אלוהים, מה זה צריך להביע!

המנכ"ל התרווח בכיסא המסתובב והדליק את הטלוויזיה השטוחה. יש איזו מלחמה בוונצואלה. הוא הכריח את עצמו להמשיך להסתכל - אנשים מצפים ממנו לדעת דברים כאלה. בפגישה בשבוע שעבר שאלה אותו אישה אחת אם שמע על גאנה. הוא חייך וזקף אגודלים כי ידע שגאנה בדיוק העפילה למונדיאל. אבל התברר שהיא דיברה על רצח עם.

הוא נעץ מבט נחוש בטלוויזיה, אבל כעבור דקות אחדות הזדגגו עיניו משעמום והוא החליט לעשות הפסקה קצרה. הוא יעביר ערוץ לחמש, עשר דקות גג. ואחר כך יחזור לוונצואלה הזאת.

הוא לחץ על כפתור המועדפים בשלט, וגבר שמן הופיע על המרקע. היו לו שלושה כתמי זיעה עצומים על החולצה - שניים מתחת לבתי השחי ואחד באמצע הבטן.

"בואו נשמע אתכם!" צרח הגבר במיקרופון. "בואו נשמע אתכם מהללים את אלוהים!"

המנכ"ל זפזפ לערוץ כנסייה אחר ואחריו לעוד אחד. לפעמים כשהוא מתחיל לצפות בערוצי הכנסיות הוא פשוט לא מצליח להפסיק. הוא אוהב את המרץ והקצב של המטיפים, את התנועות והגניחות הנלהבות של הקהל.

הוא עבר לכנסייה בפטיסטית בממפיס. אישה מבוגרת רצה על הבמה הלוך ושוב, וחבטה על גופה ועל פניה כאילו היא מנסה להימלט מנחיל דבורים קטלניות.

"הללו את אלוהים!" היא צרחה. "הללו את אלוהים, הללו את אלוהים, הללו..."

גבר צעיר הציץ למשרד.

"אלוהים? אתה עסוק?"

אלוהים זפזפ בזריזות בחזרה למלחמה.

"אה... רק מנסה לעשות משהו בקשר לוונצואלה הזאת!" הוא אמר והצביע בכיוון הכללי של הטלוויזיה. "יש שם מלחמה."

"אוי!" אמר המלאך הצעיר. "לא התכוונתי להפריע!"

"לא קרה כלום. איך אני יכול לעזור לך?"

"נדמה לי שהגיע הזמן לפגישה של עשר?"

אלוהים הציץ בשעונו וגיחך.

"מה אתה אומר," הוא אמר. "לא שמתי לב לשעה!"

המלאך הוביל את אלוהים במסדרון לחדר הישיבות של ההנהלה. הוא רצה לפטפט איתו קצת, אבל לא ידע מה להגיד. למען האמת הבוס שלו עדיין מפחיד אותו. קרייג עובד ב"גן עדן בע"מ" כבר חמש שנים, אבל זאת הפעם הראשונה שיוצא לו לדבר עם אלוהים פנים אל פנים.

ההזדמנות נפלה לידיו לגמרי במקרה. הוא ישב ושתה קפה, ואחד המלאכים הראשיים טפח לו בכוח על הגב ואמר, "היי, כוח עזר, תביא את אלוהים לחדר הישיבות."

קרייג הוא מלאך, שתי דרגות מלאות מעל כוח עזר, אבל הוא לא טרח לתקן את דברי המלאך הראשי - הוא למד על בשרו שאין טעם לדבר איתם בהיגיון. חוץ מזה הוא שמח על ההזדמנות לראות סוף סוף את המשרד של אלוהים.

וציפיותיו התגשמו במלואן. הטלוויזיה של אלוהים היתה ענקית - שישים אינץ' לפחות - והשלט היה מדהים, לוחית כרום נוצצת שנראתה כאילו נוצקה במיוחד עבור כף ידו. השולחן היה עשוי עץ מלא ומכוסה כולו צעצועי מנהלים מגניבים. קרייג ראה ביניהם קובייה הונגרית (בשלבי פתרון מתקדמים במידה מרשימה) וגם "עריסתו של ניוטון", עם הכדורים המבריקים שמתנדנדים דקות ארוכות מכל דחיפה קלה.

הוא הגיע לחדר הישיבות ופתח בקושי מסוים את דלת הפליז הכבדה. אלוהים נכנס לחדר בנחת וקרייג ניסה להיכנס אחריו, אבל יד כבדה נחתה על כתפו. זה היה וינס, מלאך ראשי עצום בגובהו בעל שיער בלונדיני חלק.

"מצטער," אמר וינס וגיחך אליו מלמעלה. "חברי הנהלה בלבד."

בדרכו חזרה למטה, ל"מחלקת נסים" הנחותה, ניסה קרייג לנחש מה קורה מאחורי דלת חדר הישיבות. שם למעלה מתקבלות ההחלטות החשובות: הכרעות משמעותיות הרות אסון שישפיעו על גורלם של מיליארדים. הוא חשב בלבו שהיה נותן הכול רק בשביל לשבת איתם ליד השולחן...