לראות את הים

קירה, קיימברידג', לונדון

רק ביום השנה הראשון למות אימה של קירה מאיירס אמר לה אביה בפעם הראשונה שהוא אוהב אותה. הם עמדו צמודים זה לזה מול תמונתה של אימה בסלון רחב הידיים בקומה הראשונה של ביתם בליטל וניס שבלונדון, אבל זה לא שינה את היחס של קירה לאביה. מבחינתה, הביטוי "מוטב מאוחר מלעולם לא" שיקף צורך של בני אדם לשנות את הרגשתם הרעה בנוגע למשהו שלא עשו בזמן היחיד החשוב, ולא איזו אמת. לא היה בכוחה של האמירה הזו של אביה להשכיח ממנה איך חיכתה לו שעה וחצי כשהייתה בת שלוש עשרה מחוץ לווייט הארט ליין, האצטדיון של קבוצת הכדורגל האהובה עליה טוטנהם, כדי שיאסוף אותה כפי שקבעו. לא היה בכוחה להשכיח ממנה את בכייה למראה עשרות אלפי האוהדים העוזבים זה אחר זה את סביבת האצטדיון, ואיך נשארה שם לבדה, רטובה עד לשד עצמותיה. עכשיו, בעודה משחזרת מול תמונתה של אימה את קולו הרפה של אביה אומר לה "אני אוהב אותך," חשבה על היום ששכבה בו חולה בשפעת בדירתה, ובמקום להביא לה את התרופות מבית המרקחת כפי שביקשה ממנו, הוא נסע לבלות עם חברים בפאב בשורדיץ'.
היא פנתה לעלות לחדרה שבקומה השנייה בבית הוריה ותהתה אם טעתה כשהייתה סלחנית כלפיו, כשבחרה להניח שהוא פשוט אדם פזור נפש. אחרי שהפכה בשאלה הזו שוב ושוב הגיעה למסקנה שלמרות פיזור נפשו היה עליו להשקיע יותר בקשריו איתה, ואם לא עשה זאת, זה לא בגלל חוסר יכולת או עצלנות או משום שהוא כבול למבנהו הנפשי, אלא כיוון שלא אהב אותה מספיק. עכשיו, חשבה, הוא מגלה כלפיה יחס חם יותר רק משום שאחותה נמצאת בברזיל עם חברותיה.
מאז ילדותה הרגישה שהוא מבכר את אחותה הצעירה רוז על פניה, וכאשר בגרה היו לה כל מיני השערות על ההעדפה הזו. היא חשבה למשל שאחותה נוטה לרַצות אותו ולהסכים עם עמדותיו בכל מיני נושאים, ואילו היא תמיד העירה לו עליהן ולא פעם אף הצביעה על כשלים לוגיים שמצאה בהן; או שאחותה הייתה מציעה לא פעם להכין לו כוס קפה או משהו לאכול, ואילו היא כמעט אף פעם לא עשתה זאת; או אולי פשוט רוז הייתה יפה בעיניו יותר ממנה.
אבל עכשיו, בעוד ה"אני אוהב אותך" שלו ממשיך לעלות איתה במעלה המדרגות, היא חשבה שההעדפה הזאת, שבין היתר באה לידי ביטוי בכינוי שלו לרוז "ארנבון" — קירה לא זכתה בשכמותו מעולם — אולי נגרמה מהחתירה הבלתי פוסקת שלה עצמה למצוינות, לעומת אביה שלא השיג בחייו כל הישג שהוא. היא חשבה שהתלות המוחלטת שאחותה פיתחה בו מעניקה לו עוגן בתוך הריק של חייו, ושלכן קשה לו להפנות מבט אליה. ההבנה הזו ליוותה אותה גם ביום למחרת, כשכבר הייתה באוניברסיטת קיימברידג', ששם למדה בשנה השנייה לתואר ראשון במדעי הדתות, ורק כשהגיעה, עדיין בחרדת קודש, לספרייה של טריניטי קולג' לעיין בספרו של מירצ'ה אליאדה, חדלה לחשוב על כך.
מרגע שהתוודעה לכתביו של חוקר הדתות הרומני רצתה לשקוע בהגותו, והעובדה שהוא שנוי במחלוקת משכה אותה אליו אף יותר. גם החמיא לה מאוד שבאחד השיעורים אמרה עליה פרופסור איימיס, לפני כל התלמידים, שהיא נדהמת מכך שלבחורה כמוה, שעדיין לא מלאו לה עשרים, יש תובנות עמוקות כל כך, כאילו הייתה מירצ'ה אליאדה הצעיר.
לאחר כמה שעות בספרייה יצאה ממנה והלכה לעבר דירתה, שהייתה מחוץ לקמפוס, ובידה ספרו של אליאדה מיתוס של השיבה הנצחית. היא נכנסה לדירה, שרה לעצמה בהנאה את השיר של לנה דל ריי "Summertime Sadness", ולאחר שחיממה לעצמה מרק שחיכה כבר כמה ימים במקרר, לגמה אותו עד סופו והתקלחה. אחר כך הכינה לעצמה כוס תה עם לימון, התיישבה על השטיח שבמרכז הסלון וקראה בספר ששאלה מהספרייה. אלא שבדיוק כשהגיעה אל העמודים השוטחים את לב טיעונו של אליאדה על יכולתן של טכניקות מיסטיות לסייע לנו לשוב למקומות אידאליים, התגנבה לשם אלן, החתולה הלבנה שלה, והשתינה עליהם. בתחילה קירה כעסה מאוד על החתולה שלה, שלא עשתה דברים כאלה בדרך כלל, אבל אחר כך לקחה אותה בזרועותיה, חיבקה ונישקה אותה והודתה לה על שבזכותה היא לא עוברת את כל תקופת הלימודים המפרכת לבד.
היא החליטה לגמול לאלן על השותפות הזאת, ולמחרת לא השאירה אותה לבדה בבית אלא לקחה אותה איתה בתוך תיק כחול אוורירי להפגנה של כמה תלמידים למען איכות הסביבה, הפגנה שהתקיימה מדי שבוע מחוץ לקמפוס על משטח דשא צדדי. קירה ידעה שתנאי חייה הם שמאפשרים לה לפעול בקבוצה הקטנטנה הזו, שהתכנסה מפעם לפעם גם מחוץ להפגנות השבועיות, וידעה גם שיש מי שאין להם הזמן להשתתף במלחמה על כדור הארץ משום שהם נלחמים מדי יום על יכולתם לשרוד בתוכו. בכל פעם שחברתה דיאנה, בעלת כושר המנהיגות והכריזמה, כעסה על אנשים שאינם מצטרפים אליהם להפגנות, קירה הזכירה לה שלא לכולם יש אפשרות לנהוג כמוה. אבל זה לא מנע ממנה לנסות לשכנע אנשים אקראיים שפגשה ברכבת או את חבריה לקבוצת הווטסאפ של אוהדי טוטנהם, להצטרף למאבק הזה שלה.
גם בהפגנה הזו לא חדלה לנסות לשכנע אנשים שחלפו על פניה להצטרף אליה ואל חבריה, מתעלמת מכאבי הבטן שלה ותוהה איך זה שהמחזור שוב מקדים. מפעם לפעם ליטפה את אלן, שהציצה כל העת מסוקרנת מתוך התיק הכחול, עד שראתה את דיאנה מתקרבת אל אישה שנראתה כמו אחת מבכירות קיימברידג', כדי לשכנע אותה להצטרף להפגנה, והחליטה להקדים אותה, כאילו התקיים ביניהן מאבק, אף שלמעשה התקיים רק בינה לבין עצמה. הייתה פעם אחת ויחידה שלא חשבה כך, ביום האם, כשהבחינה, שלא כהרגלה, בבכייה החרישי של דיאנה והן סיפרו זו לזו לאחר אחד השיעורים על אימותיהן המתות. אז הרגישה שותפות גורל עם דיאנה, ולא התביישה לספר לה בפתיחות על הגעגועים העזים שלה לאימה ולומר שאהבתה אליה עכשיו גדולה הרבה יותר משהייתה בחייה.

מאז ילדותה עטף את המבט האוהב של קירה על אימה דוק של בוז, וזה הלך והתעבה ככל שחלפו השנים. היא לא יכלה לשאת את הפסיביות של אימה, את חוסר הרצון שלה לפתח קריירה עצמאית וגם את כניעתה למחלת הסרטן. כשקירה חשבה על אימה היא חשבה על "הוויתור הגדול", השם שניתן במשפחתה המורחבת לאופן שבו הגיבה אימה למחלת הסרטן. אימה פשוט סירבה לעבור כל טיפול, מסורתי או חדשני, אחרי שהרופא הודיע לה שכפי הנראה לא תחיה יותר מכמה חודשים. אימה הכריזה אז שהיא צועדת לקראת מותה בהכנעה ושאין לה שום רצון לסבול גם מטיפולים מכאיבים בדרך, וביקשה מבני המשפחה להשיג לה ציאניד אם תחוש בכאבים חזקים במיוחד.
לא פעם כאשר הבחינה בפסיביות של אימה, נזפה בה קירה כאם שנוזפת בילדתה הסוררת. כשחבריה הטיחו בה שהיא מוסרנית ויהירה התאפקה ולא הגיבה ושיבחה את עצמה על יכולת האיפוק שלה, אבל יכולת האיפוק הזאת נעלמה כשאימה שוב הרגיזה אותה. מאז מותה התחלף הבוז בגעגוע. היא לא תשכח את הפעם ההיא, כשהביטה בתמונה של אימה עם אביה, ופניה הלבנות נראו רכות מתמיד ועיניה הכחולות האירו את התמונה כולה, אף שהייתה תלויה בירכתי הסלון.
גם כשאביה אמר לה לראשונה שהוא אוהב אותה, העמיקה עוד את מבטה בפניה של אימה וסיננה לעברו: "יש לך ממי ללמוד." ובכל זאת, מאז אותו יום החל להשתנות יחסה אליו, וגם בספריית האוניברסיטה ובהפגנה כבר נבט בה רגש אחר והבשיל בסעודת שבת נדירה עם אביה, שנענה לבקשתה שיסעדו יחד בבית בשל כמיהתה הפתאומית לחמימות ולו למראית עין, ולא יצא בערב כהרגלו רב־השנים לאכול עם חבריו ב"גאברוש" במייפר. יחד הכינו את הארוחה, את הירקות והדגים בתנור, ובזמן שאכלו שוחחו על מצבה של טוטנהם בליגה וגם על חברותיה של אימה שלא הגיעו לאזכרה בביתם ביום השנה למותה.
לקראת סוף הארוחה, לאחר ששתתה שתי כוסות יין, לא היססה לומר לאביה שהיא רוצה להתייעץ איתו בעניין שקשור בגברים, וסיפרה לו על תלמיד לפילוסופיה מקיימברידג' שמוצא חן בעיניה, וגם אמרה לו את שמו: בריאן קורט.
מהפעם הראשונה שמילה, חברתה לסמינר המצומצם על ויליאם ג'יימס והחוויה הדתית לסוגיה, שהעריצה את יכולת המחשבה שלה, הכירה לה את הסטודנט הזה, הוא עורר בה ריגוש, וזה השפיע עליה בכל פעם שראתה אותו, ולא משום ששמעה פעם שיחה בין שתי פרופסוריות, שאחת מהן אמרה לאחרת: "אם יש מישהו שלודוויג ויטגנשטיין שלנו היה שמח לדעת שהוא לומד בקולג' שבו הוא לימד, הרי זה מיסטר קורט הצעיר," והאחרת ענתה לה: "זה כבוד לטריניטי שיש בו תלמידים כמו מיסטר קורט הצעיר שלנו." הריגוש שלה נבע מסיבה שונה בתכלית: כפות ידיו של בריאן. מאז החלה מגלה עניין בבנים, הדבר שהכתיב את מידת המשיכה שלה אליהם יותר מכול היה מראה כפות הידיים שלהם. די היה שתבחין שאצבעותיו של גבר קצרות או שמנמנות כדי לעורר בה דחייה, גם אם היה בחור מבריק שפניו יפות וגופו חטוב. לבריאן קורט היו כפות ידיים מושלמות מבחינתה: אצבעותיו היו ארוכות, דקות במידה, צידן הפנימי היה רך ובהיר ומחורץ בפסים ארוכים, וגבן היה כהה ומחוספס. באותה פעם שמילה הכירה ביניהם, כדי להרשים כל אחד מהם בהיכרותה את האחר, דמיינה קירה לעצמה שהוא מלטף את גופה באותו צירוף של פראיות ועדינות האצור בכפות ידיו. לא פעם היא דמיינה אותו מדמיין אותה עושה זאת — הוא תמיד עשה זאת אז בערגה.
עתה, כשהיא ואביה פינו את הכלים מהשולחן במטבח האפלולי, שאלה אותו מה לדעתו היא צריכה לעשות כדי לגרום לבחור שהיא מעוניינת בו לרצות אותה. אביה הניח על השולחן את הצלחת שהייתה בדרכה למדיח הכלים, הרהר רגע ואמר שהיא רק צריכה להיות היא: "כל בחור ראוי ירצה להיות עם קירה מאיירס." האמירה הזו ריגשה אותה. היא הניחה את כוסות היין מידיה וניסתה להתענג קצת על דבריו, אבל הצינה הישנה עדיין לא נעלמה לגמרי, ובמקום לגשת אליו ולחבקו רק אמרה: "תודה."
לאחר שסיימו לפנות את הכלים מהשולחן קירה אמרה לאביה בדרך אגב שלאחרונה היא מרגישה כאבים בבטנה העליונה ובגבה בכל פעם שהיא שוכבת, ואביה אמר שלדעתו לא כדאי להזניח דברים כאלה, ואפילו שהיא בוודאי בריאה לחלוטין אולי הגיע הזמן שהיא תיבדק באופן מקיף, ושאם היא רוצה הוא ידאג לכך שהבדיקות יתבצעו במהירות. היא הפטירה לעברו "כן" לא מהוסס ועלתה לחדרה, וכעבור יומיים נבדקה במשך יום שלם במכון פרטי בצפון לונדון, לא רחוק מפינצ'לי.
בימים הבאים כאבי הבטן שככו, והיא לא חשבה כלל על הבדיקה. היא חשבה רק על העתיד המרהיב המצפה לה, העתיד שחזו לה כל מכריה, שמאז ילדותה אמרו לה שהיא נועדה לגדולות. היא נזכרה בהנאה בפעמים שמיסיס תומפסון, מנהלת בית הספר היוקרתי סנט פול ברובע המרסמית' בלונדון, שאופייה היה לרוב נוקדני וסגור, הציגה אותה בהתלהבות לפני כול כעילוי חד־פעמי. היא התענגה גם על המענה הקבוע שלה על השבח הזה וגם על הבא אחריו, הרי היא גם אתלטית מצטיינת: "אם את אומרת את זה, מי אני שאערער על כך". היא קיוותה עכשיו בכל ליבה שהחמימות הרבה שפרופסור איימיס מפגינה כלפיה והמחמאות שהיא מרעיפה עליה מעידות שהיא תיקח אותה תחת חסותה ותמנה אותה לעוזרת ההוראה שלה.

קצת לאחר תחילת שנת הלימודים השלישית שלה, כשהשם קיימברידג' כבר חדל להטיל עליה מורא והמוניטין של טריניטי קולג' לא הכביד עוד, קצת לפני שמלאו לה עשרים, כשהמדשאות בקמפוס והטבע מחוץ לו החלו למלא את תפקידם המרגיע בעיניה והיא התהלכה שם בנחת, הגיעה ההודעה. היא לא נחתה עליה מיד. תחילה עוד ריחפה מעליה בערפל שאפף אותה מרגע שאביה אמר לה בטלפון בטון חלש מכל חלש: "קירה שלי." אלא שהערפל מיאן להתפזר. דקות ארוכות היא רק מלמלה ושתקה חליפות, ואביה נאלץ לחזור כמה פעמים בקול חלוש על "קירה מותק," ורק לאחר שאמרה לו: "אבא, אני חושבת שאני יודעת מה אתה רוצה לומר לי," הוא אמר לה: "התוצאות של הבדיקות הגיעו אליי מחבריי מהמכון הפרטי, וזה לא נראה טוב."
היא אמרה לאביה שתחזור אליו, כיבתה את הטלפון הנייד שלה וצעדה לעבר עץ שגזעו עבה במיוחד ושעליו עמדו לנשור בכל רגע מענפיו הדקים והארוכים. היא התיישבה למרגלותיו, הביטה לעבר השמיים המלאים בעננים וחשבה על התאוריה שקראה שבועות אחדים קודם לכן במגזין האקדמי תאולוגיה ומחשבות נוספות, שגרסה כי ההבחנה בין עבר להווה לעתיד אינה קיימת אלא ברוחנו, וכי הכול קורה למעשה בבת אחת. התאוריה הזאת הצטרפה לעננים ושטה מעליה באיטיות. היא רצתה לאחוז בה, להוריד אותה לקרקע ולהתכרבל בתוכה גם כשאת שדה הראייה שלה חצתה פתאום בצהלה אמיליה, חברתה לספסל הלימודים. היא צעקה לעבר קירה שהיא רצה לשיעור של פרופסור רמזי על תפיסת האל של תומס אקווינס: "מי יודע? אולי באמת יש אלוהים."
קירה הליטה את פניה בידיה ופרצה בבכי. הדמעות שלה גרפו את כל הנוף שמולה: את העצים המלבלבים, את הדשא הירוק, אפילו האגם הכחול התחלף בבטון. היא ידעה מהי המשמעות של סרטן הלבלב. הרי אימה מתה מהמחלה הזאת, והיא קראה עליה כל מה שמצאה אז. היא ידעה שהמחלה הזאת נדירה מאוד בקרב צעירים בני גילה, אבל שמן הרגע שהיא תוקפת אותם, גורלם אחד.
כעבור זמן־מה ניסתה לקום, אבל הרגליים שנשאו אותה לזכייה בתואר אלופת בית הספר התיכון בריצה למאה מטרים כשהייתה בכיתה י, סירבו עכשיו לנוע. היא התיישבה על הדשא והמשיכה לבכות. רק כאשר טיפות כבדות של גשם ניתכו עליה התרוממה לאט־לאט, וכשעמדה על רגליה אמרה לעצמה בתוקף שלא הרגישה בתוכה: זה לא יהיה החורף האחרון שלי. בשום אופן לא.
החורף היה עבורה מאז ומתמיד התגלמות התקווה, ותמיד לגלגה על הדימוי הרווח שלו. שלא כמו על אחותה, עליה מעולם לא השרה עגמומיות. הוא לא היה בעיניה כלל בעל בריתו של הדכדוך. להפך, מבחינתה ביטא התחדשות, וגם את הים אהבה לראות בחורף. ואכן, נדמה אז שהעולם משנה את פניו ושהיא עצמה נולדת מחדש. השנה, אולי מפני שהחורף החל מוקדם יותר ומיד היה סוער, התחושה הזאת מילאה אותה מוקדם מהרגיל וביתר שאת.

היא החלה צועדת באיטיות לעבר דירתה, מתאמצת לנוד בראשה לתלמידים ולתלמידות שבירכו אותה לשלום. כאשר ראתה כעבור חמש דקות את פרופסור איימיס, ניסתה להשפיל את מבטה כדי שלא תבחין בה. אבל פרופסור איימיס כבר התקדמה לעברה בהליכה זקופה שהדגישה את גובהה ואת רזונה, וכשהתקרבה כדי מטרים אחדים ממנה אמרה לה, בלא להבחין בדבר ממה שעובר עליה: "היי קירה, בדיוק חיפשתי אותך, מה שלומך? את הולכת להיות עוזרת הוראה שלי, תמיד רציתי עוזרת הוראה כמוך. מבריקה ומעמיקה. כבר דיברתי על זה עם ראש החוג. בשנה הבאה את תהיי בקטגוריה אחרת לגמרי." קירה הסיטה את שערה השחור מעיניה, הרימה את פניה המושפלות, שהיו לבנות מתמיד, וחילצה מעצמה בכוח מלמול: "תודה רבה... פרופסור איימיס," ובליבה זחלו המילים: רק לא קטגוריה אחרת לגמרי. אלוהים, בבקשה, תעשה שהיא טועה.
היא המשיכה לצעוד ברגליים כושלות, כועסת על עצמה על שנכנעה לאביה ושבמקום לגור במעונות, כמו רבים מהסטודנטים, התגוררה לבדה בדירה ששכר עבורה במרחק־מה מהאוניברסיטה. ככל שהתקדמה לדירה פקפקה יותר ויותר אם ברצונה להגיע אליה. המשפט הידוע "ביתי הוא מבצרי" נהפך בעיניה לקלישה נבובה. ואכן, מרגע שפתחה את הדלת לאחר שלושה ניסיונות כושלים, יתרונותיה של הדירה בימים כתיקונם ננעצו בגופה כלהבים: החלל הגדול יחסית, השקט שאפשר לשמוע בו את הלמות ליבה, הקומה הגבוהה הצופה על המדשאות וכמו מזמינה אותה לקפוץ מן החלון. לרגעים אחדים הרהרה באמת ובתמים באפשרות לסיים הכול: למה לה כל הסבל שאימה עברה לפני שמתה, אמרה לעצמה. אחר כך התיישבה על רצפת הפרקט ליד אלן, והחתולה מיהרה לטפס על ירכיה. היא תפסה את פניה של אלן בידיה, ומדי פעם אמרה לעצמה שזה לא יכול להיות שהחיים כל כך מופרכים, זה פשוט לא ייתכן. היא חשבה שגם הפעם גילה אביה חוסר רגישות כלפיה — איך לעזאזל הוא מודיע לה הודעה כזאת בטלפון במקום לבוא ולחבק אותה? למה לא העלה על דעתו איך תגיב? מה, הוא עד כדי כך אינו מכיר אותה? כעבור זמן־מה נרדמה.

*המשך הפרק בספר המלא*