פנתיאון עברי

פתח דבר

חיבוריו הרבים והמגוונים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מעוררים סקרנות אין קץ. פנים רבות לחיבוריו: סיפורים, מאמרים, מאמרי ביקורת, מחקרים, אנתולוגיות. על אלו יש להוסיף את מכתביו הרבים, שלושת אלפים במספר, החושפים את אישיותו רבת הפנים, את תשוקותיו וחזונותיו, ובצד כל אלו יומניו, האוצרים בחובם חומרים רבי-ערך להבנת אישיותו האינטלקטואלית.

רבות נכתב על ברדיצ'בסקי. חוקרים מתחומי מחקר שונים נתנו דעתם לכתבים השונים. חלק הארי עוסק בפנים הספרותיות, חלק אחר בוויכוחיו עם סופרי דורו, אחרים נתנו דעתם להשקפותיו הדתיות, החברתיות והלאומיות. על אלו יש להוסיף את העניין שמגלים כתביו בתחום מקורותיו וההשפעות עליו, בצד השפעותיו של ברדיצ'בסקי על אחרים. גם התחום הבלשני לא נעדר, ואף לשונו העברית, המושפעת רבות מלשון המקרא, נחקרה.

בנוגע לתחום התיאולוגי, דומה שעד היום הוא לא נחקר כדבעי. אמנם מדי פעם בפעם מופיעים עיונים קצרים על תפיסתו התיאולוגית של ברדיצ'בסקי, אבל הם רחוקים מלמצות את הנושא. מהיכרותי את חיבורי ברדיצ'בסקי הרבים והמגוונים למדתי שלא ניתן להשיג תובנות מאוששות ללא עיון בכל מה שהעלה על הכתב. לאמור: יש לבדוק לא רק את כתביו המפורסמים שראו אור זה שנים, אלא אף את יומניו ומכתביו הרבים (זו ההזדמנות להודות לפרופ' אבנר הולצמן, על כך שהעמיד לרשותי העתקים של מכתבי ברדיצ'בסקי, אלפיים במספר, שטרם פורסמו). הן במכתבים והן ביומנים טמון מידע שאינו רק מעניין ומרתק, אלא חשוב עד מאוד להבנת השקפותיו של ברדיצ'בסקי. במחקרי זה נשענתי על דברים שכתב ביומנו בשנת 1905, תקופת "שינוי הערכים" שלו, וראיתי בהם נקודת מוצא למסקנותיי. נוסף על דברי ברדיצ'בסקי עצמו, מן הראוי לעיין גם בהערכות שכתבו עליו חבריו הקרובים - הערכות שמאירות את המזג האינטלקטואלי שלו.

באחד ממכתביו כתב ברדיצ'בסקי שמשׂאת נפשו הייתה לעסוק במיסטיקה ובתיאולוגיה (בלשונו: "חקר אלוה"), אבל טרדות פרנסה מנעו זאת ממנו, והוא נאלץ לכתוב סיפורים ומאמרים כדי להתפרנס. ברדיצ'בסקי לא השאיר אחריו חיבור מקיף בתחום התיאולוגיה, אבל עיון בכתביו הרבים מאפשר לשחזר את עמדתו, ושמא: עמדותיו.

עיון בחיבוריו מגלה שהוא ייחס "אלוהות" או "כוח אלוהי" לישויות שונות, שאינן עשויות מקשה אחת. מקצתן מבוססות על מקורות יהודיים כגון: מקרא, מדרש, ספרות ההיכלות וקבלה; מקצתן מושתתות על ישויות "אליליות" שזכרן מצוי במקרא; וישנה עוד ישות, המכונה על ידו "אל נֵכָר", שמסמנת את ההשפעות הלא-יהודיות שלאורך דורות רבים השפיעו על תרבותו של עם ישראל. על אלו נוספה תפיסתו בדבר האלהתו של ישו, ראייתו כאֵל. אוסף ישויות אלו מכונה על ידי בספר "פנתיאון" - גלריה של אלוהויות וכוחות אלוהיים.

אין זה מפתיע שעיקר תשומת ליבו של ברדיצ'בסקי נתונה ל"אלוהי ישראל". אותו הוא מתאר, איתו הוא מתמודד, ואותו הוא מְגנה. אם נתאר לעצמנו "פנתיאון" זה כפסיפס, נמצא כי חלק הארי שבו, המייצג את "אלוהי ישראל", איננו בסופו של דבר הישות האלוהית שאליה נכסף ברדיצ'בסקי. "אלוהי ישראל" מוּרד מכיסאו, ותחתיו עולות שתי ישויות אחרות: האֵלים שעבדו ישראל בראשית קיומם, והטבע. אין תמה שברדיצ'בסקי עצמו מכנה את תפיסתו התיאולוגית "חילונית אלילית". אין תמה שבכמה מחיבוריו מתואר "אלוהי ישראל" כאל שאינו כול-יכול ואינו כליל השלמות.

באחד מסיפוריו הרבים - "בסתר רעם" - מצהיר ברדיצ'בסקי על תפקידו כסופר:

שופט אלוהים את האדם על מעשיו ובא עִמו בחשבון על כל דבר. ועד עתה לא קמה עוד ברייה לדרוש דין משמַיא ולאמור לאביר-הטבע: גם ידיך נגואלו בדם! אתה בראת, גם עשית ורצחת. מלאכת המסַפר היא לא אך זו, לתאר את המאורעות ואת המעשים. תנו לו גם להתאונן ולשפוך שיחו (כתבים יב, עמ' 88).

אין תמה אפוא כי ברבים מסיפוריו מתלונן ברדיצ'בסקי על מעשי האלוהים, ובא בביקורת נוקבת כלפיו ובהתרסות חמורות, כאשר תוצאת הביקורות וההתרסות אינה אלא הצהרות על סיום תפקידו של אלוהים. יש אלוהים, אך אין הוא היחיד, יש אלוהים אך הוא כבר אינו עוד המולך והמנהיג הבלעדי.

החידוש שבספר זה מציע כמה פנים: פן אחד - חשיפת הדינמיות שבעולמות העליונים. דינמיות זו נכונה הן בנוגע לאלוהי ישראל והן בנוגע לפנתיאון עצמו. אלוהי ישראל משנה את טבעו, מעשיו ותכונותיו; הישויות האלוהיות מתמודדות עם אלוהי ישראל, לפעמים הוא גובר עליהם ולפעמים הוא מובס; פן אחר - יצירת זיקה תיאולוגית בין הישויות האלוהיות לבין הקובלנות הרבות כלפי אלוהי ישראל. עצם קיומן של הישויות השונות מערער את מעמדו של אלוהי ישראל, וערעור מעמד זה מקבל משנה תוקף בטענותיו הנוקבות של ברדיצ'בסקי כלפי אותו האלוהים.

***

הספר הנוכחי בנוי משלושה פרקים: הפרק הראשון - הקדמה, שבה נדונה השיטה לחשיפת השקפות ברדיצ'בסקי, הקשיים המתודולוגיים, תובנות שונות של חוקרים באשר לתיאולוגיה של ברדיצ'בסקי ועוד; הפרק השני - הצגה מפורטת של הישויות האלוהיות דרך עיון במקורן, במשמעותן ובתפקידן במערך התיאולוגי; הפרק השלישי - סיכום ומסקנות: תיאולוגיה חילונית, שבמרכזה: אֵלים וטבע ("פוליתיאיזם" ו"פנתיאיזם").

כמו כן ישנם נספחים, ארבעה במספר:

א. מהו "אל" לשיטתו של ברדיצ'בסקי;

ב. דיון פרשני ותיאולוגי בעלילה "המעטת הדמות";

ג. בין ברדיצ'בסקי לאחד העם בנושאים תיאולוגיים;

ד. ביקורת: קובלנות והתרסה, כולל דיון מפורט ב-12 הקינות בחיבורו "קינים והגה והי".

הספר חותם במפתחות: רשימת קיצורים ביבליוגרפיים של כתבי ברדיצ'בסקי והמחקרים הנזכרים בספר; רשימת חיבורי ברדיצ'בסקי שעליהם מבוסס הספר.

רימון כשר
קיבוץ רמת דוד, "בית עיינות"
יוני 2022

1
הקדמה

המבקש לרדת אל סוד האלוהות של ברדיצ'בסקי ימצא עצמו במבוכה לא קטנה, שעיקרה שפע של נתונים מגוונים מאוד אך גם סותרים זה את זה. או אז תעלינה שאלות אין-ספור לפשר הגיוון של נתונים שונים וסותרים אלו, רקעם וסיבתם. בהעדרו של חיבור שלם פרי עטו של ברדיצ'בסקי המוקדש לשאלות תיאולוגיות, עומדות לרשותנו כמה דרכים לפיענוח עמדתו, או עמדותיו, של המחבר.

הדרך הבטוחה מכולן שעשויה להוביל אותנו לפיענוח השקפותיו היא, ראש לכול, הצהרותיו וקביעותיו של ברדיצ'בסקי עצמו. אבל הצהרותיו אינן עולות כולן בקנה אחד. במכתב שכתב לאחד העם בהיותו בן 26 הוא מגלה שלאור עיסוקו בלימודים הוא זנח את עיסוקו בתיאולוגיה וגם בספרות (אלף מכתבים, מס' 28). אך דומה שבשנת 1894, בהיותו בן 29, יצאה מפיו קביעה עקרונית שונה לחלוטין, כעולה במכתב ששלח אל ירחמיאל שקפניוק, שבו הוא מביע את משאת נפשו האינטלקטואלית:

באיזה מקצוע שבפילוסופיה אני עוסק? בתורת המידות, בתולדתה ומהותה, לה כל עתותי מוקדשות, אבל איני יודע אם יהיה המקצוע הזה שמור לכל ימי חיי; אחרי שלבי נוטה ביותר אחרי החלק הדתי והמִיסטי שבפילוסופיה, ואותם הדברים שהם למעלה מן הטבע ומן האדם. בקצרה הנני משורר ממין אותם המשוררים העולים בסולם אלוהים: אנשים כפלאטו [אפלטון], פלוטין [פלוטינוס], אוגוסטין [אוגוסטינוס], שלגל וכו׳ לוקחים את לבבי, לוקחים את כל חלליו. הנני קדוש ברגשותי - אכן, יש אלהים - לוּ לא הייתי סופר עברי, כלומר לוּ לא היו רחַיים של שאלות חומריות ושעתיות תלויות בצווארי, כי עסקתי באלוהות, ולא מַשתי מארבע אמות של מין הפילוסופיה העליונה [...] (הולצמן, תעודות ומחקרים, עמ' 69; אלף מכתבים, מס' 103). אין תמה כי באחד ממכתביו משנת 1896 הוא מצהיר בעקיפין כי אינו רציונליסט, בניגוד לאחד העם (אלף מכתבים, מס' 245).

ובמכתב אחר, לנמען אנונימי, הוא מאפיין את האדם באשר הוא:

מעולם לא היו מלאכי השרת צולין לי בשר ושותתין לי יין ומטבעי איני ברזשא [בורז'וא, בורגני]. והנני מבין את ערך שאלת הלחם או העם וכו', אבל הנני גם מבין כי דדא ביה לא כולי ביה (אם מום זה יש בו לא הכול יש בו) ושמלבד המזון הארור הננו בני אדם בעלי דת ושירה, בני אדם עולים בסֻלם אלהים, ומה נעשה אם ראשו השני מגיע השמימה? (אלף מכתבים, מס' 1083).

חשיבותם של הדברים האלה גדולה: ברדיצ'בסקי מעיד כי שאיפתו היא לעסוק "באלוהות", כלומר בתיאולוגיה ובמיסטיקה. אין פלא אפוא שדיונים תיאולוגיים וקביעות על האלוהות שזורים ברבים מחיבוריו. גם אם הוא נודע בראש ובראשונה כסופר, הרי הוא לא מש מהתייחסות לאלוהות. נוסף על כך, מהמכתב שכתב בשנת 1894 ניתן ללמוד שכאשר כתב ברדיצ'בסקי את הדברים הוא האמין בקיומו של אלוהים: "אכן, יש אלהים". אבל, מי הוא אותו "אלהים" שעליו הכריז במכתבו?

השאלה שתעמוד לפנינו היא: האם אמונה זו ליוותה את ברדיצ'בסקי לאורך זמן, או שמא היו תקופות שבהן אמונה זו נמוגה ונעלמה?

על ערגתו לעיסוק בתיאולוגיה ניתן ללמוד גם מקביעותיו הבאות:

אלו דבריו בסיפורו "גרשים", שנתפרסם בשנת 1890 - והוא בן 35 - ולא מן הנמנע כי דבריו משקפים את נטייתו כבר בנעוריו, כאשר התלבט בנושאים שאמורים להעסיקו:

האם אפשר הדבר שלא אקרא בספרי ריב"ל [ר' יצחק בר לוינזון]? האעמיד את "מורה נבוכי הזמן" [ספרו של נחמן קרוכמל] בקרן זוית? האעצים את עיני שלא לדרוש "בחקר אלוה"? האפשר הדבר? הלא אמות ולא אחיה (כתבים א, עמ' 41).

ובניסוח אחר של הדברים, משנת 1910:

וידעתם אותי, וידעתם את אביכם. וידעתם את האל, וידעתם את דרכיו. האל חָפץ שנכיר אותו, שנבין את מהותו, שנלמד את דרכיו; הוא יבקש מאתנו, כי נעמוד במחיצתו, כי נקבל עלינו את עול מלכותו ושנדע מאורו. אור ה' עלינו שופע, כל אשר נעשה ונחשוב, נרצה ונחלום, כל מגע ומשא בנפשנו, הרי הוא הארה מלמעלה והופעה מלמעלה. מדוע תבקשו אמצעים ודרכים, אם ה' בפיכם ובלבבכם יושב ("חורב", כתבים יג, עמ' 180).

ועל כך נוסיף קביעה אחרת, משנת 1897:

הרבנים הללו, שידיהם מלוכלכות רק בשפיר ושליה, שוכחים או אינם יודעים את הצורך המטפיסי והמוסרי הגדול שבאדם באשר הוא אדם ("על דבר המוסר. א", כתבים ה, עמ' 82).

עדויות אלו של ברדיצ'בסקי על עצמו חשיבותן רבה, שכן הן מעידות על נטייתו לעסוק בתיאולוגיה כבר בשנת 1890, שחזר עליה ב-1894 וב-1897, והמשיך לדון בה בשנת 1910.

עם זאת, כמה מקביעותיו העקרוניות עלולות להקשות על עבודתנו, בהתחקותנו אחר השקפתו התיאולוגית: האחת, במכתב שהפנה לחברו ירחמיאל שקפניוק בתאריך 11.3.1891:

רגילים אנו להאמין בהמשפט הידוע: 'אי אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד', ואנוכי, כשאביט בפנימתי, הנני חוסֵל [!]: אי אפשר לנושא אחד בלא הפכים - כי באמת כל קיומי רק מהפכים (אלף מכתבים, מס' 25).

לכאורה, קביעה זו שומטת מידינו כל אפשרות לתהות אחר שיטתיות בדיוניו של ברדיצ'בסקי. לקביעה זו מצטרפת הצהרה אחרת, שלכאורה שׂמה לאַל כל ניסיון לבנות שיטה מדבריו:

איני יכול למסור לנו חשבונו של עולם קבוע ומוגבל, באשר איני בעל ע[י]קרים בכלל, וביותר בעניני ישראל שנמשכים אצלי והולכים, ואת אשר היה לי אתמול לודאי גמור יתהפך אצלי היום לספק גמור. אבל אנכי מקוה להתיך אצלנו המושגים הקבועים והמקובלים ולעורר אצלנו שאלות רבות על קברות התשובות שכבר הושבו (אלף מכתבים, מס' 827, הופנה אל בן אביגדור במרס 1899).

אפשר שדברים עקרוניים אלו מושפעים מהגותו של פרידריך ניטשה, שהכיר ברדיצ'בסקי שנים קודם לכן: "אין לי אימון בכל בעלי השיטות ואני חומק מהם. הרצון לשיטה מעיד על העדר יושר" (ניטשה, שקיעת האלים, עמ' 54).

דבריו אלו של ברדיצ'בסקי על עצמו מחוזקים בעדויות של מכריו שהכירוהו מקרוב. נציג שתיים מהן:

ראובן בריינין, במאמרו "בר חלפתא" משנת תרנ"ד-1894:

רעי היה בעל כשרונות נעלים ומצוינים מאד, ולבו - הלב היותר טוב בתבל. אבל הוא היה ככנור של דוד, אשר כל רוח שנשבה בו, הוציאה ממנו זמרה אחרת. גלגלתו כאילו היתה עשויה נקבים נקבים וכל רעיון המרחף באויר חדר אל תוכה. הוא היה כספוג הסופג ובולע הכל [...] אך אומץ-לב ומגמה קבועה חסרה לו [...]" (על פי בודד במערבו, עמ' 136).

חיים טשרנוביץ (רב צעיר) כתב בשנת תש"ה-1945:

לבו של ברדיצ'בסקי היה רחב כפתחו של אולם שבו היו יכולים לקנן בני פלוגתות שונים. ירבעם בן נבט היה יכול לטייל שם בג"ע עם דוד המלך, חנניה בן עזור עם ירמיהו הנביא, צדוק ובייתוס עם שמעיה ואבטליון, ענן הקראי עם רבינא ורב אשי, הבעש"ט עם הגאון מוילנא, וכיוצא בהם וכולם ישבו בשלוה אצלו (על פי בודד במערבו, עמ' 174).

עדויות אלו מצביעות על ברדיצ'בסקי כמי שהיה נכון לא רק לבחון רעיונות שונים אף אם הם מנוגדים זה לזה, אלא לצרפם יחדיו למסכת אחת.

קודם שנפרוט אחת לאחת את הישויות שברדיצ'בסקי רואה כ"אלוהיות", נצביע על הבעייתיות הטמונה בקני המידה שלו בראיית ישות מן הישויות כבעלת מהות אלוהית. מצד אחד, בשנת 1890 הוא כותב: "אדם מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להבקיע כרסו של חברו, כדי לקחת ממנו את חלבו למשוח בו את נעליו (לפי דברי שופנהאור), ורק הדת תעצור בעדו ותעלהו למעלת אלהים להיות רחום וחנון, לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע" ("עולמו של ישראל", כתבים ב, עמ' 224); ומצד אחר, בשלהי 1920 כותב ברדיצ'בסקי בחיבורו המתריס כלפי אלוהי ישראל "קינים והגה והי": "מה שֵם אלוה, אם לא קריאה לריב, אם לא כיבוש בלי מצרים. אם לא התנגשות והתפרצות, אם לא שאיפה לכיליון? מה היא בפי אדם נחלת שדי? גאות, התנשאות, פריצת גדר וממשלה בלתי מוגבלה על אחרים" ("קינים והגה והי", כתבים יד, עמ' 167).

מה רב ההבדל בין אלוהים שהוא "רחום וחנון" לבין אלוהים שכל-כולו הוא "שאיפה לכיליון"? מה רב ההבדל שבין 1890 לבין שלהי שנות ה-20 של המאה ה-20, לאחר הפוגרומים הנוראים באוקראינה, שפגעו במשפחת ברדיצ'בסקי ונטלו את חיי אביו ואחיו. שתי הקביעות כאן באות ללמדנו כי תפיסת האלוהות של ברדיצ'בסקי היא תלוית הקשר, ולפיכך עשויה להשתנות ולהתהפך מקצה אל קצה.

ולהלן שתי קביעות נוספות, שספק אם הן עולות בקנה אחד:

נער עברי כי יבוא אל החדר ולמד לקרוא [...] אלוֹהי ישראל הוּא אֵל גדוֹל, נורא ונשגב, אֵל ארך אפּיים ושומר חסדו ליראיו. לא כן אלוֹהי העמים, מעשה ידי בני-אדם הם. ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל, ועצַבֵּי הגויים רוח אין להם, עיניים להם ולא יראו [...] (מרים, עמ' 42).

לעומת זאת:

אלוהים של כל עם הולך לפניו לכבוש את אויביו, ואלוהים של ישראל שופך זעמו על בניו ועבדיו ומוכיח אותם בלבת פי נביאיו ("מזמרים בסתו", כתבים יג, עמ' 214).

איזו תמונה שלטת בכתביו, או שמא שתיהן גם יחד? הא כיצד? זו האחרונה התפרסמה בשנת 1909, והקודמת לה נכתבה בשנים 1921-1920. האם זו הראשונה משקפת את אשר מלמדים נער יהודי, ואילו זו השנייה היא דעת המחבר עצמו?

הקדמה קצרה זו מדגימה את התמונה המגוונת והסבוכה של דברי ברדיצ'בסקי בכל הנוגע לתיאולוגיה (בלשונו: "חקר אלוה"). ואולם בבואנו לחשוף את התיאולוגיה של ברדיצ'בסקי מן הראוי להציג כבר עתה לפני הקורא כמה מסקנות בסיסיות:

1. מן המפורסמות היא, כי לברדיצ'בסקי הייתה גלריה שלמה של ישויות שהוא ראה כאלוהיות. גלריה זו מכונה בספר הנוכחי "פנתיאון עברי". מסקנתנו היא שבפנתיאון זה שוכנות כבוד כ-10 ישויות אלוהיות שונות. מסקנה זו מובילה לכמה שאלות נוקבות, בהן: (א) מהם קני המידה לראיית ישות כאלוהית? (ב) מה מקורה של אמונה זו? (ג) האם פנתיאון זה נוצר בבת אחת? (ד) האם הוא כָּלל תמיד את כל מרכיביו, או שמא מדי פעם בפעם נכנסו אליו ויצאו ממנו ישויות אלו ואחרות? (ה) מה היו היחסים בין יושבי הפנתיאון, האם התחרו זה עם זה או נאבקו זה בזה על מקום הבכורה? האם הודח מישהו מביניהם? (ו) איזו מבין ישויות אלו הייתה חביבה במיוחד על ברדיצ'בסקי, או מוטב: אילו מבין ישויות אלו חביבות עליו ביותר?

אנו מקווים שספרנו זה יענה על שאלות אלו, אם לא על כולן אזי על רובן.

2. ברדיצ'בסקי היה "תיאיסט" לכל אורך חיבוריו המגוונים ומכתביו הרבים. יקשה מאוד למצוא היגד מפורש וחד-משמעי על "מותו של אלוהים" בהשפעת הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. אמנם ניטשה השפיע רבות על ברדיצ'בסקי,1 אך לא נראה שברדיצ'בסקי שאב ממנו את האידיאה על "מות האלוהים", בין במשמעה המקורי על מותו של האל הנוצרי, ישו, בין במשמעה הרחב יותר על מותו של כל אל. גם במקומות שבהם נראה לכאורה כי אכן הדברים הם בהשפעת ניטשה, יש לפרשם בדרך שונה לחלוטין. לדוגמה, דבריו באחד ממכתביו:

אין אני יודע מה היה לי, אבל צער גדול מנשוא אני מרגיש בשכבר הימים והנני רואה את עולמי חשוך בעדי - הרבה מיתות מתו אצלי, אלוהי, עמי, בית אבי ואשת נעורי; אבל גדולה מכולם מיתת עצמי, חיי והתקווה לחיות [...] (אלף מכתבים, מס' 716 משנת 1898).

ברור שדברים אלו הם על דרך המטפורה, ואין לקבלם באופן מילולי. אדרבה, הקביעה "יש אלוהים" חוזרת פעמיים במכתביו (הראשון בהם משנת 1894, לאחר התוודעו של ברדיצ'בסקי לניטשה!).

גם את קביעתו במקום אחר, שלכאורה מעידה על כפירתו באלוהים, יש לפרש בזהירות יתר:

וההשכלה אמרה: והתחזקת והיית לאיש וידעת כי הדרכים, שבם תלך אתה ואבותיך, מהבל המה כולם יחד ופעולתם מאֶפע [מאפס, מאין]. ההשכלה פקדה עלי ללמוד בחוכמת-הטבע ולהיות כופר בעיקר ("בין הפטיש והסדן", כתבים ז, עמ' 266).

סיפור זה התפרסם בשנת 1904, אבל יש בו יסודות אוטוביוגרפיים. דבריו כאן משקפים את הפיתוי שחווה לנוכח משיכתו להשכלה בצעירותו. אך גם בדברים אלו אין הודאה מפורשת שאכן הוא הפך לכופר בקיומו של אלוהים. אמנם ניכר אצל ברדיצ'בסקי פקפוק במידת מעורבותו של אלוהים, אבל פקפוק זה אינו שולל בהכרח את עצם מציאותו:

מה אנו ומה חיינו? מה הוא העולם ומה האלוהים? [...] היש באמת מעשים טובים ורעים? היש אלוהים צופה ומביט וגם כורת ברית? ("מעבר לנהר", כתבים ז, עמ' 39).

פקפוקים - כן, שלילה - לא.

עם זאת יש לציין כי בקינותיו שנכתבו לאחר פרעות פטליורה בערוב ימיו, הוא מתריס כלפי שמיים וקורא להעלמתו של אלוהים. אך דווקא קינות מתריסות אלה, המוכיחות את אלוהים על מעשיו, דווקא הן מעידות על אכזבתו הגדולה מאלוהים ועל אמונתו בקיומו.

3. מסקנה בסיסית נוספת היא שהוא איננו "מונותיאיסט". טענה מעין זו כלולה אצל הרצל ובלפור חקק, שדנים בתפיסת האלוהות של ברדיצ'בסקי. בעקבות ניתוחם את הרומן הקצר "בסתר רעם", הם מסיקים ש"גישת המספר בעיקר פוליתאיסטית", ו"למרות תפיסתו הפוליתאיסטית מעמיד המספר השגחה אלוהית מונותאיסטית. כיצד? אלוהי ישראל הוא הכתובת אליה אפשר לפנות בקריטריונים של צדק ומוסר. אל האלים והרוחות אין לפנות בתביעות כגון אלה. החלטותיהם ומעשיהם שרירותיים".²

אני מתקשה לקבל קביעה זו מן הטעם הפשוט שגם בחברות פוליתיאיסטיות, קדומות וחדשות, המאמינות בריבוי אלים ובפנתיאון שבו מצויים אלים רבים, שוטחים הפוליתיאיסטים את ליבם בפני אל אחד. זאת ועוד, הטענה שלפיה לא ניתן לפנות לאלים בתביעות מוסריות שעניינן טוב ורע, צדיק ורע לו, אינן עולות בקנה אחד עם הידוע לנו מהתרבויות העתיקות המצרית, המסופוטמית והחתית, שבהן נדונו שאלות אלו.³ לא זו אף זו, המונח "מונותיאיזם" הוא רב-משמעי, שכן ישנו "מונותיאיזם קשוח" ו"מונותיאיזם רך". הקשוח - משקף אמונה בקיומו של אל אחד בלבד; הרך - משקף אמונה באל עליון שבצידו ישנם אלים אחרים.⁴

4. התיאולוגיה של ברדיצ'בסקי מושפעת רק מקצתה מפרידריך ניטשה. עצם עיסוקו במיסטיקה ובתיאולוגיה נוגד את תפיסת ניטשה. יתרה מכך, היותו של ברדיצ'בסקי תיאיסט איננה עולה בקנה אחד עם הרעיון הניטשיאני על "מות האלוהים". עם זאת, ניתן לטעון שהורדתו של אלוהים מכיסאו ונישולו מכהונה של מושל יחיד יש בה מעין גזירת מוות על אלוהים.

חוקרים אחדים דנו באפיונה של התיאולוגיה בכתבי ברדיצ'בסקי והציגו עמדות שונות מנקודות מבט מגוונות. עמדות אלו קובעות שהשקפת ברדיצ'בסקי היא פלורליסטית או מוניסטית.

(1) גישה פלורליסטית
הרצל ובלפור חקק, בספרם פרקי ברדיצ'בסקי: עיון בשלושה סיפורים (1975) דנים בהיבטים שונים של האלוהות כפי שהיא מתוארת בסיפור "בסתר רעם" (עמ' 34-29). לדידם, בסיפור זה משתקפות שלוש תפיסות: פוליתיאיסטית מזה ומונותיאיסטית מזה, ובסופו של דבר, בעיניהם, גישתו של המחבר היא סינקרטיסטית.

ראיית ברדיצ'בסקי כמונותיאיסט ופוליתיאיסט כאחת איננה כה בלתי סבירה, שכן היא תלויה בהגדרת המונח "מונותיאיזם". הספרות המקראית מצביעה לא אחת על קיומם של אלים בצד "האלוהים". לדוגמה, "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יהוה" (שמות טו, 11); "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, 22); "וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יהוה בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יהוה שְׁפָטִים" (שם לג, 4); "אֲדֹנָי יְהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ" (דברים ג, 24); "כִּי יהוה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים" (שם י, 17); "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, 1); "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ ליהוה יִדְמֶה ליהוה בִּבְנֵי אֵלִים" (שם פט, 7), "כִּי אַתָּה יְהוָה עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים" (שם צז, 9) ועוד.5 לפנינו אפוא כתובים המעידים על קיומו של "מונותיאיזם" בצד קיומה של אמונה מעין "פוליתיאיסטית", וקרוב הדבר ל"הנותיאיזם", כלומר, הכרה באל עליון אחד שלצידו ישנם כוחות אלוהיים אחרים, שעם כמה מהם הוא אף ניהל מאבק ("תיאומכיה" = מלחמה בין אלים). ואם נרצה, לפנינו "מונולטריות", כלומר, עבודת אל אחד בלבד בד בבד עם הכרה בקיומם של אלים נוספים.

תפיסה שונה מוצעת על ידי יותם חותם,6 שמבקש לאפיין את התיאולוגיה של ברדיצ'בסקי באמצעות שיוכה לחשיבה "גנוסטית", וזאת כחלק מ"פילוסופיית החיים". אין ספק שישנו "ניצוץ" גנוסטי בהשקפתו של ברדיצ'בסקי, אבל סוגיה זו - הן בנוגע לאפיון הגנוסטיקה בכלל והן בנוגע ליחסו של ברדיצ'בסקי לנצרות ולמעמדו של האל הבורא בפרט - מחייבת דיון רחב מעבר למסגרת ספר זה.

המשך הפרק בספר המלא