פרנסוס האחר

I

שוחחתי עם שני לקוחות בזמן שאישה בעלת מראה מרשים נכנסה לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי. מבּטה ריחף על פני המדפים שעליהם הצטופפו יצירות של סופרים מרחבי אגן הים התיכון, לאחר מכן נח עלי. היא צעדה לעברי ופנתה אלי כאילו היינו מכָּרים ותיקים.

"שלום אודי".

מופתע עניתי מבלי לקום ממושבי:

"אנחנו מכירים?"

"ידידה סיפרה לי עליך. שמי דֶבִּי. אני רוצה לראיין אותך לירחון נשים".

לא היה לי כל חשק לנטוש את האווירה הנעימה ששררה סביב שולחני. עמדתי לסרב בנימוק שלא קבענו פגישה מראש. אך הופעתה הנאה – מכנסי פשתן לבנים, סוודר קשמיר, ז'קט שחור ונעלי עקב– דחפו אותי להציע לה להצטרף אלינו. היה זה ערב חורפי. מבעד לחלונות הראווה שהיו מרובדות בטיפות גשם, ניתן היה להבחין בנו ובלקוחות הבודדים שנותרו במקום. אחד מהם, שהגיע כשעתיים מוקדם יותר כדי לרכוש כותר מסוים, מצא עצמו טובע בתוך ערימת ספרים על ציירים 'אוֹריֶנטָלִיסטִיים' מהמאה התשע-עשרה.

ברקע נשמע קולה של פַארַה, זמרת מרוקאית השרה שירי 'אַלַה' (מוסיקה אנדלוסית). בשנות השלושים לחייה, פניה היו פני מדונה. עיניה הזכירו עיני חתול ומבטה הדגיש חינניות כובשת. רַאשִׁיד ידידי, מומחה למוסיקה זו, הוא שהכיר את האמנית הלירית הזו. אני זוכר את התלהבותה כשגילתה שבית-הקפה-חנות-ספרים שלי היה בעל אופי ים תיכוני מובהק. היא הפגינה אהדה לישראל ומשיכה מיוחדת ליהדות.

פַארַה שרה לא פעם בערבי תרבות שארגנתי. היא אפילו הכניסה לתקליטה האחרון פיוט עברי בלחן אנדלוסי. מוסלמית, ילידת העיר פַאס, הנחתי שמוצאה אולי יהודי, לפחות בחלקו. בעיר זו אירע בתחילת המאה העשרים, פוגרום (תרִיתל) שבעקבותיו אולצו יהודים רבים להתאסלם. יום אחד, היא גילתה לי את רצונה העז לבקר בישראל ואף לשיר שם. יצרתי לה קשר עם ידידי חיים שירן, שהייה אז מנהל תאטרון 'ענבל' שבשכונת נווה צדק, תל אביב. לאחר זמן מה היא נסעה לישראל.

עברו חודשים עד שפַארַה שבה לבקר אותי. לשאלתי:

"איך היה הביקור?"

היא השיבה באיפוק:

"חזרתי מאוכזבת מאוד. יום אחד אספר לך".

היא נעלמה ונתקה כל קשר.

לאחר כשנתיים נודע לי מידידי רַאשִׁיד, שפַארַה הצטרפה לז'ורז' גַרוֹדִי, פוליטיקאי ופילוסוף שונא ישראל. אנטישמי ואחד ממכחישי השואה המובהקים ביותר, הוא יסד קרן על שמו שתמכה בעבודות של 'רֵוִויזיוֹנִיסטִים' הקשורות למלחמת העולם השנייה. היא אף עברה לגור בעיר קורדובה שבספרד. תהיתי אם נפגעה מהתנהגות אנשי הביטחון בשדה התעופה בפריס, שם חקרו אותה שתי וערב לפני עלייתה למטוס בדרכה לתל אביב. נודע לי גם שבהגיעה לביקורת הגבולות בישראל היא עוכבה ליותר משעה ועברה חקירה משפילה, בעיניה. חפציה נסרקו ביסודיות, למרות חזותה האירופאית, דרכונה הצרפתי ואהדתה לישראל.

***

דֶבִּי שבה אל בית-הקפה-חנות-ספרים שלי בשעת הצהריים, כפי שקבענו. צבע עיניה כחול-אפור דמה למזג האוויר האפרורי שניכר היטב בחוץ. מאופרת במידת הצורך היא ענדה שתי טבעות משובצות באבנים נוצצות על אצבעותיה הדקות והארוכות. נעלי העקב הוסיפו לגובהה התמיר ושערה הבהיר והחלק גלש עד מותניה. היא התיישבה ומיד מסרה לי את הגיליון האחרון של המגזין בו כתבה ומיד הפנתה את תשומת לבי לכתבתה האחרונה: 'הוויאגרה והשפעותיה על הנשים'. ללא שהות היא החלה בשאלות אודות התפריט. היא לא הצליחה לבטא את שמו של מאכל מסוים, 'מלַוַוח':

"מדובר במאכל תימני, מעין 'קרֵפּ' מזרחי. אני ממליץ לך!"

"מוצאים אותו בישראל?"

"כן. אך שם מכינים אותו בצורה שונה. כאן, אנחנו מגישים אותו עם שקשוקה מרוקאית ועליה ביצת עין, 'רוכבת' כפי שאתם, הצרפתים נוהגים לומר!"

דֶבִּי נראתה קצת אבודה. התכנים המיוחדים של המקום, מיזוג התרבויות ושילוב קולינריות עם רוחניות, עוררו את סקרנותה. היא חשבה שהספרים הוצבו כאן בעיקר כתפאורה. הערה מעין זו שמעתי לעתים תכופות. שמתי לב לכך שהצרפתים אינם פתוחים לשילוב שכזה. הם באים לאכול במקום נעים ובאווירה תרבותית, או נכנסים לרכוש ספר ולא נשארים. סיפרתי לה שמחזור ההכנסות היה פוחת באופן משמעותי בעת נסיעותיי התדירות לישראל, כאילו, המקום שכזה, מאבד מייחודו בהיעדרו של בעל הבית.

דֶבִּי לא יכלה להתאפק עוד ופנתה לשאלות אישיות:

"איני מזהה את המבטא שלך. מאיין הוא?"

"הוא כנראה נובע משלוש שפות האם שלי".

"שלוש שפות אם?"

"כן. את ההגיגים הראשונים פלטתי בעַרבית, את הפסוקים הראשונים למדתי בעִברית בספרי התפילה ואת השכלתי הראשונה קיבלתי בצרפתית בבית הספר אליאנס".

"איזה מזל!"

אני זוכר את ברק עיניה כשהדגשתי בפניה שהתרבות הים תיכונית השולטת במקום שואבת משלושת התרבויות שלי: זו של ארץ הולדתי, מרוקו; זו של ארץ מולדתי, ישראל; וזו של ארץ מושבי, צרפת.

באי-נוחות, היא שאלה:

"והרובע הבורגני הזה פתוח לתרבות הישראלית?"

"כן. הצרפתים בדרך כלל פתוחים לתרבויות זרות. במיוחד לאלה מאגן הים התיכון. גם אם מדי פעם אני מוצא על הדלת את הכתובת: 'לֵה-פֵּן, דַחוף' מנהיג הימין הקיצוני בצרפת הידוע בהתבטאויותיו האנטישמיות".

עזיזה הטבחית, שעמדה לסיים את יום עבודתה, ביקשה למסור לי את רשימת המצרכים הנחוצים לה. כששבתי לשולחן, דֶבִּי נראתה מתוחה מעט:

"הגשת תלונה?"

"על מה?"

"על הכתובת המרושעת!"

"לא. אני מהווה כנראה מטרד עבור שכן או שכנה שונאי זרים ואפילו אנטישמיים".

העדפתי להימנע מפנייה למשטרה מחשש שבית-הקפה-חנות-ספרים שלי ייחשב למקום רגיש במיוחד. נהגתי, להגיב בדרכי שלי. בכל פעם שמצאתי התגרות שפלה שכזו, הוספתי לחלונות הראווה שלושה או ארבעה ספרים של סופרים ישראלים. במהלך השנה חזר הדבר שלוש או ארבע פעמים. כך נעשתה החזית שלי כמעט לגמרי ישראלית, אף שלא הייתה זו כוונתי מלכתחילה.

דֶבִּי לא יכלה להתאפק יותר. היא גילתה לי את היותה יהודייה ובאותה נשימה סיפרה שנאלצה לא פעם להבליג להערות האנטישמיות של האחראית עליה, שמא תאבד את מקור פרנסתה. "הייתי רוצה להגיב כמוך", היא מלמלה. לאחר שלגמה מעט מים היא לחשה: "נוסף לזה, נישאתי לנוצרי".

קמתי ממקומי על מנת לברך לשלום את הלקוחות האחרונים שסיימו לסעוד. לאחר מכן שמתי תקליטור של מוסיקה ישראלית כדי להנעים לאורחת שלי. היא ישבה מרוכזת – ספק קשובה למוסיקה, ספק שקועה במחשבותיה. לא רציתי להציפה בשאלות כדי לא להחליף תפקידים. שאלתי אותה רק אם הכול בסדר.

"אני מאוד רוצה לנסוע עם משפחתי לישראל. האם אתה יכול לעזור לי בתכנון מסלול?"

הבנתי סוף סוף מהי הסיבה האמתית לבואה. הבטחתי לבדוק.

דֶבִּי השתמשה בראיון כעילה. היא ידעה היטב שהעורכת הראשית לא תסכים לפרסמו. למרות בדָיה שולית זו היא הפכה מהר מאוד ללקוחה קבועה ונמנתה עם אותן נשים שבאו לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי בקביעות מבלי להחמיץ אף אירוע תרבותי.

***

אחד המפגשים הספרותיים ריגש את דֶבִּי במיוחד. היה זה ימים ספורים לפני חג המולד ונר שמיני של חנוכה. ארגנתי אז ערב קריאה בעברית ובצרפתית לרגל הופעתו של התרגום החדש ל'פִּרְחֵי הָרַע' של שַרל בּוֹדלֵר. הערב נפתח בהדלקת נרות בהשתתפות נציגים רשמיים משגרירות ישראל בפריס ומה'סִי.אֵן.אֵל', המכון הלאומי לספר בצרפת. נכח גם המתרגם דורי מנור וקהל רב ומגוון. מַרגוֹ, ידידה שנהגה להקריא שירים וקטעים ספרותיים בערבי תרבות אותם נהגתי לארגן בתדירות שבועית, עשתה זו מהמקור הצרפתי והשחקנית רונית אלקבץ ששהתה בימים אלה בפריס, הקריאה מהתרגום בעברית.

טרם פסקו מחיאות הכפיים, עזבה מַרגוֹ בדחיפות והלכה לביתה. לדבריה, כדי להחליף נעליים חדשות שהכאיבו לה. היא אהבה לצאת הרבה בערבים למרות היותה נשואה ואם לשני ילדים. לא פעם, ניסתה לגרור אותי לבילוי אתה. באותו ערב היא ידעה שאשתי נסעה לניו יורק, לכן קיוותה שאצטרף אליה מאוחר יותר ל'שָׁנוּן פָּאבּ' הסמוך למקום שלי. היא הפצירה בי שאגיע ואני נתתי לה להבין שהפעם לא אאכזב אותה.

דֶבִּי חיכתה עד יציאתו של אחרון המשתתפים. ברחוב שררו שקט וחשכה. נרות החנוכה עדיין דלקו כאילו התעקשו להאיר את נוכחותינו. שוחחנו ארוכות על הערבים הספרותיים שקיימתי, על קולה על פַארַה שהתנגן ברקע, על הקשר שלי עם מַרגוֹ... כששאלתי על משפחתה שמוצאה היה, כשלי, ממרוקו, סבר פניה השתנה. היא סיפרה לי על אביה שניתק כל קשר אתה מיום שנודע לו על כוונתה להינשא לקתולי. הופתעתי לשמוע אותה אומרת שהמקום שלי, האווירה בו ובמיוחד אני, מזכירים לה את ימי ילדותה ואת יהדותה, שאותם מצאה מחדש לאחר שאבדו לה ב'מבוכי החיים הפריסאים'.

מַרגוֹ, שסבלנותה פקעה לאחר המתנה ארוכה בכניסה ל'פָּאבּ', שבה לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי ונכנסה בסערה. מופתעת לגלות אותי בחברתה של דֶבִּי, היא התיישבה לצדי במצב רוח עכור ובפה חתום. התנצלתי פניה והצעתי לה חליטה. חיש מהר היא השתלטה על השיחה והחלה לדקלם שיר של בּוֹדלֵר, שהיה מתוכנן לקריאה באותו ערב. היא החסירה אותו בכוונה תחילה, "בשל קוצר זמן", כך אמרה. לאחר מכן, היא נהגה כלפיי ברכות, כאילו חיכיתי לבואה כדי לסיים את הערב בין זרועותיה. השעה הייתה קצת אחרי חצות ודֶבִּי רצתה ללכת. ביקשתי ממנה שתלווה את מַרגוֹ במכוניתה אף על פי שהתגוררה רק כמה מאות מטרים מהמקום. חשתי את אכזבתה.

שלושה ימים לאחר מכן שבה דֶבִּי לבית-הקפה-חנות-ספרים. שמחתי לראות אותה והודיתי בפניה שאכן ציפיתי לבואה. ברגע שהתיישבה העלתה שוב את סיפורה האישי כאילו הגיעה רק לשם כך. בתחילה התקשיתי להעניק לה אוזן קשבת, אך עוצמת האירועים שהיא חוותה ריתקה אותי עד כדי כך שאפילו סגרתי את הטלפון הנייד על מנת שהצלצולים החוזרים ונשנים יידומו.

דֶבִּי

"היה זה ביום א' אביבי, בכפר מהמאה החמש-עשרה, למרגלות האַלפִים במחוז ה'הוֹט סַווּאַה'. שמלתי הלבנה השתלבה היטב במראה הפסגות המושלגות של ה'מוֹן בּלַן' והילדות שאחזו בשובל הארוך נראו כמו פיות. את 'מַרְשׁ החתונה' של מַנְדֵלְסוֹן שנוגן כשפסעתי עם בחיר לבי, הכרתי היטב. אך כנסיית העיירה שבה נולדו אבות אבותיו הייתה זרה לי, כמו דבריו של הכומר שהשיא אותנו.

הוריו של כּרִיסטוֹף קיוו בכל מאודם שבנם יתחתן בכנסיה, אף שהם עצמם היו חילוניים. אני לא התנגדתי. ממילא איש מבני משפחתי לא היה אמור להגיע. אבי אסר עליהם לבוא. ביום נישואיי, הוא 'מחק' אותי מרשימת ילדיו. כך הכריז באוזני מקורביו. הוא היה שליח ציבור של בית הכנסת הספרדי בשכונתנו, הכשיר ילדים לבר מצווה ולימד תלמוד פעמיים בשבוע. כששמע את החלטתי להינשא לגוי, הוא שקע יותר ויותר בתפילותיו. "עלי לבקש מחילה מהשם יתברך" נהג לומר.

עד לטקס הנישואים אבי קיווה 'לפדות' אותי בעזרתם של רבנים מפוקפקים שביצעו טקסים מיסטיים כביכול. אמי שמרה על קשר אתי עד ליום נישואיי, אך למעשה היא הלכה בדרכו של אבי. יום אחד ניסתה לגרור אותי לטקס כישוף, מה שהגביר את תשוקתי להינתקות מוחלטת. שני אחיי המבוגרים ממני, לא יכלו עוד לחיות לצד אבי. הם עזבו את העיר שטרַסבוּרג, מיד לאחר נישואיי, זַ'אק התיישב במיאמי והֵנרִי בלוס אנג'לס. כּריסטוף, בעלי, סיים באותה תקופה את התמחותו בפסיכיאטריה. כמה שבועות מאוחר יותר התקבל לעבודה בבית החולים 'סַנט-אַן' בפריס. אני זוכרת כשמכתב הקבלה הגיע. זה היה בדיוק ביום שבו חגגנו שנה לנישואינו. שמחתי היתה כפולה ומכופלת. סוף סוף יכולתי לעזוב את העיר שבה התגוררו הוריי, קרוביי וידידיי, כל אלה שהחרימו אותי.

***

בפריס לא הכרתי איש. משפחתי היחידה הייתה זו של כּריסטוף. נרשמתי, במהרה, לבית ספר לתקשורת. משך הלימודים היה שלוש שנים שכללו תקופת התמחות בת שישה חודשים במגזין היוקרתי 'אֵל'. השתתפתי בתחקירים על דיאטות למיניהן. התוודעתי לתופעת האנורקסיה ולקורבנותיה. פגשתי צעירות המעוצבות כמריונטות על ידי סוחרי אשליות ורודפי הצלחה בכל מחיר. למדתי מעט מסודות העריכה: כיצד לנסח כותרות המושכות עיני קוראים, איך לבחור תמונות לכתבות וכדומה.

חודשיים לאחר שהסתיימה ההתמחות נולד נִיקוֹלַא, ילדנו הבכור. שנה וחצי לאחר מכן נולדה לנו בת, לה קראנו אַן-מַרִי. באותה תקופה החל כּריסטוף לקבל מטופלים במרפאה פרטית, במקביל למשרה חלקית בבית החולים 'סַנט-אַן'. אני המשכתי לעבוד כעיתונאית עצמאית עבור השבועון 'אֵל'. ראיינתי ספַּרי צמרת, אלה המתיימרים להיות מעצבי פנים; מנתחים פלסטיים המבטיחים מטמורפוזה באמצעות סכין שאינה מבדילה בין גוף לנפש; וגם אסטרולוגים, הרואים עצמם מחוברים לקוסמוס, השולט לדעתם בגורלם של יצורי אנוש.

ילדותי הפכה לזיכרון עמום. התייחסתי רק לחיי החדשים, אלה שתחילתם ביום שבו זנחו אותי הוריי בכנסייה, בה רגלם לא היתה דורכת אפילו בחלום. לעומתם, חמי וחמותי, שגרו לידנו ברובע השישי, נהגו בי בחמימות ובעיקר לא שפטו אותי. הם שמרו על הילדים בכל פעם שנזקקנו להם למרות זמנם העמוס, היא כרוקחת והוא כרופא.

***

השנים חלפו בניחותא עד ליום שבו התקשרה אמי. החזקתי בזרועותיי את בתי אן-מרי, שהייתה אז בת שנה. הופתעתי מאוד לשמוע אותה, אך שמחתי.

בקול שבור היא אמרה:

"דבורה בתי, אני מתקשרת כדי להודיע לך..."

חרדה אחזה בי:

"די, אימא! הבנתי..."

"כן, בתי! אביך נפטר לפני יומיים".

"לפני יומיים! למה לא התקשרת מוקדם יותר?"

אימא הזכירה לי שדתנו מחייבת קבורה ביום הפטירה ומיד הוסיפה:

"אפילו האחים שלך לא יכלו להשתתף בהלוויה. הם הגיעו רק אתמול כדי לשבת אתי שבעה".

לאחר רגע של שתיקה, היא הוסיפה:

"התפללי, בתי! התפללי למען אביך. הוא אהב אותך עד יומו האחרון. בניתוקו ממך, הוא רק נענה לצו האל. מהשמיים ישלח לך את ברכתו!"

רציתי לשאול את אמי מה עלי לעשות? קולי נדם. רק נשימתי קישרה אותי אתהּ. צמודה ללבי, אן-מרי פרצה בבכי. כאילו הבינה את משמעות הבשורה. נדנדתי אותה ומלמלתי בבכי:

"בתי יקירתי. הסבא שלך נפטר. הוא הלך לעולם אחר עוד בטרם הכרת אותו".

כּריסטוף, שנהג לאסוף את ניקולא מגן הילדים, הגיע זמן מה לאחר מכן. הוא מצא אותי שוכבת מובסת על המיטה לצדה של אן-מרי. מבוהל הרים את זרועי, כמבקש לבדוק את הדופק. ניתרתי ממקומי וחיבקתי את בתי בחוזקה. הוא הופתע:

"זה אני, דֶבִּי, מה קורה לך?"

"אבא שלי נפטר. אני רוצה להישאר לבד עם הילדה. טפל אתה בניקולא. הכן לו אוכל ותישן אתו בחדרו".

בעלי לא הבין מדוע לא ניתנה לי האפשרות להיות נוכחת בלוויה. גם אני תהיתי. למה לא ביקשה ממני אמי שאבוא לשבת שבעה אתה ועם אחיי. האם לא הייתי ראויה להשתתף בתפילה שהקרובים והשכנים ערכו בביתה בכל אחד מערבי השבעה? האם עלי לגשת לבית כנסת או אולי לכנסייה כדי להתפלל לעילוי נשמתו של אבי? פתאום נזכרתי שביום נישואיי, מול הכומר ובנוכחות משפחת בעלי הבטחתי לעצמי למחוק את עברי לצמיתות. החלטתי, אם כך, להתעלם מהאבל ומטקסיו.

למחרת בבוקר כשכּריסטוף התעורר, כבר הייתי במטבח וארוחת הבוקר ערוכה על השולחן. הוא העיר את ניקולא, הלביש אותו ועזר לו להכין את ילקוטו לפני שליווה אותו לבית הספר. אני הלבשתי את אן-מרי והסעתי אותה לפעוטון. לאחר מכן נסעתי ל'קַרוּסֵל דּוּ לוּבר' כדי לסקר את שבוע האופנה. רצתי מתצוגה לתצוגה, כרדופה. סירבתי לעמוד במבחן חשבון הנפש, אך עמוק בלבי קיוויתי שאבי יוכל סוף סוף להיות גאה בי, ממקום מנוחתו.

***

*המשך הפרק בספר המלא*