ריסט

פרולוג

השמש השוקעת צבעה את השמיים מעל תל אביב בגוון אדמדם זרחני, ושיוותה להם מראה של תערובת כימית רעילה המאיימת לצנוח ולהטביע את העיר על יושביה.
לאחר מפגש קרוב עם המוות, מסע חוצה יבשות וחודשים ארוכים של עבודת מעבדה מייגעת, הגיע אמיר סולומון לרגע האמת — הניסוי הראשון בבני אדם. הוא ישב במושב הנהג של טנדר טויוטה בחניון כורכר שומם, כשעל ברכיו מונח תרמיל גב בו ארז את הציוד שארגן בקפידה.
הוא רוקן את תכולת התרמיל על המושב לצידו, זיהה כל פריט ופריט וסימן וי במקום המתאים ברשימה בדף הנייר המקומט שאחז בידו. כשסיים, הוא סרק שוב את הרשימה המסומנת, וידא שוב שהכל שם והחזיר לתרמיל.
"הגיע הזמן לעשות את זה," אמיר מלמל לעצמו. הוא התניע את הטנדר, יצא מהחניון ונסע לאט עד שמצא חנייה פנויה שהשקיפה אל היעד שבחר. הוא יצא מהטנדר, תלה את התרמיל הכבד על הכתף, חבש כובע מצחייה אדום וסידר את תג הזיהוי שנשא את שמו ותמונתו על הכיס השמאלי העליון של האוברול שלבש. הוא נשם שתי נשימות עמוקות והחל לצעוד בנחישות במעלה הרחוב. למתבונן מן הצד הוא נראה כמו כל טכנאי מזגנים בדרך לביצוע עבודה.
פנסי הרחוב האירו את המדרכה באור צהבהב חולני. האוויר היה חסר תנועה, חם, לח וסמיך, ונישא בו ריח מעיק של עשן מכוניות. מרחוק נשמעו קולות עמומים של הלמות תופים, משרוקיות וצעקות. התושבים הוותיקים של שכונת נוה שאנן ארגנו באותו ערב הפגנה ברחוב לבנדה, מול החמארה של ג'ימי, פאב־מסעדה שהיה מקום המפגש המרכזי של האריתראים שהציפו את השכונה. ההפגנה נועדה למחות על תקיפה אכזרית של קשישה שאירעה בתחילת השבוע. דבר האירוע פורסם בעמוד הפייסבוק של ועד השכונה לפני כמה ימים, מה שהותיר לאמיר מספיק זמן לערוך סיור מקדים בשטח ולאתר את המיקום המיטבי לביצוע הניסוי בחסות ההפגנה.
אמיר התקדם במעלה הרחוב וחלף על פני חנויות ובתי מלאכה קטנים. גופו הוצף אדרנלין וליבו הלם בחוזקה ככל שהתקרב ליעד. כשעבר ליד בית דפוס קטן, הוא האט והתאים את צעדיו לקול השקשוק המונוטוני של מכונות הדפוס. הוא המשיך להתקדם ועבר על פני חנות נעליים, מוסך נעול ושתי חנויות בגדים.
הרעש מכיוון ההפגנה הלך וגבר. הבהובי פנסים כחולים ואדומים הבליחו מגגות ניידות המשטרה והאמבולנסים שהוצבו מול המפגינים, והאירו את קירות הקומות הגבוהות של בנייני הרחוב במיצג צבעוני פסיכדלי. אמיר האט כשהבחין במחסומי ברזל שהציבה המשטרה על מנת למנוע חיכוך בין המפגינים לבין יושבי הפאב. כיסאות הפלסטיק והשולחנות, שבדרך כלל מילאו את המדרכה מול החמארה, לא נראו כעת ודלת הכניסה הייתה סגורה כמעט לגמרי. חריץ האור שבקע מקצה הדלת היה העדות היחידה לכך שהמקום פועל וכנראה מלא.
פנס הרחוב שניצב מעל ראשו של אמיר היה שבור. הוא חמק בחסות החשכה אל תוך כניסה משותפת לשני בניינים. בקומת הקרקע של הבניין השמאלי היה חלקה האחורי של החמארה.
אמיר שלף מכיס האוברול כפפות עור ועטה אותן על ידיו, ואז הציץ מעלה לעבר גשרון ברזל צר וחלוד שחיבר בין הבניינים. הוא טיפס על שלד ברזל של סככת חנייה לאופנועים, ונעזר בצינור מים כדי להגיע למעלה. הוא צעד על הגשרון וחצה את התהום בין שני הבניינים, תוך שהוא נזהר לא ליפול ולסיים את הערב בצורה כואבת. כשהגיע לקיר החיצוני של החמארה, הוא התמקם על קורת בטון בולטת עליה היו מונחים בשורה שלושה מנועים של מזגני אוויר.
אמיר הביט לעבר המנוע האחרון שטרטר וחרק בקול והחל להתקדם לעברו. הוא אחז ביד אחת את הסורגים שהגנו על המנוע הראשון בשורה וניסה לעקוף אותו, אך רגלו השמאלית החליקה מקורת הבטון וגופו נשמט כלפי מטה. ברגע האחרון הוא לפת בידו את הסורג ובלם את נפילתו. הוא נותר תלוי כך למשך מספר שניות ואז התאושש, משך עצמו מעלה בשתי ידיים וטיפס בקושי רב בחזרה אל קורת הבטון. הוא התיישב, התנשם ופלט רצף קללות בלחישה ארוכה.
לאחר כמה דקות, אמיר הצליח להתגבר על הכאב והכריח את עצמו לקום ולהמשיך. הוא עקף את מנוע המזגן השני בצורה זהירה, והתמקם בעמידה שפופה מול המנוע האחרון, שפלט לעברו אוויר מהביל. מעל המנוע היה צוהר זכוכית מכוסה שכבה עבה של פיח. אמיר ניגב את הצוהר בתנועה סיבובית בעזרת הכפפה והציץ פנימה. מלצר נמוך קומה וזריז התרוצץ עם מגשים בין השולחנות ושירת את הסועדים.
אמיר הסיר את התרמיל מכתפו, פתח אותו ושלף מברג גדול, מצת סיגריות, מכשיר לפיזור אדים קרים ורימון עשן מאולתר. אחר־כך הוציא קופסת עץ, ופתח אותה בזהירות רבה, כאילו הייתה זו חבילה שעלולה להתפוצץ מול פניו. בין הספוגים שריפדו את פנים הקופסה הייתה מונחת מבחנת זכוכית מלאה בנוזל שקוף. אמיר הרים את המבחנה והחזיק אותה מול פניו.
שלום לכוכבת הערב, חשב לעצמו. הוא הוציא מהתרמיל מסכת הגנה עם מסנן כפול והרכיב על פניו. לאחר מכן פתח את מכסה מכשיר האדים, שלף את פקק הגומי מקצה המבחנה ושפך את הנוזל לתוך המכל. מכשיר האדים היה פתרון פשוט שאמיר מצא כדי להפוך את הנוזל לתרסיס הנישא באוויר. הוא היה גאה באלתור הזה, וחייך לעצמו בסיפוק. בקיר ממול היה תריס פלסטי ריבועי שכיסה פתח דרכו נשאב אוויר מבחוץ אל החלל הפנימי. הוא נטל מברג והחל לפרק מהתריס את הברגים.
לפתע נפתח החלון שמעליו בחריקה צורמנית, ומישהו שרבב את גופו החוצה והביט ישירות אליו. אמיר נבהל, קפא במקומו ולפת בחוזקה את המברג. האיש בחלון היה אפריקאי שדוף שפלג גופו העליון מלא קעקועים צבעוניים. הוא הביט באמיר בעיניים אדומות ולא הניד אף שריר בפניו או בגופו. מוחו של אמיר חזר לתפקד והוא שקל את החלופות שעמדו בפניו: להתעלם מהאיש ולהמשיך, או לסגת ולבטל את המבצע. אסור היה לו להסתכן בחשיפה שתשאיר עד ראייה למעשיו.
אמיר הרים את המסכה מפניו אל מצחו, הצביע בעזרת המברג על המנוע ואמר, "המזגן מקולקל," בניסיון להסביר את הימצאותו שם.
האיש בחלון הוסיף לעמוד ולבהות בו במבט חלול בלי להגיב לדברים. אמיר לא ידע אם האיש הבין את דבריו, או אם בכלל שמע אותו. הוא הבחין בעשן שזלג החוצה לכיוונו דרך החלון, כמו אדי קרח יבש. באפו עלה ריח של עשן סיגריות ומריחואנה. אמיר שקל לצעוק על האיש, או לנופף מולו במברג כדי להרתיע אותו, אך לפני שהספיק לפעול, האיש התנודד לאחור, סגר את החלון ונעלם.
מה עכשיו? אמיר שאל את עצמו. מצד אחד, האפריקאי ראה אותו ממרחק של פחות ממטר. מצד שני, הוא נראה שיכור לגמרי ותחת השפעת תערובת חומרים משני תודעה ומוחקי זיכרון. לאחר הרהור נוסף, הגיע למסקנה שהסיכון נמוך ושניתן להמשיך כמתוכנן. הוא החזיר את המסכה לפניו, הרים את רימון העשן, שהרכיב בעצמו מפחית משקה וחומר בעירה על פי סרטון הדרכה שמצא ביוטיוב, גלגל אותו בכף ידו והביט בו ארוכות. הרימון נועד לספק לו הסחה וחיפוי, אך הוא העדיף לא להשתמש בו אם לא יהיה חייב.
הוא התקדם על קורת הבטון עד לפינת הבניין, והציץ מעבר לקיר כדי לבדוק את השטח. הוא ראה קבוצת מפגינים שהניפו שלטים עם הסיסמאות 'צדק לדרום תל אביב', 'דם נשים אינו הפקר', ו'די לטרור המסתננים'. מולם עמדו חמישה שוטרים בגבם אליו, ונשענו בעצלתיים על מחסום ברזל. דלת החמארה נפתחה לפתע, וכמה אנשים עזבו את המקום. הם החליפו עם המפגינים מספר מילים, שהפכו מיד לצעקות ותנועות ידיים מאיימות. האווירה במקום התלהטה והשוטרים נאלצו להתערב כדי להשליט סדר. אמיר הביט במתרחש בסיפוק והכניס את רימון העשן לכיס האוברול.
בחסות המהומה חזר אמיר על עקבותיו והגיע אל מנוע המזגן. הוא החזיק את מפזר האדים מול פתח כניסת האוויר החשוף, לחץ על מתג ההפעלה והמתין בזמן שהאדים נפלטו ונשאבו במהירות אל תוך חלל החמארה. הוא הציץ בשעונו ורשם בזיכרונו את השעה המדויקת.
כעבור כשלוש דקות, כשבחוץ עדיין נמשכו העימותים, התרוקן כל החומר ממפזר האדים. אמיר כיבה את המכשיר, החזיר את התריס והבריג אותו למקומו. הוא הסיר את המסכה וארז את כל הציוד בתרמיל, ביצע סריקה קפדנית כדי לוודא שלא הותיר דבר בשטח ושב על עקבותיו. הוא חצה את הגשרון בין הבניינים, וירד דרך סככת האופנועים אל המדרכה. הוא הגיח אל הרחוב, הרכין את ראשו, הסתיר את פניו תחת מצחיית כובעו והתרחק מהמקום בהליכה מתונה.
כשהגיע אל טנדר הטויוטה, אמיר התיישב במושב הנהג, הניח את התרמיל לידו והסיר את הכפפות. הוא פתח לכדי חריץ את החלון, הפעיל את מצלמת הרכב שהייתה תלויה על המראה הקדמית, וכיוון אותה לקצה הרחוב, כך שכניסת החמארה נראתה בדיוק במרכז התמונה. הוא שלף מחברת ספירלה מתא הכפפות, דפדף לעמוד האחרון ורשם את שעת תחילת ריסוס החומר. הוא כיוון צלצול בשעון היד שלו לעוד שעתיים, נשען לאחור בכיסא, פלט אנחת רווחה ונתן למתח לעזוב את גופו. עיניו החלו להיעצם וראשו נשמט על משענת הכיסא.

* * *

ג'ימי עמד מאחורי הדלפק וסקר את קהל לקוחותיו. המקום היה צפוף מהרגיל בגלל ההפגנה שהתחוללה בחוץ, בעקבותיה נאלץ להכניס פנימה את הכיסאות והשולחנות.
ג'ימי היה אחד ממבקשי המקלט הסודנים הוותיקים בשכונה. הוא הגיע לישראל דרך מצרים כשהיה בן חמש־עשרה, לאחר שהתייתם מהוריו. בדרכו לישראל הוא עבר מסע ארוך, שהחל באוטובוס שלקח אותו מקסאלה בצפון סודן עד לחרטום הבירה, שם הצטרף לקבוצת גברים צעירים שחיפשו את עתידם במקום טוב יותר. הם הגיעו בטיסה לקהיר, נלקחו ברכבי שטח עד לקרבת הגבול עם ישראל, ובעזרת מבריחים בדואים חצו את הגבול בחסות לילה נטול ירח. חברי הקבוצה נתפסו בידי חיילי צה"ל כמעט מיד, ולאחר תשאול קצר נשלחו באוטובוס חדיש וממוזג היישר לדרום תל אביב.
השבועות הראשונים בישראל היו קשים עבור ג'ימי. הוא ישן על הדשא בגינת לוינסנקי, קיבל מעט אוכל ובגדים ישנים מחברי ארגוני סיוע, ובכל יום עמד בתור הארוך של מחפשי העבודה. תחילה עבד בסידור סחורה בסופרמרקט, אחר־כך שטף כלים במסעדה, היה מלצר במועדון נרגילות, ושימש כמוכר בדוכן בשוק. כשצבר מספיק כסף, עזב את הגינה ועבר לישון על מזרן מרופט בבניין ישן, רעוע ומלוכלך, בדירת חדר וחצי ברחוב נוה שאנן, יחד עם עשרה מבקשי מקלט נוספים.
עם הזמן למד ג'ימי מעט עברית ומצא עבודה קבועה בטברנה סודנית מאחורי התחנה המרכזית הישנה. הוא היה פועל חרוץ וסקרן, וניצל את הזמן כדי ללמוד כיצד מתנהלים הדברים. הוא הבין מיד שהבעיה הגדולה של הטברנה הייתה בסיס הלקוחות הקטן — בדרום תל אביב היו הרבה פחות סודנים מאשר אריתראים, והסודנים לא צרכו אלכוהול מסיבות דתיות.
במקביל לעבודתו, פקד ג'ימי את מקומות הבילוי של האריתראים בדרום העיר. הוא למד מעט תיגרינית ולאחר שהתרגל לטעם המר של הבירה שאהבו לשתות, עזב את הטברנה הסודנית, שכר מחסן קטן ברחוב לבנדה, ובעזרת הידע והקשרים שצבר הפך אותו לחמארה המשגשגת ביותר של קהילת האריתראים. הוא מכר שם פיצה זולה שאפה במקום, ובירה מקומית. את דירת החדר וחצי שחלק עם עשרה סודנים החליף בדירה שכורה ומרווחת בבניין מטופח, לא רחוק מהחמארה.
עם הזמן הצטבר בחשבון הבנק שלו סכום נכבד, והוא החל לתכנן את עתידו. התוכנית הגדולה הייתה לשוב לסודן, להקים חווה גדולה בקסאלה, להתחתן עם שתיים או שלוש נשים צעירות, ולתת לבני המשפחה המורחבת שלו לנהל את העבודה השוטפת עבורו תמורת שכר נאה, בזמן שהוא יתמסר לחיים הטובים.
המולת ההפגנה בחוץ הייתה בלתי נסבלת. ג'ימי פתח לכדי חרך את דלת הכניסה והביט החוצה. ברחוב עמדו כמה עשרות מפגינים שהרעישו בתופים ובמשרוקיות. למרות ההפרעה לעסק, הוא הבין לליבם. החיים המשותפים שנכפו על תושבי השכונה הוותיקים ומבקשי המקלט היו לא פשוטים. בעבר, כשהיה מעורב יותר, הוא ניסה לפעול למען דו־קיום ושיפור הקשר בין הזרים לישראלים. כעת ידע שבקרוב, אחרי שיחזור לסודן, זו תהיה משימה של מישהו אחר.
ג'ימי סגר את הדלת, חזר אל הדלפק וניגב מעליו כתם שמן. המזגן הישן לא הצליח להתגבר על החום הכבד והצפיפות הרבה. ג'ימי לקח את השלט רחוק, והוריד למינימום את הטמפרטורה. הוא עקף את הבר כדי לסייר בין הסועדים, עבר משולחן לשולחן וברך לשלום את הלקוחות הקבועים. מבטו נמשך לפתע לשולחן פינתי קטן, סביבו ישבו שני אנשים. אחד מהם, ישראלי חבר ארגון "זכות לפליט", אותו הכיר בשם יריב, שתה מים מבקבוק זכוכית שאחז בידו. מולו ישב נער צעיר, שנראה מבוהל, וזלל ברעבתנות משולשי פיצה בזה אחר זה.
ג'ימי ניגש לשולחן, הניח יד על כתפו של יריב ושאל, "מי האורח?"
יריב חייך וחשף טור שיניים צחורות וישרות כסרגל. "זה טספאי. הוא הגיע היום לישראל." הוא פנה אל הנער באנגלית ואמר, "תכיר, זה ג'ימי, הבוס הגדול."
הנער הניד בראשו לעבר ג'ימי, הסב את פניו וחזר לנגוס בפיצה.
"איך הוא נכנס לישראל?" ג'ימי שאל בפנים סקרניות.
"הוא חצה את הגדר מלבנון. החיילים תפסו אותו ליד קיבוץ אדמית. אחרי שווידאו שהוא לא מהחיזבאללה, הם קראו לנו. נסעתי לצפון בעצמי כדי להביא אותו לכאן."
ג'ימי פנה אל הנער. "בן כמה אתה?" הוא שאל בתיגרינית רצוצה.
"חמש־עשרה," הנער ענה בקול רועד ביישני ומפוחד.
ג'ימי חייך כדי להרגיע אותו ואמר, "גם אני הייתי בן חמש־עשרה כשהגעתי." הוא פנה אל יריב, הצביע על הנער ושאל, "יש לך סידור בשבילו?"
"אני עובד על זה," יריב ענה בקוצר רוח.
ג'ימי לא אהב את התשובה. הוא זכר שכשהגיע כנער לישראל, היו מי שניסו לנצל אותו. הוא ידע להגן על עצמו, אך הנער הזה נראה חלש ותמים.
"אני יכול להעסיק אותו כשוטף כלים והוא יוכל לישון כאן עד שיסתדר," ג'ימי אמר בקול קר.
"כרגע הוא בידיים טובות," אמר יריב. "אם אצטרך את עזרתך, אדבר איתך."
ג'ימי חרק את שיניו כה חזק, עד שחשש שייסדקו. לחייו האדימו מכעס והוא כיווץ את ידו הימנית לאגרוף, אך משהו הסיח לפתע את דעתו. אחד הסועדים קם ממקומו ואחז בגרונו. חבריו לשולחן קמו אחריו וניסו לדובב אותו ולטפוח על גבו, אך הוא צעד לאחור ברגליים כושלות, נפל לרצפה וגופו החל לפרפר ללא שליטה. בקצה השני של החדר מישהו קרס לפנים וראשו נחבט בעוצמה בשולחן.
ג'ימי הביט במתרחש ולא הבין מה רואות עיניו, כשאחד הסועדים החל להשתעל שיעול יבש, רץ לעבר הדלת, פתח אותה, אך התמוטט לפני שהספיק לצאת. הוא עצמו חש מחנק בגרונו, פתח את הכפתור העליון של חולצתו והרגיש כאב חד בחזה. הוא ניסה לעזור למישהו שזחל לעברו והושיט אליו יד נואשת, אך רגליו כשלו והוא התיישב על הרצפה בחוסר אונים. כשהביט סביב ראה את לקוחותיו הנאמנים שרועים על השולחנות, או שוכבים על הרצפה, למעט שניים שעמדו בפינת החדר בלי לזוז וצפו באימה במתרחש — יריב וטספאי.
ג'ימי ניסה לקרוא להם, אך לא הצליח להפיק שום קול מגרונו. הוא הספיק לראות אותם בורחים בריצה מהמקום, לפני שעפעפיו הפכו כבדים וכיסו את עיניו. המחסור בחמצן הכניס אותו למצב של אופוריה והוא החל לצחקק ללא שליטה. מחשבתו נדדה אל האחוזה הגדולה שחלם לבנות בסודן. הוא דמיין עצמו עולה במדרגות השיש לקומה השנייה, נכנס לחדר השינה, פושט את חלוק המשי מעל גופו, ונכנס למיטה הרחבה, בין שתי נשותיו הצעירות. המחשבה באה ואז הלכה, והתחלפה בריק וחושך מוחלט.

* * *

אמיר הקיץ בבהלה למשמע צעקות וסירנות של אמבולנסים ואופנועים של עזר מציון. הוא התיישר במושב הנהג ושפשף את עיניו. מבעד לשמשה הקדמית ראה שוטרים ואזרחים גוררים אנשים מחוסרי הכרה אל מחוץ לחמארה, ומניחים אותם על המדרכה. הוא הביט בשעונו ולא האמין. עברה פחות משעה מאז שריסס את החומר לתוך החמארה.
"לא יכול להיות," אמיר צעק וחבט בהגה. למרות חישוביו הדקדקניים והניסויים המקדימים שערך, החומר פעל מהר יותר ובצורה אגרסיבית יותר מכפי שאמור היה לפעול. הוא הליט את פניו בידיו וניסה להבין היכן שגה, אך התקשה להתרכז. שני דברים היו ברורים לו: הוא חייב להסתלק מהמקום לפני שהרחוב ייחסם, ועליו לחזור למעבדה ולגלות מה השתבש. הזמן פעל לרעתו. הוא היה חייב למצוא את מקור הבעיה, לבצע את התיקונים הנדרשים, למצוא יעד אחר ולבצע שוב את הניסוי.
לפני כל הישג גדול יש כישלון גדול, אמיר חשב בניסיון לעודד את עצמו. הוא הסיר את תג הזיהוי מהאוברול והביט בו. פני הדמות שנשקפה אליו מן התמונה היו רציניים להחריד. הוא קרא בקול רם את השם שהיה מודפס באותיות גדולות מתחת לתמונה בה נראו פניו — "אמיר סולומון".
השם התגלגל והחליק בטבעיות על לשונו, אף על פי שזה לא היה שמו האמיתי.

1.

ירון תדהר קירב את עינו אל סורק הרשתית שניצב לצד דלת הכניסה למעבדה BL-4, המעבדה הביולוגית ברמת בטיחות ארבע היחידה מסוגה במזרח התיכון, ששכנה בקומה התחתונה בבניין המעבדות המרכזי במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. הוא המתין עד ששמע את צליל הזמזום, דחף את הדלת ונכנס אל תוך המתחם המאובטח.
ניסויי המעבדה היו החלק האהוב עליו בעבודתו, בפרט הניסויים במעבדה הזו, שבה נבדקו הפתוגנים המסוכנים ביותר שנחקרו במכון — וירוסים וחיידקים שעבורם לא היו חיסונים, תרופות או טיפולים כלשהם — ולכן העבודה איתם דרשה אמצעי זהירות מחמירים. פרוטוקול הכניסה והיציאה מהמעבדה היה דקדקני ומייגע, והחוקרים ביצעו את העבודה כשהם נתונים בתוך חליפות מסורבלות של לחץ אוויר חיובי.
ירון היה מנהל פרויקט רומח, במסגרתו נדרש המכון הביולוגי לפתח אמצעי נשק עבור יחידת כידון של המוסד. הנשק נועד לשימוש במבצע חיסול של בכיר בחיזבאללה, שהיה אחראי על רכש הציוד המתקדם של ארגון הטרור, וניהל מפקדה לוגיסטית חשאית ומסועפת בכל רחבי אירופה.
הדרישות של לוחמי כידון נראו בלתי אפשריות למימוש. הם ביקשו אמצעי שניתן יהיה להחדיר אל חפציו האישיים או למזון של היעד, מבלי שיהיה צורך ליצור איתו מגע ישיר, ומבלי שהאמצעי יתגלה בגופו גם לאחר מעשה. הם דרשו שבדיקות מעבדה של החומר לא יובילו להפללת הלוחמים במקרה שאלה יילכדו לפני המבצע או אחריו.
בדיונים המוקדמים שנערכו לפני התנעת הפרויקט, ירון העלה הצעה להשתמש בשיטה חדשנית שפיתח הצוות בראשו עמד, במסגרתה הוחדר רעלן כימי לתוך חיידקים, שבמצב רגיל לא היוו סכנה, אך מרגע שחדרו לגוף האדם, נוגדני מערכת החיסון פירקו את החיידקים ושחררו מתוכם את הרעלן שביצע את פעולתו הקטלנית. לאחר ניסוי מקדים להוכחת היתכנות ראשונית, הפרויקט קיבל אור ירוק ממנהל המכון, ובאופן טבעי ירון נבחר להוביל את פיתוחו.
מה שנראה על הנייר קל ופשוט לביצוע, נתקל בקשיים משמעותיים בשלבי היישום. הבעיה העיקרית הייתה שהרעלן, שפותח במחלקה הכימית של המכון, התברר כבלתי יציב. ואם לא די בכך, תהליך הפיתוח של הנסיוב, שאמור היה לנטרל את השפעתו, היה צפוי להימשך עד לסיום הפרויקט כולו, כך שלא הייתה דרך לנטרל את הרעלן במקרה של חשיפה לחומר.
המשך הניסויים במעבדת BL-4, הביא לכך שהפרויקט צבר איחור של שלושה חודשים. חלון ההזדמנויות המבצעי לביצוע החיסול הלך ונסגר, והלחץ שהופעל מהמוסד על המכון הביולוגי הפך כבד מיום ליום. לכל המעורבים בפרויקט היה ברור שאם הפיתוח לא יסתיים בתוך שבועיים, אנשי המוסד יאלצו לעבור לתוכנית חלופית, הרבה פחות אלגנטית והרבה יותר מסוכנת, או שמבצע החיסול יבוטל.
ירון לא רצה להיות אחראי לכישלון, או חלילה לסיכון חיי הלוחמים, ובוודאי שלא רצה לשאת באשמה להרס יחסי העבודה השבריריים בין המכון הביולוגי לבין המוסד, ובכך להעמיד בסכנה נתח משמעותי מתקציב המכון העתידי. הוא עבר לעבוד סביב השעון, במטרה להשלים את הניסויים הנדרשים ולסיים את הפיתוח בזמן. הניסוי שהיה צפוי להתבצע הבוקר, אמור היה לסיים את שלב עבודת המעבדה, ומה שנותר לעשות בהמשך היה לייצר כמות נדרשת של חומר לצורך מסירה מבצעית.
בחדר הכניסה פגש ירון את אחראית המעבדה. "בוקר טוב," הוא אמר וחייך אליה בלבביות. "איילת הגיעה?"
איילת שפירא הייתה ראש צוות במחלקה לכימיה אנליטית. היא הייתה יד ימינו בפרויקט ושותפתו הקבועה לעבודת המעבדה וביצוע הניסויים.
"עדיין לא," ענתה האחראית וקמטה את מצחה. "שניכם מאחרים היום."
"מוזר," אמר ירון. "היא לא הודיעה לי כלום, וגם לא ענתה להודעות שלי הבוקר."
"אנסה למצוא אותה. אולי מישהו בצוות שלה יודע איפה היא."
לפי כללי הבטיחות, אסור היה לעבוד לבד במעבדה. אם איילת לא תגיע בקרוב, ירון יאלץ לבטל את הניסוי, אך זה לא בא בחשבון מבחינתו בהינתן לוח הזמנים הצפוף. הוא החליט להתחיל בתהליך הכניסה למעבדה.
"אם איילת לא יכולה להגיע, תמצאו מישהו אחר," ירון אמר ונכנס אל חדר ההלבשה הראשי, שם הסיר מידיו את השעון ואת טבעת הנישואין, הוריד מהחולצה את תג העובד, פשט את בגדיו, חלץ את נעליו, והכניס הכל לארונית. הוא לבש סרבל מעבדה חד־פעמי מבד כחול דק, עטה על כפות ידיו כפפות גומי, נעל על גרביו ערדליים חד־פעמיים, והידק את הערדליים ואת הכפפות לקצות הסרבל בעזרת סרט הדבקה שליפף מספר פעמים.
לאחר שסיים להתלבש, עבר ירון מחדר ההלבשה דרך חדר המקלחות — אליו היה צפוי לחזור גם ביציאה מהמעבדה — ומשם אל חדר ההלבשה החם, בו היו תלויות על קולבים לאורך הקיר חליפות לחץ אוויר חיובי בצבע צהוב, שנראו כמו חליפות חלל, עם מגפיים וכפפות גומי מובנים בקצותיהן ומגן ראש שקוף בחלקן העליון.
ירון עצר לרגע. תחושה רעה ובלתי מוסברת אחזה בו. הוא ניער את ראשו כדי להדחיק את המחשבה המעיקה, הסיר חליפה מהקולב, הניח על הרצפה, הידק את הרוכסנים, חיבר אותה לאחד מצינורות לחץ האוויר המסולסלים שהשתלשלו מהתקרה, וצפה בסבלנות בחליפה מתנפחת לאיטה. הוא התכופף, ניתק את צינור האוויר, לחץ על החליפה מכל צדדיה ומשך בכפפות ובמגפיים כדי לוודא שאין דליפת אוויר. הוא הקשיב בניסיון לאתר רחש כלשהו, ולשמחתו לא שמע דבר. החליפה הייתה אטומה ושלמה.
"סליחה על האיחור," אמר גבר צעיר וחייכן שנכנס לחדר ההלבשה החם, והיה לבוש בסרבל, כפפות וערדליים חד־פעמיים, בדיוק כמו ירון. "מתי מתחילים?"
ירון שמט את החליפה ונעמד. הוא הניח את ידיו על מותניו וכופף את ראשו. "אתה לא הכימאי החדש מהצוות של איילת?" הוא שאל.
"נכון, אני אלדד. אלדד עירון." הוא הושיט לירון יד עטויה כפפה.
"איפה איילת?" ירון הביט לעבר הדלת.
"היא לא מגיעה היום."
"מה? היא לא הודיעה לי כלום."
"אני אשם." אלדד הניח את כף ידו על חזהו. "היא התקשרה אליי בלילה מבית חולים וביקשה שאחליף אותה ושאודיע לך, אבל עם כל הלחץ וההכנות פשוט שכחתי מזה."
"בית חולים? היא בסדר?"
"היא נשמעה בסדר. היא לא נידבה מידע, אז לא שאלתי. אתה מכיר אותה, היא אדם מאוד פרטי." הוא הצביע על חזהו והוסיף, "אבל היי, לא קרה כלום. אני כאן ואני מוכן. אפשר להתחיל."
"רק רגע," ירון קטע אותו והחל להתרגז. הקופצנות ושטף הדיבור הבלתי פוסק של אלדד היו בלתי נסבלים בעיניו. "יש לך בכלל ניסיון בעבודה במעבדת BL-4?"
"אם לא היה לי ניסיון, נראה לך שאיילת הייתה מבקשת ממני שאחליף אותה? אל תדאג, עברתי את ההכשרה בהצטיינות, ואפילו צברתי כמה שעות במעבדה."
"כמה שעות?" ירון חזר על המילים וחש שפניו מאדימות. לפני שהספיק לומר משהו נוסף, אלדד הסיר חליפה מהקולב והחל לנפח אותה. ירון התבונן בו ובחן את צעדיו. לאחר שראה שאלדד בדק את החליפה בצורה יסודית על פי הנהלים, הוא נרגע מעט. "אתה יודע מה אנחנו עושים פה היום?" הוא שאל.
פניו של אלדד הביעו עלבון. "אני חלק מצוות הפרויקט, ועובד עם איילת על הנסיוב שמנטרל את הרעלן. חוץ מזה, קיבלתי את מפרט הניסוי במייל ועברתי עליו כל הלילה. תן לי קצת קרדיט."
"אוקיי, ספר לי מה הבנת."
"מה זה, מבחן?" אלדד נעמד מול ירון והניח את ידיו על מותניו.
ירון משך בכתפיו. "קרא לזה איך שאתה רוצה. אתה לא נכנס איתי למעבדה בלי שאהיה בטוח שאתה מבין מה אנחנו עושים."
אלדד פסע צעד אחד לאחור ומילא את ריאותיו באוויר. "פרויקט רומח," הוא החל לדקלם, "נשק משולב כימי־ביולוגי שמבוסס על נגזרת של פנטניל שמוחדר למיקרואורגניזם אינרטי ובמקרה שלנו מוטציה של בקטריית לקטובציליוס המוחדרת לגוף המטרה דרך מערכת העיכול, הדם או הנשימה. הנשק מעורר תגובה חיסונית של תאי טי שתוקפים ומפרקים את הבקטריה ומשחררים את הרעלן למחזור הדם במינון קטלני." אלדד סיים לדבר ונראה מאוד מרוצה מעצמו.
ירון הנהן. "במקום לדקלם את החומר, יכולת פשוט להגיד שהחדרנו רעלן לחיידקים, וכשמערכת החיסון משמידה אותם הרעלן משתחרר ומחסל את היעד."
"אם כבר מדברים על זה, יש משהו שלא הבנתי. בשביל מה התסבוכת הזאת? למה לא ישר להזריק את הרעלן וזהו?"
"זה לקח מניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל. מאז, העדיפות העליונה של יחידת כידון היא לא ליצור מגע ישיר עם היעד אם לא חייבים. את החומר הזה אפשר להכניס לאוכל, או למרוח על חפצים אישיים, כמו מברשת שיניים. זה יותר בטוח ללוחמים, כי גם אם החומר ייתפס על ידי המודיעין המסכל במדינת היעד, הם לא יצליחו לאתר את הרעלן בבדיקות מעבדה. הם ימצאו סתם חיידקים מצויים."
אלדד הנהן בראשו בהבנה.
"אבל עדיין לא ענית על השאלה המקורית שלי," אמר ירון. "אתה מבין מה אנחנו בודקים כאן היום?"
"בודקים את ההשפעה של מערכת חיסון מוחלשת על הרעלן."
"נכון. עד עכשיו ביצענו ניסויים רק בחיות מעבדה בריאות, והכל עבד יפה. אבל יש אנשים שלוקחים תרופות שמחלישות את מערכת החיסון, ולא תמיד אפשר לדעת את זה מראש לפני מבצע סיכול. לכן חייבים לבדוק את השפעת החומר גם על אנשים כאלה."
"אז עברתי את המבחן?" שאל אלדד בקוצר רוח.
"עברת, אבל שים לב — אני מוביל את הניסוי. אתה צריך להיות קשוב ולמלא הוראות, ברור?" ירון הקשיח את מבטו. "קדימה, בוא נלבש חליפות."
ירון הוריד מהמדף מכשיר קשר, הכניס לכיס הסרבל, הרכיב אוזנייה, סידר את המיקרופון מול פיו והפעיל את המתג במכשיר. "בדיקת קשר."
"נשמע היטב," ענתה אחראית המעבדה. "אני רואה שאתם ממשיכים לבזבז זמן. הארנבים מוכנים ומורדמים, אבל אם תמשיכו להתעכב תצטרכו לחדש את ההרדמה."
"אנחנו תכף נכנסים," ענה ירון. הוא הרים את חליפת ההגנה מהרצפה, פתח את הרוכסן האלכסוני לכל אורכה, התיישב על דרגש והשחיל את רגליו לתוך מכנסי החליפה. אחר־כך נעמד, הכניס את ידיו אל תוך השרוולים, חיבר את צינור לחץ האוויר אל המחבר המתאים בחליפה וסגר את הרוכסן בקפידה. הוא שמע את השריקה המוכרת של האוויר שהחל לזרום בחליפה, ביצע בדיקת אטימות נוספת, הרים והוריד את ידיו, ולבסוף סימן לאלדד לגשת ולבדוק אותו. לאחר שאלדד סימן לו באגודלו שהכל תקין, ירון הורה לו להפעיל את מכשיר הקשר. "אני נכנס ראשון," הוא אמר למיקרופון.
אלדד לבש את החליפה, וירון עזר לו לבדוק שהיא אטומה. הוא ניתק את צינור לחץ האוויר מהחליפה שלו, ופנה אל הדלת הכפולה שחצצה בין חדר ההלבשה החם לבין המעבדה.
ירון נעמד מול הדלת ולחץ על כפתור ירוק שהפעיל תהליך חיטוי כימי בתוך התא בין שתי הדלתות. הוא משך ידית ברזל, פתח את הדלת הראשונה, נכנס אל חלל התא, סגר מאחוריו את הדלת והמתין עד שהאור האדום בתקרה התחלף בירוק. הוא פתח את הדלת הפנימית, נכנס אל המעבדה ומיהר לחבר את החליפה לצינור אוויר.
במרכז החדר, על שולחן העבודה הראשי, שכבו שלושה ארנבים, שלכל אחד מהם חובר צינור הזנה פלסטי שקוף דרך הנחיריים. מעליהם היו מסכים שהציגו את הדופק, קצב הנשימה וחום הגוף, וטבלה עם תוצאות בדיקות דם שנלקחו מהם ביממה האחרונה.
ירון ניגש למחשב שהיה על שולחן העבודה ופתח את מסמך מהלך הניסוי. הוא ניגש למקרר שמימין לשולחן, ושלף ממנו מבחנה מלאה נוזל חסר צבע. "שיהיה לנו בהצלחה," לחש אליה כמו גנן שמדבר אל פרחיו כדי לזרז את צמיחתם. הוא פתח את אחת ממגירות השולחן, הוציא שלושה מזרקים ומילא בחומר ששאב מהמבחנה בעזרת פיפטה.
דלת המעבדה נפתחה. אלדד נכנס פנימה בהליכה מגושמת שהזכירה לירון פינגווין, וחיבר את החליפה לצינור לחץ אוויר.
"מתחילים," אמר ירון. "ארנב מספר אחת יהיה קבוצת הביקורת שלנו. זה ארנב עם מערכת חיסונית נורמלית. לארנב מספר שתיים יש מערכת חיסונית קצת מוחלשת, וארנב מספר שלוש הוא בעל מערכת חיסונית מוחלשת מאוד, כמעט לא קיימת."
"הבנתי. מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"תרשום על המחשב את השעה, ואת המדדים שאקח."
אלדד התיישב מול המחשב, והחל להקליד על לוח המקשים.
"אני מתחיל להחדיר את החומר לצינור ההזנה של ארנב מספר אחת," אמר ירון. "תרשום את השעה."
ירון חזר על הפעולה עבור שני הארנבים הנוספים, ולאחר שסיים מיקד את מבטו במסכים כדי לבדוק את מצבם. אלדד ישב מול מסך המחשב והיה שקט בניגוד להרגלו.
כעבור שעה ארוכה נשמע לפתע צפצוף מכיוון המוניטור של ארנב מספר אחת. "הנה זה מתחיל," אמר ירון, "תרשום את השעה."
"עברו חמישים ושבע דקות מאז ההחדרה של החומר."
"זה בתחום הזמן שלוקח לתאי הטי להגיב. בשלב הזה הפנטניל התחיל להשתחרר במחזור הדם של ארנב מספר אחת." ירון הצביע לעבר המסך והוסיף, "שים לב, קצב הנשימה ירד והדופק לא סדיר."
"רשמתי הכל. יש שינוי אצל ארנבים שתיים ושלוש?"
"עדיין לא." ירון חזר להביט במדדים של ארנב מספר אחת. הוא הבחין שהדופק והנשימה שלו נעצרו. "ארנב מספר אחת מת. אתה זוכר מה צריך לעשות עכשיו?"
"לוקחים דגימות דם."
"נכון, ואחר־כך צריך לזרוק את הפגר יחד עם כל הצינוריות והאלקטרודות שמחוברות אליו לאוטוקלב." ירון הצביע על תא העיקור בקיטור בלחץ גבוה, ששימש לביצוע סטריליזציה לחומרים וציוד לפני השמדה.
"אני על זה." אלדד קם והוציא מזרק מהארון. הוא ניגש לארנב המת, נעץ את המחט בעורק בבסיס האוזן, ומשך את הבוכנה עד שהמזרק התמלא בדם כהה. לאחר שסיים, השליך את המחט לפח לפסולת ביולוגית.
"שים לב, ארנב שתיים מתחיל להוריד דופק," אמר ירון. "זה בדיוק מה שקיווינו שיקרה. אקח ממנו דגימת דם כשזה יסתיים."
לאחר שירון סיים לבצע את הבדיקות, הוא פינה את גופת הארנב לאוטוקלב וניגש לבדוק את המוניטור של ארנב מספר שלוש. "תרשום, אין תגובה אצל ארנב מספר שלוש."
"רשמתי. זה אומר שסיימנו, נכון?" אלדד נשמע חסר סבלנות.
"לפי התכנון המקורי, אבל אני רוצה לנסות משהו אחר. בוא נזריק לו עוד מנה ונראה אם יש תגובה."
ירון פנה לעבר המקרר, כדי למלא מזרק נוסף, אך עצר בבת אחת באמצע הדרך, כאילו נתקל בקיר בלתי נראה. הוא נתקף שוב באותה הרגשה משונה שחש בכניסה למעבדה. הוא הסב את מבטו לאלדד, ומסיבה בלתי מובנת ידע בדיוק מה הוא עמד לומר.
"תן לי לעשות את זה," אמר אלדד. "נמאס לי לרשום."
ירון רצה לעצור בעדו, אך המילים לא יצאו מפיו. הוא הביט כצופה מהצד בזמן שאלדד צעד לעבר המקרר ופתח אותו. הוא יפיל את זה, ירון חשב כשראה את אלדד אוחז בידו במבחנה.
אלדד שאב נוזל מהמבחנה בעזרת פיפטה, שפך לתוך כלי זכוכית שטוח ושאב את החומר בעזרת מזרק. לאחר שהניח את המזרק בצד, הוא פנה להחזיר את המבחנה למקרר ובדיוק כפי שירון חזה — או ידע — זה קרה. רגלו של אלדד החליקה, הוא מעד לאחור, נפל על ישבנו, התגלגל על הגב וראשו נחבט ברצפה. המבחנה נשמטה מידו, התרסקה על הרצפה, הזכוכית התפזרה לכל עבר והחומר נשפך.
"מה עשית?" זעק ירון, אחרי שקולו שב אליו.
אלדד לא ענה. הוא שכב ללא תזוזה. ירון זינק לעברו, התכופף, אחז בחליפתו ומשך, אך לא הצליח להרים אותו. הוא טלטל את אלדד בחוזקה מצד לצד בניסיון להעיר אותו. "אלדד, אתה שומע אותי?" ירון שאל דרך מכשיר הקשר והמשיך לנער אותו.
אלדד פקח בבת אחת את עיניו ונראה מבולבל. הוא התיישב לאט, אחז באחת מרגלי שולחן העבודה כדי לייצב את עצמו, הביט בירון בבהלה וסקר במבטו את רצפת המעבדה שעליה היו מפוזרים רסיסי זכוכית.
"אני אנקה את זה," אמר אלדד בקול חלש.
"חכה. אל תזוז," הורה ירון. הוא הקיף אותו ובחן בדקדקנות את חליפתו. "החליפה שלך נראית תקינה, למזלך."
"חברים, מה קורה שם?" נשמע קולה של אחראית המעבדה.
"שום דבר. נשפך כאן משהו, אבל אנחנו מסתדרים," ענה ירון. הדבר האחרון שרצה היה לעצור את הניסוי ולהמתין לאנשים נוספים שיכנסו למעבדה.
"אני מתחיל לנקות," אמר אלדד.
"אל תיגע בכלום! שב בצד!" הורה לו ירון בקול מלא כעס.
אלדד השתתק והתכנס בעצמו. הוא סובב את גבו לירון והלך אל קצה המעבדה, כשהוא מקפיד לעבור מסביב לשלולית ולשברי הזכוכית. הוא התיישב על אחד הכיסאות והרכין את ראשו.
ירון לקח את המזרק שאלדד הכין, והזריק מנה נוספת של החומר אל צינורית ההזנה של ארנב מספר שלוש. "ידעתי שאסור לי להכניס אותך לכאן," הוא אמר בקול רם והוציא מתוך ארון השירות מברשת וכף מתכתית, התכופף והחל לאסוף את שברי הזכוכית. כשסיים, ייבש את הרצפה בעזרת מגבות נייר, וזרק הכל לתוך שקית שהכניס לאוטוקלב. הוא שפך חומר חיטוי על הרצפה והמתין שיתנדף. הוא עשה הכל בזהירות ובאיטיות המתבקשת. עם סיום מלאכת הניקוי, ירון ניגש לבחון את המסך מעל ארנב שלוש. הארנב היה מת. "זה עבד," הוא אמר ללא התלהבות. "לפחות זה."
"מה עבד?" אלדד הרים את ראשו והביט לעברו.
"המנה השנייה עשתה את העבודה." ירון חש שדיבורו הפך כבד. הוא נשען בכבדות על השולחן והרכין את ראשו.
אלדד קם מהכיסא וניגש אליו. "היי, אתה בסדר?"
ירון לא ענה. הוא יישר את גבו וניסה להמשיך בעבודה. הוא לקח מזרק ריק במטרה לשאוב דם מאוזנו של הארנב, אך לא הצליח לבצע זאת. ראייתו היטשטשה והוא חש מחנק. "משהו לא בסדר," הוא לחש. רגליו כשלו והוא קרס לרצפה. הוא חש כאילו שחה בתוך ענן ערפל סמיך, אך היה מודע למתרחש והבין שאלה סימפטומים של חשיפה לפנטניל. הוא לא הבין מדוע, הרי לבש חליפת הגנה.
החליפה, הוא חשב ובחן אותה. לחץ האוויר היה תקין, וזרם האוויר הנכנס נשמע רגיל. ירון לא הצליח להבין מה השתבש.
"רגל ימין, מתחת לברך," קרא אלדד בקול נרגש.
ירון סובב את ראשו והביט מטה אל רגלו. שבר זכוכית גדול היה תקוע בין הקצה העליון של מגף החליפה לבין הברך.
"תביא מלקחיים," ירון אמר בקול חלוש ורועד.
אלדד רץ אל אחד הארונות, חזר עם זוג מלקחיים ורכן לצד ירון. הוא שלף את שבר הזכוכית, שהיה ארוך כפגיון.
ירון חש צריבה בשריר השוק של רגל ימין. הוא הביט בשבר הזכוכית וראה שחלקו התחתון מרוח בדם. הכאב התפשט בכל גופו והוא הבין מיד שהוא נמצא בסכנת חיים ממשית. הוא ניסה לחשוב מה צריך לעשות, אך צלילות מחשבתו באה והלכה. הוא לא הצליח לארגן את מחשבותיו.
"ירון נפגע," צעק אלדד למיקרופון. "צריך פינוי! אנחנו יוצאים!"
"עצור!" צעקה אחראית המעבדה. "אי אפשר לצאת ככה." הלחץ ניכר בקולה. "חייבים לבודד אותו, ואתה חייב לעבור נוהל יציאה."
"הנסיוב," ירון לחש. הלחץ בחזהו התגבר וגופו רעד בחוזקה.
"אבל יש רק גרסה ניסיונית עם תופעות לוואי קשות," אמר אלדד.
ירון ניסה לשמור על קשר עם המתרחש סביבו, ולא הצליח להבין מה אלדד אומר, ומדוע התווכח איתו במקום לעזור לו.
"תכניס אותו מיד לאלונקה מבודדת," נשמע קולה של אחראית המעבדה. "הזעקתי אמבולנס שיפנה אותו לאסף הרופא."
"הוא מבקש נסיוב," אמר אלדד. "יש לנו גרסת בטא."
"מה פתאום? זה לא הזמן לניסויים. יטפלו בו בבית החולים."
"זה יהיה מאוחר מדי. הוא לא יגיע לשם חי. קשרי אותי עם הצוות שלי. אבקש ממישהו שיקפיץ את הנסיוב למעבדה."
ירון שכב על הרצפה וראה את החדר סובב סביבו במערבולת מטושטשת. המציאות הפכה לאוסף של תמונות וצלילים קטועים. הוא ניסה לעקוב אחר הוויכוח שנמשך בעוז בין אלדד לבין אחראית המעבדה, אך המילים התערבבו בראשו ולא היה בהן היגיון. הוא ראה את אלדד פותח אלונקה עם תא פלסטי שקוף מעליה, ואיבד את הכרתו למשך פרק זמן לא ידוע.
כשפקח את עיניו, ירון ראה את אלדד מתקרב אליו עם מזרק. הוא חש דקירה בכתפו והרגיש גל חום שהתפשט לאורך זרועו, ומשם אל חזהו, בטנו ורגליו. קצב ליבו גבר וחום גופו טיפס בחדות. הוא התפתל מצד לצד וזעק זעקה גרונית עמוקה וארוכה עד שרוקן את כל האוויר מריאותיו. תוך כדי הצעקה, התפוגגה המעבדה, כאילו שהתפרקה לפיקסלים מהם הייתה מורכבת, והוא מצא עצמו בחדר חשוך.
ירון התיישב, נשם נשימה ארוכה ועמוקה כמו צוללן שעלה ממעמקי הים אל האוויר הפתוח, ופקח בבת אחת את עיניו.
הוא היה בבית, במיטה שלו.
"שוב הסיוט הזה?" שאלה נעמה אשתו, ששכבה לצידו. "מה יהיה? מתי זה יגמר?" והוסיפה בקול מלא ייאוש, "עברו כבר חמש שנים מאז התאונה."