דרוש נס

קשב

אני שונא אותך, אני שונא־שונא־שונא אותך, את לא יודעת כמה. זה הרבה מאוד. את אמא נוראית, את מגעילה כמו חזיר יבלות, הלוואי שתמותי. ככה אני שונא אותך.

אני לא שוכח ואף פעם אני לא ישכח מה שאת עושה לי. זה שאת אוהבת את מאיה יותר ממני, זה שאת לא רצית אותי בכלל, וכל יום את רוצה אותי עוד פחות ופחות, זה שאת אומרת לאבא שבסוף אני יגדל במוסד. את חושבת שאני לא יודע? את התרופה שאת מכריחה אותי לקחת כל בוקר ואומרת לי שזה ויטמינים — את חושבת שאני לא יודע שאת מנסה להרעיל אותי? אז אני מרמה אותך. אני שם אותה מתחת ללשון, ואחר כך יורק אותה בעציץ ליד הדלת.

עכשיו אני יושב על המיטה שלי, אחרי שהעלית אותי בכוח לחדר ואחרי שבעטתי בדלת שסגרת מאחורייך ואחרי שאמרת לי, "ושלא תעיז לצאת עד שאבא בא הביתה," וה"שלא תעיז" שלך עצבן אותי כל כך שבעטתי הכי חזק בדלת ושברתי אפילו חלק מהעץ, והכול בגללך. אני שונא אותך, שונא. עוד מעט אני כבר יהיה יותר גדול ממך, ונראה אותך סוחבת בכוח ילד גדול לחדר שלו, וסוגרת עליו את הדלת של החדר, כמו בכלא. אני אמות, אני ייחנק, אני לא יכול פה לנשום, כמו בסרט הזה שראיתי בדי־וי־די, עם האיש שהמשטרה תפסה אותו סתם בטעות ושמה אותו בצינוק, והוא לא יכול לנשום אוויר טוב, ונתנו לו אוכל פעם ביום על צלחת מפח דרך חלון קטן שנפתח בדלת. אולי גם את תביאי לי אוכל דרך החור שבדלת? בקופסה מפח תביאי לי? וגם לא היה לו איפה להשתין, והוא עשה על הרצפה, בפינה, וגם לי יש פיפי, ועוד מעט גם אני יעשה פה על השטיח, ונראה אז מה תגידי לאבא, נראה אז מה אבא יגיד לך. את מפלצת. אני שונא אותך. אני מצמיד את הפה שלי לדלת וצועק לך שאת מפלצת ואני שונא אותך, שתדעי עד כמה אני באמת שונא אותך.

הצער ממלא את הבית במין עמימות קבועה, כאילו התריסים מוגפים.

כשהייתי בהיריון איתו, קראתי מאמר רפואי שלפיו אפשר לאבחן בבדיקה גנטית פשוטה אם העובר נושא גן של הפרעות קשב והתנהגות. כבר אז ידעתי. אימהות יודעות. בכל אופן, אני ידעתי. כל ההיריון ועד ההסתבכות במהלך הלידה, שהסתיימה בניתוח. עד היום הצלקת המכוערת שחוצה את הבטן מזכירה לי בכל פעם שאני מתפשטת איך התחיל את חייו. בלהכאיב לי, בלהכאיב לעצמו.

ומאיה כל כך מתוקה. אני מתבוננת במאיה ושואבת ממנה נחמה. אני עוקבת אחר תנועותיה העדינות כשהיא אוכלת ליד השולחן או כשהיא מציירת ציורים יפים של פרחים ובתים, ולא רק שרבוטים בצבעי חום ושחור של מה שנראה כמו איברי מין. אני נשאבת אליה, כאילו היא מניעה קלות את ידיה במים שקטים מאוד. וכשהוא לא מסוגל לשבת על הכיסא ולגמור את הפסטה וכל הקטשופ נמרח על השולחן, אני נמלטת אל מראה האצבעות של מאיה שמקיפות את כוס הלימונדה, נלכדת לרגע בקורי ההגשה השלווה אל שפתיה. מאיה לא מתלכלכת, לא מפילה, גומרת כל מה שהיא מתחילה. אצלו הכול תמיד תלוי באוויר — החטיף שפתח, השיעורים שהתחיל, המשחק ששיחק, הכול תלוי על בלימה רגע לפני התרסקות. והיא רק בת שש וחצי.

אתמול בלילה אמרתי לאהוד שאם זה יימשך, אולי נשלח אותו לפנימייה. לא עכשיו, אולי בעוד שנה־שנתיים. זה יהיה טוב גם לו. הבית יהיה יותר רגוע. בלי התפרצויות הזעם והאיומים האובדניים שלו. למען השם, ילד בן אחת־עשרה. אפילו התרופה החדשה שאנחנו מייבאים במיוחד מחו"ל, אחרי שהריטלין לא עזר — שש מאות ושלושים שקל בחודש — שום דבר. "גם אני הייתי כזה כשהייתי ילד. כולם כאלה," אבא שלו אומר. אבל אני יודעת. אני ידעתי עוד כשהיה בבטן שמשהו איתו לא בסדר. אמא יודעת. והחושך הזה שמהלך בבית.

כשאבא מגיע אני יוצא מהחדר, אני מפחד להראות לו את הדלת, כדי שהוא לא יכעס עליי, וישכח להיות לא נחמד לאמא. הוא אמר לה, "מה את רוצה ממנו? אז הוא מגהק כשהוא שותה. כולה ילד," ואחר כך הוא אמר לי בשקט שאני יפסיק לקרוא לה חזיר יבלות, כי בזה אני עברתי את הגבול, אז צעקתי לו, "תמיד אתה לצידה, תמיד אני־אני־אני־אני," אז הוא אמר לי שאם אני ממשיך לצעוק, הוא לא קונה לי את הקלפים של יוגיאו שהוא הבטיח לי, וצעקתי לו "סליחה־סליחה־סליחה־סליחה," יותר מארבע פעמים, הרבה פעמים, כדי לשכנע, כדי להרוג את מה שהוא חושב, והוא צעק עליי שאם אני לא יפסיק לצעוק, הוא בחיים לא יקנה לי את הקלפים, ויצא מן הבית. את התחלת לצעוק עליי ששוב עצבנתי את כולם, ועד שאבא חזר כדי לעזור לך להוריד את השמיכות מלמעלה, עכשיו הוא יצא, ומאיה התחילה לבכות. "עכשיו תראה מה עשית." התכוונתי להגיד לך שאני יכול לעזור לך עם השמיכות, כי באמת בלי בעיה אני יכול ביד אחת אפילו להוריד לך את כל השמיכות של הבית, אבל בגלל שאמרת שזה בגללי, אז צעקתי עלייך "חזירת יבלות מסריחה," ואת הסתכלת עליי כמו המכשפה בסרט שראיתי פעם מאוחר בלילה, על האישה הזאת שרק היתה מסתכלת על דברים והם היו נובלים מיד. אחר כך לקחת את מאיה ביד, ולא אמרת כלום, ויצאתן מהבית, ואני רצתי אחריכן עד לאוטו כי ידעתי שאת הולכת איתה לקנות לה משהו, וגם אני ממש צריך דחוף את הקלפים של יוגיאו, אבל טרקת לי את הדלת של האוטו בפרצוף ונעלת את הרכב מבפנים, ונסעת.

אז איך לפעמים כשאני יושב באמבטיה, איך את אומרת שאת לא שונאת אותי — כשאת מחזיקה את הטוש שמזרים לי מים על הראש ואני מדמיין שכל הרע המלוכלך יוצא ממני החוצה ואחר כך זורם לביוב? איך את באמת אוהבת אותי, כמו שאת אומרת לפעמים כשאת מלטפת לי את הפנים לפני השינה, עד שאני מרגיש כאילו כל הגוף שלי מתמלא במרשמלו ורוד שמחממים אותו על האש, והוא נמס לי מבפנים?

אני אוהבת לצייר בית עם חלונות ועם תריסים. אני אוהבת לצייר את הדלת, שיש עליה מנעול. אני מציירת גם גדר. מאחורי הגדר יש עצים. ליד הבית יש פרחים בכל מיני צבעים יפים, וגם יש ארובה על הגג המשולש של הבית, שממנה יוצא קו מתולתל של עשן, כמו השערות של לאקי. אף פעם לא ראיתי כזה קו. אבל זה יפה, אז אני מציירת את זה. אני לא מציירת מה שיש בתוך הבית, כי את זה אי אפשר לראות מבחוץ. רק מי שגר בתוך הבית יודע איך הבית נראה באמת מבפנים.

אני במכונית עם מאיה. הרחוב מוכה דמדומים של ערב. עצמות הלחיים דוחקות את העור, שמכווץ את העפעפיים. כל עצב בשרירי הפנים מתוח.

אולי הייתי צריכה לגעת בו. לפעמים זה עוזר. הרי אני יודעת איך לגעת, איך לרפרף בקצות אצבעותיי, איך לאלף במגע יד שדה של שִׁלְפֵי שיבולים.

לפעמים אני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפיו. אני מתביישת לחשוב שאמא מסוגלת להרגיש כך כלפי הבן שלה. הבן שלי. אחרי ריב הוא ישאל אותי אם אני תמיד אוהבת אותו. אני עונה כן. הוא ישאל אם גם כשאני כועסת. אני עונה כן. הוא יחזור וישאל אם באמת־באמת־באמת אני אוהבת אותו גם כשאני כועסת. אני עונה לו בחיוב, ופונה לחדר אחר בבית כדי לנתק מגע. הוא עוקב אחריי, לפעמים מושך לי בחולצה. "אני לא מאמין לך. כשאני כועס עלייך אני שונא אותך." אני מסבירה אדם מבוגר, ואני יכולה לווסת את הרגשות שלי, שאמא תמיד אוהבת את הבן שלה, שבבקשה ירפה מהחולצה, כי אמא צריכה לשירותים. הוא לא מרפה ושואל, "גם עכשיו את אוהבת אותי?" אני נוטלת את ידו ומנתקת מהבגד, נכנסת מהר לשירותים וסוגרת את הדלת. הוא דופק עליה בחוזקה וצועק לי, "אז תקני לי שלוש חבילות של יוגיאו?!"

אנחנו לא מרשים לו לעלות אלינו למיטה בלילה. את רַחֲמַיי שמרתי לאחותו הצעירה, והוא שולח אותה לרגל אצלנו בין הסדינים. לפעמים גם הוא עולה, ונעמד תחת משקוף חדר השינה. מדדה מרגל לרגל, כאילו מנסה להיאחז בקרנות החדר. "אפשר להיכנס? אפשר להיכנס?" תמיד פעמיים או שלוש, כדי להרחיק את החושך. אבל כל חושך מצרים מהלך בין המיטה לבין האור הפוצע אותו במסדרון.

בבוקר אני נעמדת בפתח חדרו, מביטה בו כשהוא עוד רדום והגוף עוד שקט. הוא ישן מקופל כמו אפרכסת, קשוב לערוצים הסותרים שמשדרים סימולטנית בגופו הצעיר. הלב מתכווץ. התכווצות כזו, כמו ספוג, אחרי שנסחט ורוקן את כל תכולתו, התכווצות על כל הדברים שאי־פעם אמרתי בשעת כעס. על העוקץ, על המרירות, על אי־האהבה, על כל השיבולים שלא נגעו בהן קצות אצבעותיי כל כך הרבה זמן. הלב מתהפך כמו בגד לבטנה, כמו מהצד השני של האהבה.

פעם, בזמן שהתקלח, הוא ביקש שאבוא לעזור לו לחפוף את הראש, כדי שלא ייכנס לו סבון לעיניים, שאז הוא קופץ מן האמבטיה ומושך את כל המגבות התלויות על הוו. הוא אמר שקילוח המים על הגוף נעים לו, וביקש שאחזיק את הטוש מעל לראשו, כדי שהמים יזרמו לו בדיוק מעל לקודקוד וישטפו את כל הגוף. שאלתי אותו מה הוא מרגיש. הוא דמיין את עצמו עומד מתחת למפל מים גדול, וסביבו מצייצות ציפורים וקרני השמש מחממות לו את הגוף. שאלתי מה זה עושה לו בפנים, בתוך הגוף. הוא הצמיד את אצבעו לפיו כדי להשתיק אותי, ולא אמר דבר במשך דקות ארוכות.

עדיף להישאר בעבודה עד מאוחר.

כשהוא משתולל, אני נזכר באבא — מפשיל בתנועה אחת את החגורה מהמכנסיים. אני שכוב על המיטה שלהם. מתאפק שלא לבכות כשרצועת העור מצליפה. אחר כך משפשף את הירכיים כדי להעלים את הסימנים האדומים.

אתמול התקשרה המורה שלו. עניתי. ידעתי ששוב תתלונן על ההתנהגות שלו. שהוא לא מרוכז. קופץ כל הזמן מהמקום. מפריע לשאר הילדים. מרביץ לילדים אחרים שלא עושים מה שהוא רוצה. גונב להם מהילקוט.

כשהייתי ילד שמעתי את המורה שלי מתלוננת עליי בשיחות הטלפון עם אמא. בניתי מגדלי קלפים. הקשבתי. תמיד בניתי מגדלי קלפים. לא אהבתי רעש סביבי. כל רעש קטן הפיל אותם. כשהם נפלו, הם נפלו בתוכי. בכל פעם מחדש. אמא אמרה לה שהיא יודעת שזה קשה, אבל הוא ילד טוב. צריך לדעת לדבר איתו בשקט. אבל בערב אבא היה מורה לי להיכנס לחדר השינה שלהם. היא סיפרה לו הכול. העלבון מהבגידה של אמא שרף יותר מכל דבר אחר. כשיצאתי מהחדר, הקלפים היו מפוזרים על השולחן.

הרמתי את הקול. שלא תתקשר אלינו יותר. היא המורה שלו, ויש לו צרכים מיוחדים. לא, אני לא עומד מול כיתה של ארבעים ילדים, ולא, אני לא יודע מה זה כשיש ילד אחד שמפריע לכולם. זורק את הילקוטים דרך החלון. מקשקש על הקירות של הכיתה. זורק כיסאות באמצע השיעור. אבל אני יודע שיש דרכים לגשת לילד כזה, וכדאי לה להתעדכן. היום זה לא כמו פעם. פעם העיפו את הילד מבית הספר, ושמו עליו סטיגמה של מפגר. אני אגיע עד מנכ"לית משרד החינוך, עד שרת החינוך, אם צריך.

עדיף לקחת את המשמרות האחרונות בהסעות של החברה. להגיע הביתה כמה שיותר מאוחר. אני לא אומר, לפעמים בא לי להפליק לו שיעוף לפינת החדר. תופס את עצמי ברגע האחרון. יוצא מן הבית. לא אוהב לראות את המבט שלה כשאני מגיע הביתה. האשמה. הגֶנים שלי.

את אבא אני ממש אוהב, כי לפני שבוע המורה התקשרה הביתה, ובמקרה הוא ענה. בדרך כלל הוא לא בבית בשעות האלה, כי הוא עובד מאוד קשה בנהיגה על מיניבוסים לכל מיני מקומות בארץ, ופעם נסעתי איתו, והוא סיפר לי שמבקשים ממנו להסיע אנשים עד מאוחר בלילה, ועל זה הוא מקבל בונוס, שזה עוד כסף, ככה הוא גם אומר לאמא.

מה שהוא עשה למורה בטלפון... הוא איים עליה שהוא מכיר הרבה אנשים חשובים, ושאם היא תמשיך להוציא אותי כל הזמן מהשיעור או לשלוח אותי למנהלת עם כרטיס אדום, אז הוא ידבר איתם ויפטרו אותה, ואז לא יהיה לילדים שלה אוכל, כי לא יהיה לה כסף להאכיל אותם, כי זה מה שקורה למי שמפטרים אותו מהעבודה, ככה ראיתי בטלוויזיה. אני כבר הייתי בפיג'מה, הפסקתי לשיר בקול את השיר מהמחזמר של רובין הוד והתחלתי לצייר בטוש שחור, יפה ובשקט, ציורים של טילים, שראיתי דוגמאות שלהם בחוברות אצל דוד שלי, שהוא קצין בצבא. בסוף אמא חטפה את השפופרת ואמרה למורה שהיא מאוד מצטערת, ושהיא תדבר איתה מחר, ואחר כך היא עלתה לחדר השינה שלהם וטרקה את הדלת — דבר שלי אסור לעשות, אבל אני תמיד עושה כי אני מוכרח — ואבא יצא מהבית.

פעם אופיר כעס מאוד־מאוד. הוא לקח את הסכין הגדולה, שאבא חותך איתה אבטיח, ואמר שהוא יהרוג את כולם. אני ברחתי מהר־מהר לחדר שלו וסגרתי הכי מהר שיכולתי את הדלת, כי פחדתי שיכאב לי אם אני אמות. אמא התחילה לצעוק חזק־חזק, והיא תפסה אותו בדרך כשהוא רדף אחריי. שכבתי על המיטה בחדר שלו, שיש עליה סדינים עם בז שנות אור. עצמתי חזק את העיניים, אבל כל הזמן דרך האוזניים שלי נכנס מה שקרה בחוץ. נכנסתי מתחת לסדינים. אצלי בחדר יש מיטה עם סדינים נעימים גם, רק עם פוקהונטס. אצלו היה ריח של פיפי, ואצלי אין.

אני נכנס לחדרי הילדים הרבה אחרי שהם ישנים. מקשיב לנשימות שלהם. זה מרגיע אותי, נותן לי באלאנס. הנשימות של אופיר, שהן מהירות ומבולבלות, והנשימות השקטות של מאיה. את כל העולם הייתי נותן לילדים שלי, באמת. כמה שאני אוהב אותם. במיוחד את אופיר. אני יודע שזה לא נראה ככה, כי אולי זה נראה שאני מאוכזב ממנו, אולי ככה הוא מרגיש, אולי לפעמים ככה אני מתנהג איתו, כי הוא לא עונה על הציפיות. אבל מי באמת עונה על הציפיות? ואני עניתי על הציפיות של אבא שלי? ומה זה בדיוק נתן לי, ומה זה נתן לו. הייתי נמתח לדום, ככה בפינות, כל פעם שהוא היה נכנס הביתה, מנסה להיזכר מהר אם פיניתי את המחברות משולחן המטבח, אם העמדתי את הנעליים מסודרות ליד המיטה, אם שטפתי את הצלחת שלי מהצהריים, אם סידרתי את המיטה.

מאיה זאת לא חוכמה. היא התינוקת של הבית, אפילו שלפעמים נדמה לי שהיא יודעת הכול לפני כולם, שהיא כמו הסבתא הפרסית של הבית, כמו סבתא רחל שלי, שהיתה מסתכלת על כולם מהצד, כאילו לא בעניינים, ומקדימה את כולם בשתי פאזות. מתוקה, הקטנה הזאת. עם הציורים הפדגוגיים שלה והמחשבות המסודרות.

ואופיר — כשהוא יצא מהבטן של יעל, כמה חלומות היו לי בשבילו. את כל העולם הייתי נותן לו. אבל הוציאו אותו בצבע כחול־סגול, ומיד לקחו אותו להנשמה, ונשאר שם, בפגייה. שלושה שבועות הוא היה שם. בקושי הצלחתי להביא את עצמי להסתכל עליו, מרוב שהיה כזה עכברון מעוך.

אני עומד ומקשיב לנשימות שלו. הכול כל כך מבולבל אצלו. היציאה שלו לעולם, בניתוח קיסרי בתזמון כזה דפוק. ואחר כך הכול המשיך ונדפק. כל ההתפתחות שלו, עם התרפיה השפתית ועם הריפוי בעיסוק, ואני לא יודע מה עוד. אבל אני אוהב אותו, יא וואראדי, כמה שאני מת על הילד הזה.

ומת מפחד ממנו.

אני רוצה להגיד לך רגע אחד איך זה להיות אופיר, שתביני פעם אחת מה זה להיות אני, שאני זה הכול ביחד, זה הכול ביחד ועכשיו, ולפעמים אני חושב על זה שצריך להפריד, שתהיה המחשבה הזאת עכשיו, והדבר הזה אחר כך, ואחר כך עוד משהו ועוד כאלה, אבל אני לא יכול, כי כבר מגיעה עוד מחשבה, ואני כבר עושה דבר אחר. אני חושב שאולי אצלכם הזמן שומר על זה שלא הכול יהיה ביחד. הוא מחלק את זה ככה שתוכלו לעשות כל דבר אחד אחרי השני. אצלי הזמן הוא כמו חור שחור, כמו שראיתי בסדרה על היקום והחלל, הכול נופל ביחד, ואני מחזיק כל הזמן שהכול לא יתמוטט. אני שמשון הגיבור אני שמשון הגיבור ואם אני לא ואם אני לא יחזיק את הכול בבת אחת — את הטלוויזיה, השיעורים, המשחקים, הצעקות, האוכל — אז בשביל מה אני חי? אני עושה שהכול יישאר בחיים, שלא נמות. את מבינה?

הבוקר שטפתי את המרצפות ביציאה מן הבית ומצאתי את הכדורים של אופיר בעציץ. כבר חמישה ימים שאני לא מדברת עם אהוד, מאז הסצנה הנוראית ההיא עם המורה שלו, שעלתה לי בשיחת נזיפה מהמנהלת ובעקבותיה שיחת התחנפות למורה.

"מה את רוצה?"

סיפרתי לו על הכדורים בעציץ. הוא שתק. אחר כך הוא צחק. שאלתי אותו למה הוא צוחק, מה מצחיק כל כך, והוא המשיך לגעות מצחוק, צחוק של מים, עד שגם אני צחקתי. צחקנו וצחקנו, נחילים של צחוק, עד שהצחוק שלו נשמע כמו פעיות משונות שדמו לבכי, והצעתי שנדבר בערב.

אני כבר לא קופץ כל הזמן כמו פעם. אני יכול לשבת חצי שעה ולפתור את התרגילים בחשבון, שזה מקצוע שאני אוהב. פעם לא ממש הרגשתי את הגוף שלי, כאילו לא היה לו גבול, וכל הזמן הייתי צריך לזוז על הכיסא כדי להרגיש אם יש לי רגליים או גב, ולגעת בכל מיני ילדים, כדי שלא ייעלמו לי הידיים. עברית אני לא אוהב. אפילו הייתי צריך להישכב על השולחן כדי להרגיש את הבטן. עכשיו, אבא ואמא גילו את הכדורים הכתומים בתוך החול של העציץ, ואני חייב לבלוע כדור בבוקר. אני כבר לא שומע את המכוניות שנוסעות בחוץ, את הרעש שמזיזים כיסאות בכיתה, ואני לא צריך לקום כל כמה דקות וללכת לברזייה, ובדרך לתת כאפה לגיא או לעוז. אתמול גם ישבתי לשחק עם מאיה "סולמות וחבלים", ואפילו שנורא התעצבנתי שהפסדתי, לא הפכתי את המשחק. אתמול אמא אמרה שאבא ואני הגברים שלה בבית — הוא הגדול ואני הקטן. ויום אחד זה יתהפך, ואני יהיה הגבר הגדול בבית, ואבא יהיה העוזר שלי. "מה הייתי עושה בבית הזה בלי הגבר הגדול־קטן שלי?" היא החזיקה לי את הראש בשתי הידיים, ונתנה לי נשיקה על כל לחי. מפל של מרשמלו נפל אצלי בפנים — מהראש עד הרגליים.

אמא ואני הולכות לשחק בגן החבל.

היא עוזרת לי לטפס על הנדנדה שיש לה כמה מקומות, ויושבת מולי. אנחנו מתחילות להתנדנד, ואני אומרת לה שכאילו הנדנדה שלנו זה סירה בים. אז היא אומרת לי, כן, והנה יש בים כרישים ולווייתנים ודגים טורפים ואנחנו נלחמות בהם. אז אני אומרת לה רגע, ואני יורדת מהנדנדה ומהר־מהר אני קופצת על החול שזה הים, שלא יטרפו אותי הכרישים והלווייתנים, ואני אוספת ענפים קטנים שהם החרבות שלנו, ובזמן שאני בחוץ אמא אומרת לי לאסוף בחוף צידה לדרך ומים, כי אנחנו צמאים ורעבים על האונייה שלנו. אז אני אוספת עלים שזה הצידה לדרך ובאה לעלות על הנדנדה, ואמא מושכת אותי למעלה ואומרת לי, מהר־מהר, כי עוד מעט יטרוף אותך הכריש פטיש, וברגע האחרון אני עולה על הסירה שלנו ויושבת לאמא על הברכיים, אפילו שאני כבר גדולה, ואמא מראה לי דרך האצבעות העגולות, שזה המשקפת שלנו, את האי ששם אנחנו רוצים להגיע אליו, ואנחנו מתנדנדות על האונייה שלנו, אני ואמא שלי, אנחנו המלחים הגיבורים בתוך הבטן שלה, שזה החלק שבתוך־בתוך האונייה, ושם הכי חם ובטוח.

באותו הערב חזרתי הביתה, ולא דיברנו. עליתי לבוידעם והוצאתי את השמיכות החורפיות, כמו שביקשה ממני כל כך הרבה פעמים. אמרה, "תודה רבה, אודי."

כמה ימים אחר כך ביקשה שאפעיל את תנור ההסקה. האוויר מתקרר בלילה, אמרה, ועוד מעט ירד גשם. שמעתי את אופיר צועק על מאיה בחדר השני, "תני לי עוד תור, תני לי עוד תור!" קראתי לו לעזור לי. הוא בא ושאל, "מה, אבא." כשהיא נכנסה הביתה, התגאה שהביא עצים והדליק את התנור לבד. אמרה שהיא גאה בו. אמרתי שהוא גבר. הביט בה ושאל אם זה נכון. ענתה לו שבטח שגבר, הגבר הקטן שלה, כמו שאבא הגבר הגדול שלה.

ואז יעל נגעה לי בזרוע ככה. צמרמורת בכל הגוף. פניתי למטבח. היה חשש שיעלו שוב דמעות בעיניים. פעם בשבוע מספיק לי.

הזמן עמד ביני ובין אהוד כשנגעתי בו, רווי בגשם שעמד לרדת. הרגשתי איך סומרות לו השערות בתגובה לנגיעות קצות האצבעות, נגיעות שדה השיבולים שלי.

אחר כך ניגשתָּ אליי, אופיר, הלחיים שלך סמוקות מן המאמץ ומבטך נפער בציפייה לתגובה שלי. אמרתי לך שאתה הילד היחיד והמיוחד שלי. נשקתי לך. הרגשתי התרחבות כזו בבית החזה, גודש של עננים טובים רגע לפני הגשם הראשון, מהצד המלא של האהבה.

אני מציירת בית עם חלונות ווילונות ורודים בכל צד. יש לבית דלת פתוחה, ורואים תנור שיוצא ממנו הרבה אור בצבע צהוב. מחוץ לבית אני מציירת טיפות של גשם, וגם צומחים פרחים וגם יש עצים שגודלים עליהם תפוזים. בשביל שנוגע בדלת של הבית הולך כלב עם זנב. הוא נכנס הביתה שמח, כי הוא מריח את הריח של האוכל כלבים מהצלחת שלו. אני מציירת את הריח יוצא בקו מהבית לאף של הכלב, כי זה יפה.