דלתות נסתרות

פרק 1 

הכול התחיל ביום רגיל. שגרתי. השעון המעורר קם לתחייה בשעה 7:40 בדיוק וב-7:48, לאחר עימותים עם הצלצול המנדנד, הצלחתי להתרומם לישיבה ולהבחין בג'רי ששכב בתענוג על מיטתי בלילה ולא נתן לי מנוח.

"לך מפה, חתול מעצבן," מלמלתי בעייפות והזזתי עם רגלי את החתול השחור מהמצעים המלוכלכים משערותיו. הוא נחת על הרגליים, החזיר לי בגרגור מתריס, והרים את זנבו מעלה בעודו יוצא מהחדר, שומר על היהירות המלכותית המאפיינת את בני מינו.

הצלחתי לקום מהמיטה בחדרי המבולגן ולהתכונן לעוד יום לימודים. כרגיל, בגרירת רגליים יצאתי למסדרון הקצר, שם דין בדרך כלל נלחם מוקדם בבוקר באמא המנסה להלביש אותו, ויובל מלווה את הריב בצעקות. הגעתי אל חדר האמבטיה, ובזמן שצחצחתי שיניים שמעתי את דלת הבית נטרקת. זרקתי על עצמי מכנסי ג'ינס קצרים, וחולצת בית ספר שקיוויתי שהיא לא מסריחה יותר מדי.

כצפוי, חיכה לי אותו הבית המתיימר להיות מסודר, שכבר היה ריק בשעה זו של הבוקר, וחיכה לי הפתק על המקרר בכתב היד המסודר של אמא בו כתבה: "יש גבינה במקרר ולחם במיקרוגל. אל תשכח להכין את התיק לבית הספר. יום טוב, אמא". כמובן שהיא לא שכחה את מדבקת הסמיילי המעצבן שנועדה לעדן את העניינים.

"מעולה, תודה רבה, אמא..." רטנתי, תלשתי את הפתק וזרקתי אותו לפח הגדוש.

פתק. האמצעי העיקרי של אמא לתקשר איתי. "יצאתי לאסיפת הורים בגן של דין ויובל"; "אני מגיעה היום מאוחר הביתה, יש להם חוג בשעה..."; "כשאני מגיעה אני רוצה לראות את החדר שלך מסודר..."

סידרתי את התיק במהירות, משימה לא קשה במיוחד לאור העובדה שהשתמשתי במחברת אחת בלבד לכל המקצועות, וגם ככה אף אחד לא מתייחס ברצינות לחודש האחרון ללימודים. הכנסתי גם את כריך הגבינה שהכנתי ולקחתי כמה שקלים לברד בקיוסק.

עליתי על האוטובוס של 8:10, שבאופן קבוע איחר בכמה דקות. תמיד חשבתי שעדיף כך מאשר להגיע רבע שעה לפני כולם. רבע שעה לפני נוח, אם להיות מדויק.

בכיתה, התיישבתי במקומי הקבוע בקצה ליד עלמה, שדווקא די חיבבתי, אבל לא הייתי מודה בפניה על כך בחיים. היא היתה עסוקה עם החברות שלה בפינה אחרת בכיתה. נוח התיישב לידי וסיפר לי על משחק הכדורגל שהיה בו עם אבא שלו בסוף השבוע. גיחכתי.

"אני יודע," הוא הסמיק, "אבל אבא שלי לא נתן לי ברירה אחרת."

נוח וכדורגל הם שני עולמות שונים. הוא לא ממש מסתדר עם כדורים. מאז המקרה בשיעור ספורט בו גרם להפסד הקבוצה כולה כששכח שהוא אמור לתפוס את הכדור, כל השכבה מודעת לכך היטב.

שיעור ספרות עבר מהר. סיימנו ללמוד את הסיפור האחרון לכיתה ח', והפעם לא נתנו לנו עבודה. שיעור ספרות היה השיעור האהוב עלי ביותר, והעבודות היו נחמדות; בעיקר כי את רובן הכנתי עם עלמה.

בשיעור אנגלית המורה הסבירה לנו על כיתה ט', ועל מה שמצפה לנו בשנה הבאה.

בהפסקה בין השיעור הרביעי לחמישי פגשתי את נוח בספרייה. היינו אמורים לכתוב עבודה בהיסטוריה בחופשת הקיץ. הספרייה המתה בבני נוער נואשים לקבלת מידע ממקור ראשון שיקל עליהם במהלך החופש.

"אדי!" נוח קרא והתקדם אלי מקטגוריית הספרים הביוגרפיים, "אתה לא מאמין! העלו ציונים במתמטיקה. תבדוק." פתחתי את המשוב בטלפון תוך כדי שהתקדמתי למדף של ספרי הלימוד לכיתה ח'. נוח, שלא היה יכול להתאפק, פלט, "קיבלתי 95. אמרתי לך שנפלתי בסעיף השלישי. וזה רק בגלל המורה המעצבנת הזאת ש -"

"אוקיי נוח," קטעתי אותו ולקחתי את "חיים מתמטיקה - ספר לימוד להקבצה ב'" ששכחתי בבית. "סליחה, אבל זה ממש לא מעניין אותי כרגע."

נוח היה לבוש בחולצת בית ספר אדומה וצמודה שהדגישה את מבנה גופו הרחב והשמנמן, ובאותם מכנסי ג'ינס צבאיים קצרים שפה ושם בצבץ בהם קרע שחשף את עורו הבהיר. התלתלים השחורים שלו קיפצו כשדיבר בהתרגשות, והעיניים הכהות שלו בהקו כאילו הוא רוצה לספר על הדבר המלהיב ביותר בעולם. כזה היה נוח.

"אה. טוב." אכזבה התפשטה על פניו. בדקתי את הציון שקיבלתי, הסתכלתי עליו וחייכתי. גם הוא חייך. שנינו ידענו שמתמטיקה היא לא הצד החזק שלי. "אז אולי היא תעניין אותך יותר." הוא החווה בראשו לכיוון לירון, שעמדה בין ספרות נוער לאנציקלופדיות, ושערה הבהיר תפס כמעט את כל המעבר. היא עיינה בספר פנטזיה שדווקא יצא לי לקרוא, אבל המחשבה עליה קוראת את הספר הזה גרמה לערכו לרדת בעיני. לא אהבתי את הילדה הזו.

"כן, בטח. זה מה שחסר לי עכשיו, תזכורת למפגשים השבועיים שלנו בחופש. כמובן שהיא לא תשכח לומר לי מאיזו שנה פרה־היסטורית כל פריט לבוש שלי ולמה זה מכוער."

הקבוצה שלי לעבודת הקיץ כללה בין היתר את לירון, ונוכחותה היתה עונש קשה לכל החברים בה. בעצם, אולי זה לא מדויק. הרי ברור שנתחיל את שנה הבאה עם 100 על העבודה, אך הציון המושלם לא שווה את התהליך המייגע בהתמודדות עם לירון. תיעבתי את הפרפקציוניזם שקרן ממנה, עם התיק המלא והמהודק היטב לגב ועם הגרביים הגבוהים בדוגמת צבי ים. בשבוע האחרון יצאתי ונכנסתי במהירות לשיעורים ללא שום עיכוב, והצלחתי להתחמק ממנה.

אך לרוע המזל, לירון הבחינה בנו, ובדרכה אלינו בין מדפי הספרים נעצה בי מבט זועם.

"היי," היא אמרה בקשיחות. "היי," חזרה, כשהפעם הסתכלה על נוח. ואז הסתכלה עלי שוב ובחנה אותי בעיניים הכחולות שלה, כאילו יש בהן סורק. "היי," נוח השיב, כמעט בשאלה. "אני אפגוש אותך אחר כך." הוא טפח על גבי ומיהר לצאת מהספרייה החנוקה.

היו כמה רגעים של שקט בהם ניסיתי לחשוב על תירוץ שיספק את הילדה המשוגעת, אך לפני שהספקתי היא הטיחה את ספר הפנטזיה עם הכריכה הכחולה על השולחן לידי. "מה קורה איתך?!" צעקה. "יש לנו רק שבועיים להחליט על תת־נושא ולהתחיל בפרק א', אלא אם אתה רוצה שנוסיף עוד מפגש שבועי בחופש, מלבד האחד שכבר קבענו."

"יש לנו שבועיים, לירון," אמרתי וניסיתי לעבור אותה ולהתקדם לכיוון היציאה, "שבועיים זה הרבה מאוד זמן. החופש אפילו עוד לא התחיל!"

"נכון, הוא מתחיל עוד שבועיים. ויש לנו הרבה עבודה להספיק עד אז." היא עצרה אותי ליד הדלת והסתכלה עמוק לתוך עיני. "אתה לא עונה להודעות, אתה מתחמק ממני בבית הספר, אתה אפילו לא הכנסת את השם שלך לקובץ השיתופי שכבר פתחנו!"

בחנתי את הסביבה. אחרים התחילו להסתכל, כולל עלמה שעיינה באחד הספרים.

"את מוכנה לשמור על קצת שקט? בכל זאת, אנחנו בספרייה," ביקשתי.

"אנחנו צריכים להיפגש אצל מישהו. השבוע."

"אני לא יכול אצלי."

"אני גם לא. וגם עלמה לא יכולה. זה משאיר את נוח, ובמקרה שלו כבר עדיף לעשות את העבודה במקום ציבורי."

פערתי את עיני, "סליחה?"

היא דיברה ברכות שהפתיעה אותי. "די ברור שהמשפחה של נוח לא נמצאת במצב אידיאלי מבחינה כלכלית. אני רק אומרת שעדיף בשביל כולנו למצוא פתרון אחר, כדי למנוע מבוכה מיותרת."

"זה לא נכון," אמרתי.

"למה אתה חושב שהוא אף פעם לא קונה מהקיוסק, או מה לדעתך הסיבה שבגללה הוא באופן קבוע לובש את אותו המכנס?"

נוח אף פעם לא היה רעב בבוקר, או בזמן בית ספר. לפחות זה מה שהוא אמר לי. הנחתי שהוא אוכל בבית. אף פעם לא עלה בדעתי עניין הכסף במשפחתו, שכן הייתי בבית שלו פעמים אחדות, ולא היה נראה כאילו הוא נמצא באיזו מועקה כלכלית. ובכל זאת, בין שהוא שרוי בבעיה כזאת או לא, זה לא היה עניין של איש מלבדו.

"אולי כי הוא לא מבקש כל יום מאבא'לה שיקנה לו," ניסיתי להחזיר לה.

היא כיווצה את עיניה בזעם. "צריך לעדכן את הקובץ השיתופי ולהתחיל לאסוף ביבליוגרפיה. יש לך עד מחר. אה, ודרך אגב, הג'ינס שלך דוחה." ובמילים אלה יצאה מהספרייה כרוח סערה.

בדרך חזרה מבית הספר, מלמלתי לנוח, "יש לך עד מחר, בלה בלה בלה. אני לא מאמין שאנחנו איתה בעבודה."

"הלירון הזאת," נוח רטן כשצעדנו חצי מהדרך הביתה יחד, מפני ששנינו פספסנו את האוטובוס. "מתערב איתך שהיא ניהלה את כולם בפינת הקוביות בגן."

"נתראה!" אמרתי לו כשהמשיך לפנייה הצדדית המובילה אל הבניין בו הוא גר.

המשכתי בדרכי. אם הייתי יודע שזאת תהיה הפעם האחרונה בחיי שאראה אותו לפני החוויה שאני עומד לעבור, לא הייתי מסיים את השיחה ב־"נתראה". הייתי מסביר לו שאני מעריך אותו כחבר, שהוא כמו אח בשבילי. הייתי אומר לו תודה, כי גם אם הוא לא יודע, הוא הציל אותי פעמים רבות. יש אנשים שחושבים שאושר אמיתי בא עם כמה חברים, וחבר אחד אינו מספיק. גם אני הייתי ביניהם, והאמנתי במחשבה הזו שרק גרמה לי לייאוש שהלך והצטבר. נוח הוכיח לי אחרת. איתו, בפעם הראשונה, הרגשתי שהחברות בינינו מספיקה.

אבל לא מדובר רק בנוח. אם הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה שאיתקל בלירון בתור "מזלזל־העבודות" שהיא הכירה, הייתי אומר לה בדיוק מה אני חושב עליה. אם רק הייתי יודע, הייתי מנסה להזמין את עלמה לסרט בקולנוע. אם רק הייתי יודע, הייתי מחזיר פתק לאמא. הייתי מתנהג אחרת. אפילו כלפי עצמי. במקום זאת המשכתי ללכת, בלי שמץ של מושג מה הולך לקרות.

***

נעלתי את הדלת, זרקתי את התיק על הרצפה וחטפתי קולה מהמקרר. התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה בדיוק כשהפרצוף של לירון הזועפת עלה במוחי. נאנחתי ובדקתי את הטלפון. השעה היתה 14:06. אין הודעות. כרגיל.

ללא רצון או כוח, התקדמתי לכיוון החדר שלי. מצאתי את ג'רי מתכרבל לו בהנאה על המיטה. "זוז כבר," סיננתי, וניסיתי להעיף אותו לרצפה. המאמצים שלי לא גירשו אותו אלא רק העניקו לי כמה שריטות חדשות.

התיישבתי על הכיסא, מול השולחן שהיה פעם של אבא, ופתחתי את המחשב הנייד. הוספתי את שמי לקובץ השיתופי, נכנסתי לכמה אתרים על הנושא שלירון בחרה וצירפתי את הקישור אליהם.

היו לי שיעורים במתמטיקה ובפיזיקה. זה היה מצחיק, מפני שתמיד זכרתי שהיו לי שיעורים אבל אף פעם לא חשבתי לעשות אותם, במיוחד לא בסוף שנה. המאמץ לא שווה את התמורה. התמונה הדהויה על השולחן המבולגן קרצה לי. אני בטוח שאתה היית אומר לי אחרת, חשבתי. כן, אבא היה חנון של ממש. "אם קוראים לך חנון, כנראה שתצליח בחיים", הוא היה אומר, ואני הייתי צוחק מפני שאף פעם לא הבנתי איך שם התואר הזה יכול להתפרש כמחמאה. הוא היה אאוטסיידר כמוני, קרא מאות ספרים והיו לו תשוקה לידע וחלומות גדולים.

שאלתי את עצמי אם גם לי יש תשוקה לידע וחלומות גדולים, ולא הצלחתי לענות. הדבר היחיד שיכולתי לקבוע הוא שאת הידע שאני חפץ בו, בית הספר לא יוכל להעניק לי. המסגרת הזו לא מתאימה לכולם.

הפרויקט שלא מזמן סיימתי, סיפור קצר על ילדה עם כוחות־על, עוד נח על השולחן. התחביב הגדול ביותר שלי הוא כתיבה. שירים, סיפורים. יש כאלו שאני גאה בהם יותר, וכאלו שפחות, אבל את כולם אני אוהב. בעיני, כולם מייצגים תהליך.

ואם כבר מדברים על תחביבים ועל תהליכים, נזכרתי שהייתי חייב להתאמן קצת יותר על הגיטרה. אף פעם לא הייתי בעניין של מוזיקה, אבל מאז שהתחלתי לכתוב הרגשתי שלשירים מסוימים נדרש גם לחן.

כמובן שמעט מאוד אנשים ידעו על תחומי העניין שלי - נוח קרא פעם כמה טיוטות והתלהב. הוא אפילו הביא לי ציור שצייר בעצמו ובו אחת מהדמויות שאהב. גם אמא שלי יודעת על האהבה שלי לכתיבה, מפני שיום אחד היא תפסה אותי מדבר בקול רם עם עצמי כשכתבתי סוף מיוחד לאחד הסיפורים הקצרים.

ובאשר לגיטרה, אמא רצתה מאוד שאנסה להתחבר לעולם המוזיקה. היא אמרה ש"זה עולם קסום ומלא באפשרויות" (היא יודעת לנגן מצוין על פסנתר), אז היא רשמה אותי לקונסרבטוריון ויש לי שיעור פעם בשבוע. אני מניח שמרגע שהתחלתי לנגן ההתלהבות שלה פחתה, כי בואו נגיד שאין לי כישרון מולד.

עבדתי חצי שעה על הקובץ השיתופי, עדכנתי את לירון כשסיימתי, ומילאתי אוכל לג'רי. נזכרתי שגם אני רעב. השניצל והאורז של אמא חסמו את הרגשת הריקנות שליוותה אותי מבפנים. השגרה נמאסה עלי. עוד מעט החופש הגדול, ולא ידעתי כיצד הקיץ שלי ייראה אם ההודעות היחידות שאני מקבל הן תזכורות מלירון ועדכונים מאמא. מדי פעם נוח יתקשר כשהוא ירצה לשחק יחד במחשב.

בארבע אחר הצהריים בדיוק נפתחה דלת הבית וידעתי שאמא והאחים שלי חזרו. כמובן שעוד מחדרי הצלחתי לשמוע את שני הקטנים שהיו שקועים בוויכוח.

הם נרגעו אחרי שהטלוויזיה נדלקה. שמעתי את המפתחות של אמא נזרקים על שולחן האוכל, כרגיל, ואת המיקרו פועל ומחמם לתאומים בני הארבע ארוחת צהריים.

"אדם!" עצרתי באמצע המשחק וסגרתי את המחשב בכעס כששמעתי את אמא קוראת בשמי. ידעתי שהמצב חמור אם היא משתמשת בשם "אדם" ולא ב"אדי".

"מה?" יצאתי מהחדר ונשענתי על כיסא שולחן האוכל. אמא היתה במטבח באמצע הכנת עוגה.

"מה אמרתי לך, כבר מיליון פעמים?" היא רטנה, הסתובבה אלי והניחה את ידיה על מותניה. המשקפיים שלה היו למעלה על שערה. "את הצלחת אתה שם בכיור. ואם אתה ממש גיבור, אתה יכול גם לשטוף אותה. ותנקה את כתם הקטשופ מהשולחן. אתה מתנהג כמו ילד בן שלוש."

"אני יכול לעשות את זה אחר כך?" התלוננתי. "אני באמצע משחק."

היא ניגבה את המצח. "אם תעשה את זה אחר כך, לא רק שתנקה את הכתם, אלא גם את כל הרצפה."

זה היה עונש מאוד כבד בהתחשב במצב רצפת המטבח. עשיתי כמבוקשה, ואז היא ביקשה (דרשה, אם לדייק) שאקפוץ למכולת לקנות שוקולד לעוגת יום ההולדת של התאומים. כמובן שניסיתי להתחמק, אבל ידעתי שאין לי ממש ברירה.

לקחתי כמה שקלים מהמזנון ויצאתי החוצה. בִּשביל הגישה של הבניין, הדוור, שגלגל את המקומון השבועי לתיבות הדואר, אמר לי שלום. הנהנתי בנימוס. הדרך למכולת לא היתה ארוכה, הייתי צריך לחצות רחוב אחד ולעבור עוד אחד, והשוקולד הארור יהיה בידי.

הציפורים צייצו. ילדים שיחקו בגינה הציבורית. הכול היה רגיל יחסית לשעת אחר צהריים. לא ידעתי שבעוד דקות ספורות חיי הולכים להשתנות. האם אמא, כל אמא, היתה מתנהגת שונה אילו ידעה שהבן שלה הולך לעבור חוויה שתשנה את חייו לנצח?

"היי, אדי. מה קורה גבר?" יוני, המוכר הוותיק במכולת, פנה אלי. הוא כבר מזמן הפך לחבר של המשפחה.

"בסדר. איך אתה?"

"מצוין," הוא חייך והקמטים בפניו השזופות בלטו. תמיד חשבתי שהשיזוף התמידי שלו לא עולה בקנה אחד עם כובע הבייסבול הקבוע שחבש לראשו גם בתוך החנות.

"טוסט?" שאל, כי הוא מכיר את ההזמנה הקבועה שלי; לפעמים לא התחשק לי להכין אוכל לבית ספר בעצמי. "בדיוק הגיע משלוח חדש של רטבים. משהו מדהים."

"לא הפעם, יוני. תגיד, יש לך במקרה שוקולד ממש ישן שיכול לגרום לכאבי בטן?"

"אני חושש שלא. אבל אני יכול לדאוג לזה, אם ממש תתעקש."

הנדתי בראשי. "לא. סתם תהיתי."

כנראה שיוני שם לב למבט העצבני שלי. "אתה בטוח? אתה יודע שבשבילך אשיג שוקולד גם משנת 62'."

חייכתי. יוני היה חברמן של ממש. גבר בן 50 בערך עם תעודת מאלף כרישים רשמי ("יש דבר כזה", הוא אמר לי פעם כשהטלתי ספק במקצוע). הוא היה מצחיק, אדיב, וכחן, מספיק אפילו כדי לגרום לבעל של אמא לחבב אותו.

מבטי עבר בין מבטו הרציני של יוני לבין חפיסת השוקולד עם הציור של הפרה.

"אין צורך," עניתי. "לא משנה, פשוט תביא לי שוקולד אחד ועוד משהו קטן לאכול." יוני הוציא את השוקולד מהמדף ועוד שני חטיפי אנרגיה מהסוג היקר.

"אה, אין לי כסף לכל זה." מיששתי את המטבעות שהיו בכיסי.

פניו השתנו לחיוך חם. "היי, ילד. הפעם זה על חשבון הבית." ואז הוסיף בקריצה, "תשמור את הכסף הזה לעצמך."

הנחתי על הדלפק את הכסף עבור השוקולד והלכתי לדרכי.

הנה אדם נוסף שהפגישה האחרונה איתו לא העמיקה מספיק. יכולתי לספר לו. יכולתי לספר לו על המצב בבית או בבית ספר, או אפילו סתם לדבר איתו. יוני לא אחראי רק על כמות החטיפים או הטוסטים שאני אוכל, הוא גם איש שיחה. הוא לא מיהר לשפוט אנשים, ועוד יותר לא את מעשיהם. הוא ידע מתי לגלות אמפתיה ואיך לייעץ. ידעתי שאפשר לסמוך עליו. אבל כרגיל, לא עשיתי את זה. הסתפקתי בטעם המתוק של חטיפי האנרגיה.

בדרכי חזרה, באור אחר הצהריים, במרחק של לא יותר מרחוב אחד מהבית שלי, נחטפתי.

אני לא זוכר כיצד בדיוק זה קרה או איך הרגשתי. אני זוכר, בצורה מעורפלת ביותר, שתי ידיים חסונות שהגיעו בהפתעה ומשכו אותי לפנייה כלשהי. העיניים שלי כוסו בבד גס. צרחתי, אבל הקול שלי היה מעומעם וחנוק מבעד לכף היד הענקית שחסמה את פי. ניסיתי להשתחרר. השוקולד נשמט מידי. בעטתי באוויר, ניסיתי לשרוט בידַי כל דבר שהיה קרוב. כשנזרקתי בכוח על רצפת מתכת קרה, עוד הצלחתי לשמוע את קול הציפורים והילדים המתרוצצים בגינה הסמוכה.