מנגינת פעמונים

פרק 1
המצב מחורבן
ג'יימי

לפני שנתיים וחצי

משהו לא בסדר.

פניי לחוצות למשטח קשה ומחוספס. אני מנסה לזוז ומרגיש גרגירים או אבנים קטנות תחת לחיי. טעם מתכתי מוזר מצפה את לשוני ואני מנסה ללקק את שפתיי היבשות, אך לא יכול.

מה, לעזאזל, קורה פה?

אני מנסה להסתובב ולא מצליח. ידיי קשורות מאחורי הגב? עיניי מכוסות, פי חסום. קצב פעימות ליבי מכפיל את עצמו כשאני מתחיל להבין שאני בצרות.

אני מנסה להסתובב שוב ונאנח כשכאב עז תוקף את רגלי. גם הכתף כואבת, וכשאני מנסה לסובב את ראשי אל הצד השני, אני מגלה שגם פניי ככל הנראה נפגעו.

מישהו כיסח אותי במכות? אני לא זוכר שנחבלתי, או שנכבלתי. איבדתי את ההכרה?

נחטפתי!

אלוהים ישמור.

* * *

הרבה שעות חולפות, ודבר לא קורה.

באיזשהו שלב אני מצליח להתיישב, מגלה שידיי אזוקות לקיר בשרשרת קצרה שלא מאפשרת לי הרבה מרחב תנועה. אני נוגע בקיר שמאחוריי ויודע שהוא לא עבר גימור. אולי אני במרתף ישן? אולי באתר בנייה? אני מנסה להקשיב לכל רחש, אבל לא מצליח לקלוט שום דבר שיכול לתת לי עוד מידע.

כמה זמן אני נמצא כאן? אני צמא, רעב, הראש שלי כואב והאוזניים מצלצלות, ומעל לכל אלה – לעזאזל, אני חייב להשתין!

הישיבה הממושכת על הבטון הקשה גורמת לכאבים, המתגברים ומצטרפים לאלה שכבר יש לי בגלל החבלות השונות המכסות את כל חלקי גופי. אני מנסה לזוז מדי פעם, נשכב, מתיישב, נשען על הקיר, אבל לא מצליח למצוא הקלה.

אני ממשש את הקיר ומנסה למצוא דרך להשתחרר. שרשרת המתכת מחוברת במנעול גדול ללולאת ברזל הקבועה בקיר. אני מנסה למשוך אותה בכוח.

אין סיכוי.

פאק, אני חייב להשתין! אם הייתי יכול לפחות להגיע לרוכסן המכנסיים.

עובר עוד זמן. שעתיים, אולי יותר. אני נמצא במצב שכיבה כשצליל חזק מהדהד ומקפיץ את ליבי לגרוני. מבעד לבד המכסה את עיניי אני מבחין באור שנדלק. סוף־סוף! כבר חשבתי שישאירו אותי כאן למות ברעב.

רחשים. צעדים. מישהו נכנס, נשמע שזה יותר מאדם אחד.

אני מנסה להתיישב, אבל האוויר נסחט מריאותיי כשאני חוטף בעיטה הגונה במרכז הבטן. אוי, פאק. המאמץ להתאפק ולא להשתין על עצמי כמעט בלתי אפשרי. אני ממש מתפתל.

"קום!" צועק גבר מעל ראשי, "קום, חתיכת חרא מזדיין!"

אני מצליח להתעשת מספיק כדי להתיישב למרות הכאב וההלם, וסופג מייד אגרוף בפנים שמפיל אותי בחזרה לרצפה וגורם לי לזעוק בכאב.

"אמרנו לך לקום, לא?" רוטן קול אחר וידיים גסות תופסות בזרועי ומושכות אותי לישיבה בגסות. מישהו תופס בשערי ומקלף מפי את הסרט הדביק שחוסם אותו, תולש איתו את עורי. אני נאנח ומלקק את השפה הפצועה, לא מופתע לגלות שהיא מדממת.

"תקשיב, בן של זונה, אתה שומע אותי?" שואל הגבר הראשון. אני ממהר להנהן. מוקדם בשבילי לחטוף עוד אגרוף. "אם אתה רוצה לצאת מכאן בחיים, תן לנו את הסיסמה לחשבון הבנק של 'פרקר נכסים והשקעות'."

שיט, אני בצרות.

אני יודע איך אמורים להתנהג במהלך שוד. שיתוף פעולה עם השודד מעלה את הסיכויים לצאת מזה. זה רק כסף, אז מה אם בחשבון הבנק של החברה יש כמה מיליונים, ועוד סכום רציני מאוד בחסכונות ובפיקדונות כאלה ואחרים. אנחנו עוסקים בנדל"ן ובבנייה, סכומים גדולים עוברים בחשבון הזה על בסיס יומי.

גם אם הייתי רוצה לבחור בדרך הבטוחה ולשתף פעולה עם החוטפים־שודדים, אין לי את האפשרות. אבא שלי חולה שליטה מהסוג הגרוע ביותר, הוא לא נותן אמון באף אחד ובשום דבר. הלך עליי.

"שמעת אותי, בן של זונה?" הוא שואל בזעם וכאב חד מפלח את ירכי כשהוא בועט בי.

"כן," אני פולט בכאב, מופתע לגלות עד כמה קולי חבוט וצרוד. "רגע," אני ממלמל בתקווה לזכות בכמה שניות של חסד כדי להחליט מה אני יכול להגיד שיוציא אותי מכאן בחיים. אני לא בטוח שיש דבר כזה.

"אם תיתן לנו סיסמה שגויה נהרוג אותך. אל תנסה להיות גיבור."

"אני לא זוכר את הסיסמה בעל פה," אני מודה ומספיק לשאוף אוויר לפני שנוחת עליי אגרוף צפוי, "וגם אם הייתי זוכר, אבא שלי משנה אותה כל יום או יומיים!"

"חתיכת מטומטם מזדיין, אנחנו נוציא ממך את התשובה. אתה עוד תתחנן שנהרוג אותך."

"הייתי אומר לכם אם הייתי יודע," אני מספיק לפלוט לפני סדרת מכות זועמת שאני סופג משני צדדיי. אין לי איך להגן על עצמי והמאבק היחיד שאני יכול לנהל הוא המאבק להצליח לנשום ולהשאיר את שלפוחית השתן שלי מלאה.

רעש האגרופים הניתכים על גופי, הדופק המטורף שבחזי והדם הגועש באוזניי מאפילים על קולות החוטפים שממשיכים לגעור, לדרוש ולגדף. באיזשהו שלב הם מחליטים לסגת. החדר מחשיך. הדלת נטרקת.

אני עדיין בחיים. בינתיים.

ההכרה שלי מתערפלת, רק לרגע, והדבר הבא שאני מודע לו הוא נוזל חם המתפשט במכנסיי. דמעות של השפלה, של תסכול ושל הקלה נספגות בבד שמכסה את עיניי. אין לי ברירה אלא לשכב בתוך השלולית ההולכת ומתקררת של השתן שלי, כואב ופצוע.

* * *

מה, לעזאזל? השתנתי במיטה?

אני מתיישב בתנועה מהירה, ליבי הולם בעוז. ידי גולשת אל מתחת לשמיכה וממששת את הסדינים. יבשים.

אני משעין את מרפקיי על ברכיי ותופס את הראש. כבר עברו שנתיים וחצי, אבל החלום המזורגג הזה מצליח להבהיל אותי בכל פעם מחדש. עוד לא קרה שבאמת קמתי רטוב, אבל זה לא מפחית מההשפלה שאני מרגיש כשאני מתעורר, בכל פעם מחדש.

זו הסיבה לכך שאני תמיד מקפיד לישון לבד. לא ביליתי לילה שלם עם בחורה מאז, גם לא עם גרייס. בעיקר לא עם גרייס, שהייתה אמורה לאהוב אותי ללא תנאי. לעולם לא אשכח את הבעת הגועל שהייתה על פניה, כאשר רק זמן קצר קודם לכן מישהי אחרת, זרה מוחלטת, קיבלה אותי ללא סייג.

לנגד עיניי עולה דמותה של המלאכית שהצילה אותי. יפהפייה נחושה בעלת עיניים ירוקות וצלולות וקול פעמונים. מנגינה לא ברורה ממלאת את ראשי בכל פעם שאני חושב עליה. את החמלה שאותה צעירה גילתה כלפיי אני זוכר עד היום. היא העניקה לי חיים.

מסך הנייד שלצד המיטה מאיר ותופס את תשומת ליבי. ההתראות מושתקות, אבל התאורה המתעוררת לחיים מצביעה על הודעה נכנסת. אני אוסף את המכשיר ומציץ בשעה לפני שאני מבטל את הנעילה בעזרת טביעת האצבע שלי. ארבע לפנות בוקר. הספקתי לישון בקושי חצי שעה לפני שהסיוט העיר אותי.

תודה על הלילה. ממש נהניתי. אימוג'י מאוהב, לב אדום, אימוג'י שולח נשיקה, שפתיים אדומות.

גם אני. היה זיון לא רע. מייד אחריו התנצלתי והלכתי. ריככתי את המכה בכך שהסכמתי לתת לה את מספר הטלפון שלי, דבר שלא תמיד קורה, מפני שזה כרוך בסיכון לקבלת אימוג'ים מאוהבים בשעה ארבע לפנות בוקר.

אני לא מת על סגנון הדפוק־וזרוק שסיגלתי לעצמי בשנים האחרונות, אבל אני מעדיף לא להשלות את שותפותיי למיטה, שלא יחשבו שיש סיכוי למערכת יחסים ארוכת טווח.

הודעה נוספת נכנסת.

ניפגש מחר? ידיים צמודות בתפילה, אימוג'י מלאך.

אם היה אימוג'י 'חוסם אותך', הייתי מכבד אותה באחד כזה לפני שאני חוסם את המספר שלה בשתי נגיעות במסך. אני מניח את הטלפון בצד וחוזר לשכב. נשארו לי בקושי שעתיים עד שהשעון ישכים אותי לאימון במכון.

* * *

מלודי

"חברת 'פרקר נכסים והשקעות'," אני קוראת בקול, רוגז מציף את קרביי. זאת לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בשם של החברה המפלצתית הזאת. "את יודעת מה להם ולבניין הזה? ולמה דווקא עכשיו?"

כשהגעתי היום לבניין המגורים חשכו עיניי. צווי פינוי בכל מקום. חלקם עדיין דבוקים לדלתות שהצבע החל להתקלף מהן, אחרים נתלשו ונעזבו להתעופף לאן שהרוח לקחה אותם.

שרה מנגבת את לחייה הרטובות במטפחת בד ישנה ומשומשת. "אומרים שהם קנו את הנכס," היא אומרת באומללות. מליסה, נכדתה, יושבת לידי ובוהה בתקרה בפה פעור.

"אבל אתן וכל הדיירים האחרים גרים כאן כבר הרבה שנים," אני אומרת, "לא יכול להיות שאפשר פשוט לזרוק אתכם לרחוב. זה לא הגיוני."

"אאעאע."

אני סוגרת את פי ונוזפת בעצמי. מליסה בת השתים־עשרה אולי לא מסוגלת לדבר, אבל כבר מזמן קלטתי שהיא מבינה יותר ממה שנראה. היא רתוקה לכיסא גלגלים. גופה כחוש, ידיה נוקשות ומעוותות וכך גם הבעת פניה. היא נושמת בכוחות עצמה ומסוגלת לאכול כשמניחים מזון בפיה, אבל זה בערך כל מה שהיא יכולה לעשות.

אני שולחת את ידי ועוטפת באצבעותיי את אצבעותיה הנוקשות, הדקות כמקלות. "זה בסדר, מליסה," אני מנסה להרגיע, "אל תדאגי."

"אאאעאע."

היא משמיעה שוב את אותו צליל לא ברור, וכל פעם שהיא אומרת אותו, אני מרגישה שיש לו משמעות אחרת. היא בטח רוצה להגיד עכשיו שאני שקרנית.

כשעזבתי את חיי הקודמים בלי להביט לאחור הבטחתי לעצמי שאעשה כל שאוכל כדי לעזור לכל מבקש. אתן לאחרים את העזרה שהייתה כה חסרה לי ואולי, אם הקארמה תהיה טובה אליי, לא אמצא את עצמי שוב לבד כל־כך.

כבר תקופה לא קצרה אני עוזרת לשרה ולנכדתה. פעם בשבוע אני שרה ומנגנת בגיטרה במרכז המסחרי, אוספת כסף מעוברים ושבים, ובכסף אני קונה עבורן מזון ותרופות. אני גם מנקה קצת את הדירה ומארחת להן חברה. זה המעט שאני יכולה לעשות.

עכשיו קורת הגג הזאת עומדת להיחטף מעל לראשיהן. לאן ילכו, לרחוב? "לא יכול להיות שאין לכן זכויות," אני מחליטה, "אתן גרות פה כבר הרבה שנים."

"הבניין היה שייך לנדבן זקן," היא מסבירה בקול חנוק, "הוא הניח לנו ולכל הדיירים האחרים לגור כאן ככל שנצטרך, אך הוא הלך לעולמו לפני שנתיים והוריש את כל רכושו לילדיו. הם..." קולה נשבר ויללה נמלטת מפיה. היא מרימה את המטפחת המשומשת לאפה ומקנחת אותו קלות, "הם מכרו את הנכס. יש לנו שלושים ימים להתפנות."

"אאאעאע," מליסה מתרגשת.

אני מלטפת את זרועה בחום בניסיון שווא להרגיע אותה. איך אפשר להרגיע אותה כשהיא רואה את סבתא בוכה? קשה לדעת כמה היא מבינה, אבל את הדמעות של שרה לא צריך להסביר.

"אולי זה סימן שהגיע הסוף. תמיד קיוויתי לסוף קצר בשבילה," אומרת שרה, מנגבת את דמעותיה ומזדקפת בהשלמה.

היא לא אומרת את זה, אבל אני יודעת שמליסה גוועת. זה רק עניין של זמן עד שהיא תהיה תלויה במכונות שיחזיקו אותה בחיים, וזה הפחד הגדול ביותר של שרה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא מבטאת בקול את משאלתה שהסוף הידוע מראש יגיע בקלות וללא סבל מיותר.

"אני אסדר את זה," אני מבטיחה, יודעת שבזה הרגע הכרזתי מלחמת חורמה על כל גורם שיעמוד בדרכי. אם אני לא אלחם בשביל שרה ומליסה, אף אחד לא יעשה את זה. הדיירים המתגוררים פה רובם ככולם חלשים מכדי לעמוד על שלהם.

* * *

"אני מקווה שאת לא אופטימית מדי, חמודה," אומר מרטין, ממצמץ בעיניו המאופרות, ומסיט מפניו קווצה משערו הארוך, המבריק והשחור.

"אני חייבת להיות, אף שבינתיים כל המאמצים שלי היו לשווא," אני מודה.

"ניסית לפנות לרווחה?"

"לא הצלחתי לקבוע פגישה עם מנהלת האגף, אז התייצבתי אצלה בלי הזמנה."

"החלטה הגיונית."

"היא אמרה שלדיירים יש מעמד של פולשים, ושהבעלים רשאי לדרוש מהם להתפנות במסגרת הזמן הקבועה בחוק. היא אף הציעה שהם ילכו לגור אצל קרובי משפחה או אצל חברים עד שיצליחו לארגן משהו."

"היא באמת חושבת שאם היה למישהו מהם על מי להישען הם היו גרים בבניין המזוויע הזה?"

"גם אני אמרתי לה את זה! אטימות מגוחכת. מרטין, מה אעשה? אני חייבת לנסות להציל אותם."

"נגייס את החבר'ה," הוא אומר, מסדר את השרשרת שהוא עונד לצווארו. "נייצר מאות פניות, נשלח מיילים ונארגן הפגנות קולניות היכן שצריך. רק אל תהיי אופטימית מדי, מל־מל. המצב מחורבן."

למחרת מסתמנת פריצת דרך ראשונה. נכון יותר לומר שנראה שיש סיכוי מסוים לפריצת דרך ראשונה.

"או־אם־ג'י, מל־מל, כדאי שתשבי," אומר לי מרטין בטלפון.

"תדבר, מרטין. בלי דרמה."

"אבל זה אירוע דרמטי. השגתי לך פגישה דחופה עם מר מרלו בכבודו ובעצמו."

"עם ראש העיר?!" אני כמעט נחנקת. "אתה רציני?"

"לא אמרתי שכדאי שתשבי?" הוא שואל בציניות ואני יכולה לדמיין איך הוא מגלגל את עיניו כשהוא אומר את זה.

"אני לא מאמינה, איזה אלוף אתה!" אני מתלהבת, "איך הצלחת?"

"מה אני יכול לומר, זה כישרון נדיר. אני לא יכול להרחיב יותר מדי, ואת גם לא רוצה לדעת יותר מדי. בואי רק נגיד שאני מכיר את הבן של מנהלת הלשכה, ושפילסתי את דרכי ליומן של מרלו דרך הסדינים."

"מרטין!"

"מרטיני," הוא מתקן, אף שהוא לא באמת מזמין אותי לקרוא לו כך. "אמרתי לך שאת לא רוצה לדעת. תגידי תודה ותסתמי."

אני מניחה לעניין, לובשת בגדים מחויטים ומגיעה ללשכה כמעט חצי שעה לפני הזמן. הדלת פתוחה, אני נוקשת עליה ונכנסת. שולחן מנהלת הלשכה לא מאויש, אבל מסך המחשב מואר וכמה מסמכים פזורים על השולחן. מהחדר הפנימי הסמוך, משרדו של ראש העיר שדלתו פתוחה למחצה, מגיעים אליי קולות דיבור.

"... עם מי הפגישה באחת־עשרה?!" שואל קול גברי נדהם.

"עם מלודי פַיינְבֶּל, בנוגע לבניין של 'פרקר נכסים' הניצב בפני פינוי. היא מייצגת את הדיירים."

"אוי, באמת, סילבי. למה קבעת לי פגישה איתה?" הוא רוטן, "הפינוי הוא כבר עניין סגור."

"חשבתי שתרצה להתייחס ולהראות סולידריות ורצון טוב. זו שנת בחירות."

"עם כל הכבוד לסולידריות, פרקר תרם לא מעט כסף, הוא חבר ותיק והוא גם המעסיק של הבת שלי. תבטלי את הפגישה."

ניצוץ התקווה שהתעורר בי עם קביעת הפגישה נמחץ תחת מגף הקפיטליזם.

"כן, אדוני," היא ממלמלת ומגיחה מהמשרד, קופאת כשהיא רואה אותי.

"היי," אני אומרת בחיוך לבבי, מקפידה לא להסגיר בהבעת פניי את העובדה ששמעתי את שיחתם, "שמי מלודי. נקבעה לי פגישה עם מר מרלו."

"שלום לך!" היא עונה בעצבנות ומחייכת חיוך מאולץ שנמחק כמעט מייד. היא משתחררת מקיפאונה וניגשת אל מאחורי שולחן הקבלה. "אני מצטערת מאוד, צץ משהו בלתי צפוי וניאלץ לדחות את הפגישה." היא מתיישבת ונועצת מבט במסך המחשב, מסדרת את משקפיה על אפה ומכחכחת בגרונה.

אני לא טורחת להגיב וחולפת על פני שולחנה בנחישות.

"היי, לאן את הולכת?" היא שואלת בהלם את גבי המתרחק, "היי! את לא יכולה להיכנס לשם!"

אני לא? תראי אותי.

* * *

לא, זה לא נעים להיזרק מלשכת ראש העיר על ידי מאבטחים, אבל לפעמים צריך. זה לא שחשבתי שבאמת אצליח לשנות משהו, אבל אני לא מוכנה להיכנע בלי מלחמה, ואם זה אומר שאני צריכה לצעוק על ראש העיר, להאשים אותו בקבלת שוחד, בשחיתות ובהפרת אמונים, אז זה מה שהוא יקבל.

הקרב היה אבוד מראש ואני, באופן צפוי, הפסדתי.

הפסדתי בקרב, לא במלחמה.

המתקפה הבאה היא על נציגי 'פרקר נכסים והשקעות'. אין לי את הפריווילגיה להתכתב איתם בנימוס כי כמו הרשויות, גם הזמן לא משתף פעולה, והוא מתקדם בקצב מאיים. הם מקבלים את מבול המיילים שלי ושל חבריי. אני חושבת שאין עובד חברה אחד שלא קיבל מייל מאיתנו. אנחנו גם מתקשרים אליהם בטלפון.

אני מנסה לקבוע פגישה דחופה וחשובה עם מר פרקר בכל דרך אפשרית, כולל שימוש בשם בדוי ובסיבה בדויה אף יותר, אבל אני לא מצליחה להגיע אליו. אני חייבת להגיע. חייבת.