תוגת צעצועיך הקדושים

פעם היה מביט מעלה ורואה שהשמים רעפים כחולים של תהום, רפאים קדומים של מים. היום אפילו זה לא מספיק. הדימויים בלו, גם השמים. נותרו רק מהומות, סערות, כוס תה, אוויר. רוח חרישית נכנסה בחלונות הבית הקטן בשערי חסד. לא בדיוק חורף, לא בדיוק קיץ, אבל משהו מתנופת חלקיקי האוויר ממשיך לרחוש בחדר. עם שריקות הרוח האקראיות בסריגי החלון הגיע צלצול הטלפון. הרבנית מרים תּוּפַחָה בחשה עוד בחישה אחת בסיר המרק, הגישה כף לפיה, מוללה לשונה בנוזל האדום ורצה אל המכשיר הנייח, מדלגת מעל ילדיה המשחקים בקוביות על שטיח הסלון.

"שלום וברכה, משפחת טובול," קראה אל השפופרת.

"ערב טוב, הרבנית מרים? מדברת כרמל גולן, עורכת ראשית של הוצאת 'מַחְלָפוֹת'."

"כן, שלום, שלום, ערב טוב לכם. טוב לשמוע מכם," קראה הרבנית בהתרגשות. "קיבלנו את העותקים ששלחתם בדואר. הבאתי אותם ביום ראשון. תודה רבה, יצא יפה מאוד, מאוד יפה. הרב מאוד שמח בתוצאה. באמת, לא האמנתי שאגיד את זה אי פעם אבל זה באמת מרגש לראות עטיפה יפה כל כך, וטיפול מקסים כזה בעבודה של יוספי... סליחה, של יוסף חיים, הרב יוסף חיים. תודה לכם, באמת, על הכול."

"יופי, יופי, אני שמחה לשמוע, יש לנו ציפיות גבוהות מאוד מהספר, מדובר ביצירה באמת מיוחדת וחשובה," אמרה כרמל גולן וניסתה לשמור על איזון נכון בין רשמיות ללבביות. "הרב נמצא במקרה בבית? יש עניין חשוב מאוד שאני צריכה לעדכן אותו לגביו."

"רגע, אלישע מאיר, רגע, אני באמצע משהו, תכף ארכיב לך את המשחק," הרבנית הורידה את השפופרת מהאוזן והיסתה את בנה. "אה, כן, הרב בבית, אבל הוא בחדר הלימוד, לא הייתי רוצה להפריע לו כעת. תרצי שאמסור לו משהו?"

"כן, תמסרי לו בבקשה שנודע לנו כי אמורה להתפרסם מחר ביקורת על הספר שלו במוסף הספרים של סוף השבוע בעיתון הארץ. חברה טובה שלי מעצבת שם והיא זרקה לי משהו, אבל לא הסכימה להרחיב. יכול להיות שזו תהיה כתבת שער, ולפי מה שהבנתי זו לא הולכת להיות ביקורת טובה. אני חוששת שהם הולכים להעלות אותנו על המוקד, להוציא את המיץ, במובן השלילי, כן? של כל הרעיון של הספר. אני אשמח אם תוכלי להגיד לו את זה, ואם הוא יכול שיחזור אליי בבקשה. אני אשמח אם נוכל לתאם ציפיות."

"תודה שאת מעדכנת אותנו. אני אמסור לו. כפי שאני מכירה אותו הוא לא ייחס לזה חשיבות רבה. הרב יוסף חיים עבר מספיק דברים בחייו, הוא ספג הרבה ביקורת, מכל הכיוונים. אני מאמינה שהוא ידע להתמודד עם זה."

"בסדר. אם אפשר, שיחזור אליי. תודה. אני מקווה שנצליח להתגבר על המכה הזאת. ערב טוב, להתראות," אמרה כרמל גולן וכמעט עמדה לנתק, אך ברגע האחרון הוסיפה — "הרבנית מרים, אמנם אני לא רגילה לבקש את זה מסופרים שלנו, אבל אני חושבת שבמקרה הזה, תפילות לא יזיקו."

הרבנית צחקקה במבוכה. "כן, כרמל, תפילות אף פעם לא יזיקו. בעזרת השם, בעזרת השם, ברכה והצלחה לכל עם ישראל. תודה רבה כרמל, ערב טוב."

הרבנית הניחה את השפופרת והתפנתה לעזור לבנה הגדול. ברכה והצלחה לכל עם ישראל, מלמלה לעצמה, אין לי כוח לעוד מהומה רבתי.

למחרת יצאה הרבנית עם בוקר אל המכולת השכונתית וביקשה מהמוכר שיארוז לה את עיתון הארץ, יחד עם חלב, גבינות, קמח ופטרוזיליה.

"מה קרה כבוד הרבנית טובול, התחלתם להיות שמאלנים עכשיו?" אמר המוכר וצחק בקול גדול מהבדיחה של עצמו.

הרבנית הסמיקה במבוכה, הנהנה, חייכה כמשתתפת במשובת השיחה והכניסה את המצרכים לסל במהירות. בדרך הביתה לא יכלה להתאפק ושלפה את העיתון מהשקית. פיזרה את המוספים השונים, חיפשה את זה המדובר בעודה הולכת. היא לא יכלה לפספס אותו, תמונה של בעלה הייתה פרושה על כל שער המוסף. החיוך העדין שלו, מודפס בגודל כזה, נראה פתאום ליצני, מרושע, מעוות. אוי ואבוי, השם ישמור. למה, אלוקים, למה זה מגיע לנו. היא קראה את הכותרת הראשית — "לא סופר ולא סתם", ואת כותרת המשנה — "משקל הרוח, ספר הביכורים של הרב והמקובל יוסף חיים טובול, הוא ספר שלא צריך היה להיכתב, ובטח שלא להתפרסם. משקלו הספרותי, כמו שמו של הספר, גם הוא — כמשקל הרוח. כתיבה יומרנית פסאודו־פילוסופית, פסאודו־איכותית. יותר משמדובר בספרות — מדובר בניסיון ברוטלי לכבוש את התרבות הישראלית."

"תראה," זרקה את העיתון בייאוש אל שולחן הכתיבה של הרב, "פרסמו ביקורת על הספר שלך. זו לא ביקורת, זו הוצאה להורג, שחיטה לא כשרה. תראה מה הם עשו לך, תראה מה הם כתבו. אני לא מאמינה, יישרף כל עולמם, תראה מה שהם עשו. הם תלו אותך בכיכר העיר, בלי משפט ובלי עדויות. פראי אדם מלוכלכים."

רבי יוסף חיים התבונן בעצמו, מודפס על שער עיתון. המילים השחורות המודפסות הסתלסלו מולו כעשן. הוא הביט בעיני אשתו ושתק. הביט בה כאומר אני מבין, אני יודע. ככה זה, זה לא קל. נהיה חזקים, אין ברירה, בחרנו בדרך לא קלה. הרבנית איבדה את סבלנותה למול המבט המטיף וההוזה של בעלה. "תראה מה הם כותבים, תראה! 'לפעמים יש לחזור אל מושכלות היסוד כדי להטעים את האמירה הבנאלית להחריד, אך המדויקת להפליא — הספר משקל הרוח, שכתב מי שנהוג לכנות אותו 'רב' ו'מקובל', יוסף חיים טובול, לא היה צריך לראות אור. הסיבה היחידה שספרים שטוחים, רדודים, מלאי חשיבות עצמית, תחושת שליחות נבובה, ויצירתיות ששואפת לאפס רואים אור — היא משום שיקולי יחסי ציבור. הרי מי לא רוצה לקרוא מה יש ל'מקובל אלוקי', שעסוק כל היום בכשפים, לחשים, קמעות, מאגיות ועשיית ניסים להגיד? בטח ובטח כשמדובר בספר פרוזה, שאמור לחשוף טפח וטפחיים על יצירה, עולמות דמיוניים ייחודיים. אלא שכל אלה נעדרים מן הספר, שתחילתו בריק וסופו בהבל'."

"בני בלייעל," לא הצליחה הרבנית להתאפק. "בני בלייעל, מנוולים. אלה יתפללו להיכנס לגיהינום, אפילו שם לא יהיה להם מקום, בני נעוות המרדות, מומרים לתיאבון חסרי חוליות. מצאו לעצמם שעיר לעזאזל שימכור להם עוד כמה עיתונים."

הרב המשיך לקרוא את הכתוב ולא שם דעתו לדברי אשתו, גם כשצלצול הטלפון הזניק אותה לענות.

"הרבנית מרים? ראיתם מה הם כתבו? ראיתם מה הם עושים לרב?" נשמע מבעד לשפופרת קולו הנזעק של יונתן אברבוך, תלמידו הקרוב של הרב. "אתם קראתם את זה? טיפת כבוד אין להם, טיפת בושה. מצאו לעצמם שעיר לעזאזל. חסרי בושה. חייבים לעשות משהו. חייבים לחשוב מה אפשר לעשות. מאמר תגובה, צריך לכתוב מאמר תגובה, להשיב מלחמה; ללמד בני יהודה קסת. מקוללים ארורים, הם סימנו מטרה עוד לפני שקראו מילה מהספר. היה ברור לו למבקר המנוול הזה מה הוא הולך לכתוב עוד לפני שפתח את העטיפה. זה משחק מכור. לא להאמין מה יעשו אנשים בשביל למכור עוד כמה גיליונות. ריקבון, ריקבון מוסרי, תרבות אנשים חטאים. חייבים לעשות משהו, כבוד הרבנית." הוא עצר רגע, נשם עמוקות ונשף החוצה בהפגנתיות. "הרב ראה את זה? מה הוא אמר?"

רבי יוסף חיים קיפל את העיתון לשניים, הניח אותו בצדי השולחן וחזר לספר הפתוח שלפניו. הוא לא הוציא מילה מאז חזרה הרבנית לביתם ושלפה את העיתון. רק ישב ולמד, חיוכים קלים התגנבו על פניו בהיסח הדעת, שלווה של מוצא להורג.

הטלפון לא הפסיק לצלצל והרבנית מרים תפקדה כמרכזייה. "כן, ראינו את המאמר. לא, הרב לא כועס. לא, אנחנו לא מתכוונים להגיב. לא, לא, הרב לא יסכים להתראיין, לא עכשיו ולא אף פעם. לא רדיו, לא עיתון, לא. אני יודעת, אני יודעת, תלמידים, שכנים, עיתונאים, חברים, חוקרים אקדמאיים, משוררים וסופרים, כולם מחכים למוצא פי הרב."

"השמועות אומרות שהרב מתכנן לקיים טקס פולסא דנורא פומבי אם הכתב והעורך לא יתנצלו בקרוב," הכריז עיתונאי באחת השיחות. "אני הייתי עם הרב כל הבוקר מאז קרא את המאמר," ענתה הרבנית מרים, "ולא שמעתי ממנו מילה אחת, מילה אחת, בטח שלא את המילים פולסא דנורא. אז מאיפה בדיוק כבודו שמע שזה מה שמתכנן הרב?"

יונתן אברבוך לא התאפק והתקשר פעם נוספת, יורה בצרורות משפטים נרגזים, "הם אפילו לא הזכירו את כתב העת שהרב הקים. אני לא אתפלא אם הכתב החובבן הזה בכלל לא יודע על כתב העת. אין להם מושג שהקמנו בזכות הרב כתב עת ספרותי שכבר שני גיליונות שלו הודפסו. קצת עבודת תחקיר! ואם הם היו יודעים בעקבות מה הרב החליט להקים אותו... הם כותבים שהרב הוא "סוס טרויאני שנשלח כמנחה לעולם הספרות". הם לא מבינים כמה הם צודקים. כן, הרב הוא סוס טרויאני, צריך להגיד את זה, כן, הרב מבצע כאן מהלך שלא נראה כמותו, אני לא יודע כמה זמן. ואם ככה הם מגיבים, מלכתחילה הם הפסידו. אפס דיון מקצועי. אפס רמת שיח. אפס. אפס. אפס."