בארץ המכאוב

הקדמה

ג'וליאן בארנס

בשנת 1883 עבר טורגֶנייב בפריס ניתוח להסרת נוירומה בבטן התחתונה. הרופאים נתנו לו אֶתֶר במקום כלורופורם, והוא נותר בהכרה לאורך כל התהליך הפולשני. לאחר מכן ביקר אותו ידידו אלפונס דוֹדֶה, אשר היה סועד עמו לעתים קרובות בחברתם של פלובר, אדמון דה גונקור, זולא ואחרים. "במהלך הניתוח," סיפר לו טורגנייב, "חשבתי על הסעודות שלנו וניסיתי למצוא את המילים המבטאות בצורה מדויקת את תחושת הפלדה החודרת את עורי ומפלחת את גופי... משהו כמו סכין שחותך בננה." על אנקדוטה זו אמר גונקור: "חברנו הוותיק טורגנייב הוא באמת איש של מילים."

מהי הדרך הטובה ביותר לכתוב על חולי, על גסיסה ועל מוות? על אף הדוגמה המושלמת שהציב טורגנייב, כאֵב הוא בדרך כלל אויבה של יכולת התיאור. כאשר הגיעה שעתו של דודה לסבול, הוא גילה כי הכאב, כמו גם התשוקה, מעקֵר את הלשון. המילים קולחות "רק אחרי שהכול נגמר, כאשר הכול נרגע. הן מבטאות רק זיכרון, ואין הן נטולות כוח, ואף לא שקריות." אם ימקד מותך הצפוי את המחשבה ויעודד כנות סופנית או אם לאו; אם חייך יחלפו לנגד עיניך בתזכיר יעיל או אם לאו; בכל מקרה לא יהיה בכך כדי להפוך אותך לכותב טוב יותר. אם אתה צנוע או בטוח בעצמך, נבון או שחצן, סופר או עיתונאי, בכל מקרה לא תכתוב יותר טוב או יותר גרוע. גם המזג הספרותי שלך לא בהכרח יתאים לנושא החדש והמאתגר הזה. כאשר התפרסם בניו יורקר הדיווח ההרואי – או שמא ההונאה העצמית ההרואית – של הרולד ברודקי [Brodkey] אודות מותו שלו, בירכתי את עורכת העיתון על ש"השאירה הכול בִּפנים", כשכוונתי הייתה לכל מה שהעיד על האֶגומַניה המרשימה של ברודקי. "היית צריך לראות מה חתכנו," היא ענתה לי בחיוך מר.

אלפונס דוֹדֶה (1840-1897) הוא סופר נשכח למדי בימינו. מחבר רומנים, מחזאי, עיתונאי, שנחשב להומוריסטן מבריק, מסוגנן וצלול, יוצרהּ של פרובאנס מענגת, גם אם רוחשת משוא פנים במכתבים מן הטחנה ובטרטרֶן איש טרסְקון. הוא מוגש לסטודנטים לצרפתית בתור מסלול סקי למתחילים או קיר טיפוס למתאמנים: נא לתרגל. אבל בימי חייו זכה דודה להצלחה רבה (ולעושר רב) ואף סעד על שולחנה של הצמרת הספרותית דאז. דיקנס כינה אותו "אחי הקטן שבצרפת"; הנרי ג'יימס, מי שתרגם את הרומן של דודה נמל טרסקון, כינה אותו "נובליסט גדול-קטן"; וגונקור כינה אותו: "דודה הקטן שלי." מכאן מובן שדודה היה נמוך קומה. והיה גם חביב, נדיב וחברותי, חד ראייה ודברן בלתי נלאה. על פי כמה וכמה תיאורים (כולם משל הנרי ג'יימס), הוא היה "הסופר המאושר ביותר בזמנו," "המסַפר המקסים ביותר, שאין בימיו מי שישווה לו," "מי שאולי לא התבונן בדברים העמוקים ביותר של החיים, אבל קלט את כל מרחב המיידי, אקסיון פרנסֵז.

כמי שסעד בחברתם של אישי צמרת, חבַר דודה גם למועדון צרפתי נכסף פחות במאה התשע עשרה, זה של הסופרים חולי העגבת. גם כאן הוא שרוי למדי בצִלם של שלושת הגדולים: בּודלֶר, פלובֶּר ומופַּסאן. דודה ניצב מן הסתם במקום הרביעי ביחד עם ז'ול דה גונקור, אחיו הצעיר של אדמון. לזכותו יכול היה לפחות לטעון כי העגבת שלו, שבה נדבק זמן קצר אחרי שהגיע לפריז והוא בן שבע עשרה, הגיעה ממקור קלאסי וספרותי יותר משלהם. הוא קיבל אותה מבעלת תואר "לֶקטריס דה לה קוּר", כלומר אישה שנשכרה להקריא בקול בחצר הקיסר. היא הייתה, כך הבטיח לגונקור, גברת מן "המעמד הגבוה ביותר".

לאחר הופעתה הראשונית וטיפול בכספית, נותרה המחלה רדומה. דודה עבד, הוציא לאור, התפרסם, התחתן (ב-1867) והוליד שלושה ילדים. וגם המשיך לנהל חיי מין פעילים, נטולי חשש או זהירות כלשהי. מזמן שאיבד את בתוליו והוא בן שתים עשרה, היה דודה "בן בלייעל אמיתי" בכל הקשור למין, על פי הודאתו שלו: הוא שכב עם פילגשים של חבריו; כעשר פעמים בשנה היה נתקף בצורך ב"זוהמה" מסוג שלא יכול היה לבקש מאשתו. השתייה הביאה אותו בהכרח להוללות (ואז לחרטה ומחילה), אבל כמוה גם גורמים רבים אחרים. ב-1884 עבר דודה ניתוח בשל מַיימֶת האשך. אשך מוגדל ונפוח שעבר ניקוז מכאיב (ואחר כך עוד ניקוז כי הראשון לא הועיל) היה ודאי גורם לרוב הגברים לישון במכנסיהם למשך שבועות, אבל תגובתו של דודה הייתה לצאת מיד בחיפוש אחר סקס. ב-1889 הוא סיפר לאדמון דה גונקור על חלום שבו הוא מובל לפני בית דין של מעלה ומתגונן אל מול גזר דין של 3,500 שנים בגיהינום "בעוון זימה".

כאשר הגיעה העגבת לשלב השלישוני שלה, היא התבטאה תחילה ב"שיגרון", עייפות חמורה ודימומים. אך כבר בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה התברר יותר ויותר כי דודה סובל מסוג עגבת של מערכת העצבים הידועה ככיליון גַבּי (טאבֶּס דוֹרסאליס), כלומר: הרס הגב. זו התבטאה במקרה שלו בעיקר באטאקסיה תנועתית (חוסר יכולת מתקדם לשלוט בתנועות) ובסופו של דבר, שיתוק. ב-1885 הכריז עליו ז'אן מַרטֶן שַרְקוֹ, הנוירולוג הנודע ביותר בזמנו, כעל "מקרה אבוד". לאחר ששמע את גזר דינו זה עתיד דודה לחיות עוד שתים עשרה שנה עם כאב ותשישות שהולכים ומתגברים. הוא פקד את טובי המומחים, ואלה שלחו אותו לטובי המכונים התרמיים לעשות אמבטיות של מֵי מעיינות ובוץ. הוא ניסה את כל הטיפולים החדישים ביותר, גם אם היו חריגים ואלימים. שַרְקוֹ המליץ על "תליית סֵייר", שבמהלכה נתלה המטופל באוויר למשך דקות אחדות, לעתים בלסתו בלבד. זו גרמה כאב עז ולא ממש הועילה. דוויד גרוּבּי, רופא האמנים (שעם מטופליו נמנו פרדריק שופן, פרנץ ליסט, ז'ורז' סנד, דוּמַא האב והבן והיינריך הַיינֶה), הציע דיאטה אזוטרית: להתחיל את היום עם מרק עשוי ממגוון רחב של דגנים וירקות. התוצאות היו כה וולקניות לגבי בני מעיו, עד שדודה אמר כי עדיף בעיניו המוות. בשנותיו האחרונות הוא ניסה את הטיפול של בראוּן-סֶקאר, סדרה של הזרקות מכאיבות במיוחד עם שיקוי של תמצית חזירי ים (באחד הימים אמר המזריק לדודה שנגמרו להם חזירי הים והם משתמשים במקום זה בתמצית מאשכי פר). הטיפול הזה – שגם זולא עבר, בניסיון להגביר את אונו המיני – נראה בתחילה יעיל, חולל פלאות אפילו, אלא שלזמן קצר בלבד.

איש מבין הרופאים הללו לא היה נוכל או רופא אליל (שרל אדואר בראון-סקאר, למשל, היה פרופסור לפיזיולוגיה ונוירופתולוגיה בהרווארד, והראשון שהראה כי אפשר לגרום לאפילפסיה בניסוי בחזירי ים); הם כולם ניסו לגבור על מחלה בלתי מנוצחת בזמנם. דודה, כמו סובלים רבים אחרים, השתמש בכמויות גדולות של סמי הרגעה: במיוחד כלוריד, מלח ברום ומורפיום. אשתו, בנו לאון וחותנו, כולם בתורם הזריקו לו מורפיום. במארס 1887 נתן לו לאון שתי זריקות בזו אחר זו אולם סירב להזריק בשלישית, או אז פנה דודה אל חותנו שנתן לו עוד שתי זריקות. (גם החותן עצמו היה מכור למורפיום; הבן העדיף תַשְרית אופיום [לַאוּדָנוּם בלעז]). דודה החל יותר ויותר מזריק לעצמו, משימה לא קלה כשאתה גם לא שולט בשרירים וגם קצר ראייה. ביוני 1891 דיווח דודה כי נתן לעצמו חמש זריקות ברצף; זאת על אף העובדה שכבר באוקטובר הקודם לא יכול היה למצוא בגופו עוד מקום להזרקה.

תגובתו למצבו, הן האישית והן הספרותית, מעוררת הערצה. "אומץ לב... פירושו לא להפחיד אחרים", כתב לרקין [Larkin]. רבים העידו על התנהגותו המופתית של דודה. המזכיר האחרון שלו, אנדרה אֶבּנֶר, זכר את דודה יושב בוקר אחד עם חבר, מתענה בכאבו, עיניו עצומות והוא מסוגל אך בקושי לדבר. אך אז הסתובבה ידית הדלת בעדינות, ולפני שהגברת דודה הספיקה להיכנס, כבר עמד בעלה על רגליו, הצבע שב ללחייו, הצחוק לעיניו, ובקולו נמסך טון מרגיע באשר למצבו. כאשר שבה הדלת ונסגרה, צנח דודה בחזרה אל הכיסא שלו. "הסבל הוא לא כלום," מלמל, "העניין הוא רק למנוע סבל מאלה שאתה אוהב." זוהי עמדה קשה, צודקת (ובלתי אופנתית בימינו). היא גרמה לדודה להכיר את כל האירוניות והפרדוקסים שבמחלה ממושכת. כאשר אתה מוקף באנשים שאתה אוהב וממאן להכאיב להם, אתה ממעיט בכוונה מערך הסבל שלך, ובכך שולל מעצמך את הניחומים שאליהם אתה כמֵה. בשלב הבא אתה מגלה כי הכאב, שעבורך נותר תמיד חדש, הופך מהר מאוד לבנאלי וחוזר על עצמו בעיני יקיריך, ואתה חושש להפוך לחולה משעמם. ובינתיים הציפייה להתבזוּת העתידה לבוא, והאימה מפני הסלידה שתעורר אצל אהוביך, הופכות את ההתאבדות לִמפַתה כמו גם הגיונית. המלכוד טמון בכך שאלה שאתה אוהב הלא מתעקשים שתחיה, ולוּ רק למענם.

תגובה נוספת של דודה לסבל הייתה הכּתיבה אודותיו. הוא החל לנהל רשימות, אבל הספר שהוא צייר בעיני רוחו היה כרוך בכמה וכמה בעיות. הוא לא אמור להיות רומן אלא וידוי כן – אבל כיצד יוכל לכתוב וידוי כן אשר יכלול את "התשוקות המיניות ואת הכמיהה למוות שמעוררת בו המחלה," והוא הרי גבר נשוי? ב-1888 נדמה לו שפתר את בעיית הפורמט. אוטוביוגרפיה עדיין פסולה בעיניו, ואפילו אם תתפרסם לאחר מותו: הוא איננו רוצה להותיר "עדות לתלונה נגד המשפחה שלי." אבל: "שמע," הוא אומר לגונקור, "זה מתחיל ככה. מרפסת בית מלון בלַמַלוּ. מישהו אומר, 'הוא מת!' לאחר מכן בא תיאור שלי את דמותי, ואז משָרתו של האיש המת מעביר לידי את מחברתו. הבנת, ככה זה לא אני. ובספר אני בכלל לא נשוי, מה שיניח לי לכתוב פרק על ההשוואה בין סבל בקרֶב המשפחה לסבל בבדידות. המחברת מאפשרת לי פורמט מקוטע וכך אוכל לדבר על הכול ללא צורך במעברים." ישנה איזו תחינה מיוחדת בהצעת הפתרון הזה, ישנו אפילו יאוש. בכל מקרה, הגברת דודה שכנעה את בעלה שהפרויקט הזה איננו אפשרי. לטענתה, על פי לוסיין בנם, יצירה כזאת תצטייר בהכרח כסיכום הקריירה הספרותית שלו, ובכך תמנע מדודה להמשיך ולכתוב לאחריה – טיעון מקורי או שמא מתוחכם במיוחד.

אין כל ראיה לכך שדודה החל לעבוד ברצינות על ספרו אודות הכאב. אבל הוא המשיך לערוך רשימות, דיבר על הפרויקט, ואף השיב לשאלות עיתונאים בעניין התקדמותו (זמן לא רב לפני מותו). דבר אחד הוא ידע כל העת – כיצד יקרא לספרו זה: La Doulou, המילה הפרובנסאלית ל- douleur, כאֵב. גונקור סבר שזוהי כותרת "דוחה", אבל צפה שהתוצאה תהיה "נפלאה" מאחר שדודה חי את הספר הזה, "חי אותו יותר מדי" אפילו. מה שבסופו של דבר פורסם ב-1930 תחת השם La Doulou, מכיל כחמישים עמודים של רשימות על הסימפטומים והסבל שלו, על פחדיו והרהוריו, ועל חיי החברה המוזרים של המטופלים במרחצאות ובמעיינות מרפא. אבל אלה אכן רשימות נפלאות, ודודה זכאי היה לחוש עצמו ראוי לנושא הזה. הוא היה "באמת איש של מילים" באותו מובן שהתכוון אליו טורגנייב. תמיד היה כזה. בהיותו בן שש עשרה מת אחיו, הנרי. ברגע מותו פלט אביהם יללה גדולה, "הוא מת! הוא מת!" דודה, כפי שכתב על עצמו מאוחר יותר, היה מודע לנוכח תמונה זו לתגובתו שלו המפוצלת לשניים: "ה'אני' הראשון שלי בכה, אבל ה'אני' השני שלי חשב, 'איזו צעקה נהדרת! זה יכול להיות מצוין בתיאטרון!'" מנקודה זו והלאה הוא היה ל"הומו דופלקס, הומו דופלקס!" "חשבתי רבות על הדואליות האיומה הזו. ה'אני' השני הנורא הזה מצוי תמיד, יושב על כיסא ומתבונן בעוד ה'אני' הראשון עומד על רגליו, מבצע פעולות, חי, סובל, ממשיך להתמודד. אותו 'אני' שני שמעולם לא הצלחתי לשכֵּר או להרדים או לגרום לו לבכות. ואיך הוא רואה דברים לִפנַי ולִפנים! ואיך שהוא מלגלג!"

"האמָן, לפי דעתי, הוא מפלצת, משהו שלא כדרך הטבע," כתב פלובר. ודודה אכן מרגיש מפלצתי כלפי עצמו בשוּרות אלה, מזועזע כמעט מן המצב הכרוך בלהיות סופר. ישנם סופרים שמצליחים להרדים את ה'אני' השני או לשכֵּר אותו; אחרים אינם תמיד מודעים לנוכחותו; וישנם כאלה שה'אני' השני שלהם פעיל ויעיל, אולם הראשון דווקא טרחני ולא ראוי. נכונים דבריו של גרַאהם גרין על כך שסופר זקוק לרסיס של קרח בלבו; אבל כאשר הקרח רב מדי או הרסיס מצנן את הלב, לא נותר ל'אני' השני דבר – לפחות לא דבר מעניין – להתבונן בו.

לדודה היו עין צוננת ולב חם וסובל. והייתה לו גם מודעות לדברים שבשִגרה. מה שקורה סְביב מחלה עשוי להיות דרמתי, אפילו הרואי, אבל המחלה עצמה היא שִגרה של יומיום, שעמום. טורגנייב דימה עצמו לבננה; דודה, בעת התקף מטורף של אטאקסיה תנועתית, כשרגלו יצאה ללא תקנה מכלל שליטה, דימה עצמו למשחיז סכינים. (דימוי זה אולי סתום לחלק מן הקוראים בתקופה המודרנית: עד לפני עשורים בודדים היו סובבים ברחובות משחיזי סכינים נודדים עם אבנים מעוגלות הקבועות על גבי מתקן עם גלגלים. על מנת שהאבן תסתובב במהירות מספקת להשחזת סכינים או מספריים, היה המשחיז לוחץ כאחוז תזזית מעלה מטה על גבי דוושה.) זהו דימוי מדויק, נטול הרואיות ולקוח מחיי היומיום.

La Doulouנותר אוסף של רשימות, גם אם מאורגנות ובעלות התפתחות עלילתית בלתי נמנעת, אבל אין זה בהכרח חיסרון. נדמה כי רשימות הנן הפורמט ההולם להתמודדות של אדם עם מותו. הן מרמזות על הזמן ועל הסבל, ועל מה שחולף בין לבין: הנה לפניכם כעשור של ייסורים המצומצם לחמישים עמודים. רשימות ממזערות את סכנת הברודקיזם, כמו גם את הפיתוי להסוות, לעשות את כל זה אמנותי מדי. דודה היה ריאליסטן שכתב לעתים קרובות בצמוד לחייו שלו. וכאן, במה שלאון דודה כינה "ספר תפילות נורא ונטול פיוס", הוא כותב בצמוד למותו שלו.

לא היו לו כל אשליות אודות חיי נצח. הוא וגונקור דנו בנושא זה ב-1891. גונקור שטח אז את עיקרי אמונתו: המוות פירושו השמדה מוחלטת, אנחנו איננו אלא צֶבר של חומר מתכלה, ואפילו היה אלוהים קיים, לצַפות ממנו שיספק לכל אחד מאיתנו קיום שני פירושו להטיל עליו עבודת ניהול חשבונות רבה מדי. דודה הסכים עם כל זה, ואחר סיפר לגונקור על חלום שהיה לו פעם, ובו הוא שוטט בשדה של שיחי רותם, מוקף ברקע סביבו ברחש תרמילי זרעים שמתפקעים. חיֵינו, הוא סיים אז את דבריו, מסתכמים בלא יותר מכך: רק פצפוץ חרישי של תרמילי זרעים שמתפצחים.