונה־עשרה

״את יודעת עד כמה אני שונא שאת מדברת על עצמך בצורה הזו,״ אני נוהם, לא מרשה לעצמי להסתכל עליה.

במקום, אני מצמצם את עיניי ומתמקד באור הירח המאיר על האגם שמולנו. אנחנו יושבים בתוך החלק האחורי של הטנדר שלי ואני אוחז בחוזקה במעקה, מפחד שאם לא אעשה זאת, לא אוכל לעצור את עצמי מלחבק אותה אליי. היא כבר הבהירה נחרצות שאסור לי לעשות זאת, לפחות לא באופן רומנטי. כן, היא לפעמים נותנת לי לקרב אותה אליי או להניח את זרועי מעבר לכתפה, כל עוד המחווה חברית.

סיידי ג׳ונס היא הכול עבורי, אבל היא מסרבת לקחת את מה שאני רוצה לתת. מהרגע הראשון שבו ראיתי אותה, ידעתי שאני רוצה שהיא תהיה הבחורה שלי. לצערי, כל מה שהיא מוכנה לתת לי בחזרה זו ידידות, ואני מוכן לקבל כל דבר שהיא תיתן לי.

עיניה החומות, הכהות והיפהפיות תמיד נראות רדופות בגלל חיים רצופי קושי ומכשולים שהיא עובדת קשה להתגבר עליהם. שערה הבלונדיני החלק נח על כתפיה כמו תמיד. היא מעולם לא שינתה את המראה שלו. הרבה פעמים תהיתי איך היא תיראה עם שיער אסוף או מתולתל, אילו הייתה מקצרת או מאריכה אותו. אבל אני מבין.

בעולם שתמיד משתנה לנגד עיניה, זה הדבר היחיד שנמצא בשליטתה. אימה, יחד עם סיידי ואחיה, נדדו ממקום למקום לעיתים קרובות. היא למדה בשמונה בתי ספר שונים לפני שהגיעה ללייקסייד. כל החברויות שסיידי רקמה במקומות אחרים נפרמו במהרה זמן קצר לאחר מכן. הן לא עמדו במבחן הזמן והמרחק.

סיידי החמיצה כל כך הרבה חוויות כי למשפחתה לא הייתה את היכולת הכלכלית להרשות לה להשתתף בהן. טיול הסקי של תלמידי י״ב, הנשף, או אפילו הפעם ההיא שבה כל החבר׳ה קנו כרטיסים כדי ללכת להופעה. לעזאזל, אין לה אפילו מחשב, גישה לאינטרנט או טלפון נייד משלה. כל ההכנסות מוקדשות לאוכל ולתשלום חובות.

סיידי הודתה בפניי שהיו מספר פעמים שבהן משפחתה נותרה שבועות שלמים ללא חשמל או מים חמים.

בסוף השנה סיידי לא הגיעה לנשף למרות שהתחננתי כמה פעמים בפניה שתהיה בת הזוג שלי. רציתי אפילו להציע שאקנה לה את השמלה כי ידעתי שזו הסיבה שבגללה היא מסרבת לבוא, אבל גם ידעתי שהיא תיעלב אם אציע את זה באמת. זה גרם לכל חשק שהיה בתוכי ללכת לנשף, להיעלם.

כשסיפרתי לה שלא אלך, היא קפצה את אגרופיה ועיניה התמלאו דמעות. היא טענה שאני חייב ללכת ושהיא תכעס עליי אם לא אעשה זאת. עד היום אני לא מבין למה היה לה חשוב כל כך שאלך.

בחוסר ברירה וחשק עשיתי את מה שמצופה ממני — הגעתי בחליפה, קיבלתי את כתר מלך הנשף ורקדתי עם מלכת הנשף — אותה בחורה שבזבזה לא מעט זמן במהלך התיכון בניסיונות לפלרטט איתי, ולא השאירה מקום לספק שהיא מעוניינת במשהו מעבר לזה.

אחרי הריקוד ברחתי מהנשף הכי מהר שיכולתי. לפני שחזרתי הביתה באותו הערב, דפקתי על חלון חדר השינה של סיידי והחיוך שהאיר את פניה כשהסיטה את הווילון גרם לליבי להתכווץ בחזה. היא התגנבה החוצה דרך החלון ותפסתי אותה כשקפצה אל זרועותיי. החזקתי את ידה והובלתי אותה אל הרכב שלי.

לאורך כל הנסיעה ההיא חשבתי על זה שהייתי רוצה להחזיק את ידה שוב, ועל דרך שבה אוכל בכל זאת לתת לה לחוות את הנשף. נסענו אל המקום שבו אנחנו יושבים עכשיו. הנקודה שמבחינתי הפכה להיות גן העדן הפרטי שלנו.

אחרי שירדנו מהרכב, רקדנו לאט. הנוף הירוק ושדרות עצים סביבנו השתרעו למרחקים, וההרים תחמו את האופק בזמן שמוזיקה התנגנה ברכות דרך הרמקולים ברכב שאימא שלי השאילה לי לערב הזה. זה היה מושלם, אבל עדיין... הלוואי שהייתי זוכה לראות אותה בשמלה יפה ובתסרוקת שונה. כל כך הגיע לה לחוות את זה, למרות שהיא בעצמה חשבה אחרת.

כעת, סיידי מושכת בכתפיה ומנדנדת את רגליה קדימה ואחורה. היא יושבת על קצה החלק האחורי של הטנדר שקיבלתי במתנה לפני כמה חודשים מסבא וסבתא שלי לכבוד סיום הלימודים. הוא לא חדש או יפה, אבל התגובה של סיידי, שראתה אותו לראשונה כשהגעתי לאסוף אותה, גרמה לי להרגיש כאילו הרכב מפואר.

למען האמת, זה גרם לי להרגיש מדהים וחרא בו־זמנית. היא נלחצה מעט כשטיפסה אל תוך הרכב, בחנה אותו בהערצה ואמרה שוב ושוב שהיא מעולם לא ראתה רכב יפה כל כך. ואז היא עצבנה אותי בטירוף כשאמרה שהוא יפה מדי בשביל 'אנשים מהסוג שלה'.

״אני יודעת, אבל אתה מתעלם מהאמת.״

״האמת שלך לא משקפת את המציאות.״ אני עונה בכעס.

היא נאנחת ומרכינה את ראשה בתסכול כמו בכל הפעמים שהתעצבנתי על הטענה שלה שאני טוב מדי עבורה. או יותר נכון, שהיא לא טובה מספיק עבורי. בראש שלה היא שכנעה את עצמה שגם להיות ידידים זה, ברמה מסוימת, שגוי. זה ויכוח שאנחנו מנהלים די הרבה.

״ריד...״

אני מרים את כף ידי כדי לעצור אותה לפני שתמשיך והיא מהדקת את שפתיה.

״תפסיקי, בסדר? אני לא מסוגל לשמוע את זה שוב, את הצורה המעוותת שבה את רואה את עצמך.״ אני יודע שהיא יכולה לשמוע את הכעס בקולי, אבל אני לא מסוגל לשלוט בזה.

סיידי נאנחת ועוצמת את עיניה לרגע קצר, וכשהיא פוקחת אותן שוב, אני מוצף הקלה שהן לא מלאות בדמעות. ״בוא לא נריב. לא הלילה. אני רק רוצה לשבת כאן, להביט אל ההרים ולהרגיש את האוויר הקר על עורי. זה כל מה שאני צריכה. לשכוח מהכול.״ היא מצביעה לכיוון העיר. ״לשכוח את כל מה שמפריד בינינו.״

כעס ותסכול מעקצצים בעורי, ואני כמעט מתפרץ שוב כשהיא מזכירה פעם נוספת את 'ההפרדה' בינינו. הפעם, במקום להגיד לה שהיא טועה, אני בוחר להטיח בה את האמת — האמת שלי. אני מסתובב לכיוונה, עיניה החומות פוגשות בשלי. הן מבריקות מדמעות שטרם זלגו. ״סיידי, זה לא משנה לי שאת גרה בקרוואן או שהמשפחה שלך מתקיימת משוברים כדי לקנות אוכל.״

״זה לא רק זה,״ היא מתווכחת.

״זה כן.״ אני מניד בראשי ונאנח. ״הכנסת לעצמך לראש את הרעיון ההזוי הזה שיש קו שמפריד בינינו בגלל הכסף שיש או אין למשפחות שלנו, אבל את שוכחת את החלק הכי חשוב.״

שנינו מביטים עכשיו אל האופק היפהפה המשתרע מולנו. אני לא מצליח לדמיין איך זה לחיות בכל מקום אחר שאינו לייקסייד, מונטנה. יש כאן את כל מה שהכי יקר לי בעולם, אסוף ומרוכז יחד אל תוך פיסת גן העדן הזו וסיידי ג׳ונס חלק בלתי נפרד מכך.

לפני שישים שנה, סבא שלי קנה את האדמה הזו, והיום בנוי עליה בית הקיץ של המשפחה שלי, במרחק של פחות מקילומטר מהאגם. אני מרגיש בר מזל נוכח העובדה שאני זוכה לראות את המים הצלולים האלה בכל פעם שאני מבקר כאן.

המים באגם קרים מאוד רוב הזמן, אבל היופי שלו מכפר על כך. בשבילי, זהו המקום המושלם לחיות בו. יש בו את כל הדברים שבחור אקטיבי כמוני יכול לבקש, ואני מנצל כל דקה תחת השמיים הפתוחים של מונטנה, הנקיים מגורדי השחקים של העיר. סבא שלי היה חוואי ומגדל בקר, ואבי הצטרף אליו בניהול החווה מאוחר יותר. התכנון עבורי הוא ללכת לקולג׳, להשיג תואר במנהל עסקים ולחזור לכאן כדי להמשיך את המסורת. זה לא מה שמצופה ממני.

זה באמת ובתמים מה שאני רוצה לעשות בחיי.

״אתה מוכן לקולג׳?״ היא שואלת, מעבירה את הנושא ממנה, מאיתנו, אליי, ומתעלמת במכוון מהעובדה שעמדתי לספר לה מה החלק הכי חשוב. אני רוצה להבטיח לה שהיא אף פעם לא תאבד אותי. לא משנה כמה היא חושבת שאנחנו שונים או כמה לדעתה המרחק המפריד בינינו גדול, אני לעולם לא אעזוב אותה. לא משנה מה יקרה, אני תמיד אישאר לצידה. רגשותיי כלפיה חשובים עבורי יותר מכל מה שהאנשים סביבנו חושבים עלינו.

היא עושה זאת לעיתים קרובות — הודפת את הנושא. אני שונא את זה. שונא את זה עד כדי כך שאגרופיי נקפצים לצידי גופי והשיער בעורפי סומר. למה היא לא מסוגלת לראות מה יכולנו להיות יחד?

״לא״, אני נושף, כעס קל בקולי.

״למה לא?״

כי היא לא מצטרפת אליי ובגלל זה אין לי שום עניין לעזוב. אם הייתי יכול, הייתי נשאר כאן לנצח. הייתי עובד בתחנת דלק בעיר, אם זה היה מאפשר לי להישאר לצידה. אבל כדי שזה יקרה, אני צריך לדעת שהיא רוצה ממני משהו שהוא מעבר לידידות. מבחינתי, זה לא משנה אם לא יהיה לנו כסף, כל עוד יהיה לנו זה את זה. אבל אם אעשה זאת — או במילים שלה 'אקריב' את העתיד שלי עבורה, היא לעולם לא תסלח לי.

היא הבהירה לי פעם אחר פעם שאין לנו עתיד יחד.

״מכמה סיבות.״ אני עונה.

היא מהנהנת ומקבלת את התשובה הריקה מתוכן שלי. כנראה כי היא מפחדת מדי לדעת את האמת. אני צופה בה נעמדת ונעצרת במרכז החלק האחורי של הטנדר שלי, ואני מייד יודע מה אני עומד לחוות. גְדוּלָה. ״אם הייתי יכולה לעזוב, הייתי עושה זאת. הייתי מוצאת דרך להגיע לניו יורק ומדהימה את כולם על הבמה בברודווי.״

חלק גדול ממני רוצה את זה עבורה, מייחל בשבילה שתגשים את החלום שלה להיות רקדנית מקצועית ולהראות לכל העולם מה יש לה להציע.

אבל החלק האנוכי שבתוכי? לא כל כך. אני רוצה אותה כאן איתי, לא באור הזרקורים שיגנוב אותה ממני, במקום שבו תמשוך את תשומת הלב של גבר אחר שיש לו הרבה יותר מה להציע ואז אאבד אותה לנצח.

אני מפנה את גופי לעברה, ברכיי צמודות אל החזה שלי וזרועותיי מקיפות אותן, ואני צופה בסיידי נעה בחן. היא מסתובבת באלגנטיות עם זרועותיה מונפות מעל לראשה. אחר כך היא נעמדת על קצות אצבעותיה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם עבורה.

היא מושכת ומפתה ללא מאמץ, ואני מסוגל להיות שבוי בקסמה במשך שעות ולא להשתעמם. והחלק הכי מדהים הוא, שהיא למדה הכול בכוחות עצמה.

למשפחתה מעולם לא היה כסף כדי לממן עבורה שיעורי ריקוד, אבל ביום שבת אחד, כשהיא הייתה בת תשע, הסטודיו המקומי פתח את דלתותיו לכולם. בתוך שעה בלבד היא התאהבה בריקוד על כל מאפייניו וספגה מספיק ידע כדי לתרגל לבדה בחדר שלה ולהפוך לרקדנית מדהימה.

בתיכון, סיידי הייתה חלק מנבחרת הריקוד. זו הייתה הדרך היחידה שלה להיות חלק מהעולם הזה. הנבחרת התקיימה כולה מתרומות, כך שכל אחד היה יכול להשתתף כל עוד היה לו כישרון. ולה יש המון ממנו.

היא כל כך טובה שאפילו הבנות המקובלות והכלבות שבדרך כלל לעגו לה על זה שאין לה כסף ובגדים יקרים כמו שלהן, לא יכלו להכחיש כמה היא מדהימה. להפך, הן ממש פרגנו לה ועודדו אותה.

״את יכולה. לעזוב, אני מתכוון. בואי איתי לקולג׳, סיידי. הציונים שלך טובים מספיק כדי להתקבל ויש להם מלגות ועזרה כלכלית.״

היא נוחרת בלעג. ״כן, בטח. ואיך אתה מציע שאחזיר את הכסף כשאסיים? בזנות?״

כעס מבעבע בעורקיי כשאני שומע את ההצעה הזו. גם אם זו הייתה בדיחה.

״זה לא מצחיק, סיידי.״

״נו, באמת,״ היא מצחקקת ומסתובבת סיבוב אחרון לפני שהיא מתיישבת בחזרה לידי, מתחככת קלות בכתפי. ״אתה חייב להודות שזה היה קצת מצחיק.״

גלגלתי את עיניי בתגובה. אולי עדיף שלא ניכנס לשיחה הזו עכשיו. אם הייתי מודה בפניה כמה מכעיס אותי אפילו לדמיין אותה עם גבר אחר, על אחת כמה וכמה בשביל כסף, סביר להניח שהיא הייתה בורחת ממני. פאק, הבחורה הזו משגעת אותי.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו אהבה, אבל אני מרגיש מאוהב. אפילו שאני רק בן שמונה־עשרה, משהו בתוכי אומר לי שהיא האחת בשבילי. אולי זה גורם לי להיראות פתטי, אבל אני מוכן להיות סבלני ולחכות שנים אם זה אומר שבסוף היא תהיה שלי.

״אני לא מבין למה את חושבת שזה רע להישאר כאן. אני אוהב את לייקסייד.״

״זה לא רע, גם אני אוהבת להיות כאן. בכנות, אם באמת אגיע לניו יורק הצפופה, אני יודעת בוודאות שאתגעגע וארצה לחזור הנה. לייקסייד היא הבית שלי. אני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם כל כך הרבה אנשים סביבי כל הזמן. וכל זה,״ היא מושיטה את ידה קדימה ומחווה לכיוון הנוף שמולנו, אל היופי הלא מתאמץ של מונטנה, ״אני לא מצליחה לדמיין את עצמי מתעוררת בכל בוקר בלי כל זה.״

מיותר להגיד שאני מסכים איתה. היא יודעת מה אני מרגיש לגבי הבית שלנו. ״אז מה התוכנית?״ אני שואל. אבל אני יודע כבר מה התוכנית שלה. להישאר כאן, לעבוד בדיינר ולגור עם אימה ואחיה הקטן בקרוואן. בכל פעם שאחזור לביקור מהלימודים אשא תפילה לכך שהיא סוף־סוף תראה מה היא שווה. אין שום דבר רע בלעבוד בדיינר, אבל אני יודע שזה לא מה שהיא נועדה לעשות או שזה מה שיסב לה אושר בהמשך חייה. היא צריכה משהו שימלא את הנפש שלה.

סיידי מושכת בכתפיה הצנומות, מהדקת את שפתיה ומביטה אל ההרים באופק. ״אתה מכיר אותי, אני אעשה את מה שאני תמיד עושה. אחזיק מעמד ואצעד בכוח קדימה. אני רק רוצה למצוא דרך לרקוד, זה הכול.״

נשאר לי עוד שבוע אחד עם סיידי לפני שאתחיל את הלימודים בקולג׳, במרחק של שלוש שעות נסיעה. שבוע לצד סיידי לא נחשב מספיק זמן מבחינתי, אבל כשאני חושב על זה, בכל מה שקשור אליה, שום פרק זמן לא יספיק עבורי. נצח איתה יכול לעבוד. אולי אני כן מאוהב בה. לא הייתי חושב על לבלות עם מישהי את שארית חיי אם לא הייתי אוהב אותה, נכון?

אני מתקרב אליה קצת, הלב שלי פועם בחוזקה. אני רוצה לשלב את אצבעותינו יחד כל כך, אני רוצה שתהיה לי הזכות לנשק אותה ולגרש כל ספק שיש לה לגבינו. להבטיח לה שהקולג׳ לא ישנה שום דבר. אני אולי עוזב, אבל אני אחזור לבקר לעיתים קרובות. ״אני לא אהיה רחוק.״

קולה מהול בעצב ובייאוש, והיא נאנחת. ״אתה כן תהיה רחוק, ריד.״

״סיידי...״

״ריד, אתה תלך לקולג׳, תפגוש אנשים חדשים ותצא למסיבות. אתה תהיה עסוק בפרק חדש בחיים שלך. ואין שום דבר רע בזה.״ היא ממהרת להוסיף את המשפט האחרון ואני מבין שהיא אומרת אותו לא רק בשבילי, אלא גם בשבילה. ״ככה הדברים אמורים להיות.״

היא מנסה להוביל אותי לוויכוח אבל אני בוחר להתעלם. חלק ממני יודע שזו האמת, גם אם אני לא אוהב לשמוע אותה. הרי זו כל המטרה בקולג׳, חוץ מלימודים, כמובן. היא מביטה בי בחיוך מעט ציני ודוחפת אותי קלות בכתפי. ״וחוץ מזה, כל אישה בקמפוס שתעיף בך מבט, תשתגע לגמרי.״

״את רומזת שאני חתיך?״ אני צוחק ועכשיו תורה לגלגל עיניים.

״אני לא כאן כדי לנפח את האגו שלך. מלכת הנשף יכולה לדאוג לזה.״ המבט של פניה יכול להתפרש רק כזלזול כשהיא מזכירה את ויקטוריה. למען האמת, ויקטוריה היא אחת הבנות הכי מתוקות בבית הספר, ולמיטב ידיעתי, היא מעולם לא התנהגה אל סיידי בגסות. אולי חוץ מרגעי קנאה קטנים כשהיא ראתה כמה סיידי ואני קרובים. וזה אומר שאם סיידי לא אוהבת אותה, זה לא קשור לוויקטוריה עצמה, אלא לרגשות שיש לוויקטוריה כלפיי.

אולי זה לא מציג אותי באור טוב כל כך, אבל אני נהנה מהעובדה שסיידי מקנאה בגללי. אני אוהב את זה שהיא מקבלת טעימה קטנה מההרגשה שלי כשאני רואה בחורים אחרים מכרכרים סביבה. או מהגיהינום שעבר עליי שהייתי צריך לצפות מהצד כשהיא יצאה עם האידיוט ההוא, בילי ריצ׳רדסון, במשך חמישה חודשים, שבועיים וארבעה ימים מחורבנים. כן, אני יודע כמה מוזר אני נשמע — מצד אחד ספרתי את הימים, ומצד שני עשיתי כמיטב יכולתי להיות חבר תומך בזמן שבכתה כשנפרדו.

אני מניח שזו הסיבה שאני עדיין בתול למרות שאני עוד רגע בקולג׳. היא האחת בשבילי. היחידה. אני לא מסוגל להיות עם אף אחת אחרת כשהלב שלי כרוך סביב מישהי אחת מאז שאני זוכר את עצמי. כל החברים שלי תמיד צוחקים עליי — על איך שבנות זורקות את עצמן עליי במסיבות ומתעצבנות כשאני מסרב להן. אבל לא אכפת לי, אפילו לא קצת. הלב שלי נגנב על ידי סיידי בפעם הראשונה שראיתי אותה כשהתחלנו את התיכון. היא רק עברה אל העיר הקטנה שלנו, זו שגדלתי בה מאז שנולדתי. לא מגיעים לכאן אנשים חדשים לעיתים תכופות, אז כשמגיע תלמיד חדש, הוא תמיד נמצא תחת זכוכית מגדלת. כולם מנסים להבין מי הזר שמנסה להוציא אותנו מהשגרה, ועם סיידי זה היה בדיוק אותו הדבר. למרות שאני בטוח שאף אחד לא בחן את סיידי ג׳ונס כל כך מקרוב כמוני.

לעזאזל. אני מאוהב בה. חלק גדול ממני כבר ידע את זה, אבל החלק השני עצר את עצמו מלהודות בזה. האפשרות שהיא לא מרגישה אותו הדבר מפחידה אותי עד מוות. אני מרגיש את השפתיים שלי מתעקלות לחיוך, בזמן שהבטן שלי מתהפכת.

אני מאוהב בסיידי ג׳ונס.

אני כמעט מתפקע מצחוק מזה שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את משמעות הרגשות שלי כלפיה. את משמעות החום שממלא אותי בכל פעם שאני בסביבתה.

סבא שלי נהג לומר, "אם אתה בוחר לשחק על בטוח, אל תתלונן כשלא תזכה בכלום".

אבא שלי תמיד אמר שסבא היה איש מאוד פילוסופי, ורוב הדברים שאמר לי נכנסו באוזן אחת ויצאו מהשנייה. אבל כשאני חושב על זה, נראה לי שהוא התכוון לכך שאם לא אקח את הסיכון, לעולם לא אדע.

אני חושב שזה הזמן הנכון להראות לה עד כמה הרגשות שלי כלפיה עמוקים. היא צריכה לדעת ולי יש צורך עז לספר לה. אם היא תדע כמה אני מאוהב בה, אולי היא תשכח מכל המחשבות האלה על כך שהיא לא מספיק טובה עבורי?

אף פעם לא התביישתי להגיד לה שאני חושב שהיא יפה. אפילו הצעתי לה לצאת איתי לדייט כמה פעמים. ואפילו כשאמרתי לה שאני אוהב אותה, אף פעם לא אמרתי לה שאני מאוהב בה. לעזאזל, אפילו אני לא ידעתי בוודאות עד לפני כמה שניות ספורות. וחוץ מזה, אם היא תדע, אין סיכוי שהיא תתעקש שנישאר ידידים, נכון? לפחות זה מה שאני מספר לעצמי. כי אם היא לא מרגישה את אותו הדבר חזרה, אני לא יודע אם אצליח לקום מהנפילה הזו. הלב שלי שבוי אצלה. אני מבולבל והמחשבות מתרוצצות בראשי.

סיידי מסתכלת עליי, יודעת שמשהו חשוב עומד לקרות, וזה גורם לעור שלי לעקצץ מכף רגל ועד ראש. החזה שלה עולה ויורד, ולחייה נצבעות בגוון ורדרד. אני כל כך לחוץ שאני עומד להקיא, אבל לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אנסה. אני מרים את ידי הרועדת כדי לאחוז בפניה בעדינות. היא נושמת עמוק ואני נשען קדימה. אני יודע שזה יפתיע אותה, אבל זה לא. לא באמת.

רציתי לנשק אותה כל כך הרבה זמן, ואני לא מסוגל לחכות עוד דקה נוספת עד שארגיש את שפתיה על שלי. כל העניין הזה שיגע אותי ועכשיו הזמן שלי איתה אוזל. אם לא אפעל עכשיו, יש סיכוי שאאבד את ההזדמנות הזו לנצח. ועדיין, יש כאן סיכון גדול. יש סיכוי גדול מאוד שהיא תדחה אותי, ואם היא תדע את רגשותיי האמיתיים, שאני מאוהב בחברה הכי טובה שלי, זה ייגמר בצורה מכוערת. מה שאומר שהקשר בינינו יסתיים, סופית. אבל בכנות... אם אני שוקל את הסיכוי שזה ייגמר איך שאני רוצה, מבחינתי זה שווה ניסיון.

"ריד?״ קולה רועד, הנשימות שלה עדינות כנגד עורי.

״סיידי, אני יודע שאת חושבת ש...״

היא מנידה את ראשה לשלילה והיד שלי נשמטת מפניה. אני מביט בה מתקשה לבלוע את הרוק שלה ועיניה מתמלאות בדמעות. ״זה לא קשור למה שאני חושבת. זה קשור למה שאני יודעת.״ בעיני רוחה, היא רואה את הדרך הסלולה שמפרידה בין הבתים ששוכנים על שפת האגם לבין אלה שלא, כחוצץ. אני בטוח שיש עוד אנשים, משני הצדדים, שרואים את הדברים באותה הדרך. אבל אני לא. כן, הבית שלנו יקר, אבל אם סבא שלי לא היה קונה את האדמה הזו כשהמחירים היו ברצפה, גם לנו לא היה כאן בית. זה היה פשוט בלתי אפשרי. אם היא רק הייתה מסתכלת על העובדות, היא הייתה מבינה שהדרך שבה היא רואה את המציאות מעוותת. היא תמיד הייתה כזו.

אני מעביר את לשוני על שפתיי ונשען קרוב יותר, מניח את מצחי על שלה. אני רוצה לקחת ממנה את כל הכאב, את התחושה שהיא שווה פחות מכל אדם אחר. אני מרגיש את הדם זורם בעורקיי ומנסה לאזור כל טיפת אומץ כדי להגיד את המילים שהולכות לשנות את כל מה שיש בינינו.

״אני אוהב אותך,״ אני אומר בפתאומיות והיא נעצרת. גופה קופא.

אני כנראה באמת מאוהב בה, כי להגיד את המילים האלה בקול רם מרגיש כמו הדבר הכי נכון וטבעי שאי פעם עשיתי. כלאתי אותן בתוכי במשך זמן כה רב, ועכשיו כשהוצאתי אותן החוצה, לא בא לי להגיד שום דבר אחר.

״אני מאוהב בך,״ אני ממשיך ונשען חזרה אחורה כדי שאוכל להביט בעיניה היפות. ואז... אני צופה בה כשדמעה שלא ציפיתי לה זולגת במורד לחייה. אני מנגב אותה באגודלי.

״סיידי? מה קרה?״

״אני...״

״דברי אליי,״ אני אומר ונשען קרוב יותר, רק מחכה שתודה בכך שגם היא מרגישה את אותו הדבר. רק תגידי את המילים, אני חושב לעצמי. בבקשה. רק תגידי שאת אוהבת אותי חזרה ואנחנו נדאג לכל השאר אחר כך. אני לא יכול לעזוב בלי הידיעה שהיא מרגישה כמוני. אני פשוט לא מסוגל. אני צריך לדעת שאוכל לחזור הביתה, חזרה אליה. שיהיה לי משהו לשאוף אליו בקולג׳ — חיים משותפים של שנינו, יחד.

שפתיה כל כך קרובות לשלי עד שאני יכול להרגיש את נשימתה וזה גורם לראשי להסתחרר. דמיינתי איך אני מנשק אותה אין ספור פעמים וזה סוף־סוף עומד לקרות. אני מחכה לסימן ממנה שהיא לא מעוניינת, שהיא לא רוצה בזה, אבל היא לא משדרת לי משהו כזה.

״סיידי,״ אני לוחש ואנחנו מתנשקים. שפתיי צמודות לשפתיה ברכות ואני מרגיש שהלב שלי עומד להתפוצץ בחזי. עד עכשיו נישקתי רק שתי בנות אחרות בחיי ומעולם לא הרגשתי שום דבר דומה לזה. וזוהי רק ההתחלה. אני מצמיד את שפתיי חזק יותר לשפתיה ומזיז את ראשי כדי למצוא זווית טובה יותר. אני מעביר את לשוני על שפתיה, כמו מתחנן אליה שתיתן לי להיכנס. לשונותינו נוגעות זו בזו בפעם הראשונה, ואני יכול להישבע שאני רואה זיקוקים כשאני עוצם את עיניי.

הכול פשוט מושלם. בדיוק הדבר שעבורו נמנעתי מלהיות עם כל בחורה אחרת. בהתחלה הנשיקה שלנו איטית, חקרנית ואנחנו מגלים זה את זה. אבל לא לוקח זמן רב עד שאנחנו רוצים יותר. נואשים ומפוחדים, הידיים שלנו משוטטות, נוגעות במקומות שרק חלמתי לגעת בהם. סיידי אוחזת בקצה החולצה שלי ומרימה אותה, מעבירה את ידה השנייה על גופי בעדינות. ברגע שאצבעותיה הרכות באות במגע עם עורי, אני מרגיש אותו בוער.

ידיי רועדות כשאני מחקה את תנועותיה, וכשאני מניח את ידי על עורה הרך, מעביר אותה לאורך בטנה, אני יודע שאין דרך חזרה. לא הייתי מסוגל גם אם הייתי רוצה. הגניחות השקטות שלה בזמן שהיא נצמדת אל גופי עוד ועוד מאשרות לי שהיא מרגישה בדיוק את אותו הדבר.

הדבר היחידי שמעולם לא הסכמנו עליו, הוא הדרך שבה היא רואה את עצמה. אבל כאן, כמו בכל דבר אחר, אני מרגיש הסכמה הדדית. האינסטינקטים שלי אומרים לי שהיא יותר ממוכנה ללכת בכיוון שאליו ראיתי אותנו הולכים, וברגע שנעשה את הצעד הזה, אין לנו דרך חזרה. ולעזאזל, אני כל כך מוכן לזה.

״במשך ארבע שנים חלמתי לנשק אותך,״ אני ממלמל ומרגיש אותה מחייכת על שפתיי. זה גורם לי להרגיש כאילו אני לבדי זכיתי בגביע אליפות ארצי בפוטבול. היא מדהימה, נדיבה, טהורה ויפה כל כך, שהנשימה שלי נעתקת. אם הייתי צריך לבחור בין לבהות בה לנצח לבין לעולם לא לראות שוב את המים הכחולים והצלולים של אגם פלאטהד המוקף בהרים עצומים ועוצרי נשימה, הייתי בוחר בה בכל יום מחדש.

אני מסובב אותנו על גבה. אני מתאר לעצמי שלא נוח לה בכלל וכועס על עצמי שלא חשבתי על להביא שמיכה מתוך הרכב, אבל אני מפחד שאם אעצור עכשיו ואלך להביא אותה, אתעורר מהחלום הזה. אבל אז היא מעוותת קלות את פניה ואני נעמד מייד, מורה לה לא לזוז. היא צוחקת ומהנהנת, מעבירה את קצה אצבעה על שפתה התחתונה. אני מוציא במהירות שמיכה ושני סווטשירטים שתמיד נמצאים אצלי במושב האחורי וחוזר אליה.

אנחנו משתפים פעולה ופורשים את השמיכה יחד, ואני משתמש בסווטשירטים ככרית לראשה. באיטיות, אני רוכן מעליה, כל גופי נרעד מבפנים. אני לחוץ כל כך ובאותו הזמן ערני בטירוף. סערת רגשות חולפת בתוכי, ואני שונא את זה שהיא עדיין לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי חזרה, בעיקר לאור העובדה שאנחנו, ככל הנראה, מתכוונים לשכב בפעם הראשונה. אבל אני יודע שהיא צריכה זמן, וזה בסדר מבחינתי. יש לנו חיים שלמים לפנינו. אולי אני מקדים את המאוחר, בהתחשב בכך שרק לפני כמה דקות התנשקנו בפעם הראשונה, אבל כשגבר יודע — הוא יודע. לפחות אני. אני תמיד החלטי ויודע מה אני מרגיש. והרגשות שלי לא הולכים להשתנות.

אני מביט בעיניה הכהות, מחפש אישור להמשיך. היא מחייכת, נושכת את שפתה ומהנהנת קלות. אני מושיט את ידיי הרועדות בינינו ופותח את כפתורי מכנסי הג׳ינס שלה. אני רוצה להתקדם באיטיות, אבל לסיידי יש תוכניות אחרות. ברגע שאצבעותיי נוגעות במרכז גופה הלוהט, גם אם רק מעל התחתונים, משהו בקצב משתנה ואנחנו כבר לא לוקחים את הזמן שלנו. אנחנו במרוץ לראות מי מאיתנו מצליח להוריד את הבגדים מהר יותר. החולצות, המכנסיים והתחתונים שלנו עפים לכל עבר, החזייה שלה נפתחת ונזרקת הצידה.

״ריד,״ היא גונחת בזמן שאני מנשק את דרכי במורד בטנה. אני נוגע, צובט ומעביר את לשוני על כל סנטימטר אפשרי בגופה. אני רוצה לרדת לה, משהו שמעולם לא עשיתי לפני כן, אבל היא עוצרת אותי ומושכת אותי מעלה חזרה אליה. היא כנראה עדיין לא מוכנה לזה, וזה בסדר. כמו שאמרתי, יש לנו נצח יחד כדי לעשות הכול.

״יש לי קונדום בארנק.״ אני אומר והיא מרימה גבה. אני מגלגל עיניים וממשיך, ״אבא שלי נתן לי אותו לפני שנה. הוא לא הסביר למה, רק אמר שהוא לא מוכן להיות סבא בעתיד הקרוב.״

״או-קיי, זה טוב.״ אני לא מבין למה היא אומרת שזה טוב, אבל היא לא אומרת שאנחנו לא צריכים אותו. הודות לזרועותיי הארוכות, אני מושיט את ידי ומוצא את הארנק שלי, מוציא מתוכו את הקונדום שהתפללתי שאשתמש בו איתה, וקורע את העטיפה. היא מביטה בי בזמן שאני מוציא אותו, מניח אותו על קצה איברי ומגלגל אותו כלפי מטה.

״את בסדר? את... את בטוחה שזה מה שאת רוצה?״ אני שואל, חייב לקבל עוד אישור אחרון. אם היא תגיד לא, אפסיק מייד. אני מעדיף לחתוך לעצמי את הזין מאשר לעשות משהו שהיא לא מוכנה לעשות.

״כן.״

מילה אחת. זה כל מה שהיא נותנת לי. אז אני מביט בעיניה, אלו שלעולם לא הצליחו לשקר לי, ומתחנן בשתיקה למצוא את האמת בתוכן. כשאני בטוח במה שאני רואה, אני רוכן מעליה, מצמיד אותנו יחד.

השאלה הבאה שלי מרגישה כמו מסמרים בגרון אבל אני חייב לשאול אותה. ״זו הפעם הראשונה שלך?״

ראשה נע בחדות ועיניה נפערות. היא משפילה את מבטה למטה, בינינו. הזין שלי קשה ופועם, נחוש להיות בתוכה. אני רואה שהיא לחוצה אבל אני נשאר רגוע, זה רק גורם לי להבין עד כמה החיבור הזה הוא נכון. ״כן, זו הפעם הראשונה שלי.״ פאק כן! ״מה לגביך?״

״כן.״ אני עונה ורוצה להוסיף שחיכיתי לזה שהפעם הראשונה שלי תהיה איתה, אבל אני לא רוצה להלחיץ אותה. במקום זה אני אומר, ״אנחנו ניקח את זה לאט ואם כואב, תגידי לי ואנחנו נעצור, בסדר?״

היא מהנהנת ומחייכת בתגובה. באיטיות, אני דוחק את עצמי לתוכה ופולט קללה חרישית. היא מרגישה מדהים, צרה ורטובה. המשחק המקדים הקצר שלנו הספיק כדי שתהיה מוכנה עבורי, אבל אני מרגיש כמו מניאק שלא לקחתי את הזמן קצת יותר. נצח. המחשבות על כל מה שנעבור יחד רצות לי שוב ושוב בראש. אני נע שוב, נכנס עמוק יותר. לאט־לאט, אני חודר עמוק יותר עד שכולי בפנים. גופינו מתאימים באופן מושלם ואנחנו מתנשמים מהתחושה. אני מעביר את לשוני על שפתיי היבשות ורוכן לעברה כדי לנשק אותה בזמן שאני ממשיך לזוז, מקווה שהנשיקה תסיח את דעתה מהכאב.

היא מזיזה את רגליה וכורכת אותן סביב מותניי, ואני מיישר את זרועותיי כאילו אני עושה שכיבות שמיכה מעליה. היא מרימה את ידה ומעבירה אותה מהלחי שלי אל הלסת, ומשם אל הכתף ולמטה עד שהיא אוחזת את הזרוע שלי. ״את בסדר?״

״מממ. כן. זה טוב.״

״מוכנה לעוד?״

״אתה מוכן?״ היא שואלת בטון קצת שובב, ופאק, איך לקח לי כל כך הרבה זמן להבין שאני מאוהב בה? אני אידיוט שלא קלטתי את זה לפני כן.

אני מחייך וזז מהר יותר, גופינו הופכים לאחד. הדבר היחיד שהיה יכול להפוך את כל הסיטואציה ליותר מושלמת, טוב, חוץ מזה שהיא הייתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי חזרה, זה אם לא היה שום דבר שמפריד בינינו והיה לנו יותר זמן יחד. אולי אם היינו במיטה במקום בחלק האחורי של הטנדר שלי. אולי יום אחד, בקרוב, כשנהיה בטוחים יותר בנו והיא תוכל לקחת גלולות, אנחנו נגיע לשם. פאק, הנה אני עושה את זה שוב, מקדים את המאוחר. אבל קשה שלא לעשות את זה כשאני נמצא עמוק בתוכה ואין שום דבר שמרגיש נכון יותר.

אני מסובב מעט את מותניי כדי לחדור אליה בזווית קצת אחרת והיא מזיזה את ידה בינינו כדי לגעת בדגדגן שלה. אלוהים אדירים, אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן. לא רק שאני שוכב עם סיידי ג׳ונס, אני גם צופה בה מענגת את עצמה כאילו היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. איך אפשר להתאפק כשרואים מחזה כזה?

״סיידי,״ אני גונח בקול והיא זועקת, אומרת לי שהיא עומדת לגמור, וטוב שכך, כי גם אני ממש על הסף.

״ריד!״ היא צועקת אל תוך הלילה, וזה כל מה שצריך כדי להביא אותי לקצה. בפעם הראשונה שלנו יחד, שנינו גומרים באותו הזמן, מה שרק מאשר לי את העובדה שאנחנו מושלמים יחד.

אנחנו מתאוששים מתחושת האופוריה, נושמים בכבדות ומתכרבלים אחרי שהורדתי את הקונדום והתלבשנו שוב. זמן קצר לאחר מכן אנחנו נרדמים, עטופים זה בזה.

הכול מרגיש מושלם כשאני מתעורר. סיידי לצידי והשמש בקושי זרחה עדיין. היא מחזיקה את ידי בזמן שאנחנו נוסעים יחד חזרה אל העיר, אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל הכביש שמפריד בין השכונות, היא מרפה את אחיזתה ממני בהדרגתיות. אני מנסה לאחוז בידה חזק יותר, אבל מבין מה קורה.

היא לא מרפה ממני רק פיזית, אלא גם רגשית. המתח בתוך הרכב כבד ואני אוחז את ההגה בחוזקה. תסכול, פחד, כעס, כל אלה במלחמה גדולה בתוכי.

עד שאנחנו מגיעים לביתה, היא כבר יושבת כמה שיותר רחוק ממני, מביטה מחוץ לחלון וכבר לא אוחזת בידי. היא שוב שבויה במחשבות וזה הורג אותי מבפנים. הלילה שעברנו יחד לא השפיע עליה כמו שהוא השפיע עליי. או שאולי הוא כן, אבל היא לא מוכנה לקחת את הסיכון. אולי אני לא שווה את הסיכון.

אני מתבונן בה מוחה דמעה מפניה, אבל יודע שהיא לא רוצה שאגיד על זה שום דבר כרגע. פאק. זה כואב, מאוד. כשהיא נתקעת במחשבות שלה אני צריך להניח לה, אבל זה לא כזה פשוט. אני מרגיש כאילו משהו כבד מונח לי על החזה והלחץ כמעט משתק אותי.

ברגע שאני מחנה את הרכב, אני נכנס לפאניקה. וזה לא כיוון שסיידי לא מסוגלת לראות מה אנחנו יכולים להיות יחד. נעלמנו למשך לילה שלם ורק עכשיו אני חושב על זה. אומנם ההורים שלי סומכים עליי, אבל אני בטוח שהם יכעסו. אני גם לא יודע איך יגיבו אצלה בבית, אבל למען האמת, זה לא בראש מעייניי כרגע. הדאגה הכי גדולה שלי עכשיו היא העובדה שהיא לא מסתכלת לכיווני ואני יודע שאני עומד לאבד אותה, למרות מה שחלקנו אתמול בלילה.

שנינו יוצאים מהרכב ונפגשים בחלקו הקדמי. כשהיא מרימה את ראשה ומבטינו נפגשים, מה שאני רואה מרסק את ליבי. דמעות מציפות את עיניה והיא מושכת באפה.

״אני... אני מצטערת, ריד.״

ראיתי את זה מגיע, אבל זה לא גורם למה שהיא הולכת להגיד להכאיב פחות. אני מרגיש שהתחנונים בועטים בתוכי ועומדים לפרוץ, ובמקום להיות נואש אני בוחר שיטה אחרת. ״זה בסדר. לחצתי עלייך. זה קרה מוקדם מדי. אנחנו ניקח את זה לאט מעכשיו.״ היא נאנחת בכבדות, נשימתה רועדת.

״לא. זה לא... זה לא מה שהתכוונתי לומר. אני לא... אני לא אוהבת אותך, ריד. לפחות לא באותו אופן שאתה אוהב אותי.״

אני בוהה בה, מחפש רמז כלשהו לזה שהיא משקרת ולא מוצא אותו.

אני מתקשה לבלוע ושואב כל כוח בתוכי כדי לעצור את עצמי מלבכות כמו ילד. אני ממש קרוב לזה, לא אשקר. אני אוהב את סיידי כל כך ואני אפילו לא מצליח לדמיין את עצמי עם מישהי אחרת. אני לא רואה חיים אחרים שהיא לא נמצאת בהם. למה זה צריך להיות ככה? למה היא לא חושבת שאנחנו יכולים להיות יחד? למה היא לא רואה את מה שאני רואה?

אני מסיט את עיניי ממנה, קובר בפנים את כל הרגשות שמתרוצצים בתוכי. קולי חד וקר כשאני עונה לבסוף. ״זה בסדר. אני מבין,״ אני אומר, למרות שאני לא. אנחנו החברים הכי טובים, מבלים כל דקה פנויה שלנו יחד. אני לא רוצה שהיא תראה כמה המילים שאמרה פגעו בי או שתחשוב שזה ישנה משהו בינינו. החיים שלי בלעדיה? זה לא משהו שאני אפילו מצליח לדמיין.

״ריד?״ היא מניחה את ידה על זרועי ואני חוזר להביט בעיניה.

היא מוחה שוב את דמעותיה ומסקרה נמרחת על לחייה. ״אני לא יכולה. אני מצטערת. אתה לא מבין עד כמה אנחנו שונים. אנחנו לא מתאימים. אתה לא רואה את זה, אבל אני כן.״

היא צודקת. אני לא רואה את זה, ואני לא מבין את זה. אני רק יכול לקוות שיום אחד, אצליח לשנות את דעתה.

סיידי

אני מסיטה את הווילון מחלון חדר השינה שלי. השמש טרם זרחה לגמרי וצופה בפנסים האחוריים ברכב של ריד מתרחקים כשהוא נוסע. להגיד לו שאני לא אוהבת אותו היה חד משמעית הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות בחיי, וחיי לא היו קלים מהיום שבו נולדתי.

ריד לא רואה את זה, את האופן שבו שאר העיר מסתכלת עליי כאילו אני נחותה ולא שווה כלום. אולי במידה מסוימת זה נכון והעובדה שלא עשיתי שום דבר כדי לשנות את דעתם לא בדיוק תורמת.

אם ריד יישאר בלייקסייד, הוא יישאר כי הוא אוהב אותי ורוצה להישאר קרוב. הוא צריך לשכוח ממני ולהתקדם הלאה, למצוא מישהי שהעיר מצפה ממנו להיות איתה ותהיה לצידו בזמן שהוא עובד בחווה של משפחתו.

אני כלום. והוא... הוא הכול.