ציידים

פרק 1

עוז

"תתפוס את הרגליים שלו!"

"אני לא מצליח. הוא מתחמק, מתהפך ומורח הכול," שון לוחש בכעס. איתן מעוות את פניו בהתרסה, ובן רגע הוא מתיישב, מושך את שערי בחוזקה.

"הוא יכול לשבת?" אני שואל את שון בזעזוע, "איתן, תירגע ותנשום. אתה לא חייב לעשות את זה." אני מתבונן באיתן ובעיניו הירוקות, המהפנטות. הוא משתמש בכל כוחו ובסוף לא יותיר שיער על ראשי. אני מתנשף בהקלה כשהוא מניח לשערי וחוזר לשכב בחיוך משועשע.

"אחי, הוא בסך הכול בן שמונה חודשים." שון צוחק ומנסה לתפוס את רגליו הקטנות של התינוק. איתן רק בן שמונה חודשים וכבר נראה כמעט כמו בן שנתיים. הוא מפותח לגילו וגדל במהירות מיום ליום. אני מכנה אותו סופר בייבי. לא אתפלא אם יתחיל ללכת כבר בחודש הבא. "דווקא היום שני ורוי החליטו לצאת לדייט רומנטי," הוא מתלונן, מתנשף בתסכול ושוב מנסה להרים את רגליו של איתן כדי שנוכל להחליף לו את החיתול, "אני מת מעייפות," הוא מחייך לאיתן ואומר את דבריו במתיקות כדי לשדל את התינוק הערמומי לציית ולשתף פעולה.

"לא! לא! הוא משתין. תחסום את זה!" אני צועק מאוחר מדי, כולי רטוב משתן. "אני לא מאמין!" אני מאופק, משתדל לא להרעיש. זאת כבר הפעם החמישית השבוע שהקטנצ'יק יורה עליי. אל תקדים את המאוחר, אני עוד אלמד אותך לירות בנשק אמיתי.

"תהיה בשקט. אתה תעיר את כפיר. השד הזה נרדם רק אחרי סיפור והוא תמיד בוחר את הארוכים." שון מביט לעבר כפיר שמתהפך מצד לצד מתוך שינה במיטתו.

"קל לך להגיד," אני לוחש בכעס, "אתה לא ספוג בשתן! עם בנות זה קל יותר, אין להן את כל המערכת הזאת." אני מחייך ומביט באיתן שעיניו מצועפות. "הוא עייף, בוא ננצל את זה, מהר." אנחנו מחליפים לו במהירות שיא את החיתול ומחייכים אליו בסיפוק.

"תאמין לי, אתה לא רוצה לעשות בייביסיטר לילדה בת שש. השיער שלך יהפוך לאטרקציה ראשית." שון מעביר את כף ידו בשערו בחרדה.

"אבא?" אנחנו שומעים מלמול מאחורינו. כפיר עומד ומתבונן בנו מתוסכל. הוא בן שנתיים וגם הוא גבוה ומפותח לגילו. שני הבנים נראים בדיוק כמו אבא שלהם, רוי. עכשיו שניהם ערים ובוכים שהם רוצים את ההורים שלהם.

"זאת הפעם האחרונה שאני עושה בייביסיטר," שון קובע בעודו ניגש לכפיר.

"אכלנו אותה, זה לכל החיים, בבון מגודל."

"אימא, אבא?" כפיר צועק ורץ לעברו של שון בידיים מונפות ומאוגרפות. שון קופא בהלם וכפיר מתנגש בו בעוצמה בדיוק באזור החלציים.

"אני חושב ששמעתי את הביצים שלך נשברות כרגע," אני אומר בהלם.

שון צועק בכאב ומתפתל, "פאק! אני לא מאמין! פאק!"

"פאק, פאק־פק," כפיר צועק בהתרגשות ומחקה את שון.

"לא, לא, לא, לא! לא אמרתי פאק, אמרתי פקס! כן, פקס," שון מביט בתחינה בכפיר שעומד ומביט בנו בסקרנות.

"לא אמתי פק?" כפיר שואל בתמימות, מעוות את המילים לפי יכולת הדיבור שלו.

אני פורץ בצחוק, "זה לא ילך, בבון. שכחת שהוא הבן של רוי?" אני משעין את איתן על כתפי ומנענע בעדינות. לפתע אני מרגיש גל חום מתפשט בגבי. "שיט! שיט! הוא פלט את כל האוכל!" אני צווח. שון מביט בי ומעוות את פניו בגועל.

"פאק, שיט!" כפיר צועק ומוחא כפיים.

"אני מקווה שהם ישכחו הכול עד הבוקר, כי לא בא לי על זיבולי השכל של ההורים שלהם," שון מתלונן ומפעיל את חיישני המצלמה בחדר. אנחנו יוצאים מחדרם של הבנים אחרי שנדרשה לנו שעה נוספת כדי להרדים את שניהם. הקטנים האלה יודעים לסובב אותנו על האצבע הקטנה שלהם. רוי, אחיו הגדול של שון, ושני, אשתו, מחמירים בעניין הדיבור בבית כשאנחנו ליד הילדים, ובצדק, הם כמו ספוג. שון ואני משתדלים להיות דודים מגניבים, אבל אנחנו סתם דפוקים. אנחנו יורדים במדרגות לקומת הקרקע כדי להתעדכן במשימה הבאה שלנו. על־פי ההודעה המסווגת שקיבלנו, מדובר בעבודה רגישה. אני מקווה שהשיחה תסתיים במהירות כי אני מלוכלך מהפליטה ומהשתן של איתן וחייב להתנקות.

"איפה הייתם, גורילות? יש קצה חוט. המטרה שלכם נמצאת כרגע באירופה. תצטרכו לנסוע אליה. תארזו, מחר בבוקר אתם יוצאים לדרך," יוני, אחי הגדול, פוגש אותנו במשרד שבבית ופוקד בקשיחות. "למה אתה רטוב?" הוא מסתכל על החולצה שלי ולא מסתיר את החיוך שלו. אני חושב לעצמי – איך זה שאני מצליח לחיות עם יוני, שון ורוי באותו הבית בלי לרצות לתלות את עצמי מדי פעם.

"אל תשאל. אני הולך להתקלח," אני אומר בתסכול, וכשאני מסתובב הם רואים את הכתם הנוסף על הגב שלי.

"דווקא נראה שעברת עכשיו שתי מקלחות," שון ויוני צוחקים עליי.

"אתה אשם! ביקשת עשרה אחיינים. אולי תגיד לשני ולרוי שאתה מתחרט ושהם יכולים להפסיק את המצווה?" שון מגחך ליוני.

"איזו מצווה?" אני שואל.

"פרו ורבו," הוא עונה בשובבות.

"אתה דפוק..." אני מטלטל את ראשי.

"טוב, אחי, כפיר ואיתן הגיעו מהחסידה." שון פורץ שוב בצחוק. אני מתעלם מצמד הדבילים והולך לחדרי להתקלח במהירות כדי שאוכל לחזור לחדרם של כפיר ואיתן. שני ורוי יחזרו רק בעוד שעתיים לפחות, ויש סיכוי שאיתן יתעורר לאכול בקרוב כי הוא פלט את רוב הארוחה שלו עליי. אני מציץ לרגע באפליקציה בטלפון הנייד שלי שמציגה את חדרם של הבנים בזמן אמת דרך מצלמה שרוי התקין. כולנו מחוברים ויכולים לצפות בהם לפי הצורך. הקטנים האלה הם כל עולמנו והם היחידים שלא מסוגלים להגן על עצמם עדיין. כשיגיע הזמן, אלמד אותם עד שיצליחו להביס גם אותי. אחי יהונתן ואני היינו בערך בני שלוש כשהתחילו האימונים שלנו, ללא תירוצים או תלונות. אנחנו טובים במה שאנחנו עושים בזכות המשמעת הקפדנית והידע שצברנו במשך השנים. הגוף שלנו הוא כלי העבודה שלנו ואני חייב להודות שהוא הכלי המשוכלל ביותר שקיים. הוא מסוגל להיפצע, כמובן, אך גם להתאושש, להבריא ולהתחזק. למרות הביטחון שיש לי ביכולות ובגוף שלי, אני מקווה ומשתדל תמיד לחזור שלם ולא פצוע. גם בשביל עצמי, אבל במיוחד בשביל המשפחה שלי שזקוקה לי כפי שאני זקוק לה. האפשרות למות תמיד קיימת, אבל לא באה בחשבון מבחינתי.

זרם המים חזק ומוטח על גבי, משחרר את העומס והמתח שהצטברו בי במשך כל היום. היום שלי בנוי מהמון אימונים, פיזיים ומנטליים, והעומס הרגשי והאחריות שמוטלים על כתפינו הם עצומים. מעבר לזה, יש לנו כמה בתי עסק כמו מסעדות, ברים ונדל"ן שעלינו לפקח עליהם כאשר אנחנו לא משחקים בלהיות גיבורי על, כדי שהחיים שלנו יראו נורמטיביים ולא נמשוך תשומת לב מיותרת. אני מתנגב ולובש את מכנסי הכותנה הנוחים שלי וחולצת טי פשוטה. זה נותן לי תחושה של בית ושל חום. מאז שרוי ושני הרחיבו את המשפחה, ממש חשוב להם שנרגיש בתוך הבית שלנו כמו משפחה רגילה ונינוחה. לשני, למשל, לא אכפת שהמשרד שלנו נמצא בחדר ממודר בבית, שהבית מלא כולו בכלי נשק מוחבאים, או שאנחנו נראים כמו גורילות ענקיות ושריריות, אבל כן חשוב לה שהילדים לא ייחשפו, לפחות כרגע, לשום דבר מאורח החיים הזה. הכללים שהיא קבעה הם: בלי חליפות מחויטות או בגדים רשמיים, בלי שפה גסה ובלי דיבורים על קרבות ומשימות. הבית הוא מקדש המשפחה ועלינו לציית לאדם היחיד שהפחיד אותנו אי־פעם – שני.