בירושלים היו אומרים...

הקדמה

בשנת 1840 חשקה נפשם של לאה ובעלה יצחק לעלות לארץ ישראל מליטא הרחוקה. הוריה של לאה מחו וזעקו, כי לאה הייתה בתם היחידה שנולדה בנס לאחר שנים רבות. להיפרד ממנה לא הייתה אופציה עבורם. כמו כל יהודי בליטא באותה תקופה, כשיש בעיה - הולכים להתייעץ עם הרב. הם שטחו בפניו את טענותיהם וביקשו גט ללאה בתם האהובה.

להפתעתם הרב פסק: ״ההורים לא נפרדים מלאה וגם הזוג לא ייפרד!״

״איך זה ייתכן?״ שאלו ההורים המופתעים.

״הזוג, ואתם ביחד איתם, תעלו כולכם לארץ ישראל! דעו לכם", אמר הרב, "לזוג תהיה הצלחה רבה בארץ ישראל".

וכך יצאו להם למסע יצחק ולאה יחד עם ההורים המודאגים אל עבר ארץ ישראל. לא נלאה אתכם בסיפורי הדרך, אולם נאמר שהם הגיעו בשלום והתיישבו בעיר הקודש ירושלים (איפה עוד אפשר היה לגור באותו זמן אם לא בירושלים?!).

לא היה מאושר כיצחק בהגיעו לארץ. הוא עבד כסתת ובזמן העבודה נהג לשיר ושירתו הייתה ערבה ונעימה לאוזן.

באחד הימים הזדמן למקום תייר אמריקאי. הוא התרשם מהקול היפה והנעים של יצחק והציע לסתת לנסוע לארה"ב ולשמש חזן (ציונות, ציונות אבל עד הפרנסה).

יצחק ארז את מיטלטליו ונסע יחד עם התייר. בארץ נותרה לאה עם שני ילדיהם הקטנים, ומדי חודש קיבלה סיוע כספי מיצחק, שהתחזן להנאת השומעים בארצות הברית.

לאה הייתה אישה נחושה, ועל אף הקשיים הרבים והדוחק והעוני בירושלים, המשיכה לחיות בצמצום וחסכה פרוטה לפרוטה. היא רכשה מגרשים רבים ובנתה בניינים, בין היתר חלק ניכר משכונת מזכרת משה בירושלים.

היא הצליחה מאוד, התעשרה, חיתנה ילדים, נכדים ונינים. היא האריכה ימים עם בעלה ונפטרה בגיל 99.

סבתא לאה (באבע לאה כמו שהיינו קוראים לה) היא הסבתא רבתא שלי, ועל הסיפורים האלו ועוד רבים אחרים גדלתי אני, דור שביעי בירושלים.

ירושלים זה שוק מחנה יהודה עם הריחות המיוחדים שלו והכותל המערבי אפוף הקדושה, זו שכונת טלביה על סמטאותיה המסתוריות ושערי חסד המופלאה על שלל הצדיקים המהלכים בה. ירושלים זו גם נחלאות על חצרותיה הצפופות והפלאפל שאין כמוהו בשכונת הבוכרים. ואיך אפשר לשכוח את קטמון ורחביה, תלפיות וגונן...

אנסה להביא לכם מעט מהאווירה, הריחות, החוכמה, החריפות, הבכי והצחוק של ירושלים.

רחל דביר
ירושלמית גאה

תודות

תודה מיוחדת למינה כהן על שכיוונה ודייקה את כתיבת הספר מתחילתו ועד סופו בהרבה הבנה וחוכמה.

תודה לחברתי, הדסה אפלדורף, שתרמה מידיעותיה וחלקה איתי את תובנותיה בקשר לספר.

תמיכתה של נורית פריד הייתה רבה לאין שיעור ועל כך אני מודה לה.

עמיחי ברהולץ, עורך תחום יהדות בידיעות ספרים, הביא איתו ידע ויכולת מקצועית יחד עם אינטואיציה וניסיון. תודה עמיחי על שהבאת את הספר לתוצר הסופי שלו.

תודה לד"ר מרדכי יושקובסקי על התמיכה והידע המקצועי שהיו לי לעזר רב.

תודה מיוחדת לנדב מן, שפרויקט שימור התמונות שלו תרם רבות למראה הסופי של הספר.

הלל - אתה מביא איתך רוח מיוחדת, חשיבה יצירתית והשראה. תודה על שותפות שהיא הרבה מעבר לכתיבה משותפת. יחד הבאנו את הספר למחוזות חדשים ומסקרנים.

תודה אחרונה וחשובה במיוחד לילדיי האהובים שהחיים איתם ולמענם הם חוויה יומיומית.

זכיתי בכם!

מאמע לשון

דער קאמף צווישן יידיש און עברית.

המאבק בין היידיש לעברית.

"ועידת צ'רנוביץ", שנקראה גם "ועידת הסופרים", התקיימה בשנת 1908. הוועידה התכנסה כדי לקבוע מי מהשפות תהא השפה הלאומית של העם היהודי - העברית או היידיש.

הדיון התפתח לוויכוח סוער שנקרא "ריב הלשונות".

גרינבוים (לימים, שר בממשלת ישראל) צידד בעד העברית ואמר:

"יידיש איז אַזוי ווי אַ דינסט־מיידל,

און עבֿרית איז אַזוי ווי אַ באַלעבאָסטע".

היידיש היא כמו השפחה,

והעברית היא כמו בעלת הבית.

ענה לו ז'יטלאווסקי

(ההוגה המרכזי של היידישיזם הרדיקלי):

"לעיתים, השפחה במטבח אהובה יותר מהגבירה בסלון".

יידיש רעדסאך, עברית רעטמען.

יידיש מתדברת, עברית מדברים.

(ח"נ ביאליק)

מה מכינים לשבת

ביתמונה, צילום: מיכה אבני

ייִדיש איז דאָך אַזוי שיין, ייִדיש איז ה"ים" מיט חן.

ייִדיש רעדן :

טאטעס און מאמעס, זיידעס באבעס.

אדרבה, פרובט, זאגט גוט שאבעס,

אין ״גויישע שפראך״.

היידיש מאוד יפה, יידיש היא ים מלא חן.

ביידיש מדברים:

אבות, אימהות, סבים וסבתות.

אדרבה, נסו לומר "שבת שלום" בשפה זרה.

פאָפאָגאי.

תוכי.

דודל היה תוכי מיוחד במינו.

הוא דיבר בשפות רבות.

דיברו איתו אנגלית ענה באנגלית, וכן בצרפתית ובגרמנית.

שאלו אותו: "יידיש אתה יודע?"

ענה: "עם אף כמו שלי, שלא אדע יידיש?!"

ייִדיש איבעראַל.

יידיש בכל מקום.

קדיה מולודובסקי, סופרת ומשוררת דגולה, זכתה בפרס והגיעה מארצות הברית לארץ לרגל האירוע.

בטקס שנערך לכבודה בירכה קדיה את הנוכחים ביידיש. בן גוריון קם וגער בה:

"אין כאן מקום ליידיש! עברית היא השפה היחידה בארץ ואין בלתה!"

קדיה נפגעה, הפסיקה את דבריה ושבה למקומה.

סופרי היידיש בארה"ב התקוממו נגד יחסו של בן גוריון ליידיש ולסופרת.

בן גוריון הכיר בטעותו וביקש מקדיה לזמן אותו לביתה בניו יורק למפגש פיוס עם סופרי היידיש.

הפגישה התקיימה על טהרת... היידיש.

הסופרים התפעלו מהיידיש העסיסית של בן גוריון.

אלע טעג גייען נישט אוועק אין איין טאָג.

כל הימים לא נגמרים ביום אחד.

את ההיסטוריה אפילו האלוקים לא יכול לשנות.

(‏שמעון פרס)