כפר קץ הייסורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כפר קץ הייסורים

כפר קץ הייסורים

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: עמדה
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

רחל מדר

רחל מדר ילידת 1954, נולדה בקיבוץ מלכיה וגדלה במושבה ראש פינה. חיה בגליל במושב ארבל. בעלת תואר שני במסלול גיאוגרפיה וסביבה של אונ' חיפה. עוסקת בחינוך למעלה משלושים שנה. כותבת שירה מזה חמש עשרה שנים,

מספריה הקודמים:
שירת האדמה, 2013, הוצאת שופרא לספרות יפה
הו מי או סתה, 2016, הוצאת ספרי עתון 77
רומן קווקזי, 2020, הוצאת הורדוס
מילה בתוך הרפרוף, 2021, הוצאת אש קטנה 77

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/3tzf245a

תקציר

אסון גדול, הנורא מכל האסונות, פוקד את האנושות. בעקבותיו, הסדר הישן של העולם מתמוטט ומתפרק, ומרבית הערים הגדולות ננטשות. בני האדם גוועים מרעב וממחלות, אחרים שהצליחו לשרוד נותרים בקהילות מפוזרות. בקהילת היהודים בירושלים נולדת תינוקת בעלת שיער צהבהב-עכברי ועיני אזמרגד בשם חימֶנה. בהגיעה לגיל ארבע-עשרה בורחת חימנה למדבר וחווה חזיונות פלאיים, מהם עולה כי היא מיועדת לתפקיד רב-משמעות. עליה לבקר את קהילות האדם הנידחות, לכתוב את סיפורן ולתת שם וצורה לאנושות בעידן פוסט-אפוקליפטי.

מלווה ב"ספר המושבות" – ספר המתאר את המתיישבים החלוצים – ובחתול בר שמלווה אותה במסעותיה, היא יוצאת לתור את שרידיו של העולם הישן. בדרכה היא נפגשת, בין השאר, בסוחרת הוויברטורים העורגת לרובוט שלה; בקהילת נשים נסתרת המנסה לצייר את מכלול האהבה; במעבדה היונקת פרודות של תודעות מן המוחות המחוברים אליה; במושבה אשר גיבוריה קבורים זקופים כעצים; ועוד.

כפר קץ הייסורים הוא אפוס מקורי, סוחף ורב-עוצמה. רחל מדר מעמידה דיוקן מרתק של קהילות אדם משונות, ספק עתיקות ספק עתידניות, ומספקת זווית חדשה להתבוננות על בני האנוש ועל המרקם החברתי. 
ד"ר מוריה דיין קודיש
***

כפר קץ הייסורים הוא ספר עוצמתי. החזרתיות המבנית יוצרת ריתמוס ריטואלי שסוחף את הקורא. התקדמות הנרטיב מלווה בדימויים סוריאליסטים שמעוררים מתח לקראת הבאות. יש בספר תהודה של עבר פסוודו-מיתולוגי מחובר לבוטות של הווה.
פרופ' אברהם עוז
***
כפר קץ הייסורים הוא ספר מעורר ומסעיר. יש בדיסטופיה הלירית הזאת שילוב של עכשוויות נוקבת עם הדהודים אפיים, של עתידנות חריפה שנקראת כהעלאה באוב של שכבות עבר.
ד"ר עודד וולקשטיין



פרק ראשון

חימנה יוצאת לדרך
זהו סיפור קורות בני האדם אחר האסון הגדול, הנורא מכל האסונות שנזכרו בספרים ובזיכרון ימי האנושות מדורי דורות. אסון בו אבדו חיים רבים, במחלות בעוני וברעב גדול מאוד שלא היה כמוהו. כמו קמו יצורי הבריאה ממקומם למרוד באנושי. מִקללת קין ועד גזירות נוח והמבול לא היה כדבר הזה. לא עזרו כוחותיהם ותבונתם הרבה, כי נכשלו בני האדם להשיב אליהם סדרי חייהם כקודם. נואשו וניגפו ופגעו אלו באלו, עד שאיבדו אמונם זה בזה. לבסוף קועקעו מוסדות ארצותיהם, נפוצו לכל רוח. אלו היו ימים בהם ננטשו הערים הגדולות, אף נזנחו מושבות בירח ובתחנות החלל הבין־כוכביות.

כאן נספר את סיפורן של הקהילות הנותרות בפזורתן מקדם, ואת סיפורה של האישה חימנה הנודדת, שהייתה אך ילדה עת יצאה לדרכה לראות במו עיניה ולכתוב על מי שנותרו לפלֵטה. נספר איך בידיה החזיקה את ״ספר המושבות״, בו נכתב סיפור המתיישבים החלוצים. אף שרק י״ד שנים מלאו לה, ראתה בחזונה את יִעודה הנעלה מכול, איך תלך אל בני אנוש אלו ותכתוב דברי ימיהם, למען עתיד אנושי חדש שזוהר ממרחק הנצח.

ספר המושבות מספר את סיפור החלוצים, בני האנוש שהכינו עצמם לעת צרה. הם שחזו מבלי נביא או מגיד את שעתיד לקום על האנושות. במקומות שונים קמו קהילות קטנות וגדולות, ההיה זה צַו עליון? אך לא, זו חוכמת ליבם שהייתה להם לחזון.

הם יצאו מן הערים הגדולות אל מרחבים לא מיושבים. שם בנו מקומם כבני נוח לאחר המבול.

כך נפתח ספר המושבות, באלו המילים:

״בְּיָמִים אֵלּוּ, בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים,

קְהִלּוֹת חֲדָשׁוֹת נוֹצָרוֹת.

עֲלֵיהֶן נִכְתָּבִים שִׁירִים,

עַל שׂוֹרְדִים וְנוֹעָזִים,

עַל עֲלוּבִים וְעוֹלְבִים.

אֵין בַּשִּׁירִים כְּדֵי לְפָאֵר

אוֹ לְהוֹקִיעַ, אֵין לִשְׁפֹּט.״

 

כך תיארו כותבי הספר איך יצאו בנים ובנות לגזע האדם, איך רקמו חיים חדשים בדרכים בהן האמינו, בחזון חולמים. יצאו לפני המחנה אל הסְפָר הרחוק מכל רואה, אל בריאת עתיד לדורות הבאים אחריהם.

 

חימנה הופכת ממובחרת לשליחה נודדת
שנים רבות מאז היות האסון, לא היה שלטון בעיר ירושלים. נותרו בה הריסות בנייניה, אנשים מעט נאחזו בה. יד אחת עשו בני הדתות כולן, נשבעו לשמרה לימים שבוא יבואו, ימות משיח. שם בקרב קהילת היהודים, נולדה ילדה בשם חִימֵנָה.

היא הילדה, חימנה הקטנה, ששְׂערה צהבהב־עכברי, נצצה מלידתה בעיני אזמרגד ירוקות פקוחות וקרועות לכול. ניתרה הלוך ושוב ביניהם. הם קראו לה ״הנבחרת״. ״את יקרה כאבן החוכמה,״ אמרו וצבטו בלחייה. עד שעלה שמה ובא יומה.

עלה שמה שם. הנבחרת הייתה למוּתרת. ילדה מותרת לבעל. זו הנבחרת, ילדת זנב־סוס, דהרה, קפצה מעל המשוכה, וברחה. ברחה אל רחובות אותם לא ידעה, ניגפה בלילות במחילות עזובות. מצאה בספריות הנטושות מקלט יום. תקעה חוטמה בכתובים, חיפשה בתרגומים עלילות גיבורים נועזים, גיבורי ימים קדומים.

נזירות אספוה, עת נמצאה בגינתן בין הערוגות. האם הכירו בה את שיבוא? שנתיים משנות בחרותה חייתה שם, הן גידלוה ביניהן בשתיקה. אך שקט לא היה בה. זה מכבר ראתה חזיונות אדירים. עת הילכה או שכבה, בעת שינה ובהקיץ. חזיונות באו ורדפוה בלי להרפות.

 

חיזיון ראשון לחימנה
הֵם מִתְקַבְּצִים עָלֶיהָ,

רָאשֵׁיהֶם כַּדּוּרֵי טֵנִיס קֵרְחִים,

מְעֻוָּתִים. חֲבָל עָלַיִךְ, הֵם צוֹוְחִים.

זֶה הַפַּחַד, תָּמִיד הַפַּחַד.

הָיָה יָפֶה אָז, יָרֹק וּבוֹעֵר,

קַיִץ וְחֹרֶף.

נָדִים בְּרֹאשָׁם,

חֶלְקָם עוֹמְדִים בַּצֵּל,

אֲחֵרִים בָּאוֹר הָעַז שֶׁל הֶחָצֵר.

מֵאֲחוֹרֵי גֵּוָהּ הֵם מְצִיצִים בָּעֵט

הָרָץ עַל הַשּׁוּרוֹת, עוֹמְדִים

וּמְצַקְצְקִים,

לְבוּשִׁים מַדֵּי צֵלוֹפָן צִבְעוֹנִיִּים

מִצַּוָּאר עַד בְּהוֹנוֹת, כֹּה צוֹדְקִים.

 

חיזיון שני לחימנה
כּוֹכֶבֶת כְּבוּדָה

בְּהוּלָה, אֲטוּמָה,

הַחַיִּים לֹא יַשְׁאִירוּ לָהּ פַּס תִּקְוָה,

קְצֵה חוּט, בַּיּוֹם הַשָּׁקֵט, הַבָּהִיר בַּשָּׁנָה.

לַחַיִּים יֵשׁ צָרוֹת מִשֶּׁלָּהֶם

הֵם לֹא זְקוּקִים לְפַחֲדֵי־חֲלוֹמוֹת.

 

כַּדּוּרֵי טֵנִיס יְרֻקִּים־זַרְחָנִיִּים הוֹפְכִים

לִפְצָצוֹת חֲכָמוֹת בְּקוֹנְצֶרְט.

נְתִיבֵי רְסִיסִים בַּצַּוָּאר לָאִשָּׁה,

וְלָאִישׁ בֶּטֶן קְרוּעָה, הַכָּבֵד עַל מְרֵרָתוֹ.

אוֹרְחִים נוֹטִים לָלוּן בְּדֶשֶׁא בֵּיתָהּ.

בַּחֲדָרֶיהָ הֵם זוֹלְלִים מִזְרָנִים,

אַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת וְסִפְרֵי שִׁירָה.

 

אף שהכירה טובה לנזירות שגידלוה, צררה צרורה, נסה מזו העיר אל ערוצי המדבר. אל מקום משכן נידח באה, קבעה מושבה בין יושבי לָאוּרוֹת עתיקות.

יותר משהייתה בין אנשים, נסתפחה אל החיות. אל השועלים בלילה, ואל חתולי האשפתות ביום. שם מצא אותה חתול רזה, שחור משחור, עיניו ירוקות כצבע הקטיפה שבפרוכת בית הכנסת. בא והתלקק מולה. עצם עין אחת ופקח. אחר כך קימר עצמו ושתי עיניו עצומות. מוּשׁ היה שמו, אך היא לא ידעה זאת. אל חיקה אימצה אותו, והוא היה לה למלווה ולקמע.

 

חימנה חווה התגלות במדבר
חִימֵנָה וַחֲתוּלָהּ,

לוֹ עֵינֵי קְטִיפָה,

רָאֹה רָאֲתָה שָׁם

מוֹשֶׁבֶת מְעָרוֹת מְאֻבֶּקֶת מֵאָז

וְשֵׁם לָהּ קָרְאָה: ״מִשְׁכָּן לְכָל חַי״.

 

כָּךְ חִימֵנָה כָּתְבָה

אֵיךְ אֶת תַּפְקִידָהּ קִבְּלָה:

 

״חָפַרְתִּי בָּאָבָק הַחִוֵּר

אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי חוֹפְרוֹת,

בָּרֹאשׁ אֵין סִימָן.

בָּהִיר כִּשְׁמֵי חֶשְׁוָן

הַמְּצַפִּים לְגֶשֶׁם.

יָשַׁבְתִּי, אַחַר שָׁעוֹת שָׁכַבְתִּי.

אֶבֶן תַּחַת רֹאשִׁי, קִוִּיתִי ‘לִמְרַאֲשׁוֹת’,

לִרְאוֹת כְּיַעֲקֹב בְּבֵית־אֵל מַלְאֲכֵי אֱלוֹהִים

עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּסֻּלָּם.

אַךְ צָעַקְתִּי, נוֹשֵׂאת קוֹלִי בַּמִּדְבָּר,

מַשְׁעִינָה לֶחִי לַסֶּלַע,

תּוֹהָה, הֲיֵצֵא קוֹל מֵאַיִן?

עִקְבִית וּמְסוּרָה, דָּבַקְתִּי בְּדַרְכִּי,

הִסְתַּחְרַרְתִּי עֵת גְּוִילִים לְאִטָּם

סַבּוּ לְמוּלִי, אוֹתִיּוֹת נִמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן,

בֵּין עַמּוּדִים צָפָה מְגִלָּה.

בָּהּ רָאִיתִי אֶת הַשּׁוּרוֹת:

 

אַתְּ, שֶׁמִּיַּלְדוּתֵךְ קָרְאוּ לָךְ ‏‏’הַנִּבְחֶרֶת’,

אַתְּ נִבְחַרְתְּ לְבַקֵר אֶת הַקְּהִלּוֹת הַנִּדָּחוֹת,

קְהִלּוֹת הָאָדָם שֶׁלִּפְנֵי הֱיוֹת הָאָסוֹן.

לְכִי בִּשְׁלִיחוּתֵנוּ, כִּתְבִי קוֹרוֹתֵיהֶן שֶׁל

פִּסּוֹת קְהִלּוֹת הָאָדָם.״

 

צמודה לקרקע, נרעדת, נגלתה שממית ישימונית. מישהו בחיוורון אבק הנחל חפר, ובראשו בהירות חדה, כמו אז בראש ההר. בלי עקבות, חמק זנב שממית. הד עלה במצוקים, הד שלושת הימים. אד עלה מכוכים, מנשימת ירבוע וגלליו, מִרֵיח שמשון סגלגל. חיים התחדשו בלאורות ההן.

עם ערב טיפסו רגליים בסולמות העץ. יושביהן זחלו אל הפתחים, איש איש אל פתחו יצא. שועלים סבבו עצבניים, נגררו הזנבות, חרקו אבני נחל. בקפל קרקע בטשו דורבנים, תחת רגל דקה, עלתה באפיק, נהמה רבתי.

***

חושך זרח במושבת האמיצים, ליל נובמבר ניקב עורה של הנודדת.

 

רחל מדר

רחל מדר ילידת 1954, נולדה בקיבוץ מלכיה וגדלה במושבה ראש פינה. חיה בגליל במושב ארבל. בעלת תואר שני במסלול גיאוגרפיה וסביבה של אונ' חיפה. עוסקת בחינוך למעלה משלושים שנה. כותבת שירה מזה חמש עשרה שנים,

מספריה הקודמים:
שירת האדמה, 2013, הוצאת שופרא לספרות יפה
הו מי או סתה, 2016, הוצאת ספרי עתון 77
רומן קווקזי, 2020, הוצאת הורדוס
מילה בתוך הרפרוף, 2021, הוצאת אש קטנה 77

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/3tzf245a

עוד על הספר

  • הוצאה: עמדה
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
2 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
20/4/2025

הספר ריגש אותי מאוד. ספר ייחודי ושונה מכל מה שקראתי עד כה הספרות הדיסטופית ובספרות המודרנית, מתאר עולם בשפה עשירה ובאופן מגוון ביותר עולם מטריד מוזר ומוכר שדמות חכמה ונטולת יומרות שכולה נחישות ומסירות, מתעדת ומתארת, באופן מוחשי. הספר מעביר את הקורא דרך איים של תרבויות שונות שיש ביניהן דמיון וייחוד וכל תרבות על אף שונותה וייחודה מעירה בקורא זיכרון תרבותי רדום שיוצר חיבור ועניין. תודה לסופרת/משוררת רחל מדר אינהורן הנהדרת על היריעה הקסומה שפרסה בספר המיוחד. ממליצה בכל לב

27/5/2023

פעם ראשונה שקוראת פרוזה. קראתי עד הסוף והיה שווה...תקראו תבינו

כפר קץ הייסורים רחל מדר

חימנה יוצאת לדרך
זהו סיפור קורות בני האדם אחר האסון הגדול, הנורא מכל האסונות שנזכרו בספרים ובזיכרון ימי האנושות מדורי דורות. אסון בו אבדו חיים רבים, במחלות בעוני וברעב גדול מאוד שלא היה כמוהו. כמו קמו יצורי הבריאה ממקומם למרוד באנושי. מִקללת קין ועד גזירות נוח והמבול לא היה כדבר הזה. לא עזרו כוחותיהם ותבונתם הרבה, כי נכשלו בני האדם להשיב אליהם סדרי חייהם כקודם. נואשו וניגפו ופגעו אלו באלו, עד שאיבדו אמונם זה בזה. לבסוף קועקעו מוסדות ארצותיהם, נפוצו לכל רוח. אלו היו ימים בהם ננטשו הערים הגדולות, אף נזנחו מושבות בירח ובתחנות החלל הבין־כוכביות.

כאן נספר את סיפורן של הקהילות הנותרות בפזורתן מקדם, ואת סיפורה של האישה חימנה הנודדת, שהייתה אך ילדה עת יצאה לדרכה לראות במו עיניה ולכתוב על מי שנותרו לפלֵטה. נספר איך בידיה החזיקה את ״ספר המושבות״, בו נכתב סיפור המתיישבים החלוצים. אף שרק י״ד שנים מלאו לה, ראתה בחזונה את יִעודה הנעלה מכול, איך תלך אל בני אנוש אלו ותכתוב דברי ימיהם, למען עתיד אנושי חדש שזוהר ממרחק הנצח.

ספר המושבות מספר את סיפור החלוצים, בני האנוש שהכינו עצמם לעת צרה. הם שחזו מבלי נביא או מגיד את שעתיד לקום על האנושות. במקומות שונים קמו קהילות קטנות וגדולות, ההיה זה צַו עליון? אך לא, זו חוכמת ליבם שהייתה להם לחזון.

הם יצאו מן הערים הגדולות אל מרחבים לא מיושבים. שם בנו מקומם כבני נוח לאחר המבול.

כך נפתח ספר המושבות, באלו המילים:

״בְּיָמִים אֵלּוּ, בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים,

קְהִלּוֹת חֲדָשׁוֹת נוֹצָרוֹת.

עֲלֵיהֶן נִכְתָּבִים שִׁירִים,

עַל שׂוֹרְדִים וְנוֹעָזִים,

עַל עֲלוּבִים וְעוֹלְבִים.

אֵין בַּשִּׁירִים כְּדֵי לְפָאֵר

אוֹ לְהוֹקִיעַ, אֵין לִשְׁפֹּט.״

 

כך תיארו כותבי הספר איך יצאו בנים ובנות לגזע האדם, איך רקמו חיים חדשים בדרכים בהן האמינו, בחזון חולמים. יצאו לפני המחנה אל הסְפָר הרחוק מכל רואה, אל בריאת עתיד לדורות הבאים אחריהם.

 

חימנה הופכת ממובחרת לשליחה נודדת
שנים רבות מאז היות האסון, לא היה שלטון בעיר ירושלים. נותרו בה הריסות בנייניה, אנשים מעט נאחזו בה. יד אחת עשו בני הדתות כולן, נשבעו לשמרה לימים שבוא יבואו, ימות משיח. שם בקרב קהילת היהודים, נולדה ילדה בשם חִימֵנָה.

היא הילדה, חימנה הקטנה, ששְׂערה צהבהב־עכברי, נצצה מלידתה בעיני אזמרגד ירוקות פקוחות וקרועות לכול. ניתרה הלוך ושוב ביניהם. הם קראו לה ״הנבחרת״. ״את יקרה כאבן החוכמה,״ אמרו וצבטו בלחייה. עד שעלה שמה ובא יומה.

עלה שמה שם. הנבחרת הייתה למוּתרת. ילדה מותרת לבעל. זו הנבחרת, ילדת זנב־סוס, דהרה, קפצה מעל המשוכה, וברחה. ברחה אל רחובות אותם לא ידעה, ניגפה בלילות במחילות עזובות. מצאה בספריות הנטושות מקלט יום. תקעה חוטמה בכתובים, חיפשה בתרגומים עלילות גיבורים נועזים, גיבורי ימים קדומים.

נזירות אספוה, עת נמצאה בגינתן בין הערוגות. האם הכירו בה את שיבוא? שנתיים משנות בחרותה חייתה שם, הן גידלוה ביניהן בשתיקה. אך שקט לא היה בה. זה מכבר ראתה חזיונות אדירים. עת הילכה או שכבה, בעת שינה ובהקיץ. חזיונות באו ורדפוה בלי להרפות.

 

חיזיון ראשון לחימנה
הֵם מִתְקַבְּצִים עָלֶיהָ,

רָאשֵׁיהֶם כַּדּוּרֵי טֵנִיס קֵרְחִים,

מְעֻוָּתִים. חֲבָל עָלַיִךְ, הֵם צוֹוְחִים.

זֶה הַפַּחַד, תָּמִיד הַפַּחַד.

הָיָה יָפֶה אָז, יָרֹק וּבוֹעֵר,

קַיִץ וְחֹרֶף.

נָדִים בְּרֹאשָׁם,

חֶלְקָם עוֹמְדִים בַּצֵּל,

אֲחֵרִים בָּאוֹר הָעַז שֶׁל הֶחָצֵר.

מֵאֲחוֹרֵי גֵּוָהּ הֵם מְצִיצִים בָּעֵט

הָרָץ עַל הַשּׁוּרוֹת, עוֹמְדִים

וּמְצַקְצְקִים,

לְבוּשִׁים מַדֵּי צֵלוֹפָן צִבְעוֹנִיִּים

מִצַּוָּאר עַד בְּהוֹנוֹת, כֹּה צוֹדְקִים.

 

חיזיון שני לחימנה
כּוֹכֶבֶת כְּבוּדָה

בְּהוּלָה, אֲטוּמָה,

הַחַיִּים לֹא יַשְׁאִירוּ לָהּ פַּס תִּקְוָה,

קְצֵה חוּט, בַּיּוֹם הַשָּׁקֵט, הַבָּהִיר בַּשָּׁנָה.

לַחַיִּים יֵשׁ צָרוֹת מִשֶּׁלָּהֶם

הֵם לֹא זְקוּקִים לְפַחֲדֵי־חֲלוֹמוֹת.

 

כַּדּוּרֵי טֵנִיס יְרֻקִּים־זַרְחָנִיִּים הוֹפְכִים

לִפְצָצוֹת חֲכָמוֹת בְּקוֹנְצֶרְט.

נְתִיבֵי רְסִיסִים בַּצַּוָּאר לָאִשָּׁה,

וְלָאִישׁ בֶּטֶן קְרוּעָה, הַכָּבֵד עַל מְרֵרָתוֹ.

אוֹרְחִים נוֹטִים לָלוּן בְּדֶשֶׁא בֵּיתָהּ.

בַּחֲדָרֶיהָ הֵם זוֹלְלִים מִזְרָנִים,

אַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת וְסִפְרֵי שִׁירָה.

 

אף שהכירה טובה לנזירות שגידלוה, צררה צרורה, נסה מזו העיר אל ערוצי המדבר. אל מקום משכן נידח באה, קבעה מושבה בין יושבי לָאוּרוֹת עתיקות.

יותר משהייתה בין אנשים, נסתפחה אל החיות. אל השועלים בלילה, ואל חתולי האשפתות ביום. שם מצא אותה חתול רזה, שחור משחור, עיניו ירוקות כצבע הקטיפה שבפרוכת בית הכנסת. בא והתלקק מולה. עצם עין אחת ופקח. אחר כך קימר עצמו ושתי עיניו עצומות. מוּשׁ היה שמו, אך היא לא ידעה זאת. אל חיקה אימצה אותו, והוא היה לה למלווה ולקמע.

 

חימנה חווה התגלות במדבר
חִימֵנָה וַחֲתוּלָהּ,

לוֹ עֵינֵי קְטִיפָה,

רָאֹה רָאֲתָה שָׁם

מוֹשֶׁבֶת מְעָרוֹת מְאֻבֶּקֶת מֵאָז

וְשֵׁם לָהּ קָרְאָה: ״מִשְׁכָּן לְכָל חַי״.

 

כָּךְ חִימֵנָה כָּתְבָה

אֵיךְ אֶת תַּפְקִידָהּ קִבְּלָה:

 

״חָפַרְתִּי בָּאָבָק הַחִוֵּר

אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי חוֹפְרוֹת,

בָּרֹאשׁ אֵין סִימָן.

בָּהִיר כִּשְׁמֵי חֶשְׁוָן

הַמְּצַפִּים לְגֶשֶׁם.

יָשַׁבְתִּי, אַחַר שָׁעוֹת שָׁכַבְתִּי.

אֶבֶן תַּחַת רֹאשִׁי, קִוִּיתִי ‘לִמְרַאֲשׁוֹת’,

לִרְאוֹת כְּיַעֲקֹב בְּבֵית־אֵל מַלְאֲכֵי אֱלוֹהִים

עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּסֻּלָּם.

אַךְ צָעַקְתִּי, נוֹשֵׂאת קוֹלִי בַּמִּדְבָּר,

מַשְׁעִינָה לֶחִי לַסֶּלַע,

תּוֹהָה, הֲיֵצֵא קוֹל מֵאַיִן?

עִקְבִית וּמְסוּרָה, דָּבַקְתִּי בְּדַרְכִּי,

הִסְתַּחְרַרְתִּי עֵת גְּוִילִים לְאִטָּם

סַבּוּ לְמוּלִי, אוֹתִיּוֹת נִמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן,

בֵּין עַמּוּדִים צָפָה מְגִלָּה.

בָּהּ רָאִיתִי אֶת הַשּׁוּרוֹת:

 

אַתְּ, שֶׁמִּיַּלְדוּתֵךְ קָרְאוּ לָךְ ‏‏’הַנִּבְחֶרֶת’,

אַתְּ נִבְחַרְתְּ לְבַקֵר אֶת הַקְּהִלּוֹת הַנִּדָּחוֹת,

קְהִלּוֹת הָאָדָם שֶׁלִּפְנֵי הֱיוֹת הָאָסוֹן.

לְכִי בִּשְׁלִיחוּתֵנוּ, כִּתְבִי קוֹרוֹתֵיהֶן שֶׁל

פִּסּוֹת קְהִלּוֹת הָאָדָם.״

 

צמודה לקרקע, נרעדת, נגלתה שממית ישימונית. מישהו בחיוורון אבק הנחל חפר, ובראשו בהירות חדה, כמו אז בראש ההר. בלי עקבות, חמק זנב שממית. הד עלה במצוקים, הד שלושת הימים. אד עלה מכוכים, מנשימת ירבוע וגלליו, מִרֵיח שמשון סגלגל. חיים התחדשו בלאורות ההן.

עם ערב טיפסו רגליים בסולמות העץ. יושביהן זחלו אל הפתחים, איש איש אל פתחו יצא. שועלים סבבו עצבניים, נגררו הזנבות, חרקו אבני נחל. בקפל קרקע בטשו דורבנים, תחת רגל דקה, עלתה באפיק, נהמה רבתי.

***

חושך זרח במושבת האמיצים, ליל נובמבר ניקב עורה של הנודדת.